30 שנה ל"תרגיל המסריח", גיבורי הפרשה עדיין נסערים

אייל לוי, מעריב

קצת רקע כדי שנדע מי נגד מי. בבחירות לכנסת ה־12, שנערכו ב־1 בנובמבר 1988, מפלגת הליכוד זכתה ב־40 מנדטים והמערך ב־39. יצחק שמיר, שעמד בראש הימין, ניסה להקים ממשלה עם שותפיו הטבעיים – הדתיים והחרדים.

"הייתי זה שניהל את המו"מ עם החרדים", נזכר רוני מילוא, מקברניטי הליכוד. "הייתה לי פגישה במשרד ראש הממשלה עם אברהם שפירא ושמואל אלפרט, מאגודת ישראל. לפתע העלו בקשה שהם רוצים את השליטה במפעל הפיס. הסבירו שיש שם הרבה כסף ושאפשר לחלק אותו למוסדות שלהם. נכנסתי לשמיר ואמרתי 'עכשיו הם רוצים את הפיס'. שמיר כעס ואמר 'קח את דן מרידור ותיפגשו עם אנשי המערך, נסו לגמור על ממשלת אחדות. אני לא מוכן להיכנע לדרישות בלתי הגיוניות'. זה מה שעשינו. שמיר מאוד העריך את רבין ונתן לו את תיק הביטחון. פרס קיבל את תיק האוצר. שמיר האמין שלאור הצלחת ממשלת האחדות ב־84' זו הדרך הנכונה והחכמה".

רק שבמערך הייתה אז חבורה – "השמינייה". אנרגטית, לוחמנית ובעלת שאיפות אחרות. חבורה שכללה את רמון, ביילין, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום, נוואף מסאלחה וניסים זווילי. רוב חבריה לא השתגע על השידוך שנרקם.

"בניגוד לאחדות ב־84' זו הייתה ממשלה ללא רוטציה", מספר ביילין. "את פרס, שכבר היה ראש ממשלה ושר החוץ, שכנעו לקבל את תיק האוצר שממש לא התאים לו. ניסינו לשכנע את המפלגה כמה פעמים, גם בישיבות מרכז, לפרק את הממשלה, ללכת לאופוזיציה, או להרכיב ממשלה אחרת. ממשלה אחרת לא הייתה ריאלית בראשית הדרך, כי רבין היה נגד פירוק האחדות. הוא קרא לנו 'המפרקים בע"מ'".

בסוף 1989 משהו ביחסי הכוחות השתנה. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה הממשל האמריקאי, במיוחד הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה, ג'יימס בייקר, לחצו על הצדדים הישראליים והפלסטיניים לשבת ולסיים את הסכסוך.

בייקר נתן לצדדים חמש נקודות פתיחה, בהן מפגש בין משלחות ישראלית ופלסטינית בקהיר כשהפלסטינים יוכלו לבקש הבהרות ולהעיר לגבי היוזמה הישראלית. בייקר הציע שבמסגרת המו"מ ישראל תאפשר השתתפות נציגים פלסטינים ממזרח ירושלים, שבמקורם מיהודה, שומרון ועזה. המשא ומתן היה אמור לעסוק בין היתר בפתרון בעיית הפלסטינים וכינון אוטונומיה. פרס היה בעד הצעת בייקר, שמיר התנגד.

לנקודת התורפה הזו נכנסו רמון וביילין כאדריכלי המבצע, כשאל חוד החנית התגייס חבר חדש – שר הפנים, אריה דרעי, שאומנם לא הנהיג באותם ימים את ש"ס, אבל כבר בגיל 31 נחשב לאיש החזק במפלגה.

ש"ס אומנם הייתה חלק ממשלת האחדות, כמו המערך, אבל במשך תקופה ארוכה הייתה תסיסה לא קטנה אצל חברי הכנסת החרדים נגד שמיר, במיוחד לנוכח העובדה שבמקום לצרף אותם לממשלה כשותפיו העיקריים, הוא בחר לדחוק אותם הצדה.

רק שלפני שהם מרכיבים ממשלה חדשה, מתכנני התרגיל היו צריכים להבטיח רוב להצבעת אי-האמון שעמדו להגיש. אם יצליחו במשימה, זו תהיה הפעם הראשונה שממשלה בישראל נופלת בהצבעה כזו.

