בית נאמן: זוגיות בלי שיפוטיות

מאת זאב קרומבי באדיבות מוסף לנשים 'עטרת חיה'

"שיפוטיות" היא אחד מהדברים שפוגעים ביחסי נישואין. "שיפוטיות" היא גישה ביקורתית ולא מתפשרת כלפי דעות או התנהגות של בני הזוג שלנו. כדי שיחסי הנישואין שלנו יהיו טובים רצוי שנהיה פחות שיפוטיים ויותר וותרנים. וותרנות חשובה מאד להצלחת חיי נישואין. יחד עם זאת, נראה שאין מקום לשום וותרנות כאשר מדובר על נושאים הלכתיים. כמובן, שכאשר מדובר על נושאים הלכתיים אין שום מקום לוותרנות. עלינו להקפיד על קלה כחמורה, ולדרוש שגם בני הזוג שלנו יקפידו על קלה כחמורה. כדי לבחון קצת יותר לעומק את הוותרנות על נושאים הלכתיים, נביא שני סיפורים הופכיים, שמהם ניתן אולי להסיק איך נכון להתייחס לעמידה על עקרונות הלכתיים, ועל הקפדה על קלה כחמורה.

הסיפור הראשון הוא הסיפור שמופיע בגמרא בהמשך לסיפור הידוע ״אַקַּמְצָא וּבַר קַמְצָא חֲרוּב (נחרבה) יְרוּשָׁלַיִם״ (גיטין, נו, א).

הגמרא מספרת, שאחרי שבעל הסעודה הוציא את בר קמצא בביזיון מהסעודה שלו, אָמַר בר קמצא: הוֹאִיל וַהֲווֹ יָתְבִי רַבָּנַן וְלָא מַחוֹ בֵּיהּ (הואיל שישבו בסעודה חכמים ולא מחו בידי בעל הסעודה), שְׁמַע מִינַּהּ קָא נִיחָא לְהוּ (אפשר ללמוד מכך שהם הסכימו עם בעל הסעודה שהעליב אותי). אֵיזִיל אֵיכוֹל בְּהוּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא (אם כך, אלך ואלשין עליהם לבית המלך). אֲזַל אֲמַר לֵיהּ לְקֵיסָר: מְרַדוּ בָּךְ יְהוּדָאֵי (הלך בר קמצא ואמר לקיסר: היהודים מרדו בך). אֲמַר לֵיהּ: מִי יֵימַר (שאל אותו קיסר: מי יוכיח שאמנם היהודים מרדו בי?). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו בר קמצא): שַׁדַּר לְהוּ קוּרְבָּנָא, חָזֵית אִי מַקְרְבִין לֵיהּ (תשלח ליהודים קורבן, ותראה אם הם יקריבו אותו). שַׁדַּר בִּידֵיהּ עִגְלָא תִּלְתָּא (שלח הקיסר בידי בר קמצא עגל משולש ומובחר). בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי (כאשר הגיע בר קמצא עם העגל) שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא בְּנִיב שְׂפָתַיִם (הוא הטיל מום בשפתיים של העגל), וְאָמְרִי לַהּ בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן (ויש אומרים שאת המום הוא הטיל בעפעפיים שבעין), דּוּכְתָּא דִּלְדִידַן הָוֵה מוּמָא וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא (המום הזה היה באיבר של העגל, שבשביל היהודים זה נחשב מום שאוסר להקריב את הקורבן, ואילו בשביל הרומאים זה לא נחשב מום, ואפשר להקריב את הקורבן).

כאשר ראו החכמים את המום בעגל הם התלבטו מה לעשות. סְבוּר רַבָּנַן לְקָרוֹבֵיהּ מִשּׁוּם ׳שְׁלוֹם מַלְכוּת׳ (החכמים חשבו שכדאי להקריב את הקורבן בעל המום בגלל ׳שלום מלכות׳). אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס: יֹאמְרוּ בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ (אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם נקריב את הקורבן יגידו אנשים שמותר להקריב קורבן בעל מום על המזבח). סְבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ דְּלָא לֵיזִיל וְלֵימָא (אמרו חכמים: אם כן, נהרוג את בר קמצא כדי שלא יחזור ויגיד לקיסר שהיהודים לא הקריבו את הקורבן שהוא שלח).

אֲמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ מֵטִיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג (אמר להם רבי זכריה: אם כן אנשים יגידו שמי שמטיל מום בקדשים ייהרג). בסופו של דבר היהודים לא הקריבו את הקורבן, והקיסר שמע על כך וכעס, והחריב את בית המקדש. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס (יראת השמים של רבי זכריה בן אבקולס) הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ.

