חזר לחיים נגד כל הסיכויים • מרתק

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

לפעמים, אנחנו פשוט לא יודעים מה מחכה לנו מחר, איזה רגע ישנה את חיינו, ואלו כוחות נצטרך פתאום לגלות בתוכנו. אנחנו הולכים בזמני שגרה בלב שקט ורגוע, בלי לחשוב שדווקא הלב הרגוע הזה, בכל רגע יכול לא עלינו לידום, והעולם כולו ישתנה בן–רגע.

כזה הוא סיפורו של הרב דב בער פנחס פיזם, שליח הרבי וסגן מנהל תלמוד תורה חב"ד חיפה והקריות. 

הוא פותח את סיפורו המרתק ומספר, כי לא היו שום סימנים מוקדמים למה שעלול להיות – מלבד התשובות שקיבל מהרבי תקופה ממושכת: "במהלך השנה האחרונה, בכל פעם שכתבתי לרבי, הייתי מקבל תשובות בנושא בריאות ורפואה. גם אשתי קיבלה כמה פעמים תשובות בנושא 'בריאות לבעלה', ולא הבנו אל מה ירמזון דבריו הקדושים. הדבר היה לתעלומה בעינינו – עד שקרה מה שקרה. או אז הבנו שהרבי חזה הכל מראש וברך אותי בבריאות שלימה", מספר הרב פיזם.

מתי למעשה החל האירוע?

"זה קרה בשלהי חודש אב האחרון. לפתע פתאום הרגשתי הרגשה של לחץ חזק בסרעפת, כאב בלסת התחתונה, חיוורון, וקצת קושי לנשום. בעקבות כך נסעתי למיון במרכז הרפואי רמב"ם", פותח הרב פנחס פיזם את סיפורו האישי.

"בבית הרפואה עשו לי בדיקת א.ק.ג, בדיקת טרופונין וחיכנו לתוצאות. לאחר שעה ארוכה הגיע הרופא ואמר שהתוצאות מצוינות, הכל נראה תקין, אבל ליתר ביטחון עדיף לחכות עד הבוקר כדי לבצע בדיקה נוספת. 

"כיוון שכך, הועברתי למחלקה הפנימית, שם עשו בבוקר בדיקות דם, שהיו תקינות. ליתר בטחון עשו גם בדיקת רנטגן, וגם היא הייתה תקינה. אבל בגלל אירוע לבבי במשפחה הקרובה, לא לקחו סיכונים וקבעו לי תור למחרת לסי.טי. בבית הרפואה. בתוצאות הבדיקה הבחינו הרופאים בהיצרות, והם החליטו לעשות צנתור אבחנתי – כדי להבין ממה נובע ההיצרות בעורק.

"ביום חמישי בערב, נכנסתי לצנתור ממנו חששתי. דווקא הרופאים ניסו להרגיע אותי באמרם שהם עושים עשרות צנתורים כאלה בכל יום. כתבנו לרבי, והמענה של הרבי היה 'רפואה שלמה'. 

"אלא שאז, במהלך הצנתור, הרופא עשה טעות שהובילה לקריעת העורק הראשי… באותו רגע איבדתי את ההכרה, הלב הפסיק לפעול, מה שנקרא בשפה המקצועית מוות קליני".

ברגעים הקריטיים הללו, בהם נאבקו הרופאים על חייו, רעייתו המתינה בחוץ. קודם לכן אמרו לה הרופאים שהתהליך הרפואי אמור להימשך כעשר דקות עד רבע שעה. אלא שבעודה ממתינה בחוץ, הבחינה בשורה של רופאים רצים במהירות לכיוון חדר ניתוח. היא הבינה שמשהו נורא קרה. רק לאחר כמחצית השעה יצא רופא מחדר הניתוח לעדכן שהלב הפסיק לפעום וברגעים אלה הם נלחמים על חייו של בעלה. חלפו עוד עשרים דקות נוספות בהם נלחמו הרופאים כדי להחזיר את הדופק. בתהליך החירום, הוא חובר למכונת האקמו – מכשיר שמחליף את פעולת הריאות והלב. 

ד"ר מאג'ד מח'ול, רופא בכיר ומנהל שירות אקמו במחלקה לכירורגיית לב ששהה בחדר באותם רגעים, סיפר: "היה סיבוך בצנתור, הלב כשל, ונאלצנו לחבר את הגוף לאקמו כדי שיהיה לנו אורך זמן לטפל בלב, שכן היינו תוך כדי פעולות החייאה". ד"ר מאג'ד הוסיף, כי במקרים כאלה, רק כעשרים אחוזים מהמטופלים שעוברים החייאה ומחוברים לאקמו, שורדים עד לשחרורם מבית הרפואה. "זו הייתה סיטואציה רפואית מאוד קשה, עם סכנה מיידית לחיים".

