-
הרב דוב בער פרוס ע"ה שנפטר בשבוע שעבר, הותיר אחריו פרק זכרונות חסידיים, מרגשים ואוטנטיים, הפותחים צוהר לא רק לחיי מסירות הנפש, אלא למתיקות של חיי אחוות-החסידים שהייתה באותן שנים בעמק הבכא הסובייטי • לכתבה המלאה
יוסי סולומון|ט״ז בטבת ה׳תשפ״המגזין בית משיח
בשבוע שעבר נלקח לבית עולמו הרה"ח ר' דוב בער (בערל) פרוס ע"ה, מוותיקי כפר חב"ד, והוא בן 91 שנים.
הוא נולד בשנת תרצ"ד לאביו הרה"ח ר' שמואל (מולע) פרוס ע"ה, שאת זכרונותיו מרוסיה הסובייטית הבאנו כאן בעבר בסדרה ארוכה של פרקים שהותירו רושם עז על הקוראים.
ר' בערל עצמו עבר הרפתקאות רבות בחייו. בגיל צעיר איבד את אמו מרת שטערנא שרה ע"ה. זמן מה לאחר מכן אביו נאסר למשך שבע שנים על ידי השלטונות, והוא עצמו התגלגל בין משפחות אנ"ש בסמרקנד ובטשקנט שהחזיקו אותו. באותן שנים זכה להסתופף במחיצת גדולי החסידים. תקופה מסוימת גדל בביתו של החסיד ר' יונה כהן הי"ד, שניהל את רשת ישיבות 'תומכי תמימים' ברוסיה.
בהגיעו לגיל נישואין, נשא לאישה את רעייתו מרת הינדה תחי' בת ר' שמואל וקיילא ברזין.
לאחר החתונה התיישב בריגא בסמוך לאביו שנמנה על עמודי התווך של הקהילה החב"דית במקום, ונותר בה גם לאחר שאביו הצליח לעלות לארץ הקודש.
בשנת תשכ"ה הצליח לצאת מעמק הבכא ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש והתיישב בכפר חב"ד עד יומו האחרון.
לפני כשש–עשרה שנה, סיפר חלק מזכרונותיו בפני ר' דוד שכטר. זכרונות אלה המסופרים בפשטות ובטבעיות רבה, חושפים את חיי מסירות הנפש אותם חי והיו לחלק בלתי נפרד מההוויה היומיומית שלו.
בכתבה שלפניכם (ובמדור 'סיפור לשבת') מוגשים מעט מזעיר קורות חייו המסעירים בעמק הבכא הסובייטי.
את תחילת זכרונותיו פתח ר' בערל מחוויות ילדות ראשונות – גם חוויות שילדים נורמטיביים לא "זוכים" לחוות – מאסר של האבא בשל יהדותו. זכרון זה ליווה אותו לאורך כל חייו:
שמי דב–בער פרוס, נולדתי בשנת תרצ"ד בלנינגרד במשפחה דתית לאבי שמואל–לייב ולאמי שטערנא–שרה פרוס.
הוריי היו חסידי חב"ד וברוח זו חינכו את ילדיהם – אותי ואת אחי הצעיר זושא שי'. אבי התפרנס מעבודה באגודת החייטים, וגרנו בדירת סבי הרה"ח ר' שמואל מינדל. זו הייתה דירה גדולה מאוד, עם מספר חדרים בגודל של שלושים ואפילו ארבעים מטרים רבועים כל חדר. באחד החדרים האלה, שדמה יותר לאולם ריקודים, גרנו אנחנו עם ההורים. ובאחרים – סבא וסבתא והדודות שלי.
בחדרים הגדולים האלה התקיימו התוועדויות לרוב. יהודים רבים היו באים אלינו תדיר. הדירה שלנו הייתה קרובה לבית הכנסת המרכזי של לנינגרד, ולכן תמיד היו אצלנו בבית הרבה אנשים. כשהיה מגיע חג הסוכות, אמא והדודות היו מכינות סירים מלאים באוכל עבור היושבים בסוכה. הן היו נושאות את הסירים אל הסוכה, שלמזלנו הייתה ממש קרובה.
