לילה קייצי ביקטרינוסלב • סיפור מטלטל ואקטואלי

הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת תות"ל נתניה

אלמא אטא. רוב האנשים לא יודעים מה זה. כיצד הוגים את צמד המילים הללו. תנסו לשאול סביבכם. אני ניסיתי. שכן מלומד אמר לי פעם שזה נשמע לו שם של ארגון טרור..

רבי ותפוחים

אני מציין זאת, בשל העובדה המדהימה, שבליל כ' מנחם אב האחרון הגיעו לאלמא אטא, אל האוהל הק' של אביו של הרבי הרה"ק ר' לוי יצחק, כאלף חסידים לפקוד את ציונו ביום ההילולא שלו.

זו באמת עיר נידחת. אין טיסה ישירה. זה לא קל, ובכל אופן באים רבים. מעבר לסגולות המיוחדות השמורות לבאים לציון של ר' ליויק ביום ההילולא שלו, יש כאן אמירה חזקה מאד של נתינת כבוד לרבי; אנחנו מכבדים את אביו שכל כך היה יקר וחשוב לו.

מספרים כי פעם הצטרף המשפיע ר' מענדל ע"ה לקבוצה נכבדה של רבני וחשובי אנ"ש לפגישה עם אדמו"ר חשוב, כדי לשדלו לפעול יותר במרץ בעניין תיקון חוק מיהו יהודי, שכידוע, נגע מאד לרבי. מנהגו בקודש של אדמו"ר זה היה לחלק תפוחים לבאים. הגיב ר' מענדל במשפט המפורסם, בלשון הקודש, במבטא הכבד שלו : "לא באנו לקבל תפוחים.. באנו לדבר על מיהו יהודי..". המשמעות בקזחית של צמד המילים: "אלמא אטא" הוא "מקום התפוחים".

על משקל משפטו של ר' מענדל, ניתן לומר, שכזו גם ההרגשה של כל באי האוהל. הם אמנם מקבלים סגולות ו"תפוחים" רבים, אך הם בעיקר באים כדי לתת כבוד ויקר לרבי.

לפני כשש שנים, בליל כ' מנחם אב, כאשר הגעתי לאלמא אטא, התקיימה שם התוועדות רבתי בחצר האוהל הק', בדל"ת אמות של ר' ליוי'ק. השלוחים הנמרצים בראשות הרה"ח ר' ישעיה כהן הקימו מאהל בבית החיים, מואר ומשופע בכל טוב. באמצע הלילה הצטרף הרה"ח ר' (אריק) אהרון ליב (ב"ר יחיאל מיכל) רסקין, משפיע בית הכנסת 'ר' געצל'ס שול' בקראון הייטס. כמו רבים אחרים, הוא עשה את כל הדרך מניו יורק לביקור בזק של מספר שעות.

התוועדויות אחרונות

לאחר אמירת 'לחיים', הוא סיפר מעשה מופלא. את הסיפור כבר פרסמתי בעבר, אך מתאים לספרו שוב לכבוד ח"י ניסן, סיפור שמשלב בו את שני גיבורי היום הלא הם, הרה"ק רבי לוי יצחק בעל יום ההולדת, וכ"ק אדמו"ר מה"מ בעל הברית (בייחוד שכו"כ העתיקו את הסיפור, ולא דווקא בדיוק).

הנה סיפורו:

בחודש תשרי תשד"מ, לפני ל"ו שנים, זכינו לארח בביתנו את סבה הדגול של רעייתי, הרה"ח ר' שמחה גורודצקי ע"ה.

זכינו לארחו במשך חודש ימים. חסיד פנימי. סמל ודוגמה לביטול, ענווה והתקשרות. החודש הזה היה רצוף התוועדויות ומיני התוועדויות. לא, לאו דווקא התוועדויות במובן הרגיל של המילה. כל ארוחה יחד, כל הליכה יחד, הפכה למיני התוועדות. בהזדמנויות אלה הוא העלה זיכרונות ושלל רב של סיפורי חסידים. במתק שפתיו ובעדינות וחן החסידי השמורים לו, העביר ר' שמחה באמצעות אותם סיפורים מסרים חדים ועמוקים. היו גם חשיפות וגילויים מיוחדים.

הייחודית של חודש זה הועצמה בעובדה המצערת שבסיומו של חודש זה, בל' בתשרי, השיב ר' שמחה את נשמתו לבוראה. התברר בדיעבד, ש"התוועדויותיו" אלה, היו האחרונות שלו בעלמא דין.

הזכרתי את "התוועדויותיו" הרבות. אבל התוועדות אחת נצורה בליבי באופן מיוחד. ראשית, בשל הסיפור הייחודי והמדהים שר' שמחה סיפר אז. ושנית, בשל האווירה הייחודית ששררה באותה "התוועדות".

