66 שנים לרצח הנורא בפרדסי כפר חב"ד

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

היה זה בתחילת חודש טבת תשט"ו, כאשר עשרות תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, עזבו את היכל הישיבה, ויצאו לפרדסים המקיפים את כפר חב"ד במטרה למצוא את ידידם שנעלם.

היעלמותו החלה חמישה ימים קודם לכן, אולם איש לא שם לבו לכך. גם כאשר הבחינו בהיעדרותו, המשטרה ביקשה באופן תמוה לעכב את מערך החיפושים ביומיים נוספים. הפחד והחשש קינן בלב הכל. כולם ידעו שהפרדסים שורצים בחוליות מחבלי פדאיון כמו גם מסתננים ערבים שבאו ממצרים כדי לגנוב מהיהודים.

שריקה חדה שהבליחה ממשרוקיתו של אחד השוטרים, עצרה את החיפושים. אבל כבד ירד באחת על כולם.

פרשיה כאובה זו מאוזכרת רק בקצרה בדברי ימי חב"ד, משום שלמרבה הצער, כשנה ומחצה לאחר מכן, התרחש בכפר חב"ד פיגוע רצחני נורא, בו נהרגו חמישה תלמידים ומדריך, ומאז זרקורי תשומת הלב הופנו לפיגוע הגדול, ואילו הפיגוע הבודד נדחק לאזכורים קצרים.

במלאת 65 שנה לרצח הנורא, יצא "בית משיח" למסע מיוחד בעקבות דמותו של התלמיד התמים ישראל דוברוסקין הי"ד, שהיה ממובחרי תלמידי הישיבה בלוד. את יריעת חייו ארגנו מפיסות זכרונות, עדויות, קטעי עיתונות, רשימות והספדים.

שורש מגזע חב"ד

התמים ישראל אריה דוברוסקין הי"ד נולד בעיר בראילה שברומניה לאביו הרב יחיאל מיכל דוברוסקין, מחשובי רבני חב"ד ברומניה ולאחר מכן בארץ הקודש, ולאמו הרבנית ברנציא.

זכה הרב יחיאל מיכל להגיע עם אביו לוורשה הבירה הפולנית כדי להשתתף בחתונתם של הרבי והרבנית בשנת תרפ"ט. כשאדמו"ר הריי"צ ראה את האב והבן בעת מעמד 'קבלת פנים', קיבלם בחיוך רחב וציין בנימת התפעלות את הגעתם של האורחים מרומניה.

בעקבות אותו ביקור, החל יחיאל מיכל ללמוד ב'תומכי תמימים' בוורשה.

תלאות רבות עברה המשפחה בימי השואה, וכמה מבני המשפחה הענפה נרצחו בידי הנאצים. בשנת תש"י עלתה משפחת דוברוסקין לארץ הקודש במטרה להתיישב בה. תחילה התארחו בתל אביב אצל קרובי משפחה, לאחר מכן עברו לגור בירושלים ולימים הצפינו לחיפה, בה כיהן הרב יחיאל מיכל דוברוסקין כרב שכונה וכרב הממונה על השחיטה בעיר.

קרני הוד קדושה חופפים עליו

מחיפה הרחוקה (במושגי אותן שנים), הגיע הת' ישראל ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ששכנה אז ב'פרדס' בלוד, בעוד אחיו ר' חיים אהרן שי' למד ב'חדר' בכפר חב"ד ואחותם ב'בית רבקה'.

עד מהרה התבלט ישראל כבחור מיוחד במינו מבין שאר חבריו לישיבה, הן בסדר לימודו והן בתפילה ובהנהגה. "עילוי בלימוד, עילוי בתפילה, ועילוי בחסידות", אומר עליו אחד מבני המשפחה. "מידי שבת היה מתפלל באריכות, ולא פעם אף נראה כבוכה בתפילתו". כאשר היה שקוע בלימוד או בתפילה, לא היה מבחין כלל בנעשה סביבו, כפי שסיפר מזכיר הישיבה דאז הרב חנוך גליצנשטיין בתיאור נפלא:

