"רק בחו"ל אפשר" • משיח בפרשה

להורדת השיחה בעברית

להורדת השיחה באנגלית

רק בחו"ל אפשר…

נחמה! תגידי, איך קוראים למלון שהיינו בו בחו"ל בשנה שעברה? 

-לא זוכרת, מה זה משנה?

 -זה משנה! מה השם? 

-זה חשוב? 

-חשוב מאוד 

-תן לי שניה, אני אבדוק את המגבות…

השבוע נקרא את פרשת ויצא, הפותחת בסיפור בריחת יעקב לחרן. עשרים שנה בילה יעקב בבית הנוכל הגדול בהיסטוריה, הלוא הוא דודו, לבן הארמי. עד לסיום הפרשה, בו יעקב על כל משפחתו הכבודה חוזר חזרה הביתה, לארץ כנען.

החל מפרשת תולדות וכלה בסיום חומש בראשית מספרת לנו התורה על בחיר האבות, יעקב אבינו. לא פחות משבע פרשות בהם מוזכר שמו של יעקב, כאחד הגורמים המרכזיים בסיפור התורה. המיוחד בפרשת ויצא הוא, שזוהי הפרשה היחידה מבין כל השבע, בה מדברת התורה אודות יעקב כפי שהוא נמצא ב….חו"ל!

כל שאר הפרשיות מספרות על יעקב אבינו בעת שהותו בארץ, אפילו פרשת ויחי שבה מדובר על חיי יעקב במצרים, מ"מ מדובר על תקופה של 17 השנים הטובות ביותר בחייו (כידוע, דברי בעל הטורים על תחילת פרשה ויחי), תקופה מיוחדת של שקט ושלוה. לעומת זאת, ובניגוד מוחלט לשאר הפרשיות, פרשת ויצא מספרת, מתחילתה ועד סופה, על חיי יעקב אבינו ב…גלות!

ולא סתם גלות, כי אם הגלות הגרועה ביותר. הוא בחרן ("חרון אף של מקום בעולם"), המקום הכי ירוד ונחות בגלובוס,. הוא חי עם לבן, הנוכל הכי גדול בתולדות ההיסטוריה. והוא עובד כמו חמור (ולא החמור של המשיח…) במשך עשרים שנה, כמעט בלי לקבל משכורת…

המצב של יעקב אבינו בפרשה כל כך גרוע, עד שהן המדרש והן הזוהר מסבירים שכבר מהפסוק הראשון בפרשה: "ויצא יעקב  מבאר שבע וילך חרנה", מרמזת התורה על ירידת בני ישראל בגלות בין אומות העולם.

לעומת זאת,  דווקא בחרן הגיע יעקב לשלימות האמיתית של חייו, הן בגשם והן ברוח. דווקא שם הוא התחתן, והקים את ביתו. דווקא שם נולדו לו רובם ככולם של יוצאי חלציו, המהווים את היסוד של עם ישראל לדורותיו, דווקא שם הוא הצליח לחנך את ילדיו בדרך ישראל סבא, באופן ש"מטתו שלימה". דווקא שם הוא בירר את כל הניצוצות שעלו לו בחלקו, עד כדי לעילוי הרוחני (והגשמי..) של "ויפרוץ האיש מאוד מאוד". וכל זאת מתוך שלום ("ושבתי בשלום אל בית אבי").

יהיו כאלו שיטענו, "שלום שלום ואין שלום", הרי לבן ובניו רדפו אחרי יעקב ומשפחתו, היתה שם סכנת מלחמה, היה חשש לטבח (היל"ת). אבל, לפני ביאור הבעש"ט, המובא בתורת החסידות באריכות והסברה, ההיפך הוא הנכון. 