כדאי להתבונן בסיפור הזה ולהבין מה באה הגמרא ללמד אותנו בסיפור הזה, שהרי לא לחינם בחרו מסדרי הגמרא להכניס את הסיפור הזה לגמרא. מסתמא, שמטרת הסיפור אינה להוציא שם רע על רבי זכריה בן אבקולס, שהגמרא מכנה בשם ״רבי״. יותר מכך, בספר הקדוש 'מאור עינים' הוא כותב: "אפשר לומר, דבוודאי, מדנתקבלו דבריו (מכך שהחכמים קיבלו את דבריו) של רבי זכריה בן אבקילוס, ועשו כדבריו, בוודאי היה גדול בדורו, כי אילולי זאת לא היו משגיחין בדבריו״ ('ישמח לב' גיטין). נראה שההלכה הייתה מאד חשובה לרבי זכריה, והוא לא היה מוכן להתפשר עליה, וגם החכמים לא חלקו על דעתו. בכל אופן, רבי יוחנן העביר ביקורת קשה ביותר על רבי זכריה בן אבקולס, ואמר ש־״ענוותנות״ של רבי זכריה בן אבקולס הביאה לכך שנחרב ביתנו, ונשרף היכלנו, וגלינו מעל ארצנו! אלו דברים מזעזעים להגיד על כל יהודי, ובפרט על אחד מחכמי הגמרא שכל כוונתו הייתה לשם שמים! איך ניתן להבין את הדברים?

מי אנו שננסה להבין דעת קודשם של חכמי הגמרא? ויחד עם זאת, מאחר והגמרא מספרת את הסיפור הנורא הזה, אפשר להניח שיש בסיפור הזה מסר שגם אנשים כערכנו יכולים לנסות להבין. כדי לנסות להבין את המסר האפשרי מהסיפור על רבי זכריה בן אבקלוס, נספר סיפור חסידי על ״ענוותנות״ שונה. הסיפור הוא על האדמ״ר בעל ״האוהב ישראל״ מאפטא. והנה הסיפור: פעם אחת, בערב פסח, באו גבאי-צדקה לביתו של בעל 'אוהב ישראל' מאפטא, וביקשו מצות בעבור עניים.

הרבנית הייתה טרודה בהכנות לחג והורתה לבני-הבית לתת לעניים מהמצות שבחדר הרבי. בחדר היו מצות פשוטות, אך היו שם גם המצות המיוחדות שאפה הרבי בערב פסח, ובטעות הן נמסרו לגבאים. כשגילתה הרבנית את אשר נעשה, נבהלה ונזדעזעה, אך החליטה להעלים מבעלה את הדבר, ובליל-הסדר הגישה לצדיק מצות פשוטות במקום המצות המהודרות. לאחר החג הגיע אל הרבי יהודי מתושבי העיר, וביקש להתגרש מאשתו. "איני יכול עוד", טען, "אשתי הכשילה אותי באכילת 'מצה שרויה' ואיני חפץ להמשיך לחיות איתה״. קרא הצדיק לרבנית וביקש ממנה לספר מה אירע למצות המהודרות שהכין לעצמו. בראש מורכן סיפרה הרבנית מה עשתה. אמר הצדיק לאותו יהודי: "ראה-נא, אני אכלתי מצות פשוטות בליל-הסדר, ולא אמרתי דבר למען שלום-בית, ואתה רוצה לגרש את אשתך בשביל 'מצה שרויה'?!".

שני הסיפורים האלו הופכיים האחד מהשני. הסיפור הראשון הוא על מי שלא היה מוכן להתפשר ולוותר על קלה כחמורה והתוצאות היו נוראיות. ואמנם, לאור התוצאות הנוראיות האלו לא מפליא שה־״מגן אברהם״ פסק להלכה: ״משמע קצת… במעשה ׳דבר קמצא׳ שמותר לעבור על מצוות לא תעשה מפני אימת המלכות״ (מגן אברהם, תרנו, ח). הסיפור השני הוא על מי שהיה מוכן לוותר ולהתפשר, והביא שלום בעולם. פעמים רבות בני זוג רבים ביניהם ומתעקשים על נושאים ״הלכתיים״, כשאין באמת הצדקה להתעקש עליהם, והדבר רק יוצר מריבות מיותרות. ודאי שיש מקרים שיש להתעקש על נושאים הלכתיים מסוימים, אלא שיש לשאול רב מורה הוראה על מה יש להתעקש, ולהתעקש אך ורק בנושאים שהרב קבע (ולא שאני החלטתי) שאמנם יש להתעקש עליהם.

______

זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686