הזיכרון החזק ביותר מילדותי הוא מעצר אבי בשנת ת"ש. 'הם' הגיעו, כמקובל אז, לביתנו בלילה, עצרו את אבא והתחילו לערוך חיפוש. אני זוכר את אנשי הצ'קה [לימים ק.ג.ב], לבושים במעילי עור ארוכים, במדים אפורים צבאיים כמו שסטאלין נהג ללבוש. אינני יודע מה חיפשו, על איזה בסיס ערכו את החיפוש. הם ערכו אותו רק בחדר שלנו, אבל את הפרוטוקול כתבו משום מה בחדר של סבתא. הם כתבו זמן רב, בעוד לי ולאחי זושא נמאס לשבת בשקט.
התחלנו לשחק: לקחנו רובי צעצוע והתחלנו לצעוד בכל הדירה כשאנו שרים שירים: "אם מחר תפרוץ מלחמה", "כשהחבר סטאלין ישלח אותנו לקרב" ועוד שירים שכולם שרו באותן שנים. אלו שירים שלמדנו מהדודות שלנו. הן לא היו דתיות כמו אמא שלנו, וחיו יותר את חיי העם הסובייטי. כמובן שצעדנו גם בחדר של סבתא. אנשי הצ'קה הביטו בנו בחוסר שביעות רצון, אבל לא אמרו דבר.
כפי שהתברר מאוחר יותר, השירה הזאת שיחקה תפקיד מסוים בשחרור של אבא. אנשי הצ'קה שערכו את החיפוש, הראו ב–נק.וו.ד את הפרוטוקול שחיברו והוסיפו: "תדרכו אותנו שאנחנו הולכים למשפחה של יהודים דתיים חשוכים, אבל הילדים שלהם בכלל לא נראים כמו חשוכים; ילדים סובייטים רגילים, שרים שירים נורמליים. איזו משפחה דתית זו?"…
סייעה גם העובדה שאגודת החייטים שאבא ניהל, עבדה בין היתר גם עבור הנק.וו.ד – תפרה להם מדים או משהו כזה.
אחרי המעצר של אבא, אמא רצה לכל המוסדות והגיעה גם למנהל הישיר של אבא. הוא התגלה כאדם הגון, ולא פחדן. הוא התקשר למישהו בנק.וו.ד. והשתדל בעדו. אחרי שהחזיקו את אבא רק שלושה ימים בכלא המעצר, שחררו אותו בלי להגיש שום אישום.
אפשר לומר שהוא יצא מזה בקלות, למרות שבאותו רגע הפחד במשפחה היה כמובן לא קטן.
חיים בתנאים בלתי אפשריים
בעת מלחמת העולם השניה, התגלגלנו והגענו לטשקנט. אבל אז קרתה טרגדיה – אמא שלנו, שטערנא שרה, נפטרה פתאום. לא עבר זמן רב, ואבא נאסר שוב והפעם נשלח לשבע שנים למחנה עבודה.
למרות שרשמית זה היה עונש על עבירות כלכליות, לכולם היה ברור שעצרו אותו כי הוא היה יהודי דתי, ולא סתם, אלא חסיד חב"ד.
כך נשארנו לבד, אני ואחי: אמא בבית החיים ואבא בכלא… קרובי המשפחה היו אי שם רחוק, שכן המלחמה פיזרה את כולם. בשלב מסוים הגיעה אחת הדודות, אחות של אמא, ועזרה לנו בהתחלה. עד אז, מי שהציל אותנו היו משפחות חב"דיות: עברנו ממשפחה למשפחה, האכילו, הלבישו, איכשהו חיממו אותנו בחום משפחתי.
אולם מצב כזה לא יכול היה להימשך עוד זמן רב. בעוד אחי נלקח על ידי הדודה, החליט מי שהחליט ואני נשלחתי לישיבה בסמרקנד. למדתי בה, וגם גרתי בה. למעשה, זו לא הייתה ישיבה במובן המקובל היום. לא היה בניין נפרד, וגם לא יכול היה להיות, שכן אי אפשר היה להחזיק ישיבה באופן גלוי ובולט לעין. אמנם באוזבקיסטן הכללים היו פחות נוקשים מאשר ברוסיה – כלומר השלטונות הסתכלו בצורה יותר ליברלית על החיים היהודיים הדתיים.
