מלך לא בורח מאחריות • משיח בפרשה

עיתונאי אחד נשלח לראיין בנקאי מצליח שנבחר להיות איש השנה בכלכלה העולמית.

"אדוני", שאל העיתונאי, "אתה יכול לספר לנו אולי מה הוא סוד ההצלחה שלך?"

"שתי מילים", אמר הבנקאי.

שאל העיתונאי, "אתה יכול לגלות לנו מה הן, אדוני?"

הבנקאי ענה, "החלטות נכונות!"

"יפה מאוד, אדוני. אתה יכול אולי לספר לקוראים איך מגיעים להחלטות נכונות?"

"מילה אחת", אמר הבנקאי.

"והיא?" הקשה העיתונאי.

הבנקאי ענה, "ניסיון!"

"עם כל הכבוד, אדוני", אמר העיתונאי, "ידוע שניסיון חשוב. אבל השאלה היא איך רוכשים ניסיון??"

"שתי מילים", אמר הבנקאי.

"תגלה לנו מה הן?" ביקש העיתונאי.

הבנקאי ענה, "הרבה טעויות…"

בפרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו קוראים על המאבק המצמרר בין יהודה ליוסף על גורלו של בנימין. יהודה מסביר ליוסף את סיבת ההתערבות שלו, יותר משאר האחים, בכך ש"עבדך ערב את הנער" (ויגש מד, לב)  , יהודה היה ערב לחזרתו בשלום של בנימין. ולא סתם ערבות כי אם "קשר חזק להיות מנודה בשתי עולמות", עולם הזה ועולם הבא.

גם בשבוע שעבר, בפרשת מקץ, כשיהודה ניסה לשכנע את יעקב לאפשר לבנימין לרדת איתם למצרים, הוא השתמש באותה לשון-ערבות."אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (מקץ מג,ט). נשאלת השאלה מדוע יהודה משתמש בלשון "ערב", מה מוסיף הערבות או הערבון בקשר בין יהודה לבנימין? ומה זה אמור ללמד אותנו בקשר לעבודת ה' הפרטית שלנו, ובקשר להבאת הגאולה?

אם זה לא מספיק, אפילו בפרשת וישב, אנו מוצאים את נושא הערבון בקשר ליהודה. בסיפור יהודה ותמר (סיפור שקובע ברכה לעצמו..) אנו מוצאים שתמר ביקשה ערבון מיהודה, "אם תתן ערבון עד שלחך", יהודה מסכים והוא נותן לה את הטלית בה הוא מתכסה, ואת הטבעת בה הוא חותם ואפילו את המטה שלו. נמצא שיהודה הוא הערב הלאומי, בכל מקום שרק אפשר, יהודה "תוקע את האף" ומבטיח עוד ערבון ועוד ערבות. מה קרה ליהודה? משעמם לו או אולי הוא מחפש לעשות כותרות?!

הרבי מלך המשיח מסביר שהערבות הכפולה והמכופלת של יהודה מגיעה כתוצאה מעצם מהותו. יהודה נקרא "מלך השבטים", בפרשת הבאה- פרשת ויחי- הוא נמשל לאריה "מלך החיות", הוא מתברך מאביו שלעולם "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (ויחי מט,י) הן בגלות והן בגאולה, מלכותו של יהודה היא בלתי מעורערת. מיהודה יצא דוד, ולאחריו מלכות בית דוד, שעליה נפסק בהלכה שהיא "עיקר המלכות של ישראל" (רמב"ם מלכים א,ח). מקורות אלו (ועוד רבים אחרים) מוכיחים מעל כל צל של ספק שיהודה הוא אכן ״מלך השבטים״ ללא כל עוררין.

הייחודיות של המלך, ע״פ תורת ישראל, היא שמלך אינו רק אדם פרטי, כי אם המלך הוא אדם כללי. יתרה מזאת, המלך אינו רק מציאות כזאת שכוללת בתוכה את כל העם, כי אם שעל ידי המלך נעשים אנשי העם למציאות אחת. ובלשון הרשב״א בתשובותיו:״המלך כציבור, שהציבור וכל ישראל תלויים בו״. המלך הוא הציבור, וע״י המלך נעשים הציבור למציאות אחידה, ללא כל התחלקות ביניהם, כי כל מציאותם היא רק מציאות המלך.

דוגמא לדבר, יחד עם תוספת ביאור, אנו מוצאים בתורת החסידות. ידועים דברי ההאריז״ל (ספר הגלגולים פרק ד) שכל אדם ישראל צריך לקיים את כל התרי״ג מצוות במעשה, דיבור, ומחשבה. ולכן הוא צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים את כולם. יותר מזה, כל אדם מישראל מוכרח לקיים גם את המצוות המיוחדות שניתנו לכהנים, לויים, ואפילו מצוות שניתנו לכהן הגדול בלבד, ולכן כל נשמה צריכה לחכות לזמן בה היא תבוא לעולם בגוף של כהן, לוי וכו׳ (או שהיא תבוא בבחינת עיבור, ואכמ״ל) על מנת לקיים מצוות אלו. ישנו יוצא מן הכלל אחד בלבד, מצוות המלך! ״ שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם״ (לשון האדה״ז אגה״ק כ״ט) המלך מוציא את כל ישראל ידי חובת מצוות המלך, כי המלך הוא העם, והעם הם המלך, דהיינו שמציאות העם והמלך היא מציאות אחת מאוחדת!

ועכשיו במילים פשוטות, המלך מגלה את האחדות האמיתית בעם ישראל, אחדות כזאת שהיא למעלה מכל גדר של התחלקות. אין יהודי חשוב יותר, או יהודי חשוב פחות, אין יהודי שווה, ויהודי פחות שווה. כי כמו שמלך יש רק אחד, כך גם כל יהודי, יש רק אחד!