זה היה בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות (כזכור, כשבועיים לפני פטירתו). גשם עז ניתך על ניו יורק. היה בלתי אפשרי להיכנס לסוכה. זה היה מאכזב מאד. בכל אופן יום טוב ראשון, המתנו כל המשפחה עם ר' שמחה בסלון ביתנו. חיכינו לרגע שנוכל להיכנס ולברך "שהחיינו" ו"לישב בסוכה". היו אתנו עוד אורחים רבים שהמתינו לסעודת החג. לאחר שעה ארוכה של המתנה, נואשנו. עשה רושם שאין לו לגשם שום כוונה להפסיק. בלית ברירה קפצנו כולנו למים..

נכנסנו לסוכה הרטובה. ר' שמחה לא מיהר. כוותיק ורגיל שראה כבר הכל, לא קל היה כנראה לרגש אותו.. הוא עשה קידוש, נטל ידיו בלי בהילות, במנוחת הדעת, בלי לעשות 'עסק'. ואז החלה ההתוועדות.. האורחים לא עמדו בזה. הם שבו אל תוך הבית. אבל אני נשאבתי כולי לדמותו ולסיפורו של ר' שמחה ע"ה. ההתוועדות התארכה והתארכה. הגשם כבר מזמן הפסיק להפריע את מנוחתנו, כבר התרגלנו אליו. צבע הטלית קטן וצבע החולצה כבר מזמן התערבבו זה בזה, ואז פתח ר' שמחה וסיפר את הסיפור הייחודי הבא:

פסק דין של פרופסור

"בשנת תרפ"ג (1923) הייתי תלמיד בישיבת תומכי תמימים בחרקוב. המנהל הרוחני של הישיבה היה רבי יחזקאל (חאטשע) פייגין הי"ד. ישיבה זו נוסדה לאחר שהנ.ק.וו.ד. עלה על קיומה של הישיבה בפולטבה. הבחורים ביחד עם ר' חאטשע עברו לחרקוב.

"מיחושים רבים תקפו אותי. חשתי חולשה גדולה. היה ברור שמשהו לא בסדר. ר' חאטשע עשה מאמץ לסדר עבורי תור אצל רופא גדול בעיר. פרופסור. הייתי כבר בחור מבוגר, בן 20, אך בשל חולשתי הגדולה ליווה אותי ר' חאטשע לרופא.

"שעה ארוכה בדק אותי הרופא. הוא לא אמר דבר, רק ביקשני לצאת ולקרוא למנהל שלי, לר' חאטשע, שהמתין בחוץ כל אותה שעה. ר' חאטשע נכנס, וסגר את הדלת אחריו. תושייתי עמדה לי. נעמדתי צמוד לדלתו של הפרופסור ושמתי אוזניי כאפרכסת, כך שאוכל לשמוע את השיחה שתתנהל אודותיי בחדר.

"הבחור הזה", פתח הפרופסור ואמר, "לא יישאר בחיים יותר מששה חודשים..". "הכל אצלו חולה", המשיך הפרופסור להסביר: "הלב חלש מאד, הריאות אינן מתפקדות. הכליות במצב מסוכן. שום דבר אצלו לא עובד. הכל נגוע.. יותר מששה חודשים הוא לא יחזיק", פסק בנחרצות רבה.

"ר' חאטשע יצא מחדר הרופא, היישיר אליי מבט, ובחוכמתו כי רבה אמר לי: "שמחה, הרופא אומר שאתה צריך ללכת הביתה לנוח..".

פסק דין של רבי

"שמעתי הרי את דברי הפרופסור, ואמרתי תכף: "ר' חאטשע, אני נוסע לרבי!". ר' חאשטע אמר שהוא מקבל זאת, והוא אף הוסיף שהוא יצטרף אליי לנסיעה. הרבי הריי"צ התגורר אז עדיין ברוסטוב, ושנינו שמנו פעמינו לרוסטוב.

"כאשר הגענו לרוסטוב, הבהיר ר' חאטשע שהוא נכנס ראשון אל הרבי. "לאחר שאני אצא, תוכל גם אתה להיכנס", אמר. וכך אכן היה. ר' חאטשע נכנס ראשון אל הרבי. אני מתאר לעצמי שבין היתר, דיווח לרבי על אבחונו החמור והחד משמעי של הפרופסור.

"לאחר שיצא ר' חאטשע מן היחידות, נכנסתי אני. כאשר רק דרכה רגלי על מפתן חדר היחידות, בטרם פציתי את פי, אמר לי הרבי בזה הלשון: "חאטשע זאגט אז דו ביסט נישט שייך צו דעם סדר פון תומכי תמימים; לערנען אחט שעה נגלה און פיר שעה חסידות. אבער איך וועל דיר געבען א נייעם סדר, אנאנדערער סדר. אז איר וועט פירן לויט מיין סדר, וועסט זיין געזונט און האבן אריכות ימים.." [= חאטשע אומר שאינך שייך לסדר של תומכי תמימים; ללמוד שמונה שעות נגלה וארבע שעות חסידות. אבל אני אתן לך סדר חדש, סדר אחר, כאשר תנהג כפי הסדר שלי, תהיה בריא ותהיה לך אריכות ימים..].