החסידים ניצלו את זה במלואו, והצליחו אפילו בתנאי השלטון הסובייטי, להחזיק 'חדר' וישיבה במחתרת בה למדו 30–40 בחורים. כך השתדלו במידת האפשר למלא את ההוראה של הרבי הריי"צ לתת לילדים חינוך יהודי על טהרת הקודש.
רוב תלמידי הישיבה גרו בבית ובאו רק לשיעורים. אבל לכמה בחורים, כמוני למשל, או שבכלל לא היו הורים, או מסיבות כלשהן הם לא גרו בסמרקנד. אני, מנדי אהרונוב (אביו של ר' יוסף–יצחק אהרונוב) ומאיר גרוזמן (לימים ראש ישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד), גרנו בבית הכנסת. למדנו בו כל היום, ובלילה הכנו לעצמנו מיטות מאולתרות: הנחנו קרשים על לבנים וכיסינו אותם בסמרטוטים שמצאנו. להתכסות התכסינו במעילים שלנו עצמנו. היינו הולכים לישון מאוחר בלילה, וקמים מוקדם בבוקר. הדבר הראשון שהיינו עושים – לסלק את הקרשים כדי שאף אחד לא יראה. הרי בבית הכנסת היה אסור לישון…
כמובן שגם אכלנו בבית הכנסת.
למרות שאוזבקיסטן היא ארץ מבורכת ועשירה, הרעב באותם ימים של המלחמה, היה נורא. אנשים מתו ברחובות מרעב. עד היום עומדות מול עיניי הסצנות הנוראות האלה – גופות מוטלות על המדרכה בכל מקום.
בישיבה נתנו לנו בבוקר פרוסת לחם, ובצהריים שנים עשר רובל, בהם קנינו חמישים גרם צימוקים וחתיכת לחם. בערב היינו אוכלים "ימים". זה מושג שבקושי מישהו היום יבין אותו; היו מחלקים את בחורי הישיבה בין משפחות חב"ד שהתחייבו מרצונן להאכיל אותנו. באותן שנים זה היה ממש לא פשוט. בכל ערב הגענו למשפחה חדשה, נתנו לנו מרק וצלחת דייסה. שבעים לא היינו, כמובן, אבל גם לא מתנו מרעב, וגם זה משהו…
כעבור זמן צצה בעיה אחרת: הבגדים שלנו התבלו ונקרעו, גם הנעליים התפרקו. המשפיע ר' ניסן נעמנוב, שניהל את הישיבה יחד עם ר' יונה כהן, הצליחו איכשהו להשיג כסף. הם קנו בד ועור, והזמינו לכולנו לבנים, מכנסיים, חולצות, מעילים מרופדים ונעליים.
כך שמלבד מזון רוחני, קיבלנו גם אספקה גשמית.
למרות שבאותן שנות רעב זה היה חשוב ביותר, הדבר החשוב ביותר שרכשתי – זה החיסון הרוחני לכל החיים. אפשר לומר שעד היום אני ניזון מהמזון הרוחני שספגתי באותם ימים בישיבת סמרקנד. זה נוגע לא רק לידע בחסידות או בתורה, אלא גם לכללי התנהגות, לנורמות מוסריות.
שיעור לכל החיים
אספר על מקרה אחד שזכור לי לכל החיים:
למרות שבבית הכנסת הסתדרנו לא רע (לפי המושגים שלנו אז…), בכל זאת המגורים שם של בחורים צעירים, היו עניין די מסוכן, כי במוקדם או במאוחר זה היה מושך את תשומת לב השלטונות. לכן בשלב מסוים פיזרו אותנו בין משפחות.
אני גרתי אצל הרה"ח ר' מיכאל טייטלבוים. לא היו לו ילדים, ואשתו עברה טיפולים.
פעם אחת קראו לה לבית הרפואה בטשקנט לפני ראש השנה. היא חיכתה כל כך הרבה זמן לטיפול הזה, שכבר אי אפשר היה לסרב, והיא נסעה לשם לכך מסמרקנד לטשקנט.