חיש מהר עברה הבשורה במשפחת פיזם, בקהילת חב"ד בקריות, ובקרב כלל חסידי חב"ד. באותם רגעים מיהרו לחלק את ספר התהילים וספר התניא כדי לקרוע את השמים לרפואתו.

בו במקום נערך לו ניתוח לב פתוח, במטרה לעצור את הדימום המאסיבי, ולהחליף את העורק הראשי שנפגע. אל הניתוח הזה הוזעקו מיטב הרופאים של רמב"ם. בעיצומו של הניתוח, פנחס חווה דום לב, בפעם השלישית.

בסיום הניתוח, בני המשפחה שמעו את מה שאף אחד לא היה מוכן לו: הרב פנחס מורדם, מונשם ומחובר לאקמו. המצב קריטי, חייו בסכנה מיידית.

"כמה זמן יקח עד שיתעורר?" נשאלה השאלה, והרופאים לא ידעו מה לומר. "ההתעוררות עשויה לקחת ימים, ואולי אפילו שבועות. 

"ומה יקרה אז?" גם בזה הרופאים לא היו תמימי דעים. הם רק ידעו לומר בבטחון דבר אחד: "יהיה נזק שאת היקפו איננו יכולים לאמוד כעת".

באותן שעות של ליל שישי, הרב אלי קריצ'בסקי, מנכ"ל 'רשת אהלי יוסף יצחק', ניגש לחדרו של הרבי ב–770 בכפר חב"ד, וביקש בשם כל תלמידי ה'רשת', שתהיה רפואה שלמה לדב בער פנחס בן עדינה ויהיה נס שמיימי גלוי. הוא הוסיף והתחייב כי יחזור עם הרב פיזם לאחר שיבריא כדי להגיד תודה.

נגד כל תחזיות 

לפנות בוקר של יום שישי, רחלי, רעייתו של הרב פנחס פיזם, מותשת, לאחר לילה קשה, התכוונה לחזור הביתה כדי להביא כמה דברים לקראת שבת ולשוב למחלקה. היא לא הספיקה להתרחק, ובעודה בחניון, הטלפון צלצל. בצד השני של הקו נמצא הדוד הרב שמשון פיזם. "תחזרי למחלקה, הוא מתעורר", אמר.

נגד כל תחזיות הרופאים הרב פנחס פיזם מתעורר. הוא לא יכול לדבר עדיין, אבל יכול להגיב. הרופאים מבקשים להרדים אותו שוב, כדי שהגוף שלו יתחזק. רגע לפני, רעייתו מספיקה לראות אותו. בעלה מגיב עם הידיים ומזיז את הראש. כן, הוא מזהה אותה. נס ראשון. 

מעבר לכל הציפיות, הגוף הולך ומתחזק במידת מה, והצוות הרפואי מבקש להעירו בשנית – בניגוד לכל הערכות הקודמות לזמן ההתעוררות הצפוי. 

כשהוא מתחיל להתעורר קלות, רעייתו מזהה משהו לא תקין בזיכרון שלו. היא פונה לרופא בדאגה "זה אמור להשתפר?" הרופא קורא לה הצידה ומבטו רציני: "זיכרון? זו הבעיה הקטנה… את לא מבינה שהוא כבר לא היה פה! הוא היה בעולם הבא… תגידי תודה שהוא איתנו!"

רעייתו ושני בני משפחה נוספים שהו לצידו לאורך השבת כולה כשהוא עדיין במצב מטושטש תחת תרופות חזקות.

"תיכף נעשה קידוש", היא אומרת לו בליל שבת, והרב פיזם עונה – כאילו הוא מעל הזמן והמקום בבית הרפואה: "אני מתארגן ובא"…

במהלך השבת ישבו בני המשפחה ליד מיטתו ואמרו פרקי תניא. גם כשהקריאו קטעים עם ראשי תיבות מורכבים, הוא הצליח לפרש הכל כאילו המוח לא שכח דבר, כאילו הגוף לא עבר טראומה כה קשה. אינדיקציה חיובית להמשך הטיפול. 

כשרעייתו שאלה את אחותה, איזה פרק לומדים השבת בפרקי אבות, הוא הזדרז לענות במקומה, 'פרק חמישי'… ככל שחלפו השעות, הרב פיזם הלך והתעורר. התקשורת איתו התבהרה, העיניים הפכו לממוקדות, והוא נוכח יותר ויותר. 

