כשהחזקתי את הדולר מהרבי הרגשתי: "עמו אנוכי בצרה"

מאת: שמואל צור, בית משיח

שריפת ענק השתוללה בראשית השבוע סמוך לקרית חב"ד בעיר צפת. עשר משפחות, על נשיהן ועל טפן, פונו מהבתים שחלקם נשרפו כליל. הם נותרו ללא קורת גג, וללא כל פיסת זיכרון ממה שהיה בו. עדיין לא ברור מה גרם לשריפה הגדולה, אך המחדלים של אנשי המקצוע, זעקו לשמיים. "הכבאיות עמדו במקום ללא מעש לאחר שנגמרו להם המים", אומר לנו אחד הנפגעים. בעקבות זאת פנה "בית משיח" אל הרב שמעון יהודה פיזם, אחד הנפגעים העיקריים מהשריפה, שביתו ותכולתו עלו באש מול עיניו. בראיון רווי אמונה וביטחון, הוא מגולל בהתרגשות את השתלשלות הדברים ומודה על הניסים: "תודה להשם יתברך ולרבי מלך המשיח שאני ובני ביתי יצאנו חיים ושלמים מהשריפה הגדולה".

איפה אני תופס אותך עכשיו?

ברגע זה אני ורעייתי בודקים דירה לשכירות שהוצעה לנו למגורים. אנו צריכים מקום חלופי לתקופה הקרובה עד שהכל יסתדר בע"ה. אני מקווה שעוד היום נמצא דירה ראויה ורחבה לגור בה עד שנסתדר מחדש.

ברשותך, בוא נחזור ליום ראשון.

רבע שעה לפני שהכל התחיל, הייתי בדרכי לאסיפה לקראת יום העיון 'מקושר בכל', יחד עם הרב משה עבאד. באותו יום אשתי הייתה אמורה להגיע הביתה מאוחר יותר, אך בעקבות האסיפה הקדימה להגיע הביתה כדי להיות עם הילדים. בשלב מסוים עלתה לנוח ושמה את המכשיר הנייד על 'השתק'. בהשגחה פרטית הבחינה כי אחת מחברותיה מתקשרת אליה, היא התלבטה אם לענות או לא ולבסוף ענתה. חברתה צעקה לה בטלפון: "אתם בבית? כל האיזור שלכם מלא באש". מהר מאוד היא קפצה מהמיטה והוציאה את הילדים החוצה, שם כבר פגשה בשוטרים שעמדו בחוץ ופינו את כולם מהבתים.

מתי אתה שמעת על השריפה?

באותו רגע שהוציאו אותם מהבית, אשתי חייגה אלי ואמרה לי שהשוטרים הוציאו אותם בעקבות שריפה ושאגיע מיד. נסעתי במהירות לכיוון הבית. כבר מרחוק היה ניתן לראות בלשונות האש שהשתוללה שם. ככל שהתקרבתי התחלתי לקלוט מה קורה, המשטרה חסמה את הדרכים אבל כבר הייתי די קרוב לבית, וראיתי אותו עולה באש…

מה מרגישים בזמן כזה?

בשנייה הראשונה לא עיכלתי את הסיטואציה. אתה רואה להבות שמלחכות בית אחרי בית. הרוח הייתה מאוד חזקה ופשוט השתוללה במערבולת מסוכנת. הכבאים עמדו חסרי אונים לאחר שנגמר להם המים, מחדל עצום בפני עצמו. אני עומד שם, מסתכל למעלה ומודה לה' שאין שם אף אחד מבני המשפחה. יחד עם זה, התפללתי שיקרה נס והכל יסתיים במהרה.