"הרבי פשוט כמו 'זרק' לפח את אבחון הפרופסור המלומד, ולקח על עצמו לטפל בי באופן אישי..

"הרבי מינה אותי להיות שד"ר עבור ישיבות תומכי תמימים. זה היה הסדר החדש שהרבי הנהיג עבורי. אני התאמתי את עצמי ל"סדר החדש", והרבי דאג לי לאריכות ימים. הנה אני כאן היום, תשרי תשד"מ, יותר משישים שנה (!!) אחרי היחידות ברוסטוב שהתקיימה בקיץ תרפ"ג…

הבטחת הרבי

["במאמר המוסגר אציין, שכאשר הגעתי ארצה בשנת תשכ"ד, התעוררה השאלה היכן לגור. התייעצתי בדבר עם הרבי. הרבי אמר לי להתגורר בכפר חב"ד. אמרתי לרבי, שמאחר שאני אדם חלש, אולי כדאי היה שאגור במקום שיש בו רופא, ובאותו זמן לא היה רופא קבוע בכפר. הוספתי שגם ההלכה אומרת שעל אדם להתגורר בעיר שיש בה רופא.

"תשובת הרבי הייתה מפתיעה: "דער וואס האט אייך געהיט און געהיילט ביז איצטער, וועט אויך היטן און היילן איר אין כפר חב"ד.." [=זה ששמר וריפא אותך עד עכשיו, ימשיך לשמור ולרפא אותך בכפר חב"ד..].

הרבי וודאי התכוון למשימת ה"אריכות ימים" שנטל על עצמו הרבי הריי"צ..]

שיעור בגיוס כספים

"מעתה הייתי עובר מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי לקבץ מעות עבור תומכי תמימים. אלו היו ימים קשים. הקשר בין הערים היה קשה ולא פשוט. היו חסידים בעיירות ובכפרים מרוחקים שהגעתי אליהם בקיץ תרפ"ג או בחורף תרפ"ד, שעדיין לא שמעו על הסתלקות הרבי הרש"ב.. יותר משלוש שנים אחרי.. עד כדי כך.., ולמרות הסכנה בדרכים, זו הייתה עבודתי בקודש, ועשיתי אותה במסירות ובנאמנות.

"באותו קיץ תרפ"ג נסעתי בשליחות הרבי הריי"צ אף ליקטרינוסלב (כיום, דניעפרופטרובסק), העיר בה כיהן כרב הרה"ק רבי לוי יצחק, אביו של הרבי. טרם נסיעתי שלח הרבי ריי"צ מכתב לר' ליויק, בו הודיע על בואי לעיר ובקשו לעזרני למלא את שליחותי בגיוס כספים עבור תומכי תמימים.

"כאשר הגעתי לעיר קיבל אותי ר' ליויק בכבוד גדול. הוא אירחני בביתו ועליו היה כל האש"ל שלי. באחד הימים הציע לי ר' ליויק להתלוות אליו. הוא לקח אותי לבנק הגדול בעיר. כאשר ר' ליויק נכנס, נעמדו כל פקידי ובאי הבנק על מקומם ביראת כבוד מופלגה. מנהל הסניף תכף רץ-אץ לעברו, ושאל אותו לרצונו. ר' ליויק ביקש שולחן וכסא, ומנהל הסניף אכן תכף דאג לכך.

"ר' ליויק התיישב במרכז הבנק, והחל לזמן אליו את הסוחרים השונים ששהו אז בבנק. כל סוחר יהודי שנכנס, היה עליו לעבור דרך ר' ליויק. הוא הציג אותי: "זה שליח של הרבי עבור תומכי תמימים. עליך לתת לתומכי תמימים כך וכך כסף". ר' ליויק נקב לכל אחד את הסכום שעליו לתת. כל אחד סכום כסף אחר. כנראה שהוא הכיר היטב את רמת היכולת של כל אחד. זה היה מרתק. אף אחד לא התווכח. כולם מילאו אחר רצונו. היה ניכר בעליל שנוהגים כלפיו ביראת כבוד גדולה. כך ישב שם ר' ליויק בבנק שעות רבות.

"לאחר סיום "המבצע", פנה אליי ר' ליויק, ואמר: "שמחה, אזוי דארף מען שאפן געלט פאר תומכי תמימים.." [=שמחה, כך צריך לאסוף כסף עבור תומכי תמימים].

