מספר הרב יוסף יצחק קופצ’יק, שליח כ”ק אד”ש מה”מ בבוליביה:
חנוכה בשליחות. שתי מילים שמבטאות פרטים כה רבים: לדאוג לחנוכה בקהילה היהודית המקומית, לארגן גם פעילות חנוכה בקרב המטיילים, לערוך אירועים מרכזיים, ובמקביל לסדר ביקורי בית פרטיים.
לכל אירוע ולכל מקום יש לדאוג לציוד משלו, כיבוד מתאים משלו, דבר–תורה ושירים משלו.
אחד הפריטים הקטנים, אבל מאוד חשובים, הן כמובן החנוכיות. כן, החנוכיות הפשוטות מפח, יחד עם חבילת נרות צבעוניים שילוו כל יהודי שנפגוש בתחילת החג, וימשיכו ללוותו גם בשאר ימי החנוכה בהם לא יפגוש אותנו או לא יבוא לבית חב”ד.
לכאורה זהו פריט פשוט, זול וקל להשגה. אבל, לא בבוליביה. אין אפשרות לקנות פה חנוכיה במכולת, ומכיון שלמדינה אין ים, המשלוח הוא רק דרך האוויר, ומדובר בסיפור יקר. מלבד זאת, תמיד יש חשש שזה ייתקע במכס.
כבר בשנה הראשונה שלי בשליחות, ומאז בכל שנה, מגיע אליי שמואל ברופמן, יהודי מהקהילה, מיד אחרי שמחת תורה, חודשיים לפני חנוכה, ומברר כמה חנוכיות אצטרך השנה.
כמה ימים לפני חנוכה אפשר לראות אותו מטפס את ארבע הקומות לבית חב”ד, מתנשף, כשבידו קרטון מלא חנוכיות ונרות. בכל שנה מחדש הוא הולך למפעל ומייצר במיוחד כמה עשרות חנוכיות.
במהלך ימי החנוכה אנחנו דואגים לחלק את החנוכיות שהוא מביא לקהל המטיילים, כשאנו עושים תחרות – מי ידליק במקום הגבוה ביותר, מי ידליק במקום החשוך ביותר, ומי ידליק במקום הנידח ביותר.
המשחק נקלט היטב, כי שוב ושוב אנחנו זוכים לקבל דרישות שלום מכל מיני מקומות שנראה כי זו הפעם הראשונה מבריאת העולם שהדליקו שם חנוכיה.
בשנה שעברה שאלתי אותו: ברופמן, מאיפה הרעיון להכין כל שנה חנוכיות? מאיפה הכח לזה? למה אתה טורח כל כך?
והוא ענה לי בסיפור:
לפני 30 שנה, בקיץ תשמ”ו, הגיעו לבוליביה שני בחורים צעירים ונמרצים. ליובאוויטשער’ס. האחד – משה מוסקוביץ’ (כיום שליח בחרקוב) והשני זלמן קארפ (כיום מחנך בשכונת ‘קראון הייטס’). הם למדו בישיבת חב”ד בוונצואלה, ובחודשי הקיץ הגיעו לכמה ימים לבוליביה ולפרו כדי לבדוק את מצב היהדות בקהילה ולהבעיר את הניצוץ היהודי בקרב יהודי הקהילה.
למזלנו, אחרי שהם עלו על המטוס מבוליביה לפרו, מנוע המטוס התקלקל. הם נאלצו לחזור חזרה ללה–פאז.
בדיוק באותו ערב התקיימה בביתנו חגיגת יום הולדת של אשתי. ומה שאני לא ידעתי, שבאותו ערב חל התאריך העברי כ’ מנחם–אב, יום ההילולא של ר’ לוי יצחק שניאורסאהן, אבא של הרבי. הבחורים הגיעו לחגיגה והפכו אותה די מהר להתוועדות חסידית, שבסופה, אי–שם באמצע הלילה, הם לא ממש זכרו היכן המלון שלהם ונשארו לישון בביתנו.
“טעמה הטוב של ההתוועדות הזו נשאר אצלנו עד היום הזה” סיפר לי שמואל ברופמן בהתרגשות.
עברו מספר חודשים, והנה מגיעה אלינו חבילה מהדואר. קרטון גדול מניו יורק. אני פותח את החבילה בתימהון, ומה אני רואה? עשרות חנוכיות, נרות ועלונים עם הסבר על חג חנוכה.
מסתבר, שהשליחים של הרבי לא שכחו אותנו. ומכיון שהם ישנו בביתנו וזכרו את הכתובת, הם שלחו עבור הקהילה הנדחת שלנו, חנוכיות.
אמרתי לעצמי: אם החבדניקי”ם ככה דאגו לנו וזכרו אותנו אחרי כמה חודשים, אני אקח על עצמי כל שנה, לדאוג לכולם לחנוכיות.
מאז, במשך 30 שנה (!) אני רואה את הזכות והחובה להמשיך את הפעולות של שליחי הרבי, פה בבוליביה, לכל יהודי שעובר במדינה.
• • •
ביררתי עם ר’ זלמן קארפ את הסיפור, והוא אכן נזכר שלפני 30 שנה שלח בעזרתו של הרב אליהו שי’ סלאווין, שתרם ומימן את הקניה והמשלוח של החנוכיות לבוליביה. גם בדו”ח שכתבו לרבי, הם הזכירו את הענין. הוא רק לא ידע על הפעולה–נמשכת במשך עשרות שנים.
כך, פעולה אחת של שליח לפני 30 שנה, הפכה לפעולה נמשכת ונצחית, אשר מידי שנה מעוררת, פועלת ומאירה עשרות יהודים גם במקומות נידחים ביותר בעולם.