איזה סעודות היו אלו בלי עקרת הבית, במיוחד בחג ראש השנה שנמשך יומיים רצופים?
זכורני שר' מיכאל הזמין את עצמו לאיזה מקום כאורח, בעוד שאותי סידר אצל חסיד אחר – ישראל לוין (ליפוביצר).
באותה תקופה, הקהילה החב"דית הייתה כמו משפחה אחת גדולה, ולא צצו שום בעיות מיוחדות. אחרי התפילה בערב חזרנו מבית הכנסת והתיישבנו לסעודת החג. למרות שכולם חיו אז בדלות גדולה והזמנים היו קשים, מכל מקום, לסעודה הראשונה של ראש השנה בעלי הבית השתדלו להכין 'מטעמים'. לא לחינם קוראים לשני הימים האלה "ראש השנה" ולא "תחילת השנה" – כמו שהראש קובע מה עושה כל הגוף, כך שני הימים האלה נותנים את הטון לכל השנה הבאה.
בקיצור, על השולחן היו לא רק חלות וסלטים, אלא אפילו דגים…
פתאום שמענו דפיקה בדלת. למרות שבעלי הבית לא ציפו לאיש, ובאותם ימים כל דפיקה לא צפויה, הרעידה את הלבבות, פתחנו. בפתח עמד יהודי לא מוכר. הוא היה נראה נורא ואיום… היו אז הרבה אנשים רזים, אבל הוא היה בולט בכחישות שלו. כשבעל הבית ראה אורח כזה, הוא אפילו לא שאל אותו שום דבר, אלא מיד הושיב אותו לשולחן. מזג לו כוס תה מתוק, שם לפניו לחם, דגים וסלטים. רק אחרי שהוא אכל, ביקש ממנו לעשות קידוש של חג וליטול ידיים.
ההתנהגות של בעל הבית הייתה בשבילי שיעור לכל החיים: קודם תן ליהודי רעב לאכול, ורק אחר כך תדבר איתו על רוחניות ומצוות.
שנות רגיעה יחסית
אחזור לזיכרונותיי מהישיבה. הישיבה הייתה ממוקמת בשכונת 'מחלה' – הרובע של היהודים הבוכרים בסמרקנד. כדי שלא לעורר חשד, השיעורים התקיימו במקומות שונים. במקום אחד הצעירים למדו חומש וגמרא, במקום אחר המבוגרים יותר – חסידות.
בישיבה זו העברתי את כל שנות המלחמה. למרות החששות, לא היו שום בעיות מיוחדות עם השלטונות – לא רק בגלל שברפובליקה האוזבקית הכללים היו פחות נוקשים, אלא גם בגלל שאת הישיבה "החזיקו" באופן רשמי יהודים פולנים, פליטים שהגיעו בגלל המלחמה. מכיוון שהם היו זרים, התייחסו אליהם בסלחנות, והרשו להם מה שלאזרחים סובייטיים היה אסור בהחלט.
כך הישיבה פעלה בסמרקנד כמעט באופן רשמי. לא רק ילדים חב"דניקים למדו בה, אלא גם ילדי היהודים הבוכרים.
כשהמלחמה הסתיימה, היהודים הפולנים התחילו מיד לעזוב את העיר ולנסוע, חלק שבו לפולין וחלק לארץ ישראל. לנו זה לכאורה לא נגע, כי היינו תושבי רוסיה. אבל כבר אחרי כמה חודשים, כמעט כולם נסעו, מספר התלמידים התמעט מאד. קרה מה שפחדנו ממנו כל שנות המלחמה – השלטונות החלו להתעניין בישיבה. נהיה מסוכן ללכת אליה, וכל השיעורים בוטלו.
שוב באו לעצור את אבא
מסמרקנד העבירו אותי לטשקנט, שם חייתי עוד שנתיים. גם שם העבירו אותי ממשפחה למשפחה, ולאף אחד לא היו שאלות. צריך לזכור שזו לא סתם הייתה מעמסה – עוד פה להאכיל, בנוסף לילדים שלהם – אלא סכנת מוות. אבל החב"דניקים עזרו לכל היהודים, בלי להתחשב בכלום.