כמעיין המתגבר

"תשעה ימים שהיתי בביתו של ר' ליויק. זה היה בעיצומו של חודש מנחם אב, ומזג האוויר היה שרבי במיוחד. מידי לילה הוזמנתי למרפסת הבית. במרפסת עמד שולחן. ר' ליויק ישב בראש השולחן. הרבי שהיה אז כבן עשרים ואחת, ישב בצדו השני של השולחן, ואני זכיתי להצטרף אל חבורה קדושה זו.

(הרב רסקין: כאשר הגיע ר' שמחה לשלב זה של הסיפור, התרגש מאד. עיניו ברקו וכל עצמותיו אמרו התפעלות בל תתואר. היה ניכר כי הוא חי את הרגעים הללו מחדש).

"ר' ליויק אמר לי, שמאחר שהרבי הריי"צ כתב במכתב בקשתו אליו (לר' ליויק), "לקרב" אותי, אזי הוא יאמר דברי תורה, שכן זהו הרי הקירוב הכי גדול שיכול להיות..

"ר' ליויק דיבר ודיבר ללא הפסקה, שעות על גבי שעות. ממש כמעיין המתגבר. ככל שנקפו הדקות והשעות, כך דיבר יותר בשטף וביתר התלהבות. אנחנו רואים עכשיו את הרבי מתוועד, יושב שעות על גבי שעות ואומר עוד ועוד דברי תורה, וככל שחולף הזמן, קולו הולך וגובר. דע לך שזה ממש כמעשה אביו. כך בדיוק היה אביו יושב ומדבר עניינים עמוקים בתורה כנהר שאין לו הפסק.

"רוב הדברים שדיבר ר' ליויק היו דברי קבלה שלא הבנתי. זכורני שבין הדברים הסביר ר' ליויק, על פי קבלה, מה פשר הגובה שלי, צבע השיער שלי, ולמה הגעתי בתקופה זו ליקטרינוסלב..

הבדיחה הכי מצחיקה

"כך מידי יום ביומו. הייתי יושב בביטול ומקשיב שעות רבות מידי לילה. בכל אותם לילות ארוכים, ישב הרבי בצדו השני של השולחן, בביטול עצום כלפי אביו, ושתה בצמא את דבריו. הרבי לא פצה אף פעם את פיו. לא שאל דבר. לא התערב. רק הקשיב בריכוז גדול.

"באחד הלילות, לאחר ישיבה של שעות רבות במרפסת, תהיתי ביני לבין עצמי מה השעה. היה נראה לי שכבר מאוחר מאד. כאשר ר' ליויק עשה אתנחתא קלה, ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי: "מה השעה?". ר' ליויק הביט לעברו של הרבי, שכזכור, ישב כל העת בצדו השני של השולחן. הרבי הרים את עיניו הק' כלפי השמים, הביט קלות על גרמי השמים והשיב: "צען מינוט צו צוויי.." (=עשרה לשתיים)..

הייתי נרעש מאד. איך ייתכן דבר כזה. איך הוא קובע את השעה לפי מבט קל בגרמי השמים. לא האמנתי. רציתי מאד לחזור לתוך הבית, שם עמד שעון תלוי במטבח, ולראות אם אומנם זו השעה, אך התביישתי מיד לקום. המתנתי כעשרה רגעים נוספים, ואז אמרתי שעליי לברך "אשר יצר".. ויצאתי. דבר ראשון שמתי פעמיי לעבר המטבח. השעון שעמד שם במטבח היה ברור: השעה שתיים..

הייתי בהתפעלות עצומה. מימיי לא ראיתי דבר כזה. כאשר חזרתי אל המרפסת, מצאתי את ר' ליויק פורץ בצחוק. לא נעים לומר, אבל זה היה צחוק, כאילו שמע את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. תוך כדי צחוקו קרא לעברי: "דו האסט נישט געגלויבט? הא? האסטו גיגאינגען פרובירען..!". [=אתה לא האמנת? הא? הלכת לבדוק..!]".

שלא נבוש

הסיפור מתפרסם בעיצומו של חודש ניסן. ח"י בו. הובטחנו כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. כל המאורעות המתרחשים סביבנו מצביעים על כך שאלו הם פעמי משיח. אנו נמצאים ב'זמן השיא', כלשונו הק' של הרבי. זו העת להתחזק באמונה בדברי הרבי הברורים: הנה הנה משיח בא; דורנו הוא דור ראשון לגאולה.

לר' שמחה לא הייתה הזדמנות כלל להכיר את הרבי לפני אותה פגישה בתרפ"ג. גם אז הייתה זו בדיחה מצחיקה לא להאמין לרבי.. אבל אנו מה נאמר?

אין לנו כל פקפוק בדבר. איננו 'מפרשנים' חלילה את הדברים. אנחנו מביאים את בשורת הגאולה כפשוטה וכמשמעה לכל מקום, בביטחון גמור. שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.