במוצאי שבת, לאחר ההבדלה – הגיעו הרופאים עם הבשורה הטובה: מתחילים את תהליך הגמילה ממכונת האקמו. עוד צעד קדימה בנס שלא מפסיק להתרחש. 

הרופאים לא מאמינים בעצמם למראה עיניהם. פרופסור גדעון סהר, מנתח בכיר במחלקה לכירורגית לב, אומר "לפנחס קרה נס גדול! ברגע שהלב קרס, יחד עמו קרסו כל יתר מערכות הגוף. הפגיעה הייתה כל כך קשה, שהיה צריך לעשות החייאה יותר מפעם אחת! זה אחד הניסים הגדולים ביותר שראינו בעינינו אי פעם". 

קורעים שערי שמים

גם לאחר שראו ניסים גלויים באותו יום שישי, בני משפחתו ואנ"ש לא פסקו מפעולות כדי לקרוע שערי שמים. הרב מיכאל דרוקמן האחראי על התהילים בשבת מברכים בקריות, אסף את הילדים כולם, וביחד אמרו תהילים לרפואתו. הרב יוסף יצחק ברונשטיין, חמיו של הרב פיזם, אסף גם הוא ביום שישי מניין חסידים וביחד עם נכדיו נסעו לטבריה כדי להתפלל בציונו של הרמב"ם – הרופא הגדול של עם ישראל.

באותם ימים קשים, עשרות קרובי משפחה וחברים עטפו את משפחת פיזם 24 שעות ביממה.

תדהמתם של הרופאים הלכה והתחזקה ככל שחלפו הימים, ומצבו הלך והשתפר לא באופן הדרגתי – אלא בקפיצות של ממש. 

הרב פיזם משתף ברגע של השגחה פרטית – אחד מרבים – שחווה בבית הרפואה: 

"בימים הראשונים לאשפוז, הצוות דיבר על כך שרק בעוד כמה שבועות אוכל להשתחרר הביתה. ביום רביעי בבוקר – פחות משבוע מאז הצנתור – עשו לי בדיקות ואמרו שהמצב פשוט לא ייאמן! מה שלוקח חודשים אצל מטופלים רגילים (אם בכלל מצליחים לשרוד!), אצלי קרה בפחות משבוע… 

"בפועל, בצהרי אותו יום חוויתי פתאום ירידה במצב הבריאותי וכתבנו לרבי עוד הפעם. המענה של הרבי היה ב'אגרות קודש' חלק ט', איגרת ב'תרלז: 

'לפני שבועות אחדים הראה השם יתברך את חסדו במה שקרה לה שאפשר לקרוא לזה בשם נס, באופן נורמלי זה צריך לעורר הכרת תודה להשם יתברך, שהוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות. והתודה צריכה לבוא לידי ביטוי בדרך שהשם יתברך רוצה". נכתב על חשיבות ההשפעה על הזולת.

"בדיוק באותם רגעים נכנס לחדרי אחד מעובדי בית הרפואה, שהוא גם גיס של גבאי בית הכנסת הספרדי הסמוך לביתי. סיפרתי לו על התשובה של הרבי ושצריכים להוסיף בהפצת החסידות. משלב של דיבור לשלב המעשה – ובו במקום התקשר לגיסו, וקבענו לפתוח שיעור תניא חדש בבית הכנסת.

הרופא ביקש להצטלם עם הנס… 

ביום חמישי ה' באלול, שבוע בלבד לאחר הקריסה הגדולה, שוחרר מבית הרפואה לביתו כשהוא בריא ושלם.

מאז האירוע, הספיק הרב פנחס פיזם לחזור לשליחותו בקריות ולתפקידו כסגן מנהל תלמוד תורה חב"ד.

סדר יומו עמוס לעייפה, ובין הביקורות התקופתיות והשיקום ברמב"ם לבין עבודתו בשדה החינוך והשליחות, הוא נעתר לבקשתנו, ומספר על תשובות הרבי שקדמו לאירוע ובמהלכו, על תגובת הרופאים, ועל מה שחיזק אותו במהלך התקופה הקשה.

אנחנו תופסים אותך בסיום יום לימודים בתלמוד תורה. איך קיבלו אותך התלמידים כשחזרת לעבודה?