רמון, שהיה מיודד עם דרעי, התמנה לאחראי על הידוק היחסים עם ש"ס, ואילו ביילין והשר רפי אדרי נשלחו לחצרות האדמו"רים כדי לשכנע את אנשי מפלגות דגל התורה ואגודת ישראל להיות איתם.

את התהליך לא היה אפשר להפסיק, אף על פי שדרעי הבהיר לרמון, כבר באמצע המהלך, שש"ס לא תוכל לתמוך גם בהפלת הממשלה וגם להצטרף בהמשך לקואליציה החדשה בראשותם, כי זה יכעיס את מצביעיהם הנוטים ימינה. סוכם שש"ס רק תגבה. היא תימנע בהצבעה בעד הפלת הממשלה ותצטרף לקואליציה בהמשך.

כבר לא היה ניתן להסתיר את סוד המגעים שדלפו החוצה. שמיר החליט לפטר את שר האוצר, פרס, מה שהוביל להתפטרות כל שרי המערך, שהודיעו שיעלו להצבעה הצעת אי-אמון בממשלה.

אריק היה מאוד פעיל

דווקא הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, ניסה ערב פירוק הקואליציה להשכין שלום בין הצדדים. דרעי הבהיר לרמון שאם הרב יצליח, התוכנית שרקמו תקופל ותאופסן בארון.

הרב יוסף ניסח לשני הצדדים מכתב פשרה. הוא ביקש להחזיר את שרי המערך לשולחן הממשלה, ביקש מהמערך להסיר את הצעת אי־האמון ולהבטיח שחבריה לא יצביעו להצעות אחרות אם יעלו. כמו כן התערב מדינית בסעיף ג' במכתב, שם כתב: "הקבינט יכונס לא יאוחר משבוע ימים מהיום, ויוחלט בו כדלהלן: תינתן תשובה חיובית למזכיר המדינה של ארצות הברית, מר בייקר, בנוסח שהוצג על ידי שר החוץ שלנו, מר ארנס. הסעיפים הבאים מבטיחים את שלמות ירושלים בריבונות ישראלית, אי־החלת אוטונומיה על מזרח ירושלים, השתתפותם בבחירות של ערביי מזרח ירושלים תוכרע בקבינט או בממשלה, תימנע השתלטות אש"ף על המשלחת הפלסטינית לקהיר, ואמצעים יינקטו לשם כך על ידי הקבינט".

הרב הורה לצדדים להסכים לפשרה שהציג כמקשה ולא לחלקים ממנה. לפרס לא הייתה בעיה לחתום על המכתב. שמיר, לעומת זאת, הטריח את עצמו והגיע לפגישה בבית הרב, אבל גם בסיומה לא הסכים להתפשר.

"לרב עובדיה היו עמדות מדיניות מאוד מתונות", מסביר חיים רמון. "אבל בלעדיו לא היה תרגיל. הוא ממש התחנן בפני שמיר, שלא רצה לשמוע. שמיר היה סוג של ביבי נתניהו, רק הרבה יותר ישר. ביבי היה אומר לרב 'כן, כן' ולא היה עושה, וזה אמר 'אני לא מוכן להבטיח לך ואני גם לא אעשה'".

ביילין ממשיך: "שמיר לא היה מוכן לענות על השאלות שבייקר הציג לגבי השתתפות בוועידה בינלאומית שבסוף הוא עצמו הלך אליה אחרי שנה במדריד. אלה היו שאלות שניסח משה ארנס, שהיה מאנשיו. זה האבסורד. לארנס היה דיאלוג טוב עם בייקר והוא שביקש ממזכיר המדינה שהוועידה הבינלאומית לא תכפה פתרון, אלא רק תפתח במשא ומתן. שמיר אמר 'אני לא מוכן'. הרב עובדיה כעס על השלילה המוחלטת לאפשרות של הידברות עם הצד הפלסטיני, ולכן ש"ס הלכה איתנו".

