תורה, חסידות ובריאות הנפש • לוי ראפופורט

לוי ראפופורט, LMHC

אשה אחת באה בבכי נורא אל רבי חסידי. "רבי, תעזור לי בבקשה! בני השתגע לגמרי!" "מה קרה?" שאל הרבי בדאגה. "בני היה תמיד ירא שמים מופלג, אבל לפני כמה ימים התחיל לאכול חזיר ולרקוד עם נשים!" קוננה האם שבורת הלב. "גברתי," השיב הרבי, "בנך לא השתגע. אילו היית אומרת לי שהוא רוקד עם חזירים ואוכל נשים – אז הייתי חושד שהוא השתגע".

למה זקוקים אנו לפסיכולוגיה ולמודעות לבריאות הנפש, אם יש לנו תורה, ובפרט תורת החסידות? אנסה לבאר זאת מתוך הקדמת החילוק שבין שלוש הנפשות המבוארות בחסידות ויחסן זו לזו: נפש הבהמית, היא המוח היונקי ויצרי ההישרדות שבנו; הנפש השכלית, המקנה לאדם את היכולת המיוחדת להתבונן ולחשוב באופן השונה מכל שאר הברואים (ראה לקוטי שיחות חט"ו ע' 58; חביב אדם תש"ב ועוד); וכן הנפש האלקית, הנטיה להתקשר ולהתדבק בהשי"ת, שהיא סגולת ישראל. נקדים דוגמא משלשה אנשים.

ראובן נתון במצוקה כלכלית קשה. זה חדשים שאין לו הכנסה, הוא מפגר בשכר הדירה ומאיימים עליו בפינוי. כל זה גורם לו לחרדה עזה ולמחשבות מטרידות ביותר על מצב משפחתו. מה יעשה ראובן עם חרדתו? הדרך על פי התורה היא לסייע לו לחזק את הבטחון בהשי"ת שהכל יהיה בסדר. בטחון זה ישקיט את חרדתו, ואף יתכן שיעזור לו להיות מלא תקוה יותר ולראות פתרונות שקודם לכן לא ראה. דרך זו מעוררת בו את מה שהנפש האלקית שלו תופסת כמציאות האמיתית: שאין עוד מלבדו, ושאף אם הטבע נראה כחוזה כך או אחרת – אין לו כח עצמאי. יש אף מי שיאמר, על פי תניא אגרת הקודש סימן י"א, שמצופה מראובן להיות רגוע לגמרי וללא שום זכר של דאגה, וכל דאגה היא בבחינת חילול.

הגישה הפסיכולוגית, לעומת זאת, תסייע לו להפוך את חרדתו המציפה והבלתי-מועילה לתחושת דאגה בריאה וחזקה, באופן שהדאגה – אף שעודנה קיימת – אינה מציפה אותו אלא דוחפת אותו לחפש פתרון ולהתמודד עם המציאות הקשה כמיטב יכולתו. גישה זו מנסה לעורר את הטוב שבנפש השכלית שלו, אשר אכן רואה את העולם ככח שיש להתמודד עמו. מטרתה היא להמיר אמונות מוגזמות ובלתי-רציונליות באשר למידת חומרת המצב, או למידת החומרה שבה עלול המצב להתדרדר, באמונות והערכות ריאליות יותר (כגון: "גם אם נפונה מהדירה, זה יהיה רק מאד לא נעים, לא עינוי, ואין זה אומר בהכרח שנהיה חסרי בית לעולם"). כך יוכל להפחית את חרדתו העזה ולהפכה לדאגה בריאה.

(אגב אורחא: ההבדל הכללי בין רגשות שליליים בריאים לבלתי בריאים הוא, שרגשות שליליים בריאים – כגון עצבות, דאגה, תסכול, אכזבה וחרטה – מניעים אותנו לשנות את מה שאפשר לשנות ולהתמודד עם מה שאי אפשר לשנות; ואילו רגשות שליליים בלתי בריאים – כגון דכאון, חרדה, זעם, ואשמה או בושה – מציפים אותנו, אינם מסייעים להתמודדות, ולעתים מניעים אותנו לנסות לשנות את מה שאין באפשרותנו לשנות במקום להתמודד עמו, תוך התעלמות ממה שכן אפשר לשנות, ולפעול באופן הפוך לתכלית המבוקשת.)