"ילדי התלמוד תורה התרגשו לראות אותי. הם סיפרו לי כי לקחו על עצמם החלטות טובות לרפואתי; אחד לקח על עצמו לומר יותר תהילים במהלך היום, השני לקח על עצמו לימוד חת"ת. גם מבחינתי היה מרגש לפגוש אותם ולראות כמה התמסרו לרפואתי".

אני מבין שגם הצוות הרפואי הגדיר את ההחלמה המהירה שלך 'נס גלוי' – כנגד כל מה שהם חזו…

"הרופאים כולם, ללא יוצא מן הכלל, שהגיעו לחדר שלי בבית הרפואה, היו אחוזי התפעלות והסכימו שקרה כאן נס אמיתי מעל הטבע ומעל כל היגיון. 

ביום השחרור שלי מבית הרפואה, נכנס מנהל המחלקה הפנימית בה הייתי מאושפז, וביקש להצטלם איתי, כדי להראות לכולם את גודל הנס… זה עשה קידוש ה' גדול. 

"לאחר השחרור חזרנו לבקר במקום, ובהזדמנות זו הבאנו למחלקות בהן שהיתי חת"ת וקופת צדקה. כשאני מגיע לשם כל שבוע לצורך התהליך השיקומי, אני רואה על הדלפק את החת"ת וקופת הצדקה".

יש רגעים שבהם נופלת התובנה שהוחזרת לעולם לשם משימה מסוימת?

"בוודאי! כשהתחלתי להבין טוב יותר מה קרה, הבנתי שהוטלה עלי אחריות כבדה. הייתי כבר שלוש פעמים למעלה, אבל נראה שהקב"ה רוצה אותי דווקא פה… זה אומר שצריך להוסיף בשליחות שלי בעשיה החינוכית ובפעילות בשכונה. 

מזה שנים שאני פועל ועושה 'מבצעים', אבל אין ספק שמאז האירוע, כל הפעילות ספוגה בחיות אחרת לגמרי".

אני מניח שהאירוע הזה גם העמיק את הקשר שלך עם הרבי?

"הבנתי שאם הרבי נלחם עלי, אני צריך להיות ראוי לזה. 

במהלך האירוע, זכינו לקבל תשובות רבות מהרבי. אחת התשובות המיוחדות עסקה בחינוך: "אלו שהשגחה עליונה העמידתם בשטח החינוך על טהרת הקדש, שרבים צריכים להם שראוים הם להצלחה מיוחדת בעניניהם הכללים והפרטים, וכהוראת הכתוב דיום הבהיר י"ט כסלו, פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, אשר הפדי' בעניניהם כיון שרבים צריכים להם תהי' באופן דשלום אמיתי, ז.א. שלום בגשמיות ושלום ברוחניות" (אגרות קודש חלק טז, אגרת ה'תתקנ). התשובה הזאת הרגיעה אותי ונתנה לי תקווה.

ובאמת, למרות הדיבורים על שיקום ארוך ועל מעבר למוסד שיקומי למשך תקופה – בתוך כמה ימים שבתי הביתה", מספר הרב פיזם, ומוסיף: "כשפתחתי בפעם הראשונה את העיניים, ראיתי חת"ת ותמונה של הרבי, וזה החזיר אותי למכתבים שקיבלתי מהרבי במהלך השנה, ולהרגשה פנימית שהרבי דואג לי".

איך ממשיכים לחיות עם תחושה של 'חיים במתנה'?

"תחושה של אחריות גדולה לצד שמחה גדולה", הוא אומר.

"כשאני אומר היום 'ברכות השחר', אני אומר אותן בצורה שונה לחלוטין… אחרי שעוברים אירוע רפואי שכזה, חושבים על כל מילה. בברכת 'אשר יצר' אומרים 'אם יסתם אחד מהם, או אם יפתח אחד מהם' – ואני ראיתי את זה במוחש… מובן שאופי אמירת הברכה והבנתה, שונים היום לחלוטין.

זכור לי סיפור שקראתי על ילד שלקח על עצמו החלטה טובה, לומר ברכות השחר מתוך הסידור ולא תוך כדי מרוצה לתלמוד תורה בבוקר – והרבי ענה לו שהבשורה הזאת היא 'כמים קרים על נפש עייפה'… כמה חשוב לומר ברכות השחר בכוונה. לפעמים אנשים קוראים את זה במהירות ולא שמים לב למה שהם אומרים…"

אם היית נכנס עכשיו ל'יחידות', מה היית אומר לרבי?

"תודה!", אומר הרב פנחס פיזם בלי לחשוב פעמיים. "אני בעיקר מרגיש חובת תודה לרבי ששמר עלי". 