"במשך שנות לימודו בישיבה התבלט כאחד המיוחדים שבין תלמידי הישיבה הן בלימודו והן בהתנהגותו והיווה סמל לדמותו המפליאה של ה'תמים' הליובאוויטשי. כאשר ישב לפני הגמרא הפתוחה, היה כולו שקוע בהוויות דאביי ורבא וצולל בנבכי ים התלמוד. וכשהיה מתעמק במאמרי חב"ד עמוקים, או כשהיה עומד שקוע בעת תפילתו וניגון דביקות חב"די עמוק מתנגן לו כאילו מאליו – היו פניו מוארות באור חדוות התורה וקרני הוד קדושה חופפים עליו. באותה שעה לא היה רואה ולא היה מרגיש בנעשה סביבו.

"מטבעו היה עניו וצנוע, נחבא אל הכלים. דיבורו בשפתי חן ומרי נעם, זך הנפש ומזג טוב, עסקן ובעל מרץ לטובת הזולת. מידותיו התרומיות סימלו את האדם המעולה והשלם".

געגועים לאלוקות, געגועים לרבי

סיפר ידידו הרב ישראל פרידמן, כיום ראש ישיבת 'אהלי תורה' בקראון הייטס: "ישראל אריה היה מדבר אל הצעירים ממש כמו היה משפיע וותיק. המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן עצמו היה עומד לעתים מאחורי הדלת כדי לשמוע מה הוא מדבר […] ר' שלמה חיים אהב אותו הוא ידע לדבר מהלב, היה לו לב רחב".

"ישראל היה בחור למדן והצטיין גם בחסידות. ה' חנן אותו בפה מפיק מרגליות, עד שהיו אומרים עליו, שהיה מכין לאביו את הדרשות שמסר בבית הכנסת בשבתות", כך מספר ידידו הרב משה אהרן טייכמן מכפר חב"ד.

"גם ב'פרדס' בלוד זיהו מיד את מעלותיו הייחודיות. כשהיה מגיע לישיבה בחור ורצו לקרבו לתורת החסידות, היו מפנים אותו אל ישראל, שכן גם בתחום החסידות הצטיין. הוא לא ניגש להתפלל בטרם התבונן ארוכות בגדלות הבורא. כאשר היה עוסק בהתבוננות הזו, הכירו בו במה שקוע הוא. לא ניכרו בו שום תנועות חיצוניות; להיפך, הוא היה יושב זקוף על הספסל, עיניו פקוחות מעט ומביטות בשיפוע כלפי מעלה ורק מידי פעם היה מתנועע. כזו הייתה הכנתו של ישראל דוברוסקין לתפילה לפני שוכן מרומים.

"ישראל הי"ד גם לימד אותנו גם ניגון חסידי הידוע לנו, אלא שהוא חיבר אליו מילים מתהילים פרק קל"ט. ניגון זה עוד שרו בעיר מגוריו ברומניה, אצל משפחת דוברוסקין:

אנא אלך מרוחך ואנה מפניך אברח
אם אסק שמים – שם אתה,
ואציע שאול – הנך
אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים
גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך"
אחר כך התחיל לפזם את הניגון החסידי 'אכן אתה… קל מסתתר', מתוך תקוה שנזכה לגילוי אלוקותו בעולם.
"אכן אתה, אתה א–ל מסתתר
אכן אתה, אתה א–ל מסתתר".

הצמאון והגעגועים לאלוקות, הביאו אותו לכסוף גם להגיע למי שהשכינה מדברת מתוך גרונו – הרבי מה"מ, למרות שבאותן שנים הנסיעה לאמריקה הייתה נדירה וקשה, כפי שמוסיף לספר ידידו הרב טייכמן:

"כה השתוקק ישראל הי"ד לנסוע לרבי! היה לו צמאון כה עז להסתופף בצילו, עד שחיבר מילות געגועים לרבי. לא אשכח, כיצד, לאחר התוועדות י"ט כסלו תשי"ד (או תשט"ו), בפרדס בלוד, הוא נשכב כשהוא קצת מבוסם, ובהיותו שוכב שמענו אותו מזמר מתוך גילופין ניגון געגועים לרבי. את געגועיו העצומים לרבי ביטא במנגינה של רבי מנחם מענדל מויטבסק זצ"ל:

"מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה
במרכבת זהב עם גלגלי פז
אל הרבי אסע אז…"

השורה העליונה לקוחה מתהילים, ואילו שתי השורות התחתונות הינן פרי רוחו ורגשותיו. למרבה הצער, לא הצליח ר' ישראל להגיע לרבי.