נמצא, שאף שהטיפול הנפשי יכול להרגיע את ראובן במידה ניכרת, הרי האמונה, ובפרט דרך החסידות, תפעל בו השפעה נוספת, ואולי אף תסיר ממנו כל שמץ של דאגה. ואכן, החסידות עשויה לראות בריפויו של ראובן ערך רק במידה שהוא משמש מדרגה בהגברת כח האמונה והבטחון בהשי"ת. (ויש להעיר: ככל שראובן יהיה רציונלי יותר באשר למצבו, כן יקל עליו לעורר את כח האמונה).

שמעון הוא עשיר גדול, בעל כמה אחוזות ורכבי יוקרה, ואין לו כל דאגה בענייני פרנסה. אם תשאלהו "מדוע אינך דואג?", יענה: "מדוע שאדאג? השקעתי השקעות נבונות ואני עשיר מאד. ואפילו אם, חלילה, אפסיד הכל, אדע כבר איך להתעשר שוב או להסתדר במה שיישאר לי". אף שאין בדברים אלו שום דבר המדאיג מבחינה קלינית, הרי התורה מורה לאדם להרגיש בטוח כלכלית רק מפני שהשי"ת משגיח עליו בכל רגע, וכל הכנסתו אינה אלא כמן מן השמים, שעשה לו כלי הראוי לקבלו. ולכן, אף שאיש לא יציע שהעשיר הזה, שאינו דואג לפרנסתו, זקוק לטיפול נפשי, הוא עשוי להזדקק למנה הגונה של חסידות כדי להפנים את הנקודת מבט של נפשו האלקית, שעל פיה העולם, והוא עצמו, מתחדשים ומונהגים על ידי השי"ת בכל רגע ורגע.

לוי הוא עשיר ומצליח כשמעון. אולם הוא סובל מחרדה בעניני כספים, ומבחינה רגשית הוא באותו מקום כמו ראובן: "מה יהיה אם מחר אאבד הכל? מה אם איכשהו כל האחוזות שלי יישרפו וחברות הביטוח ימצאו פרצה משפטית ולא ישלמו אפילו פרוטה?" הפתרון בעניינו הוא לסייע לו להפחית את פחדיו הבלתי-רציונליים והבלתי-מציאותיים ולחשוב באופן הגיוני וריאלי יותר על מצבו. הסיכוי שדבר מכל אלה יתרחש אינו מצדיק את מידת החרדה שהוא מגלה, וחרדה זו גם אינה מונעת את התרחשותם. היא רק מונעת ממנו לחיות חיים מאושרים ולהעריך את העושר שיש לו. את הסיכוי המזערי לכך יש לטפל על ידי נקיטת אמצעי זהירות סבירים, קניית פוליסת ביטוח טובה, ואחר כך – להמשיך בחיים.

עתה, נניח שראובן ולוי נפגשים ומשתפים זה את זה בחרדותיהם ובצרותיהם הכלכליות, והחליטו לחזק את הבטחון בהשי"ת שיסדר הכל לטובה. הרי זה לראובן – מעלה נפלאה; אך ללוי – זו שטות גמורה. הבעיה של לוי איננה חסרון בטחון בעל-טבעי מול מכשולי הטבע, אלא חסרון הבהירות ההגיונית מה אומר הטבע שסביבו באמת. עליו להרגיל את מוחו בהערכות הגיוניות ובתחזיות ריאליות, ובכך יינצל מחרדתו. אמנם נכון שחיזוק ההכרה בהשגחה פרטית עשוי להקל עליו באופן כללי וכך יפחת הסיכוי שיעלו בו מחשבות ואמונות בלתי-רציונליות, אך עיקר מקור חרדתו הוא עיוות המציאות. כשהטבע אומר שאתה בסכנה – אומרים לטבע שהשי"ת הוא המנהיג. אבל כשהטבע אומר שאתה בטוח, ואתה בכל זאת מרגיש חוסר ביטחון מפני שאתה מאמין שיש מפלצות מתחת למיטה – אל תאמר "המפלצות אינן יכולות להשפיע כי הקב"ה מנהיג". במקום זאת, צמצם את אמונותיך המגוחכות והבלתי-הגיוניות, וכך תרגיש בטוח יותר.