ואכן בז' מר חשוון היה כנס מנהלים של ה'רשת' שם התוועדנו, ולאחר מכן הלכנו כולנו יחד עם הרב קריצ'בסקי לחדר של הרבי ב–770 לקיים את הבטחתו ולומר מעומק הלב תודה!

מזה תקופה ארוכה שאני מקפיד שלא להירדם לפני אמירת חת"ת ורמב"ם היומי, גם בימים עמוסים כמו הקפות שמחת תורה, או לאחר התוועדויות שמסתיימות בשעה 2–3 לפנות בוקר. גם כשהתעוררתי, אשתי אמרה חת"ת ואני הקשבתי. הרגשתי שזה פשוט שומר עלי כמו תעודת ביטוח… אם חסיד מקיים את ההוראות של הרבי, אזי הרבי שומר עליו. צריך לזכור שהרבי לא נשאר חייב למי שלומד כל יום חת"ת ורמב"ם".

הרב פיזם בוחר לשתף באנקדוטה בה חש שהרבי איתו: "אחרי ששוחררתי מבית הרפואה, הייתי צריך לחזור לביקורת עוד מספר פעמים.

באחת הפעמים רצו לעשות לי ניקוז להוצאת נוזלים מהריאות. שוב היה צריך להכניס מחט לגוף – ואחרי כל מה שעברתי, הרגשתי לחוץ מכך. כיוון שכבר הייתי בדרך לבית הרפואה, ביקשתי מאבי הרב יוסף אברהם שי' שיכתוב לרבי ויבקש ברכה. 

תשובת הרבי הייתה "בקשר לבנו דובער שחוזר לאיתנו"…

במהלך הטיפול ביקשתי להגיד תניא ותהילים בעל פה, אבל לא הצלחתי להתרכז. עצמתי אפוא את העיניים ואמרתי את 12 הפסוקים. תוך כדי כך, אני מרגיש לפתע משהו נתחב לי ליד. פתחתי את העיניים וראיתי שאחת האחיות הביאה לי שרשרת עם מטבע של הרבי ואומרת 'קח, זה ישמור עליך'…

לאחר מכן סיפרה, כי בעבר למדה תניא אצל המשפיע הרב זלמן נוטיק ע"ה, והיא קשורה לחב"ד. 

עבורי זה היה סוג של תזכורת בעיצומו של הטיפול, כיצד הרבי משדר לי שהוא איתי כל הזמן…

לאחר שהשתחררתי, התקשר אלי השליח ורבה של קרית אתא הרב חיים שלמה דיסקין, וברך אותי בברכת 'מחיה המתים'. 'אין ספק שזה חלק מסימני הגאולה, ואם מישהו אחד יכול לקום, אז כל עם ישראל יכול לקום'"…

מודים אנחנו לך 

זה לא היה ערב רגיל, בשבוע שעבר – כשלושה חודשים מאז האירוע הדרמטי – התקיימה סעודת הודאה לקב"ה, על רוב חסדיו.

האירוע נערך באולם הפיס 'בית בועז' בקריות, בהשתתפות בני המשפחה, לצד צוות התלמוד תורה, כשבנוכחותם מכבדים גם רבני הקהילה ונכבדיה. גם נציגי הרופאים הבכירים שטיפלו בו במסירות בבית הרפואה, פרופסור גדעון סהר וד"ד מאג'ד מחול, הגיעו להשתתף באירוע המרגש שהתקיים ביום הולדתו של הרב פנחס, להודות להשם על הנס הגדול.

במהלך האירוע הוקרן סרט תיעודי מצמרר מרגעי הדרמה, התפילות וברכות הרבי מלך המשיח באמצעות 'אגרות הקודש', עד לשחרורו הניסי מבית הרפואה.

דבריו של פרופסור גדעון סהר שנאמרו בהתרגשות, נשמעו בקשב רב: "זה אחד הניסים הגדולים ביותר שראינו – החלמה טובה ומהירה. פנחס יצא מבית הרפואה כשהוא בריא בגוף ובנפש גם ברמה הנוירולוגית, גם ברמת תפקוד הלב. אלה דברים שברמת המדע אנחנו מתקשים להסביר אותם – ולכן אנחנו אומרים שקרה לו 'נס'; יש מלאך ששומר עליו.

"עוד דבר שאני רוצה להגיד – על כוחה של תפילה! אנחנו יודעים, גם באופן מדעי, שאנשים שמתפללים עבורם, זה מחזק ומעודד אותם, והיכולת שלהם להחלים טובה הרבה יותר".