העניינים נרגעו רק כשאבא חזר ממחנה העבודה.
זמן קצר לאחר מכן הוא פתח אגודת מלאכה, והתחיל להרוויח כסף. עזרתי לו במה שיכולתי.
יום אחד, כשהייתי בסדנת העבודה, הגיעו אנשי הק.ג.ב. והתחילו לשאול על אבא. הם נכנסו לחדר המשרד שהיה בקומה השנייה, וישבו ככה בשקט, ודיברו. אני כאילו במקרה ניגשתי לחלון והצצתי בחשאי למטה, אל הרחוב. הלב שלי כמעט נעצר: המכונית בה הם הגיעו, חנתה ליד הבית. זה היה סימן מפחיד. באותן שנים, אם מכונית כזאת עמדה ליד בית, זה הצביע רק על דבר אחד: באו לעצור מישהו.
אבל אבא, למרבה המזל, לא היה. בדיוק אז הוא נסע למשרד הראשי. מכיוון שאף אחד לא הציג אותי בפני אנשי הק.ג.ב., התגנבתי החוצה, תפסתי איזו מכונית ודהרתי למשרד הראשי. אבא מיד הסתתר אצל מכרים שגרו בקצה השני של העיר. הוא הפעיל את כל הקשרים שלו, סידר דרכון, וכך נסע בסתר לריגה.
אני ואחי הצטרפנו אליו אחרי חצי שנה, כשלושה שבועות לפני פסח.
גם שם בקהילה בריגא כל חייו של אבא היו מוקדשים לעזרה ליהודים. הבית שלנו בריגה היה מרכז של קהילת חב"ד הקטנה, אצלנו ערכו התוועדויות, אבא החזיק בקופת גמ"ח מחתרתית ובעזרתה עזר לאנשים. כשהיה צריך, היה שולח אותי למשימות שונות לטובת הכלל, למרות הסכנה.
מעולם לא היו לי שאלות: אם צריך לעשות משהו בשביל אנשים, בשביל הקהילה, לעזור למישהו – אז צריך. תמיד זכרתי כיצד הצילו אותי בשנות המלחמה בלי להתחשב בדבר, כך לימדו אותי שיעור לכל החיים.
אחרי הלימודים בישיבת סמרקנד כבר לא למדתי באופן סדיר, אלא הקדשתי את עצמי לחלוטין לעזרה ליהודים. כמובן, אינני רוצה שייווצר רושם כאילו רק אני עסקתי בכך. כולם עשו כך. שאלות הגשת עזרה לזולת היו הנושא המרכזי בשיחות ובהתוועדויות של קבוצת החסידים שלנו.
התוועדות – זה היה הנשק הסודי שלנו!
כמובן, היו בינינו אנשים שידעו גמרא וחסידות, וברור שבכל התוועדות הם אמרו דברי תורה – אבל אבי יחד עם הסביבה הקרובה שלו, תמיד דיברו בהתוועדויות איך לעזור ולמי. כמובן שלא תמיד דיברו ליד כולם מפאת הרגישות. ההתוועדות התנהלה במסלולה, ואבא עם חברים יצאו לפעמים בשקט לחדר אחר והתייעצו ביניהם, או דיברו באופן כזה שלא יהיה אפשר להבין אותם.
דווקא בהתוועדויות אלו צצו אצלם הרעיונות המקוריים איך לצאת ממצב מסובך, איך לעזור לפלוני או אלמוני מבלי שייפגע ומבלי שייגרם לו נזק. חייבים לזכור שהכל היה אז תחת מעקב הדוק של הק.ג.ב., וזה לא היה פשוט. מי שקיבל עזרה מחסידי ליובאוויטש הכל–כך שנואים על השלטון הסובייטי, יכול היה להיקלע לצרה גדולה. לכן הכול היה צריך להעשות בחשאיות רבה.