ביום חמישי, 15 במרץ 1990, נפלה ממשלת האחדות בהצעת אי-אמון שהגיש ח"כ חיים רמון. 60 ח"כים הצביעו בעד ההצעה, 55 נגדה, וחמישה מתוך ששת חברי הכנסת של ש"ס הסתתרו בלשכת שר הפנים דרעי ונמנעו מהשתתפות. היחיד מהש"סניקים שהרים יד עם הקואליציה היה מנהיג המפלגה דאז, שר הקליטה יצחק פרץ, אבל זה רק הוכיח כמה דרעי הוא המושך בחוטים.

מיד לאחר מכן הטיל נשיא המדינה, חיים הרצוג, את מלאכת הרכבת הממשלה על פרס. מאחר שהיה מדובר במרוץ צמוד שבו כל קול קובע, החל דו-קרב. אלה ניסו להרכיב קואליציה ואלה ביקשו לטרפד את המהלך.

לצדו של שמיר עמד אז לא אחר מאשר אריק שרון. זה היה צעד מפתיע, כי רק חודש לפני כן, ב-12 בפברואר, התרחש האירוע שהוכתר כליל המיקרופונים, מהימים שאותם הליכוד מנסה למחוק מעברו.

בדיוק כשעלתה תוכניתו של מזכיר המדינה האמריקאי, בייקר, שמיר ביקש להביא את התוכנית המדינית להצבעה במרכז המפלגה. שרון, שהיה שר התעשייה והמסחר, הודיע במקום על התפטרותו, ואחרי השתלטות על מערכת ההגברה סוכלה ההצבעה, לתדהמתו של ראש הממשלה.

אבל כשהגיע קרב חזיתי על השלטון, שרון היה שם כדי לתת גב לשמיר. כששתי המפלגות התקוטטו על קולם של חמשת חברי הכנסת מאגודת ישראל, היה זה שרון, המקורב לחרדים, שהוביל את הכוח.

שרון הצליח חלקית עם אנשי אגודת ישראל. מועצת חכמי התורה ביקשה ללכת עם השמאל, אבל בין חברי המפלגה היו שניים שסירבו להצטרף לעדר – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, שבין היתר קיבלו את ברכת הדרך מניו יורק, מחצרו של הרבי מלובביץ'.

ורדיגר ז"ל סיפר כמה שנים לאחר מכן שזכה ללא מעט מסרים מהרב לייבל גרונר, מזכירו האישי של האדמו"ר, שם נכתב, בין היתר: "וזה לשון הרבי שליט"א: תהא חזרתו לכנסת בהצלחה וכו' וחזקתו וימשיך וגם יוסיף בעמדתו בשלמות ארץ הקודש והיהדות בכלל, ויבשר טוב".

היה זה גם עודד בן-עמי, שליח רשות השידור לוושינגטון, שהגיע לחצר הרבי מלובביץ' ושאל על סוגיית הרכבת הממשלה. בהתחלה הרב התנצל ואמר שהוא לא גר בארץ ולכן לא יכול להתערב בנושא, אבל אחרי שבן-עמי המשיך הרב הצביע על שמיר.

הידיעות על האפשרות שהאחיזה באגודת ישראל מתערערת בגלל המסרים שהגיעו מארצות הברית גרמו לפרס לשלוח לרבי את האלוף במיל' שלמה גזית, שאז היה בעבודת מחקר בוושינגטון.

"חשבתי שזה טמטום לשלוח אותי במסגרת יום שבו הרב מקבל אלף איש", גזית, בן ה־94, נזכר. "לראות אותו במשך 17 וחצי שניות ועל הדרך לנסות לשכנע אותו בעניינים פוליטיים. נכנסתי מאחור כדי לעקוף את התור. הרב שם יד על ראשי ושאל לשמה של אמי, עניתי 'ציפורה'. הוא נתן ברכה ואמרתי לו 'כבוד הרב, אני רוצה בכל זאת להגיד משהו'. דיברתי איתו שניים וחצי משפטים. אני לא זוכר בדיוק את הנוסח, אבל הוא אמר 'אתה חושב שאלה יותר טובים מאלה?', ואז קיבלתי דחיפה וזרקו אותי מהחדר".