המחשבה שהטרידה ומטרידה אותי עד לרגע זה: מה יהיה עם הדולרים, הקונטרסים, המכתבים שיש לי מהרבי? אלו הדברים הכי קדושים ויקרים לי! מי יודע מה יהיה איתם?  עמדתי חסר אונים ולא יודע מה לעשות. זה פשוט לא נותן להמשיך הלאה.  ניסיתי כל הזמן להתקרב, אבל השוטרים חסמו אותי בגופם ולא נתנו לי להתקרב אל הבית. בלוני הגז שהיו במקום, התפוצצו בקול רעש עצום שהרעיד את הבית ואת האיזור כולו; כמו טיל שנופל ממש בתוך בית ומרסק את הכל. בהשגחה פרטית, תוך כדי שאני דן עם עצמי האם להסתכן ולהיכנס כדי לקחת את כל הדברים היקרים, התקשר אלי הרב שלמה זלמן לבקיבקר. שאלתי אותו האם להיכנס, והוא השיב לי, שמכיוון שמדובר בפיקוח נפש – אסור לי להיכנס בשום אופן.

קשה לי להעביר את ההרגשה, אבל התחושה הייתה איומה. אתה עומד מול הבית שלך, ורואה בעיניים את הכל מתכלה בתוך דקות.

הספקתם כבר להכנס למה שנשאר מהבית ולראות מה ניצל?

המשטרה אפשרה לנו להיכנס לכמה דקות, אבל עדיין אנחנו לא יכולים לנבור בדברים בצורה יסודית ולראות מה באמת נשאר. בגדול לא נשאר כלום. מה שהיה הבית שלנו, נשאר ממנו רק כמה קירות בעוד שהתכולה כולה נשרפה כליל. דבר מרגש במיוחד קרה כאשר נכנסתי הביתה; הלכתי לעבר חדר השינה והדבר הראשון שראיתי, הייתה ערימת פיח שחור שעמדה בצד. ניגשתי לשם וראיתי את האלבומים המשפחתיים שלנו שרופים. פתחתי את מה שנשאר והתמונה הראשונה שראיתי הייתה של סבי הי"ד שנרצח בשואה, יושב יחד עם סבתי ודודי. המחשבה שצפה לי היא "תכנס לפרופורציות… בהיסטוריה של המשפחה שלך אנשים נרצחו וקיפחו את חייהם, תודה לה' יתברך על כך שניצלתם בנפש וכולם בריאים ושלימים, והרכוש זה לא כל העולם.

איך מתמודדים עם המצב כעת?

אפשר להמשיך רק בכוח האמונה בה' וברבי מלך המשיח. תראה, תוך כדי שחיפשנו דברים ממה שנשאר בבית, אשתי מצאה חלק מהדולר שקבלה מהרבי בחודש אלול תנש"א; רובו נשאר אך חלקו נשרף, כשהחזקנו את הדולר הרגשנו ממש "עמו אנוכי בצרה"; כאילו הרבי אומר לנו שלא צריך לדאוג והכל יהיה בסדר. הרגשנו שהרבי איתנו, גם ברגעים הקשים האלו. מספר רגעים לאחר מכן מצאתי שני כרכים של 'תניא' שאמי קבלה מהרבי, וזה גם נס. הספר כולו נשרף מסביב, אך עדיין ניתן לקרוא את האותיות. גם מטבע של הרבי בתוך שרשרת שרד את השריפה הגדולה.

האמת, שהעידוד הכי גדול, קיבלתי במכתב שחמי כתב לרבי תוך כדי השריפה. כשעמדתי מול הבית השרוף התקשרתי אליו וביקשתי שיכתוב לרבי על המצב. התשובה הייתה (תוכן): שההתעסקות בעבודת הקודש בשדה החינוך, הם השפע והצינור לכל הברכות של הקב"ה. אז אני לא דואג, יש בעל הבית לבירה זו.

איפה אתם שוהים ומתגוררים היום?

כרגע אנחנו שוהים בבית הארחה בעיר, זאת עד שנמצא בית שנוכל להיכנס אליו לתקופה הקרובה. המשפחה מתחילה לעכל את מה שקורה, ובע"ה מקווים שייגמר מה שיותר מהר.