זו הייתה פעילות עדינה מאוד: לפעמים היה צריך ללכת על חוד התער. אם תמעד – לא סתם תיפצע עד דם, אתה יכול למות; לא רק אתה, אלא גם משפחתך והסביבה שלך. אבא וחבריו הלכו על קצה החוד הזה במשך שנים רבות. למרות זאת, הם הצליחו לעשות כל כך הרבה ומעולם לא הפילו איש ולא הביאו צרה על אף אחד. מעולם לא חשבו שאולי כדאי 'לזוז הצידה' ולהפסיק את העזרה הזאת וכך לקנות לעצמם חיי שקט להנאתם… אם ליהודי רע, אם ליהודי קשה ואתה מסוגל לעזור – איך אפשר לשבת בחיבוק ידיים?!
המתנה לרבי עברה בשלום
אבי יחד עם אחי זושא נסעו לפולין בסוף שנת תשי"ט. אחי התחתן פיקטיבית עם אזרחית פולנייה, ובזכות כך קיבל אישור יציאה. כשנסע, הייתה לו זכות לקחת איתו גם את ההורים. מובן שאף אחד מאיתנו לא נמשך לפולין, שבמהלך שנות מלחמת העולם השנייה הפכה לקבר אחים של מיליוני יהודים. המטרה האמיתית שלנו הייתה ארץ ישראל, או יותר נכון, כפר חב"ד. אבל על זה, כמובן, לא הרחבנו את הדיבור. חשבנו שכל התרגילים שנעשו, היו מוסווים היטב, שהק.ג.ב. לא יודע כלום. כמה תמימים היינו!…
כן, ידענו שעוקבים אחרינו, שהק.ג.ב. מתעניין ביהודים דתיים, ובמיוחד בחב"דניקים, אותם ה"ארגונים" שנאו שנאה עזה. הרי היינו, החב"דניקים, היחידים שלא נשברו ולא קיבלו את האידיאולוגיה האנטי–דתית הבולשביקית, לא הסכימו להשתחוות למנהיגיהם ולאליליהם. חסידי ליובאוויטש נשאו לאורך כל דרך–הסבל את האהבה לתורה, למצוות, את הנאמנות לרביים שלנו – מה שהפך אותנו לאויבים מושבעים של השלטון הסובייטי.
ובכן, רק כעבור שנים רבות התברר לנו שהפיקטיביות של הנישואין של יהודים עם אזרחים פולנים כלל לא חמקה מעינו הפקוחה של הק.ג.ב. שם נפתח תיק שלם, ושם ניתחו באיזה אופן החב"דניקים משתמשים בנישואין האלה כדי לנסוע לא לפולין הסוציאליסטית 'אחותה של רוסיה', אלא לארץ ישראל. כשגילו איך ומה, מהר מאוד שמו לזה קץ. אבל אבא, אשתו ואחי הספיקו לחמוק לפני שנסגרו השערים, והם הגיעו בשלום לארץ ישראל דרך פולין.
אני נשארתי ברוסיה עוד חמש שנים. כמה פעמים הגשתי מסמכים לאיחוד משפחות, ורק בשנת תשכ"ה קיבלתי אישור.
לפני שיצאנו, הקהילה שלנו בריגא החליטה שאמסור לרבי מתנה בשם כל יהודי הקהילה. הם קנו גביע כסף ומתחתיו צלוחית, עליהם חרטו בעברית: "לרבי מהחב"דניקים, ריגה" וצירפו את כל שמות המשפחה.
הסתכלתי על זה ואמרתי להם בתדהמה: איך אוציא את זה מרוסיה? מה אענה אם במכס ישאלו אותי על השמות האלה? זה הרי לא גביע יין 'תמים', אלא הלשנה מוכנה ומסודרת. כך ייצא שדווקא אני אמסור את כולם למוסדות: הנה היא, רשימה מוכנה ומסודרת, ולא על נייר, אלא חרוטה על כסף. לא צריך לחפש אף אחד ולא להוכיח כלום, כי הכול מול העיניים..
אבל אחד החסידים, ר' ישראל פבזנר, התחיל לשכנע אותי בכל זאת לקחת את זה לרבי. הוא התיישב איתי, וערכנו התוועדות קטנה משלנו. אמרנו דברי תורה, שתינו וודקה, והוא אומר: "בערל', קח את הגביע עם הצלוחית ואל תפחד מכלום. גם לא יעצרו אותך על כך, וכך לא תסגיר אף אחד. זה – עליי, אני אחראי שהכל יעבור באופן חלק".