המצוד אחר העריקים

כדי שלא יהיו למערך בעיות עם אגודת ישראל, המפלגות העלו את ההסכם ביניהן על הכתב וקיבצו את כל החברים לחתום עליו, גם ורדיגר היה שם. "זה היה במלון 'לרום' בירושלים", משה שחל נזכר. "ורדיגר, מתברר, עשה את עצמו כאילו שהוא חותם על הדף. אף אחד מאיתנו לא שם לב וגם לא תיאר לעצמו שאיש דתי, כמוהו, יעשה תרמית גלויה ויחתום באוויר. ייצור רושם כאילו חתם על ההסכם". באותו חדר היה גם ח"כ אליעזר מזרחי, שלעומת ורדיגר דווקא חתם על ההסכם. מזרחי הוא גיבור מרכזי בפרשת "התרגיל המסריח", אבל אליו עוד נחזור בהמשך.

כדי להרכיב ממשלה אנשי המערך ניסו לגייס את מי שרק אפשר. "עזרתי לפרס בהפקת ההסכמים, וזה היה ממש כמו בית חרושת", מספר משה שחל. "לצ'רלי ביטון, שהיה בסיעת יחיד, היה עוזר שקראו לו עופר, שהתחיל לדבר איתי על קיפוח עדות המזרח ובסוף אמר 'אבל פרס הבטיח שישלמו את חובותיו של צ'רלי ביטון'. באתי לפרס ואמרתי 'חוצים פה את כל הקווים. זה לא יעלה על הדעת. אתה רוצה לנהל משא ומתן מדיני? נעזוב את הממשלה ונלך לבחירות'. פרס ענה 'לא נשיג רוב'. אמרתי לו 'עדיף למות כמו גיבור מאשר ללכת על הדבר הזה'. לא עזר לי. פרס הושפע בעיקר מרמון ומביילין, שסובבו אותו. הם דחפו לכיוון התרגיל המסריח, שהיה טרגי".

במסגרת הבטחת הקואליציה, אנשי המערך היו אמורים לאתר מצטרפים נוספים, רצוי עריקים מהצד השני של המפה הפוליטית, והכוונת התמקדה על אנשי המפלגה לקידום הרעיון הציוני. מדובר בחמישה חברי כנסת: יצחק מודעי, פסח גרופר, אברהם שריר, יוסף גולדברג ופנחס גולדשטיין, שהיו אנשי המפלגה הליברלית ובמהלך ינואר 1990 החליטו לפרוש מהליכוד על רקע מאבקי כוח פנימיים. זה היה משא ומתן של צעד קדימה, שניים אחורה. מה לא עלה שם במהלך הפגישות בין הצדדים? חלוקת תיקים, ערבויות כספיות. בסוף מכל החמישה רק אברהם שריר נותר כמועמד פוטנציאלי לתמיכה בממשלה בראשות שמעון פרס.

"לשמיר היה חשבון ארוך עם שריר, שהתנהג בצורה בעייתית", מספר רוני מילוא. "הוא דרש בזמנו, נוסף לתיק המשפטים, גם את תיק התיירות. שמיר אמר לי ששריר הודיע שאם לא יקבל את התיירות אז אנשיו בסיעה לא יצביעו בעד הממשלה. אמרתי 'אין ברירה, תן לו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את הקולות שלו'. שמיר זכר את זה היטב וכשהציג את הממשלה, זה היה בכינוס מרכז הליכוד ביד אליהו, הוא לא הכניס את שריר לרשימת השרים. ראיתי את משה נסים ניגש אליו ואומר 'שכחת את שריר'. שמיר דפק על השולחן והודיע 'לא שכחתי אף אחד'. שמיר, כשהיה מחסל מישהו, דאג לעשות זאת בצורה מושלמת".

זה היה בנובמבר 1988 כששמיר הציג את ממשלת האחדות עם המערך. שריר לא שכח את העלבון, ולמעשה את הקשר בינו לבין אנשי פרס יצר עו"ד אברהם בריר, שהיה חבר מזכירות הלשכה של מפלגת המערך, ממונה על מינהל וכספים ואיש ועדת חוקה.

