"גאה להיות ממצוייני צה"ל של הרבי"

מאת: רבקי קמינקר, מגזין עולמות

האולם בנייני האומה היה מלא באלפי אנשים, כיסא אחד לא נותר פנוי. באוויר היה ניתן כמעט למשש את ההתרגשות שדבקה בהמוני הנוכחים. האורות הוחשכו, עיני כולם נשאו אל הבימה החגיגית. ספוט לייט עוצמתי האיר את דוכן הנואמים, שם עמד סרן זיו שילון, לבוש מדים וחבוש כומתה כחייל גאה בצבא הגנה לישראל. זיו נפצע שנה וחצי קודם לכן בהתפוצצות מטען על גבול עזה וסיפר את סיפור חייו בערב שכולו הצדעה לשלוחי הרבי בארץ. להצדיע בידיו הוא לא יכל; את ידו השמאלית איבד לחלוטין בהתפוצצות, וידו הימנית עדיין בשלבי החלמה, אך עוצמת מילותיו הדהדו בכל קצוות האולם, פרצו את הקירות והופצו בכל הארץ בכותרות העיתונים: "סרן זיו שילון מצדיע לשליחי חב"ד".

המשימה: לחזור אל הג'יפ בכל מחיר

לראיון הזה, בשעת ערב מאוחרת, מגיע זיו שילון ללא מדים. גם בלבוש אזרחי הוא חייל וסרן בכל מהותו, ובעיקר חדור שליחות. לאחר מה שאיבד הוא לא מוכן לאבד אף חלק מהחיים, מהתפקיד ומסיפור חייו שיכול להזין חיים רבים. כיום, בין ניתוחים וטיפולי פיזיותרפיה להמשך שיקום ידו הימנית, הלימודים האקדמיים בבין–תחומי בהרצליה וחיי הזוגיות הטריים עם רעייתו עדי, הוא מרצה ברחבי הארץ והעולם ומביא את בשורת החיים שגילה לרבבות אנשים.

תמיד חלמת להיות חייל קרבי, לפתח קריירה צבאית?

"זה לא היה מובן מאליו שאתגייס ליחידה קרבית ואשתתף בפעילויות מסוכנות", מספר זיו "מלבד זאת שאני בן זקונים, עם כל הרגשות שיש להורים לבן הקטן ביותר, גם נולדתי לאחר עשר שנים של ציפייה. כמובן שרבים מבני המשפחה הקרובה והמורחבת שירתו בקרבי, וגדלתי על הסיפורים, אבל ההחלטה הבשילה בי רק כשאני עצמי התבגרתי".

"חונכתי במשפחה באר–שבעית מסורתית, עם חיבור עמוק ליהדות ולארץ ישראל, כך שהרגשתי באופן אישי את הצורך להגן על ישראל שלנו, על העם היהודי. כשהתגייסתי כבר היה לי ברור שזה הייעוד שלי. התחלתי את השירות בחטיבת גבעתי במסלול לוחם, התקדמתי לקורס מ"כים והייתי מפקד כיתה, לאחר מכן קודמתי להיות מ"פ וקיבלתי לראשונה פיקוד על פלוגה של 150 קצינים, מפקדים וחיילים. את פלוגת ההכשרה הזו הובלתי במשך שנה שלימה עד היום האחרון במסלול שלהם, היינו בגזרת כיסופין בעזה, בעומק הרצועה. התכנית הייתה לבצע את הפעילות האחרונה למסלול, ולאחר מכן פשוט עולים על אוטובוס לטקס הסיום כשהפלוגה 'יורדת מכל המשימות שלה', כמו שאומרים בעגה הצבאית. הם ממשיכים לשלב הבא ואני מקבל פלוגה חדשה".

ואז, מתפוצץ מטען

"זו הייתה הפעילות האחרונה של המחזור, שבדיעבד הייתה הפעילות שפתחה את מבצע 'עמוד ענן'. ירדתי לשטח לבצע סריקה מקדימה באזור שהיינו אמורים להיכנס אליו כי היה חשש כבד לירי צלפים. הקשר שלי נשאר מאחוריי יחד עם כל הצוות. ידעתי כמה המצב מסוכן, אור יום מלא, אזור חשוף, התקדמתי בזחילה איטית, שלא להתבלט, ופתאום בום! פיצוץ אדיר. מהדף הפיצוץ עפתי כמה מטרים קדימה, לעומק אזור האויב, התעלפתי לכמה שניות וכשהתעוררתי מצאתי עצמי לבד בתוך עזה כשהכוח שלי נמצא בישראל".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"תביני, ירו עלי פעם או פעמיים בחיים, חוויתי היתקלויות, אני יודע לזהות את הפיצוץ. אבל כשמתפוצץ מטען ממש בפרצוף שלך, אתה לא מצליח להבין. מה שכן, מיד קלטתי שהמצב שלי לא טוב. להישאר פצוע קשה באזור עוין כשאין לי אפשרות להשיב אש, חששתי מאוד מחטיפה. באוויר נשמעו עוד פיצוצים ויריות, זו הייתה פעילות נרחבת של כמה כוחות צה"ל שפעלו בו זמנית. ראיתי לא רחוק ממני את היד הקטועה, הסכלתי על עצמי והדם ברח מהגוף בזרמים בלתי פוסקים. ניסיתי לתת פקודה ליד ימין לנסות לעצור את הדימום, והיא לא זזה. אז הבטתי ימינה וראיתי שהיד הזו במצב עוד יותר גרוע והיא מנותקת מהגוף מאזור המרפק, תלויה שם כאיבר מת. הכל מתערבל במוח ברגעים כאלו, רק ידיעה אחת פיעמה בי כל הזמן: 'אני מוכרח להגיע חזרה לג'יפ'".

לקחת את עצמי בידיים

זיו הצמיד את שאריות הידיים שנותרו לו לחזהו, ובתנופה של לוחם הרים עצמו מהקרקע ורץ 250 מטרים. על גופו הפצוע, המדמם ללא הרף, 35 ק"ג של אפוד, מחסניות, רימונים, קסדה ונשק. הוא הציל את עצמו מהתופת והגיע חזרה אל הצוות שחיכה לו מבולבל ומבוהל.

"החובש הצעיר טיפל בי אחוז אימה, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נתקל בפצוע שהוא גם המ"פ שלו שלפני כמה דקות היה בעיניו סופרמן, אחד כזה שלא יקרה לו משהו בחיים. ופתאום אני מופיע מולו עם חצי גוף, ופנים מפויחות ומלאות רסיסים. בתוך כל זה הוא הצליח לתפקד בצורה אולטימטיבית, תוך כדי נסיעה. הגענו ל'סורוקה' והכניסו אותי מיד לניתוח שארך 14 שעות, במהלכו קיבלתי 50 מנות דם"

ואז מתחיל תהליך השיקום, וההבנה של מה שאיבדת. איך מתמודדים?

"בחרתי בחיים. הייתי בצומת בה אני יכול ליפול לייאוש ובחרתי בחיים. לומר שזה תהליך לא פשוט יקטין מאוד את מה שעבר עלי. אני מוכרח לומר שלא הייתי לבד בתהליך הזה, קיבלתי המון תמיכה וליווי מהמשפחה, מאשתי, החברים שלא עזבו אותי ברגעים הקשים והרב מנחם קוטנר שהגיע אלי כשליח של הרבי וחיזק אותי באמונה בכל התקופה, עד היום. הבנתי וראיתי זאת במוחש על עצמי. אלוקים לא נותן אתגרים למי שלא יכול לעמוד בהם".

אתה זוכר את רגע הבחירה?

"זה היה שלושה חודשים אחרי הפציעה, בשיקום, בחדר, שכבתי בלי לעשות יותר מדי ולפתע הבנתי מה בדיוק קרה לי, הבנתי שאלו החיים שלי שאני צריך לקחת בידיים, גם אם אין לי ממש ידיים… ההארה הזו עזרה לי לקבל ולהבין ולדעת שאני יכול להצליח, להגיע למקומות יותר גבוהים. השינוי הזה בחשיבה הפעיל בי הרבה רצון ומוטיבציה. באותו יום צפיתי בסרט שהייתי מראה לחיילים שלי בתחילת מסלול. הגיבור הוא פליקס זנדמן, ניצול שואה שבתקופת המלחמה הסתתר במשך 17 חודשים בתוך בור בגודל 12 מטר. ובמקום לצאת מדעתו הוא גבר על הכל וייסד חברת הנדסה ענקית. זה המסר שרציתי ללמד את החיילים, בכל מצב אנחנו יכולים לצאת מהבור בו אנחנו נמצאים ולהפוך אותו לתנופה למעלה. זה המסר שהיכה בי עצמי באותו רגע והביא אותי לבחור שוב ושוב, בכל רגע של נפילה, בחיים".

ולכן התעקשת, למרות רצון הרופאים, שלא לקטוע גם את יד ימין?

"אני מאמין שהיד הזו עוד תחלים ברפואה שלימה. הדרך לא קלה בכלל, עברתי עד היום 12 ניתוחים כדי לשקם את יד ימין, וזה כנראה לא הסוף, אבל אני רואה כל הזמן ניסים קטנים בדרך וסימנים מהקב"ה. אני רוצה לספר על אחד מהם, שהיה מיוחד במינו. לפני אחד הניתוחים היו חילוקי דעות בין הרופאים האם להמשיך לנתח, או שזה חסר סיכוי והגיעה השעה לוותר ולקטוע את היד חלילה. באותם ימים טסתי לניו–יורק עם קבוצה של פצועי צה"ל במשלחת של הרב קוטנר, שאין לי מספיק מילים לתאר את עוצמת הליווי והתמיכה שלו בנו ובמשפחות. החלק המיוחד ביותר עבורי בטיול היה, ללא ספק, החלקים בהם התקרבנו, לרבי מליובאוויטש. הביקור בבית הכנסת 770 הסיור בשכונה וההתייחדות ליד החדר האישי שלו ב– 770.

"הקשר האישי שלי עם הרבי החל מיד לאחר הפציעה, וכבר בדרך לשם הרגשתי התרגשות עצומה, וכשהרב מנחם סיפר לנו איך 'חסיד' מתכונן להיכנס לפגישת היחידות עם הרבי, החלטתי שאני לא מוותר על אף שלב".

הרבי נתן לי ברכה אישית

"כשהגענו התעקשתי לכתוב בעצמי את מכתב הפדיון נפש, ללא ידיים נעזרתי במלקחיים של היד התותבת, זה לקח לי המון זמן, מאמץ וכאבים, הזעתי ממש, אבל הרגשתי שאני מוכרח להתפלל באופן הכי פרטי, כשהבקשה העיקרית שלי היא רפואה ליד ימין. מנחם הדריך אותנו לקרוא את פרק התהילים האישי, הייתי אז בן 25 , אז קראתי את פרק כ"ו, ומשהו בתוכי לחש לי שאם אמצא בפרק התהילים הזה שלושה רמזים על המילה 'יד' זה יהיה לי סימן שהרבי והקב"ה שומעים לתפילתי והרופאים לא יוותרו על השיקום".