להט ומתיקות בהפצת חסידות

בין שלל כשרונותיו, היה ידוע כנואם בחסד עליון, ואת כשרונו זה ניצל להפצת החסידות באמצעות שיעורי חסידות והתוועדויות שערך, במיוחד בקרב בני נוער.

הוסיף וסיפר הרב חנוך גליצנשטיין: "הקדוש הי"ד ניחן בכשרון נאום יוצא מהכלל. הוא אכן היה אחד התועמלנים המצויינים ביותר בהפצת תורה וחסידות בשדרות רחבות".

את כשרונותיו אלו ניצל לחינוכם הטהור של בני נוער לתורה וליראת שמים, כפי שהורה לו הרבי להיות שותף בפעילות זו. כיוון שהכירו מחנכיו בכשרונותיו אלו, מונה למשפיע רוחני בבית ספר למלאכה שהיה אז בראשית דרכו.

מידי ערב בערב היה נוסע מהישיבה בלוד לכפר חב"ד למלא תפקידו כמשפיע רוחני בבית ספר למלאכה. וכך, בקביל להיותו תלמיד ב'תומכי תמימים', החל ללמד ולמסור שיעורי חסידות בפני תלמידי בית הספר למלאכה. בנשיאת החן המיוחדת לה זכה, התחבב עד מהרה על התלמידים שנקשרו אליו ביותר. הוא מצדו התמסר אליהם בכל מאודו, התעניין בבעיותיו הפרטיות של כל תלמיד, עודד וחיזק.

הוא אף כתב על כך לרבי, שהשיב לו: "נהניתי ממה שרואה הצלחה בלימודי דא"ח עם תלמידי בית ספר למלאכה".

נושא הפצת המעיינות 'בער' בו, והוא לא הסתפק בתלמידיו בבית הספר, אלא יזם מדי פעם 'גיחות' לרחבי הארץ, נוסע למוסדות חינוכיים שונים כדי להתוועד עם נערים ולשוחח איתם אודות רעיון החסידות. בתפקידיו אלו ראה הצלחה רבה.

בני משפחת דוברוסקין מספרים, כי באחת השנים, ביקש ישראל לנאום לרגל י' שבט בכפר הנוער בן שמן. מוסד זה היה ידוע בדעותיו השמאליות נגד דת, אך הוא לא חשש. הוא הגיע אל מנהל כפר הנוער, זה הוקסם מהבחור החרדי הצעיר, והביע הסכמתו שינאם בפני ציבור התלמידים, צוות המורים והמדריכים. דבריו עוררו רושם רב וגרמו לקידוש שם ליובאוויטש.

עשרה ימים לפני שנעלם, נסע יחד עם ידידו אברהם מייזליש להתוועד לרגל חג הגאולה י"ט כסלו, ביישוב באר יעקב, כפי שדיווח ביטאון חב"ד זמן מה לאחר היוודע דבר הירצחו: "בבאר יעקב התוועדו התלמידים הת' ישראל הי"ד ז"ל דוברוסקין ויבל"ח אברהם שי' מייזליש, בבית הכנסת המקומי ואחר כך התוועדו עם תלמידי ישיבת 'באר יעקב', הסבירו פרשת החג ודיברו אודות הנחיצות בלימוד תורת החסידות".

מסע חיפושים נרחב

הזמן: יום רביעי בערב, אור לכ"ח כסלו, נר רביעי של חנוכה.

המקום: ישיבת תומכי תמימים ב'פרדס' בלוד.

ישראל דוברוסקין, כמו כל חבריו, הדליק נר חנוכה בחדרו שבישיבה ויצא כהרגלו באוטובוס שעתיד היה להביא אותו עד צומת כפר חב"ד, משם התכוון לצעוד רגלית לעבודתו בבית ספר למלאכה הנמצא בקצה הכפר. מאז איש לא ראה אותו.

היה זה יום רביעי בלילה, ולא ברור כיצד איש לא שם לב להיעדרותו בימים הבאים. במוצאי שבת נקבעה לו פגישה למטרת שידוך עם בת חב"דית. מאחר שלא הגיע לפגישה, טילפנו הוריו לישיבה והתברר כי הוא איננו מאז רביעי בלילה. ההורים המודאגים טילפנו למרכזים רפואיים באיזור לוד וכפר חב"ד, אך בכל המקומות התשובה היתה שלילית, לא הגיע אליהם בחור כבן עשרים העונה לשם 'ישראל'.

פרטים נוספים מאותם ימי חשש ופחד סיפר הרב משה לנדא ע"ה, אז תלמיד בישיבה, ולימים רבה של בני ברק:

"ביום שישי טילפן אלי ידידי הרב גרוזמן [ר' מונקה, אז תלמיד בישיבה] והודיע לי שישראל נעלם. אמרתי לו: הוא לא ילד קטן, כנראה נסע הביתה לחנוכה. אבל הרב גרוזמן אמר לי שישראל יצא מהישיבה כבר מזמן כיוון שהיה אמור למסור שיעור תניא בכפר חב"ד, אך בפועל הוא לא הגיע לכפר חב"ד וגם לא הגיע לבית הוריו בחיפה. במוצאי השבת נפגשנו בתל אביב אצל הסבתא של ישראל, גם אביו הגיע מחיפה, ואז הבינו כולם שצריכים לצאת לחפש אחריו. למחרת הלכנו למשטרה כדי לבקש את עזרתם בחיפושים, אבל הם רצו להמתין עוד זמן מה. רק ביום שני התחילו החיפושים. ראש הישיבה הרב ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל והמשגיח ר' אברהם דרייזין אף הם הצטרפו אלינו והלכו אתנו לפרדסים כדי לחפש אחריו. המשטרה חילקה אותנו לקבוצות, ולמרות הגשם שירד, בוססנו בבוץ ופתחנו בחיפושים נרחבים.

"בשל הפחד והדאגה העצומים, היו שנסעו אל האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל בתל אביב, כדי לבקש ברכה עבורו. האדמו"ר בירך 'הקב"ה יעזור שימצאו את גופו שלם', ובאמת היה נס שהוא נמצא שלם".

במקביל לחיפושים, התפרסמה בעיתונות ידיעה המבקשת לאתר את הבחור שנעלם:

מי ראה?

ישראל דוברוסקין, בן 20, שערות שחורות, זקן קטן שחור, מרכיב משקפיים. נראה בפעם האחרונה ביום ד' שעבר ליד תחנת האוטובוסים לכיוון תל אביב בשכונת הרכבת בלוד.

כל היודע על מקום המצאו מתבקש להודיע לתחנת המשטרה הקרובה או לישיבת חב"ד, טלפון 48 רמלה.

על המשך החיפושים, מוסיף ומתאר ר' משה אהרן טייכמן בספרו: "חולקנו למספר קבוצות, שמונה בחורים בכל קבוצה. התפזרנו במרווחים, ושני שוטרים מצידנו, כך סרקנו שטח אחר שטח ברחבי הפרדס. עמלנו בחיפוש זה במשך כשעה, כאשר פתאום נשמעה שריקה מהשוטרים. היה זה האות שמצאוהו. הוא היה מוטל על הארץ, ירוי בראשו".

או אז התברר שנפל קרבן לכדורי המרצחים ששרצו אז באותם פרדסים.

ברכתו של הצדיק מבעלז עמדה לו שנמצא שלם בגופו, למרות שהפרדסים שרצו הולכי על ארבע, כמו גם חוליות מחבלים.

הידיעה הגיעה לישיבה וההלם היה גדול. כאשר המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן קיבל הידיעה, פרץ בבכי נורא מבלי יכולת להירגע. במר–לבו קרא "כאשר הקב"ה נותן סטירה, הוא סוטר בפנים", בכך התכוון להביע, כי ישראל דוברוסקין היה מהמובחרים שבחבורה.

חרף הכאב והיגון, הרשויות ביקשו לבצע ניתוח שלאחר המוות למרות סירוב המשפחה. בשנים ההן, היה זה מחזה נפוץ שהשלטונות ביצעו ניתוחים ללא הסכמת המשפחה. מי שנאבק נגד הניתוח והצליח למנוע את חילול כבוד הנפטר, היה הרב שלמה גורן, אז הרב הראשי לצה"ל, ועל כך קיבל תודה והוקרתה של הנהלת ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד.

גם הרבי הביע שביעות רצונו העמוקה מכך: "ותנוח דעתו כשם שהניח את דעתי במה שכתב שלא היו ניתוחים", כתב הרבי למשפיע הרב קסלמן (אגרת ג'קצד).

ההלוויה עמוסת–היגון התקיימה למחרת בהשתתפות אנ"ש ותלמידי הישיבה. הת' ישראל דוברוסקין הי"ד נטמן בצפת. באותה שעה ירדו גשמי זלעפות, עד שהיו אומרים, כי גם השמים בוכים על התמים המיוחד שבחבורה שעלה בחטף השמימה בנסיבות כה טראגיות.

המנהיג מעודד ומרגיע

בעקבות הרצח הקשה, הרבי שיגר אגרת מיוחדת לתושבי כפר חב"ד, ואלו שהתעתדו לשבת בכפר (אגרת ג'רסב): "להתושבים, להמתיישבים, לאלו אשר יתיישבו בכפר חב"ד אשר בארץ הקדושה, ארץ אשר עיני הוי' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה […]

"נצטערתי לשמוע אשר יש מי בכם ונפל רוחו בקרבו אחרי המאורע הידוע הי"ד, ונחלשה החלטתו בהתיישבות והתקשרות לכפר חב"ד אשר בארעא קדישא".

כאן הרבי מצטט מרבותינו נשיאינו המורים כיצד לנהוג במקרה של אסונות רחמנא ליצלן:

"שמעתי מפי קדושי עליו על מרגלא בפומא דאינשי [אנשים רגילים לומר] שאחר השריפה מתעשרים יען כי השתלשלות מדות העליונות הקדושות וסדרן כך חסד דין רחמים ולזאת אחר מידת הדין בשריפה מתעוררת מידת הרחמים שהיא גדולה ממידת החסד שבתחילה כנודע שהיא מדתו של יעקב, נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה".

והרבי חותם את מכתבו: "והשי"ת יברך את כל אחד ואחת מכם, בתוך כלל ישראל, שיקויים כל האמור בכתבי הקודש הנ"ל במילואו בטוב הנראה והנגלה ובקרוב ממש".

כבר למחרת הלוויה שיגר הרבי אגרת מיוחדת למר זלמן שזר, אז מראשי הסוכנות היהודית, בה הוא מביע חששו לבהלה שתיווצר בכפר חב"ד: "זה עתה קיבלתי הידיעה המבהילה אשר אחד הי"ד מבחירי התלמידים של ישיבתנו בלוד נמצא הרוג בפרדס על יד ספריא [כפר חב"ד], והנני מחכה לקבל פרטי האסון ר"ל.

"ומה שהמריצני לכתוב לכב' מיד הוא שהנני חושש לרושם המבהיל שיעשה האסון הנורא הזה, ובפרט על הנשים, ויבליט ביותר מגרעות הכלכליים והדחקות וכו' של הכפר, אשר עלול להביא לידי תוצאות שליליות וכו', ומן הצורך לעשות ככל האפשר בכדי להרגיע הרוחות".

הרבי מבקש משזר לפעול במשרדי הממשלה המתאימים בפעולות שיגרמו לגידול האוכלוסייה בכפר חב"ד, וזה מה שיכול להרגיע את התושבים.

באגרת נוספת לשזר, מעורר הרבי על אחדות בין תושבי הכפר נוכח נסיבות האסון: "ואחדות של תושבי הכפר ד' עליהם יחיו, כאיש אחד, תעמוד כחומה לבל יוכל לחדור לשם כל ענין בלתי רצוי חס ושלום בגשמיות וברוחניות" (אגרת ג'קצ).

גם המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן ששיגר מכתבים לרבי בעקבות הרצח, זכה לקבל הדרכה, עצה ותושיה. בין השאר הורה הרבי – שהתלמידים בכיתות הגבוהות יתענו חצי יום, ודווקא חצי יום כדי שלא יפריע ללימודים. הרבי הוסיף להדריך, כי בזמן התענית, יתעוררו לחיזוק בלימוד התורה, ובפרט בפנימיות התורה. עם זאת, שלל הרבי הטפת מוסר או דברי התעוררות בזמן התענית. "ושומר ישראל אשר לא ינום ולא יישן ישמור את כל אחד ואחד מבני ישראל, בכל מקום שהם ויאמר לצרות די, עד שמתוך מנוחת הנפש ובהעדר דאגות גשמיות יוכלו לעסוק בתורה ומצוות מתוך הרחבת הדעת בפנימיות ובשמחה" (אגרת ג'קצד).

בית כנסת וישיבה על שמו

הוריו של ישראל הי"ד, הרב יחיאל מיכל והרבנית ברנציא, קיבלו את הבשורה באופן קשה ביותר. הרב דוברוסקין הזדקן במהירות ונראה זקן הרבה יותר מכפי גילו; ואילו רעייתו, מידי שנה ביום הפטירה, הדליקה נר נשמה באומרה "ה' צודק".

כיוון שבית משפחת דוברוסקין היה מבנה משותף לביתם הפרטי ולבית כנסת חב"ד בחיפה, הרי שבית כנסת נקרא על שם הבן האהוב הי"ד "אור ישראל". לאחר פטירת האב נקרא בית הכנסת על שם הרב דוברוסקין ובנו ר' ישראל אריה הי"ד.

בשלב מסוים נפתח במקום סניף של 'תומכי תמימים', לשם באו ללמוד בחירי התמימים מהישיבה לוד. מסיבות שונות, הישיבה החזיקה שנתיים ימים בלבד.

• • •

ונסיים במילות ההספד שכתב מזכיר הישיבה דאז, הרב חנוך גליצנשטיין, מילים המבטאות יותר מכל את הכאב שאפף את עדת חסידי חב"ד:

"שלושים יום עבר מני אותו יום מר ונמהר והמחשבה אינה יכולה עדיין להתרגל למציאות האיומה כי איננו. אלה שהכירוהו לא השלימו עוד עם העובדה ש… ישראל היקר והחביב הלך מאתנו באופן כזה טראגי.

"עשרים שנה חי התמים הליובוויטשי ישראל אריה דוברוסקין, אולם היו אלה שנות חיים, חיים של תורה וחסידות, חיים של התעלות נפשית והפצת רוח חסידית מקורית בשדרות רחבות והתמדתו בתורה ועבודה עברה כל גבול.

"איה הם אותם הניבים שבהם יבטאו את המיית הלב – את אותה הסופה הסוערת במעמקי הלב פנימה? בעצם לבלובו של זית רענן זה, שעתיד היה לגדול ולפרוח כארז בלבנון ולהיות לכוכב נוגה מאיר בחכמת התורה – נגדע על ידי יד פורע פרא אכזרית ונגדע פתיל חייו.

"עומדים אנו – חבריו וידידיו – כפופי קומה ועטופי אבל על קברו הרענן, על קברו של פרח חמד זה ממצוייני תלמידי החכמים הליובאוויטשים. ה' ינקום דמו!!!"

מקורות: אגרות קודש, תולדות חב"ד בפולין, ימי תמימים, המשפיע (קסלמן), צנצנת המן, מרומניה עד כפר חב"ד, ידיעות אחרונות, דבר, מעריב, על המשמר, אורחות (מועצה הדתית חיפה), תשורה בלוי–דאברוסקין, ביטאון חב"ד ועוד.

לרכישת מנוי לבית משיח לחץ כאן