ועתה, כשראובן מסיים את הטיפול, משתחרר מחרדתו הבלתי-בריאה ומגיע לרמות סבירות ופוריות של דאגה, חסיד עשוי לשאול: "מה הושג? כיצד ריפוי זה קירב אותו להשי"ת?" כמובן, התשובה הפשוטה היא שיישוב הדעת שזכה לו יעניק לו מקום פנוי במוחו לעבוד את השי"ת בתשומת לב מלאה, מבלי לחשוש שהשמים נופלים. אך אפשר שמבקרים מסוימים לא ישביעו רצון בכך. ומנקודת מבט חסידית, ישנה אולי מידה של אמת בביקורת זו. כל חוויה שאינה מביאה לידי מציאת "בכל דרכיך דעהו" אין לה ערך בעיני הנפש האלקית, אשר תראה בחוויה של לוי לכל היותר ניתוח הכרחי. הנפש האלקית יכולה לראות בריפוי ערך רק אם הוא מגיע לכלל השקפה כזו: "כאשר טבע הבריאה אומר שהכל בסדר, אני רגוע רק מפני שהשי"ת עושה שהכל יהיה בסדר בכל רגע, ולא מפני שהטבע כך. אני רגוע בנוגע לעושרי רק מפני שהשי"ת מספק אותו בכל רגע". אך מנקודת ראות הנפש השכלית – ואפילו הנפש השכלית של חסיד – הטיפול בלוי הצליח כשלעצמו: הוא הבריא את מוחו, ובכך עשאו כלי בריא לקבל את המסר של הנפש האלקית, כניתוח הכרחי.

באמת, כל אחד מישראל צריך להשתדל להפנים את המציאות שאין מלבדו יתברך, ללא קשר למה שהטבע נראה שמורה, וכולנו צריכים אולי להשתדל לחשוב באופן שקול יותר על העולם סביבנו. במקרה של ראובן, חרדתו לא נבעה מחוסר חמור בבריאות נפשית ורגשית; זהו דבר רגיל לגמרי שיהיה אדם חרד נוכח מכשול כזה. ואף שעל ידי טיפול פסיכולוגי אפשר למתן את מידת החרדה ולהפכה לגרסה הבריאה של חרדה, היא "דאגה", הרי חיזוק הבטחון שיש דבר מעבר למה שהטבע מציג יכול לסייע לו עוד, הן מבחינה רגשית והן מבחינה מעשית. אך פתרון כזה אצל לוי הוא בריחה מהבעיה האמיתית. בעייתו אינה בכך שאינו רואה מבעד לטבע את העל-טבעי, אלא בהשקפתו המעוותת על הטבע, ובזה בא הטיפול הנפשי. ובמילים אחרות: החסידות לא באה לעשותנו נורמליים, אלא לעשותנו קדושים. היא מניחה שאנו בני אדם נבונים ובריאים, שמציאותם היא העולם הנברא (נפש השכלית), ובאה להפוך את מציאותנו לאלקות (נפש האלקית). אם איננו בריאים, נשתמש בחסידות באופן מוטעה ומעוות, כלוי שבסיפורנו.

דוגמא נוספת: ראובן מכין את ילדיו לבית הספר. בשעה שהם עומדים לצאת מהבית, אשתו צועקת עליו: "מה לא בסדר איתך? איזה מין אב גרוע אתה? אינך רואה שקר היום בחוץ והילדים צריכים מעילים? כל כך מפוזר אתה!" ראובן מתמלא זעם על כך שמתייחסים אליו בבוז, ומשיב צעקה קשה לא פחות, ומתפתחת מריבה סוערת.