"אני קורא לאט ובריכוז את הפסוקים, מצאתי שם שלושה רמזים ונמלאתי אושר ותקווה. נאמר שם "ארחץ בניקיון כפיי" (פסוק ו'), ואחר כך גם נכתב "אשר בידיהם" (פסוק י') ידיים בלשון רבים, והחותם היה "וימינם" (פסוק י"א), הלוא על יד ימין אני נאבק! פתאום אמרתי למנחם, אני עוד לא בן 25 , רק בעוד עשרה ימים יש לי יום הולדת. אם כן, אני צריך לקרוא את פרק כ"ה. קראתי בחשש, ושם לא מצאתי אף רמז שביקשתי".

אוי, לא…

"כן, זה היה מפח נפש ממש. כאילו קרבו אלי את הישועה וברגע אחד לקחו אותה ממני. הרב קוטנר ראה מה עובר עלי, וברגישות שיש רק לחסידים של הרבי שאכפת לו מכל יהודי ויהודי, הוא ניגש לדובב אותי. סיפרתי לו על המבדק שעשיתי ביני לבין עצמי ועל האכזבה, והוא שאל אם אני מתכוון לתאריך הולדת עברי או לועזי. וודאי שלועזי, אמרתי לו. 'דע שיהודי חוגג יום הולדת בתאריך עברי וללועזי אין משמעות', הוא אמר לי חזרה. כך מצאנו את עצמנו מבצעים שיחה טראנס— אטלנטית לארץ בשעה לא הגיונית, לבקש מאבא שלי לבדוק בתעודת הזהות את התאריך האמיתי שלי. 'נולדת בכ"ג
אייר', אבא שלי אמר. נולדתי בכ"ג אייר, אמרתי למנחם. 'מה?!' צעק מנחם בהתרגשות, 'כ"ג אייר זה היום!'

"זה היה מצמרר. הרגשתי שהרבי הזמין אותי אליו, ביום ההולדת שלי, היום הכי מיוחד לאדם, ונתן לי ברכה אישית ואין ספק שהרבי וברכותיו הקדושות מלווים אותי בכל המסע הזה. והיד? את רואה, הרופאים לא וויתרו עליה, והסכימו להמשיך לנתח ולרפא ולאט לאט רואים תוצאות. אני עוד בדרך ואפילו השמיים הם לא הגבול".

כלוחם צה"ל איבדת חיילים וחברים, איבדת גם את היד ואת החלום, איך אין בך כעס על הקרבנות הרבים?

"קשה להכיל את האובדן, את החלל, את הקושי, את החוסר. רק לפני כשלושה חודשים איבדתי חבר נוסף, יוחאי, השם יקום דמו, הוא היה ההרוג האחרון של צה"ל. אני שם, עם המשפחות, בכל פעם שמישהו נהרג. זה קורע את הלב לראות מה עובר עליהם, כשבבת אחת מאבדים ילד יקר, בעל צעיר, אבא. אני והחברים שלי מנחמים ותומכים ונשארים לצידם תקופה ארוכה גם אחרי ימי השבעה, כי אז מתחילה ההתמודדות האמיתית. אין לנו דרך אחרת, אלא לראות ולמצוא נקודות אור, זה המוטו שחרוט על דגלו של העם שלנו, ועל הלב שלי. אני זוכר כל הזמן את החשיבות של מה שהם עשו. קדושי צה"ל, פצועי צה"ל והמשפחות שלהם שהקריבו את חיי יקיריהם למען הארץ הם העבר ההווה והעתיד, בלעדיהם לא היה מה שיש לנו".

"מי שכועס, לא מספיק מבין שהם עשו הכל באמונה שלימה, בידיעה שהם עושים את הדבר הנכון. חיילים הם מלאכים לפני שהם הפכו להתמקד בתחושות האלה, ולצד החוסר, הכאב והגעגוע העמוק, אני מלא תחושות של גאווה. בשבילי ובשבילם".

דמיון בין איש צבא לשליח

איך אתה רואה את עתיד הארץ?