הרגשת האחדות הזאת, הבאה לידי ביטוי במציאות המלך, מביאה את האדם היהודי להרגיש שעליו להיות ערב לשני. זוהי ערבות עמוקה ביותר, מעמקי הנשמה, מצד ההרגשה האמיתית שכולנו שווים, בדיוק אותו דבר. אני לא שווה יותר, והשני לא שווה פחות. ככה מרגיש המלך, וככה הרגיש יהודה, ולכן הוא היה מוכן לוותר על הכל, על מנת להציל את בנימין!

כי מלך אמיתי הוא ערב, מלך אמיתי הוא מאחד, מלך אמיתי הוא ״שווה ומשווה קטן וגדול״, בדיוק כמו הקב״ה.

וזוהי ההוראה אלינו בזמן הגלות, על מנת להביא את הגאולה. לחזק אצל כל אחד ואחת את ההרגשה ש״כל ישראל ערבים זה לזה״, וכל ישראל מעורבים זה עם זה. לחזק את רגש האחדות בין כל חלקי העם המתפרדים, ולתת לכולם את ההרגשה שכל אחד חשוב ומיוחד, בדיוק כמו השני.

פרשת ויגש נקראת לעולם בסמיכות לצום עשרה בטבת. ידועים דברי השל״ה שפרשות השבוע קשורות לזמן בשנה בו הם נקראות. לפי זה, יש קשר מיוחד בין פרשת ויגש לעשרה בטבת. בעשרה בטבת הביא מלך בבל, נבוכדנצר, את העיר ירושלים במצור. בשיחותיו של הרבי מלך המשיח אנו מוצאים לפעמים רבות את הטוב בכל ענין שלילי, וכך גם בקשר למצור על ירושלים. סיבת החורבן היתה בעוון שנאת חינם, והרפואה תבוא ע״י תיקון סיבת הגלות, ע״י פעולה הפכי, דהיינו ע״ אהבת חינם עד לאחדות מוחלטת. באופן טבעי, כשמטילים מצור על עיר, ״אין יוצא ואין בא״, הרי שכל תושבי העיר נמצאים תמיד ביחד, או במילים אחרות (כפי שהוסבר לעיל) המצור עושה את כל תושבי העיר למציאות אחת מאוחדת. ירושלים נקראת בתהלים, ״עיר שחוברה לה יחדיו״, עיר שמחברת את כל ישראל להיות ביחד. הדבר מקבל משנה תוקף, כשמטילים מצור על העיר ירושלים, אז האחדות הטבעית של העיר גדלה ומתעצמת. לאור האמור, הבאת העיר ירושלים במצור היא בעצם תיקון לפילוג והניתוק בעם שהביא לסיבת הגלות, וע״י אפשר היה למנוע את החורבן. לצערינו, תושבי ירושלים דאז, לא הבינו ולא השכילו לעומקם של הדברים,והדבר לא פעל את התיקון הרצוי.

ידועה האמרה שמי שלא לומד מההיסטוריה, עתיד לחזור על אותם טעויות. פרשת ויגש מלמדת אותנו לתקן את הטעות של תושבי ירושלים. עלינו להיות ערבים מצד השני, עלינו להטיל על עצמינו ״מצור״ חיובי, להרגיש כיצד אנו נמצאים יחד עם יהודי שני, וכיצד כולנו יחד הופכים למציאות אחת, מאוחדת ומשלימה.

זהו הקשר בין ערבותו של יהודה לצום עשרה בטבת, וזהו המוסר השכל אלינו היום. ״ע״י עבדך ערב את הנער״, אנחנו ערבים ליהודי שני, כי כולנו כאחד!

רק כך נתקן את סיבת הגלות, ורק כך נביא את הגאולה!

נסיים במשל נפלא מה"בן איש חי" על הצורך בערבות הדדית. אדם אחד יצא לדרך עם בנו הקטן לעיר רחוקה. ומכיוון שבנו היה צנום וחלש הוא סייע לו לאורך הדרך, כשעלו בהרים הוא נתן לו יד מחזקת, וכשחצו את הנהר הוא נשא אותו על כתפו. לאחר מסע ארוך ומפרך הם הגיעו ליעדם בלילה אך העיר הייתה מוקפת חומה, השערים היו סגורים, והשומרים כבר הלכו לישון בביתם.

האב ובנו כבר התכוונו לישון בשדה שברחבת השער, אלא שהקור היה עז ואף החל לרדת גשם זלעפות ולא היה ניתן להמתין בחוץ עד אור היום. האב ידע שהשומרים נוהגים להניח את מפתחות השער מתחת למחצלת הפרוסה בחדר המשמר, ולפתע שם לב שיש חלון קטנטן המוביל דרך תעלה צרה אל פנים המבנה.

אמר האב לבנו: "ראה בני, כל הדרך אתה היית זקוק לי. כשהיית עייף נשאתי אותך, וכשהגענו לנהר הנחתי אותך על כתפי. כעת הגענו לשערי עיר הסגורים ואני זקוק לך, כי אתה קטן קומה. היכנס דרך החלון והבא לנו את המפתח וכך נוכל להיכנס, כי הגשם חזק ולילה ארוך עוד לפנינו.

וכך היה. הבן הצנום נכנס בדוחק דרך החלון, מצא את המפתח ומסרו לאביו שפתח את השער ונכנס פנימה אל העיר.

מסיים ה"בן איש חי" את המשל באימרה:"אפילו המלך צריך הוא לקל שבקלים, ואדם הגדול צריך הוא לילד קטן"

שבת שלום!

__________

מבוסס על לקו"ש חלק ל' ויגש א'

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן