זמן זהב • הרב שניאור זלמן שניאורסאהן

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת ITT

"עשיתי הכל לפי הספר – היו לי זמני איכות עם בני וביטויי חיבה, אבל התגובות שלו היו מסתייגות, לפעמים הבעה צינית או בדיחה אגבית, או בריחוק כלשהו".
שיתוף כואב שזכיתי ממספר אבות יקרים אחרי הטור מתחילת בין הזמנים.

הימים הקרובים אני מציע לכם להתייחס אליהם כזמן זהב. "זמן זהב" הוא מושג קדוש בניהול זמן: אלו הדקות הכי איכותיות שיש לאדם ביממה. לצערי, הזמן הזה לרוב מתבזבז בניצול גרוע, ברמה של בזבוז משאב שאין לו תחליף.

לכל אחד זמן זה הוא שונה – יש מי שזו חצי השעה הראשונה של היום, ויש מי שזה לקראת הצהריים וכו'. זמן זה, בניצול נכון, מביא לתוצאות פי כמה וכמה בהספק – גם בכמות וגם באיכות.

ביום אחרון של פסח, בזמן סעודת משיח, אחרי 4 כוסות של יין אוקראיני משובח, התיישבתי לצד מישה (משה בן אברהם).

בשונה מרבים, אברהם אביו הוא האבא הביולוגי שלו ממש – אביו מולידו. מישה התייתם מאביו בגיל 6, בזמן שכל סממן או חינוך יהודי היה מחוץ לחוק של רוסיה הסובייטית, כשאוקראינה עדיין הייתה חלק מברית המועצות. 15 שנה עברו מאז ביקשתי ממישה שהתחיל לומר (ביום הולדתו בשושן פורים אחרון) את הפרק המסמל גבורות, פרק פ', בתהילים – שילווה אותי לבית החיים החרוש במרכז העיר רובנא.

לא אשכח: בכניסה לפארק, מישה עצם את עיניו, ואני, קצת מבולבל, צועד בעקבותיו. מישה צועד בעיניים עצומות במעלה הפארק, בו טמונים קדושים מתלמידי הבעש"ט הקדוש ואחריו תלמידי המגיד ממעזריטש.

אני כמעט נתקל בבליטה של מצבה מבצבצת מהאדמה, אבל מישה הולך כאילו בתוך ביתו. אנחנו מדלגים מעל תל נוסף, ומישה נעמד בשום מקום – במעלה גבעה בצד ימין של הפארק.

הוא שם את כפות ידיו בשתי כפות ידיי, פוקח את עיניו ואומר לי: "כאן הוא קבור".

להלוויה לא לקחו אותו, אבל מספר ימים אחר כך אמא לקחה אותו לפינה הזו.
אחר כך הקימו גם מצבה – וזה היה המקום שבו בילה יום יום בימי ילדותו.

בלי להבין יותר מדי, הבנתי: אני משמש דמות של אבא לאותו יהודי שיכול להיות לי לסבא.

היום אני מבין: דמות אב חסרה – תמיד תחפש להשלים את עצמה.

אותו קשר שהתקשרנו, אני ומישה לפני 15 שנה, משך אותי לשבת לצידו. אנחנו מנגנים "הבה נגילה", "כל העולם כולו" ועוד שיר ביידיש.

ואני מבקש ממנו, בסלנג חסידי: "תגיד ניגון"

(למישה יש חוש חזק בניגון.) במהלך 22 שנות שליחות, אפשר לומר שארסנל הניגונים רחב מהמפרט שפירטתי.

מישה התחיל לשיר "שלום עליכם מלאכי השרת" – אמת שציפיתי ליותר, וברגע הראשון כנראה הבעתי הפתעה קלה, אבל מיד הצטרפתי אליו עם כל הלב, מכל הלב.

דקות ארוכות – אני ומישה, ומסביב מלאכי השרת. אני רואה את אבא של מישה – אברהם – ממעלה הגבעה החרושה מאחורי בניין הממשל המפואר.
עם אברהם אבינו ואבותיהם של חלק מהמשתתפים. איתם, בפנים מאירות – אבא של כולנו, הרבי המשלח, עומד ומשלים את הדמות של אבא למישה:

אבא שאוהב בלי תנאים, בלי לבקר, ואפילו לא לבכר ניגון חסידי על ניגון שלום עליכם.

בפרשת שמיני שקראנו השבת, התורה מספרת על בני אהרן ועל הקרבת אש זרה.

הרבי מלמד אותנו על מעלת בני אהרן – שהיו בתנועה של רצוא בלי שוב: חטאם היה, שלמרות התשוקה האבסולוטית והניתוק מכל גשם, הכוונה העליונה היא השוב – העבודה עם העולם. כל דבר אחר – זה ממש אש זרה.

לא הרבה זמן נשאר לבן בבית – מחר-מחרתיים הוא יחזור לישיבה. ואז תצטרכו לדבר איתו דרך המשגיח, מגיד השיעור או ראש הישיבה.

תמציאו לעצמכם את דקות הזהב. צאו איתו לישיבה משותפת – רק אתם והוא. את הטלפון תשאירו בבית. שבו לכוס מילקשייק, כוס קפה או כל דבר אחר.

רק אתה והוא. רק את והיא.

הסתכלו אחד לשני בעיניים. העיניים ידברו. תאפשרו גם לפה לדבר, ומגע מחבק.

וכשתעשו כך – לא תהיה הסתייגות ולא רתיעה. תכוונו את עצמכם אליו. ואל תערבבו את האש שלכם – שהיא אמיתית, אבל אולי קצת זרה לו.

תבטאו את אותה אהבה שמישה מצא מעל מצבה חרבה – אבל המיקום לא צריך ציון – אלא מקום שבו אהבה אינה במשפטים תרתי משמע.

לא ניסיתי להחליף את האהבה – אלא להרגיש לו אותה. ואני מקבל ממנו בחזרה – בלי לשפוט ובלי לבקר.

אם אתם מרגישים פספוס או מועקה בלב – אל תדאגו. אתם לא לבד