"היינו ידידים. אני עורך דין ושריר עורך דין. הכרנו עוד מימי האוניברסיטה", מספר בריר. "הנושא עלה במהלך שיחה. סיפרתי למיכה חריש ואחרי זה לפרס ורבין. אמרתי שאפשר יהיה לנהל משא ומתן עם שריר, שפתוח להצעות. חריש אמר 'לך על זה'. ישבתי עם שריר ואמרתי לו שהם מעוניינים. סוכם בינינו מה אברשה יקבל – שני תיקים, ולא רק בשביל עצמו. הוא רצה לתת את התיק השני לפסח גרופר או למישהו אחר מהליברלים".

זה היה מו"מ מייגע, רווי דרישות מצד הח"כ המחוזר. "שריר היה הנקודה הבעייתית", חיים רמון מודה. "עד אז התקשורת הייתה איתנו, ושם היא בחרה לעזוב. ככה זה, כל הזמן אתה מרגיש שעברת יותר מקו אדום אחד. אתה מלוכלך בבוץ ואומר 'אז אני אתלכלך עוד טיפה ואשיג את היעד'. כמו בן אדם ששקוע בביצה ומשוכנע 'אם אפרפר עוד קצת, אני אצא'. בימים האחרונים למו"מ כל חדוות העשייה נעלמה".

כשפרס בכה

שעון החול לקראת הצגת הממשלה ב־11 באפריל הלך ואזל. יום קודם לכן אברהם ורדיגר מאגודת ישראל הודיע על התפטרותו מהממשלה, לא רצה לקחת חלק בהצבעה הגורלית.

פרס עדיין קיווה שדברים יסתדרו. היה לו הסכם חתום עם אגודת ישראל, שהבטיח חמישה קולות, אבל זה כבר לא היה רק ורדיגר, אלא גם ח"כ אליעזר מזרחי, שבחר להוציא את עצמו מהמשחק.

מזרחי כבר מזמן לא נמצא בתחום הפוליטי. הוא חזר לחיות באלמוניות בלוד, מקווה שישכחו את חלקו המרכזי בסיכול התרגיל המסריח.

"נתתי למר פרס ז"ל את כל האפשרויות לשכנע אותי", מזרחי נזכר לפני מספר ימים. "אני חושב שהיו לנו כ-15 ישיבות בתקופה הכי קריטית, לפני חג הפסח. אמרתי שכל זמן שירצה לשכנע, אני פנוי. אבל אצלי זה היה עיקרון. לא זזתי ממקומי עד כדי כך שרב גדול מאוד, בינלאומי הייתי קורא לו, ישב איתי במשך ארבע שעות כדי לשכנע ואמרתי לו 'כבוד הרב, זה לא נכנס מאוזן ימין ויוצא מאוזן שמאל. זה בכלל לא נכנס'. ביקשתי לעמוד בהבטחה שנתנו לבוחר. יום לפני הישיבה בכנסת שלחתי לפרס פקס ארוך וכתבתי שהיות ואני מאוד מעריך אותו ואת פועלו, אני מבקש שיבטל את ישיבת הכנסת, כי אצביע נגד. אני לא רוצה שייפגע. אבל מאגודה אמרו לפרס 'יש לך חמש אצבעות מאיתנו, אל תדחה, והכל יהיה בסדר'. לצערי הוא לא הקשיב לי".

"חיפשו אותי כל הזמן", מזרחי נזכר. "התקשרתי בבוקר לרשת ב' ולגלי צה"ל למסור הודעה שבה נימקתי את כל מה שאמרתי לפרס. עשה טובה כל השאר זה ספינים תקשורתיים. עם אריק שרון לא היה לי קשר, הוא לא שמר עליי בפרדס, אלה שטויות והבלים. מי שהכיר אותי ידע שאני איתן בדעתי. הרבי אומנם העביר לי מסרים של עידוד, אבל לא שאלתי אותו מה לעשות. ההחלטה הייתה על דעתי בלבד".

לא חתמת על ההסכם בין אגודה למערך?

"חתמתי וזה לא היה פשוט מבחינתי, אבל מה אתה היית עושה במקומי? יושבים בשולחן עגול כל החבר'ה שלך ואנשי פרס. הם רוכנים מעליך ואומרים 'תחתום'. את השאלה שלך שאלו אותי במועצת גדולי התורה. אמרו 'הרב, אבל חתמת'. עניתי 'כבוד הרבנים, נכון, חתמתי. יש דברים שאצטרך לעשות עליהם תשובה וגם על זה אצטרך'".