מהי הדרך הבריאה יותר שבה יכול ראובן לנהוג? הפסיכולוגיה יכולה לסייע לו להפוך את זעמו הבלתי-בריא לתסכול בריא, בין היתר על ידי הפרדה מחשבתית בין תחושת ערכו העצמי לבין תפיסתה הרגעית של אשתו אותו. דבר זה ידריכהו להשיב לאשתו בנחישות ובנועם, בדברים כגון: "אני שמח שאכפת לך מהילדים, אבל אינני מעריך שמבזים אותי, ובפרט לא לפניהם. אם טעיתי, אפשר להצביע על כך מבלי לבזות אותי".

אף שמובן שאדם ילך בשעה כזו אל זעם רגעי, הרי רגש והתנהגות זו נחשבים בלתי-בריאים לאדם עצמו ולשלום הבית. הטיפול הנפשי יכול להועיל ביעילות לסייע לראובן לבחון את מערכת מחשבותיו ולשנותה, ועל ידי כך להפוך את זעמו לכעס\תסכול בריא. איש לא יאמר שעצם הכעס בסיטואציה זו מוכיח על אי-יציבות נפשית או רגשית. אדרבה, תסכול בריא יכול לסייע לו להעביר לאשתו בנחישות שאינו מעריך יחס כזה.

אולם החסידות מצפה מראובן לקבל את המאורע כהשגחה פרטית ובתור דבר שהוא היה צריך לשמוע דוקא ברגע זה. אשתו נחשבת רק כצינור למסר אלקי, ולפיכך אין לו להיות כלל במצב רוח רע. לפי השקפה זו, ראובן צריך להיות שלם בשמחתו, מתוך הכרה שכל מה שקורה מסובב בהשגחה פרטית, ולכן אין כל סיבה לכעוס על אשתו, שהרי בחירותיה אינן הגורם למציאות.

כאמור לעיל, הרבה יותר קשה להגיע לקבלה קדושה זו ממצב של זעם מאשר ממצב של תסכול בריא. ואם הטיפול הנפשי יוכל להפחית את כעסו ולהעבירו מזעם לתסכול, יצליח אחר כך יותר להשתמש בהשקפת התורה כדי לעבור מתסכול לקבלה שלמה.

גם שמעון מכין את ילדיו לבית הספר, וגם הם כמעט יוצאים מבלי מעילים. אשתו של שמעון מזלזלת בו ומבזה אותו בדיוק כפי שאשתו של ראובן. אולם שמעון משיב בתגובה בריאה: "אני שמח שאכפת לך מהילדים, אבל אינני מעריך שמבזים אותי, ובפרט לא לפניהם". איש לא יאמר שיש משהו בלתי בריא בתגובתו. ואף על פי כן, החסידות מצפה ממנו – ומאפשרת לו – שלא ירגיש כלל פגיעה מלכתחילה, מתוך קבלת הדבר כהשגחה פרטית וכו'. (עדיין רשאי הוא למחות בנימוס, אך זה יהיה אך ורק לשם חינוך ילדיו, ולא מחמת רגשותיו האישיים).

דוגמא חלופית: אשת שמעון מציעה בנימוס שהילדים צריכים ללבוש מעילים. שמעון חש אי-נוחות קלה על שאשתו הבחינה בטעותו, אך מסכים עמה בנימוס. מבחינה פסיכולוגית זהו מצב בריא לחלוטין. אולם החסידות מצפה שלא יחוש אפילו את אי-הנוחות הקלה ביותר.

גם ילדי לוי עומדים לצאת מהבית ללא מעילים. אשתו אומרת: "אם מותר לי להציע, היום לא כל כך חם, ואולי כדאי שהילדים ילבשו מעילים". לוי מתמלא זעם בדיוק כמו ראובן וצועק על אשתו: "את חושבת שאני אב לא מוכשר? אני לא צריך את עזרתך! לכי תעליבי מישהו אחר!" כולם בוודאי יסכימו שתגובה זו אינה בריאה. אשת לוי לא התכוונה כלל להעליבו, אלא רק הציעה הצעה לאור מה שנראה לה כחסרון מצידו. אמנם לא נעים שמצביעים על ליקוייו של אדם בשום הקשר, אבל כאן ברור שלא היה בדבר שום עוינות. ואם יבוא מי ויאמר שלוי צריך לטפל ברגשותיו על ידי כך שיראה בדברי אשתו השגחה פרטית, ולכן לא יכעס, כי זה מה שהקב"ה רצה שישמע, ויעמוד ברוגע אף שחש מעוּלב – זהו שימוש מוטעה בחסידות. לא היה כאן כל כוונת עוינות, ואין שום הסבר בריא לכך שהוא מרגיש פגוע או מתגונן. הבעיה אינה חסרון בהכרתו בהשגחה פרטית, אף שגם בזה יש לו עדיין מה לעבוד, ואף שהתעלות במדרגה זו תסייע לו לכעוס פחות. שורש הבעיה הוא חסרון בהערכה הגיונית וריאלית של "עד כמה גרוע" באמת המעשה, מה הייתה כוונת הזדון, והאם הדבר מצדיק את מידת הכעס. בעייתו היא שאינו רואה את המצב באופן הגיוני, רציונלי ובריא.