הסיבה שלבן רדף אחרי יעקב הייתה כי יעקב אבינו השאיר כמה ניצוצת קדושים בחלקו של לבן, ניצוצת שהיו צריכים להתברר על ידי יעקב. אותם ניצוצות היו אותיות התורה הקדושות, לכן רדף לבן אחרי יעקב בשביל לתת לו את אותם אותיות, ומאותם אותיות נתוספה פרשה בתורה, הפרשה המספרת על רדיפת לבן, דהיינו סיום הפרשה. זאת אומרת, 

 לא רק שהרדיפה לא היתה על מנת לפגוע ח"ו ביעקב, אלא היא היתה חיובית, על מנת לסייע ליעקב בעבודתו בקודש, ולהביא אותה לשלימות.  עד לסיום הפרשה ממש, בה מסופר שיעקב נפגש עם שתי קבוצות של מלאכים, מלאכי חו"ל ומלאכי ארץ ישראל, והם מסייעים לו, על דרך משמר כבוד, לחזור הביתה בשלום. החיבור בין שתי קבוצות המלאכים האלו, מסמל את היכולת היחודית של יעקב אבינו לאחד בין קדושת ארץ ישראל ובין המצב בחו"ל. יעקב משנה את המציאות של חו"ל ומחדיר בה את קדושת (המלאכים) של ארץ ישראל.

"מעשה אבות סימן לבנים"- ובעיקר שמדובר ביעקב אבינו, נשמה כללית, בדוגמת אדם הראשון, שכללה בתוכה את כל נשמות ישראל של כל הדורות אחריו. כאשר יהודי נמצא בעומק הגלות ונראה לו שאין מנוס ואין מפלט, עליו לדעת שדווקא בגלות הוא יכול (וצריך..) לפעול! יש לו דרך להתגבר על הנסיונות, יש לו את הכח להתמודד עם המנגדים, יש לו את היכולת לשנות את מצב העולם, מגלות לגאולה, ממלחמה לשלום, ואפילו להפוך את עורו של האויב שלו, מאויב לאוהב! דווקא בגלות הוא יכול להיפגש עם מלאכים, מלאכים הנוצרים ממעשה המצוות שלו!

וכמו בסיפורו של יעקב, אותם מלאכים שהוא פגש היו המלאכים אותם הוא שלח בסופו של דבר (בתחילת הפרשה הבאה) לעשיו אחיו. ככה גם בנוגע אלינו, המלאכים האלו הנוצרים מעבודתו של יהודי בזמן הגלות, ע"י קיום התורה והמצוות, הם אותם המלאכים שהולכים לבשר לעולם כולו, ש"אנחנו מוכנים", גמרנו את עבודת בירור הניצוצות, כבר צחצחנו את הכפתורים ואנחנו עומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו!

ונסיים בסיפור המופיע במכתבו של האדמו"ר הריי"צ (נדפס בסוף סה"ש תש"ה) על החסיד שמואל חיים המלמד מצ'ריי, שנשלח ע"י האדמו"ר המהר"ש לעיר לוצין.

העיר לוצין, על אף שהיו בה חסידים, משכילים ובעלי עבודה, רוב ה'בעלי בתים', ובפרט המון העם היו מגושמים, בעלי מחלוקת, בעלי רכילות, בעלי קנאה ומדות רעות. אחד היה יורד לחייו של השני עד כדי הלשנה וכדומה.

בשנת תרכ"ז ביקשו אנשי לוצין שהאדמו"ר המהר"ש שהוא ישלח להם רב, והוא בחר בחסיד שמואל חיים מצ'ריי, שהיה מופלא במדות טובות, אוהב את הבריות, עסק רבות בחינוך והדרכה וראה בכך הצלחה רבה.

עם הגעתו ללוצין, הוא היה עגום מאוד ומודאג ביותר, משפל המצב הרוחני, בו נמצאים ה'בעלי בתים' והמון העם. אבל הוא לא איבד את עצמו, הוא נכנס במלוא המרץ לעבודת החינוך וההדרכה, למגר את הרע ולהחדיר את האור, ובמשך חמש-שש שנים של עבודה במסירות נפש ובמלוא הסבלנות, הוא הצליח לשנות לחלוטין את האוכלוסיה בלוצין.

ומסיים האדמו"ר הריי"צ:"עבודת מסירות הנפש של הרב מלוצין…היא כוונת ירידת הנשמה בגוף."

שבת שלום!

מבוסס על תורת מנחם תשמ"ט חלק א עמוד 398 ואילך