"הקב"ה מצילינו מידם, בעזרת שליחיו. לכן אני מאמין שכל מי שמנסה להפריד דת ומדינה טועה טעות חמורה. אין אפשרות לשים הבדל בין התורה שנתן לנו אלוקים, לארץ ישראל שממנו קיבלנו אותה. אני כזיו שילון, כבן יחיד, הפציעה שלי היא כאין וכאפס, משהו מזערי לעומת החשיבות של שמירת ארץ ישראל שלימה. הייתי מוכן להקריב הרבה יותר מזה".

הרבי הקפיד לקרוא לכם "מצוייני צה"ל", ולא נכים.

"נכון, הרבי הבין את התפקיד והקורבן שלנו יותר מכל אחד אחר, זה נותן לי תחושה של הערכה מהמנהיג הכי גדול שקם לעם היהודי בדורות האחרונים וזו גאווה גדולה ומחזקת. אני רואה לא מעט דמיון בין איש צבא לשליח של הרבי: שניהם רחוקים מהבית, נדרשים לגדל משפחות במקומות לא אופטימליים והם מוכנים למסור את הנפש כדי להגיע לכל יהודי.

אבל הבדל משמעותי אחד כן קיים — בצבא ככל שאתה נותן פקודות מדרג יותר גבוה, הפקודות מאבדות פרטים עד שזה מגיע לחייל הפשוט ביותר. הפקודה עוברת כל מיני שינויי ניסוח מקצין למפקד ולחייל ומגיעה אחרת. אצל הרבי והחסידים שלו אני רואה באופן פלאי איך הדרך שהרבי הנחיל, הרוח וכל ההוויה שלו ממשיכים לפעול בדיוק באותה דרך מבלי לזוז מילימטר. אז אכן אני גאה להיות ממצוייני צה"ל של הרבי. אני לא נכה. אמנם איבדתי איברים בגוף, אבל הכל מתחיל בראש ואני לא נכה".

לאן אתה ממשיך מכאן?

"לא וויתרתי על החלום לחזור לשירות צבאי קרבי ולהילחם על הארץ הזאת עד שיבוא שלום ושקט אמיתי לעם ישראל".

אפילו עם יד אחת?

"כמובן. כשרוצים באמת, אפשר לעשות הכל גם עם יד אחת. חזרתי לנהוג, למשל, והתחלתי אימונים לתחרות ה'איירון–מן' (תחרות אתלטיקה רב תחומית. ר.ק.), תארי לך. למדתי המון מכל מה שעברתי, זה היה שינוי עצום לעבור מההרגל להיות בעמדת נתינה, הובלה, אני הייתי זה שתומך ומכוון ומעניק עזרה, והכל מתהפך ופתאום אתה זה שתלוי באחרים. ויכולתי לכעוס ולהתייאש ולזרוק הכל, אבל במקום זה התחלתי בסשנים של הרצאות בארץ ובעולם על השירות, החשיבות של צה"ל לקיום עם ישראל בארצו, על השיקום ועל הכלים להשתקם.

מאז הפציעה הבנתי בצורה משמעותית שחשוב שאמשיך בקו הזה, הכל אפשרי. אני לא סתם אומר וחוזר ואומר: לכל מקום שנרצה להגיע אליו נוכל להגיע".

אתה מחכה לגאולה?

"בשבילי גאולה היא המון דברים. אני מייחל ליום בו לא יהיו מלחמות, שלא נצטרך צבא, ש'פרחים בקנה' לא תהיה קלישאה רחוקה. אני מתפלל ליום שהעם היהודי ישב בטוח בארצו. נוכל להתפנות מהפחד הקיומי, מהמאבק על עצם החיים, ולחיות את החיים עצמם. לפני שמונה חודשים התחתנתי עם אשתי עדי, שהייתה איתי ב– 6 שנים האחרונות, וב"ה הקמנו עוד בית בישראל להמשכיות עם הנצח. זו הגאולה שלי".

* * *

להזמנת המגזין חייגו עכשיו: 052-807-7004