אם יאמר רב לראובן וללוי שעליהם להגביר את מודעותם להשגחה פרטית כדי להתמודד עם כעסם העז כלפי נשותיהם – זהו טיפול טוב ובריא לראובן, אך טיפול מגוחך עבור לוי. כשטבע האדם מורה שמתנפלים עליך בדברים, יכול אתה לראות את הדבר מנקודת מבט בריאה יותר דרך הפסיכולוגיה, או מנקודת מבט קדושה יותר דרך התורה. אולם כאשר טבע האדם אינו מורה על שום עלבון או עוינות, ואתה בכל זאת מעוות בתפיסתך ולפיכך רגיש יתר על המידה באופן בלתי-רציונלי, עליך לחזור לתפיסה רציונלית, כדי שבמקום להיאבק בטווח בלתי-בריא, תתמודד עם תסכול בריא.

אמת, שכל שלושת האנשים הללו צריכים בכלל להגביר את מודעותם להשגחה פרטית, ויש לקוות שיעשו מאמץ להיות באופן כללי שקולים והגיוניים יותר. אך לומר שלוי יתמודד עם הדבר רק על ידי הגברת מודעותו להשגחה פרטית ובלי שישתדל פשוט להיות רציונלי ובריא יותר – אינו נכון. אין לראות נסיון במקום שאין בו נסיון, כשם שמגוחך להתמודד עם פחד מפלצות מתחת למיטה רק על ידי הגברת הבטחון בהשי"ת. ככל שהנפש הבהמית והנפש השכלית בריאות יותר, כן קל לנו יותר לשלב את המציאות כפי שהנפש האלקית תופסת אותה בתוך חשיבתנו הטבעית. במילים אחרות: מלבד הכנסת יותר אור לתוך הכלי, עלינו גם לוודא שהכלי יהיה שלם.

(זמן מה לאחר שכתבתי את הנוסח הראשון של מאמר זה, שמעתי את אותו רעיון מפי רב ליטאי כך: "כל בריאות הנפש היא חלק מהלכות דרך ארץ. הלכות דרך ארץ אינן עץ החיים, אך הן 'דרך עץ החיים'" (בראשית ג, כד. ראה ויק"ר פרשת צו ט, ג; שערי קדושה לר' חיים ויטאל, שער ב').)

בדרך דומה, אנשים בעלי תחושת ערך עצמי לקויה יעוותו את תפיסתם בעניין ביטול, ויחשבו שככל שיראו את עצמם כחסרי ערך יותר, וככל שידברו אל עצמם בדרך של התעללות וביקורת עצמית, כן יהיו מזוככים יותר. כשהם אומרים לעצמם דברים כמו "אני לא שווה כלום, אני חסר ערך, מוטב שלא נולדתי, אני בושה לעם ישראל ולרבי", הם מאמינים לצערנו שהם מגיעים לפסגות קדושות של ביטול, בעוד שבאמת הם רק מנציחים את הדיבור הפנימי השלילי שכנראה הוזן בהם על ידי הסובבים אותם בילדותם. ביטול אמיתי ובריא פירושו להיות מודע מבחינה שכלית לכל תכונותיך ולכל הטוב שאתה יכול להעניק לעולם, ולהיות מרוצה מכך מבחינה רגשית, ועם זאת להכיר, מתוך האמת האובייקטיבית שישנו א-ל אין סוף, שכל תכונותיך אינן חשובות בהשוואה אליו. כך שביטול אין פירושו "אני טיפש". ביטול פירושו "אני חכם מאד, אך לעומת השי"ת ה'חכמה' שלי אינה שווה התלהבות יתרה".