אני חייב להדגיש את התופעה הבלתי נתפסת ומחממת הלב שאני נתקל בה. כולל חב"ד בראשות הרב יורם מעודה שנחלץ מיד לעזרת כל המשפחות שניזוקו מהשריפה. הוא פתח בקמפיין גדול לכל המשפחות שזקוקות לכסף הזה כדי להתחיל ממשהו. אין להם לאן לחזור, זה מצב ממש לא פשוט. המרא דאתרא, רבני הישיבה, אנ"ש היקרים תושבי העיר, אנשים שאני לא מכיר, גם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות לע"ע,  כולם התקשרו ואף באו בגופם לסייע. אנשים פשוט רבו איפה נישן או נתארח; אני נרגש מאהבת החסידים שלא מובנת מאליה כלל.

יותר מכך, ידידי שאני לא יכול להתחיל לפרוט את שמותיהם כי רבים הם, פתחו בקמפיין גיוס תרומות כדי לעזור לי. זה לא מצב שחלמתי לעמוד בו, אבל יש לי אחריות על ילדיי ובני משפחתי. הדבר הזה, מעבר לסיוע הגשמי ההכרחי, נותן כוחות ומחמם את הלב של כל המשפחה.

איך ממשיכים מכאן?

לאורך כל הימים הללו אני מקבל תגובות והודעות ממכרים ואנשים ברחבי העולם. אחד השלוחים כתב לי, אחרי כל הניחומים שיצאו מהלב ונכנסו ללב, הוא ציטט, שכתוב "דיו לעבד שיהא כרבו". הגמרא מספרת עלרב עולא ורב חסדא שהיו מהלכים בדרך. בדרכם, עברו על פתח ביתו של רב חנא בר חנילאי, שחרב היה. נחלש רב חסדא ונאנח. שאלו עולא מדוע נאנח אתה, והלוא למדנו כי אנחה שוברת חצי גופו של אדם, ויש אומרים כל גופו. נענה רב חסדא – וכי לא אאנח? בבית זה היו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה, ומחלקים היו לכל מי שצריך. וכיס של צדקה היה לו לבעל הבית, ולא זז מתוך ידו, שמא יבוא עני בן טובים (ממשפחת עשירים), שכל התעכבות בהבאת הכסף תוסיף לו בושה. וארבע פתחים היו לו, לארבע רוחות השמים, ומי שהיה נכנס רעב היה יוצא שבע. ועוד, בשנות בצורת היה בעל הבית משליך את חיטיו ושעוריו אל מחוץ לבית שכל מי שמתבייש לקחת לאור יום יוכל לבוא ולקחתם בלילה. ובית זה כעת הפך לתל חרבות, וכי לא ראוי לי להאנח?! אמר לו עולא – כך אמר ר' יוחנן: מיום שנחרב בית המקדש נגזר על בתיהם של צדיקים שיחרבו, אבל עתידים לחזור ליישובם. שנאמר: "הבוטחים בה' (בתי הצדיקים) כהר ציון, לא ימוט לעולם ישב". כהר ציון שעתיד לחזור ליישובו – כך בתי הבוטחים. ראה עולא שלא נתיישבה דעתו של רב חסדא, אמר לו: "דיו לעבד שיהיה כרבו". אם בית הרב חרב, מה לנו כי נלון על בית העבד. (גמרא, ברכות נ"ח ע"ב)

באמת מה שמנחמים את עצמנו זה בידיעה כי אלו הרגעים האחרונים של הגלות, זה הירידה הקטנה לפני הגאולה השלימה. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שלא חכמה לעמוד ולצטט אמרות ופתגמים כשטוב לנו, שכן כל החיים מכינים אותנו לרגעי מבחן. אז עכשיו שה' ייתן כוחות ונעמוד בניסיון הלא-פשוט הזה ובאמת נגיד "גם זו לטובה". נמשיך לאחוז בנקודה, בהתמסרות, עד הגאולה השלימה בהתגלות של הרבי מלך המשיח".

***

ידידיו של הרב פיזם יצאו בקמפיין התרמה למענו. בואו לסייע לתרומה און ליין – לחצו כאן