אצל אנשי מפלגת העבודה עדיין מסתובבים סיפורים שהיה זה אריק שרון ששם על ורדיגר ומזרחי עין שלא יתפתו ולא יעמדו בלחצים. מילוא מאשר זאת. "אריק ואני חילקנו בינינו את השמירה עליהם. אני שמרתי על מזרחי בכפר חב"ד, ואילו שרון פיקח על ורדיגר באיזה מושב בדרום. רצינו שלא יגיעו אליהם ושלא יילחצו".

פרס הגיע לכנסת, ביום ההשבעה שלא הייתה, מלווה ברעייתו סוניה, שבדרך כלל נעדרה מאירועים כאלה. הוא ישב בלשכתו כששמע שכנראה לא יהיה לו רוב בכנסת כפי שחשב.

"היינו שם אני, שולמית אלוני ויוסי שריד. ראיתי את פרס כשמצב רוחו השתנה. היה לו מאוד קשה, ראו את זה על פניו", מספר משה שחל. "הוצאתי את כולם, נשארנו לבד. ניסיתי לנחם אותו ואז שאלת השאלות הייתה האם להגיש את קווי היסוד, כפי שהחוק דורש, ולהמשיך עם ההליך. פרס אמר שכן. לא יודעים את זה, אבל הוא פשוט ישב ובכה. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו במצב כזה. הגשנו את קווי היסוד. עליתי לדוכן הכנסת וביקשתי להאריך את לוח הזמנים".

ומה חלקו של רבין?

הנשיא הרצוג נתן לפרס שבועיים נוספים לנסות להרכיב ממשלה, אבל זה כבר היה אבוד. יצחק שמיר קרא "אברשה, חזור הביתה", ושריר מיהר לחזור לקבוצה המנצחת, רק כדי לסיים שם סופית את הקריירה הפוליטית. אם זה לא הספיק, אז ח"כ אפרים גור ערק מהמערך לליכוד לטובת משרת סגן שר. שמיר הקים ממשלה בעזרת שותפיו הטבעיים.

במערך היה ניסיון להדיח את פרס לטובת רבין. ניסיון שנכשל, לפחות זמנית. רבין עלה לשידור בגלי צה"ל ושם הכניס ללקסיקון את צירוף המילים הבלתי נשכח "התרגיל המסריח" כשהוא מנמק: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה נכשל לא רק באופן טקטי, אלא גם קונספטואלית".

"לרבין אפשר למחול", רמון משוכנע גם היום. "מההתחלה הוא לא האמין וכל הזמן רטן, וכשלא הצליח למנוע מאיתנו את המהלך הוא אמר 'אני לא אפריע לכם' ולזכותו הוא לא הפריע, אבל הוסיף 'תדעו לכם שהתרגיל לא יצליח'. לכן הוא אשם במחדל ולא במעשה".

ביילין, שותפו של רמון לתכנון, לא מסכים. "זו עוד אחת מפליטות הפה המפורסמות של רבין. הוא היה בפנים. מילא היה צופה מבחוץ ואומר, 'איך אתם מתנהגים?', אבל ראבק, היית איתנו, ניהלת את המשא ומתן, היית חלק מהצוות, ואדוני, אם זה תרגיל מסריח, אז למה הסרחת יחד עם האחרים? זו הייתה איזו חוכמה שאמר לגלי צה"ל ואתה רואה שהיא נשארה כבר 30 שנה. לא היה בעניין הזה שום דבר מסריח. אגב, בסוף זה הסתיים כשהליכוד לקח מאיתנו את אפרים גור, וגם זה, אגב, מהלך לגיטימי".

מספר שנים לפני מותו, כשכבר כיהן כנשיא המדינה, הפגישו בין פרס לאליעזר מזרחי. "יש עניין ביהדות להשתדל לאהוב את ישראל ולא לפגוע באף יהודי", מזרחי הסביר. "היו לי כל הזמן נקיפות מצפון שהאדם הזה נפגע ממני ואשתו נפגעה ולא הייתי שלם עם עצמי. אמרתי לפרס באותו יום 'באתי לבקש סליחה בגלל הפגיעה שהייתה, אבל תדע לך שלא שיניתי את דעתי'".