קרבן נוסף של השקפה בלתי-בריאה זו הם הילדים. ילדים מגלמים בעיקר את נפשם הבהמית, שכן עדיין לא התפתחה בהם הכרה בנפשם האלקית או השכלית. מי שאינו מקדיש תשומת לב ראויה להתפתחות נפשו הבהמית הבריאה, ורק מנסה לדחותה בעזרת אידיאולוגיה דתית, לא יוכל להתכוונן אל ילדיו, או לשתף בצערם כשהם חווים מצוקה. במילים אחרות, כדי לקיים קשר עם ילדך האמיתי, צריך שיהיה לך קשר עם הילד הפנימי שבתוכך. הדבר מתאים לרוח הוראתו של הבעש"ט, המובאת בהיום יום כ"ח שבט, שיש לזכך ולעלות את חלקיו הבהמיים וגופו הגשמי במקום לסגף אותו. במקום לשלול מעצמו צרכים בסיסיים, כדרכם של סגפנים מסוימים, יש לתת לעצמו נוחיות בסיסית ולהשתמש בה לעבודת השי"ת. שלילת הנאות כגון גלידה עדיין יש לה מקום, אך לא שלילת צרכים אנושיים בסיסיים. עניין זה נאמר בנוגע לצרכים הגשמיים, אך יש ליישמו גם על הצרכים הנפשיים והרגשיים. במקום לשלול מעצמנו צרכים אנושיים בסיסיים, כגון הערכה עצמית בסיסית, רמת חרדה נורמלית, תחושת ביטחון חברתי, רווחה כללית, וקבלה מצד המטפחים הראשיים שלנו, חברינו וקהילתנו, ולשלול את חשיבותם, עלינו לספק לעצמנו את הצרכים הנפשיים הבסיסיים האלה ולהשתמש בהם כאמצעי לשכלל את עבודת השי"ת שלנו. עדיין יש מקום לשלול מעצמנו תענוגות, כמו הצורך שכל אדם שנפגוש יחגוג אותנו, או חוסר היכולת לסבול אי-הסכמה כלשהי, אך לא את מה שמספק בריאות רגשית בסיסית.

מעניין שאף (למיטב ידיעתי) המצדד הכי מסורתי לא הציע מעולם שכאשר זוג יהודי בא לייעוץ נישואין, על המטפל פשוט ללמד אותם להגביר ביטול ואהבת ישראל וזה יפתור את כל בעיותיהם. משום מה, כשמדובר בנישואין, כולם מבינים שיש כאן עוד דבר מלבד המאבק בין נפשם הבהמית לנפשם האלקית. ביחסים בין בני אדם מבינים שישנו מימד של בריאות ויציבות נפשית ורגשית שיש לטפל בו, מלבד העצמת המודעות לאלקות שבנישואין. יש לקוות שנוכל לקחת את הבהירות הזו וליישמה לא רק בהבנתנו הבין-אישית את הזולת, אלא גם בהבנתנו הפנים-אישית את עצמנו.

כמובן, כשם שכשאדם משתמש באמצעים טבעיים להשתדלות בפרנסה או בהורדת משקל עליו לדעת שהכל נעשה על ידי השי"ת ואין הוא אלא עושה כלי טבעי לברכתו, כך גם בטיפול הנפשי: הסיבה שהגישה המדעית לריפוי מצליחה היא מפני שהשי"ת הוא העושה זאת. האדם עושה רק כלי על ידי הליכה לפי המתודולוגיה הפסיכותרפויטית. וחשוב לא פחות לזכור שכל תכלית העלאת הבריאות הנפשית היא כמו תכלית הגברת הבריאות הגופנית או כל עיסוק אחר בעולם הנברא: לעבוד את השי"ת ביתר יישוב הדעת.

לתגובות: [email protected]