התייחסתי ברצינות רבה למילים הללו שיצאו מפיו, שכן כמה שנים לפני כן קרה אצלנו בריגה סיפור דומה. אישה אחת קיבלה אישור יציאה מרוסיה. החב"דניקים ביקשו ממנה לקחת איתה ספר תניא ולמסור אותו לרבי. זה ספר תניא שהיה שייך לאביו. זה היה ספר מהוצאה של המאה הקודמת, והוצאת ספרות עתיקה מברית המועצות, הייתה אסורה בהחלט. אותה אישה פחדה וסירבה, עד שישראל פבזנר נפגש איתה ואמר לה: "אל תפחדי, אני לוקח את זה על עצמי. הכל יהיה בסדר".
כך אכן היה. ערפול ירד כנראה על אנשי המכס בשעה שהיא עברה. היא העבירה את הספר הזה בלי בעיות, אף אחד לא שם לב אליו.
נו, אם בקשה כזאת, ועוד הבטחה מאדם כזה, החלטתי להסתכן ולקחת איתי את הגביע והטס. בליבי הכנתי תכנית: אנסה להכניס את הגביע עם הצלוחית למזוודה כשהם מוסתרים בין החפצים. ואם לא יעבור, אז אקח את זה בתיק יד.
ואכן, הגעתי למכס והנחתי את הגביע הזה יחד עם כל המתנות שלי לחתונה. היו שם עוד כלי כסף: קופסת סוכר, מלחייה, כבר לא זוכר בדיוק. על כמה מהם גם היו כתובות: מדודה פירה, מדוד זלמן. חשבתי: נו, אז יהיה עוד גביע שעליו חרוטים שמות כמה קרובי משפחה. בליבי הכנתי תשובה לאנשי המכס במידה ואשאל – כי מדובר בגביע כסף עם צלוחית שקרובי המשפחה שלי – אנשים עניים, התאגדו כולם למתנה משותפת אחת. וכדי שלא אשכח אף אחד מהם, חרטו את שמותיהם…
אבל לא היינו צריכים להגיע לזה. הכל יצא בדיוק כמו שהבטיח לי ר' ישראל פבזנר. איש המכס לקח את החבילה עם כלי הכסף, סובב אותה בידיו ושאל: "מה זה?" אני השבתי בתמימות: "מתנות חתונה". הוא אפילו לא הסתכל ולא פתח את החבילה, אלא זרק אותה בחזרה לתוך המזוודה. אבל כדי שלא יהיו לי שום ספקות בכך שזהו נס – כאשר אותו איש מכס הגיע למזלגות וכפיות הכסף, לגמרי תמימות, הוא עבר על כל אחת ואחת, ובחן כל אחת בתשומת לב…
סיפרתי את הסיפורים האלה כדי להמחיש עיקרון שבאמיתותו נוכחנו פעמים רבות בברית המועצות: כששמרנו מצוות, למדנו תורה, עזרנו ליהודים או השתדלנו לשמור על קשר עם הרבי – הקדוש ברוך הוא עזר לנו בגלוי. ולמרות שמדברים על תקופה של הסתר פנים, פעמים רבות נוכחנו מניסיון האישי שלנו בהתערבותו ובעזרתו הישירה שקיבלנו ממנו. לא הכל ניתן לנו להבין, היו אמנם קורבנות נוראים, אבל היו גם ניסים רבים…
- • •
אני נזכר בנוסטלגיה בתקופת חיי בריגה. היינו אז האחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אני מתגעגע לאחווה שהייתה לנו בברית המועצות, שכאשר הגעת למשפחה 'ליובאוויטשית' כלשהי, באיזו נקודה שלא הייתה באותה מדינה ענקית, הרגשת כמו שהגעת למשפחה שלך. אני מתגעגע לאותה אהבת חינם אמיתית שחשנו זה כלפי זה, לעזרה ההדדית, לתחושת השייכות ולאחדות. אני מתגעגע לאותה תחושת גאווה מתוקה בעצמנו, בעמנו וברבי שלנו.
תגיות: הרב דוב בער פרוס, מגזין בית משיח