נעים להכיר: תומכי תמימים קפסולה

מאת הת' אלי ק.

האמת היא שישיבה בקפסולה זו חוויה אחרת לגמרי מישיבה בזמן רגיל. באופן כללי החוויה בקפסולה מתחלקת לשתיים, השבועיים הראשונים והזמן שלאחר מכן. אני רוצה להתמקד בשבועיים הראשונים:

מיד בהגיע אל הישיבה, הבחורים מתחלקים לקבוצות של עד 25 בחורים ובעצם נכנסים לתוך מסגרת ישיבתית קטנה ושמורה. המטרה היא כמובן, לראות שאף תלמיד לא נדבק חלילה בנגיף מקום מגוריו. לאחר שבועיים, כאשר רואים שאכן אף אחד מהתלמידים לא מפתח תסמינים ח"ו, מצרפים את הקבוצות יחד למתחם הרגיל של הישיבה כמו סדר יום רגיל, לכאורה.

אותם שבועיים בהן היינו בקבוצה קטנה, מצד אחד היו עבורי השבועיים הקשים ביותר ומצד שני הזמן החוויתי ביותר שאפשר.

את החלק ה'קשה' בטח יהיה קל להבין. מלבד ההוראות הטכניות שצריכים כל העת לשמור, הענן שמרחף תמיד מלמעלה שח"ו אחד מן החברים עלול להישלח לביתו או למלונית היות והוא נדבק בנגיף, המרחק מצוות הישיבה ועוד. עם המסיכות אין לנו משחקים. אנחנו הולכים איתם – כל היום! דמיינו: תפילה – מסיכה. 'סדר' – מסיכה. אפילו בהפסקות כשיש זמן קצת לנוח – מסיכה. כמובן שבזמן האוכל מרשים להוריד לכמה רגעים…

בישיבה יש תלמיד 'אחראי קורונה' אותו הישיבה מינתה והוא דואג להזכיר לכולם על הקפדת הכללים. אם בחור החליט להוריד לרגע את המסיכה, מיד ייגש אליו האחראי וידרוש ממנו לשים את המסיכה. יש כאן דאגה לפרט ולכלל.

בטח אתם שואלים איך נראית החברותא שלנו?

ובכן, אסור לנו להתקרב אחד לשני, גם אלו מתוך הקבוצה אליה משתייכים, אלא להקפיד לשמור על מרחק שני מטר. הזאל מסודר בצורה מיוחדת שכאשר יושבים ב'סדר' ללמוד בחברותא, שתי שולחנות עומדים חוצצים בינך לבין החברותא.

לא רק ב'סדר'. גם בחדר האוכל הכללים נוקשים. הישיבה הינה במרחקים ניכרים אחד מהשני. אסור לנו לגעת בשום דבר מלבד הצלחת  שלפנינו. לא שותים מבקבוק משותף אלא כל בחור מקבל בקבוק מים ורק ממנו מותר לו לשתות.

בפנימייה, לכל חדר תא שירותים שבו רק חברי החדר משתמשים. אותו הדבר במקלחות.

בקיצור, שבועיים בהם יש מרחק וריחוק. כל אחד פתאום כמו חי לעצמו – ליד כולם.

מצד שני והוא הצד החשוב, השבועיים הללו היוו עבורי את התקופה הטובה ביותר שהיתה לי אי פעם בישיבה.

קודם כל, גודל הקבוצה. דמיינו – 25 בחורים מהישיבה שלנו יחד עם עוד קבוצת בחורים מהישיבה הגדולה הסמוכה אשר משמשים שלוחים, משבים או משגיחים שנמצאים יחד איתנו כל הזמן, מפקחים ועוזרים מקרוב.

פתאום יש הזדמנות להכיר בחורים מישיבה גדולה, לראות את העולם שלהם, העולם אליהם אנחנו נגיע בעתיד. אנחנו יושבים להתוועד איתם, ללמוד יחד, אפילו לשחק ובכלל – אווירה חברתית שמסייעת ללימוד. הם משוחחים איתנו הרבה בשיחות אישיות ובגלל קרבת הגיל, אני מרגיש שהם – כמו שאומרים 'בראש שלי'. ממש כמו אח מבוגר. מלבד זאת, הבחורים מהישיבה הגדולה משקיעים בשלל פעילויות בסגנון 'ישיבת קיץ', משחקים חסידיים, לימוד 'פיקנטי' ועוד. גם פיצות ארטיקים וכדו' משלימים לנו את האווירה הכל כך מיוחדת הזאת.

האמת?

לא הייתי מתנגד לזה במהלך השנה בלי קשר לקורונה…

אני חושב, ברמה האישית, מלבד ההנאה הגשמית הברורה והמובנת, לא למדתי ככה אף פעם. לא השקעתי ככה בעצמי, ברמה הרוחנית שלי. הבידוד, הריחוק, האווירה המיוחדת וזה שתמיד יש עם מי לדבר, הקרבה החברתית החזקה, כל אלו יצרו עבורי מעטפת שגרמה לי פשוט לרצות להתעלות.

משהו מיוחד שקצת קשה להסביר אותו.

הנה, נגמרים השבועיים ומגיעים ללילה האחרון. אצל אף בחור לא התגלו ב"ה תסמינים ומחר בבוקר אנחנו עולים כולם לזאל, מתאחדים עם שאר תלמידי הישיבה. שם גם אפשר להתסובב חופשי יותר, אין חובה לחבוש מסיכה, מותר לשבת מול החברותא ובעצם, לחזור לשגרה רגילה.

באותו הלילה, צוות הישיבה ארגן עבורנו התוועדות מיוחדת שנמשכה עד שעה מאוחרת. גם כאן, בצורה מוזרה מאוד, אנחנו ממשיכים לשמור על הכללים, עוטים מסיכות ושומרים על ריחוק. יחד עם זאת,  הדבר לא הפריע לאווירת ההתוועדות המיוחדת.

אני מניח שיהי לי קשה לתאר את האווירה שהיתה שם. תמיד הישיבה היתה עבורי בית, תמיד הישיבה שימשה המקום הטבעי שלי.

אבל השבועיים הללו? זה משהו אחר לגמרי.

בלילות הייתי מדמיין לעצמי את ישיבות תות"ל הראשונות שהיו נמצאות בריחוק מקום מהישוב. אין לאן ללכת, אין דברים טכניים שצריך לסדר. ברגע אחד, כל העולם שמסביב הפך להיות לא מעניין ולא נותר אלא להשקיע ולשקוע בתוך הישיבה.

אותה המשפחה שאני תמיד חש חלק ממנה, לפתע הופכת למשפחה קרובה באמת. החברים הופכים לאחים קרובים ברמה של דאגה אישית לכל אחד, לראות שכולם בריאים, שכולם שומרים על הכללים ויחד עם זה – שאכן האווירה המיוחדת הזאת עוטפת את כולם.

והיא עוטפת.

הרבה בחורים שבמהלך השגרה הרגילה נמצאים בישיבה. נמצאים, אבל לא כל כך נוטלים בה חלק… פתאום הבחורים הללו נראים אחרת לגמרי. הם נסחפים את העולם של הישיבה, משקיעים, לומדים ומזנקים ברמה הרוחנית – חסידית שלהם.

אם היה אפשר להראות לכם, הייתם רואים שהבחורים מסתובבים כאן עם, פשוט לקרוא לזה: אושר.

אז נכון שהיה קשה. נכון שהיתה התמודדות לא פשוטה, גם לשמור על מרחק מהחברים, גם לא לנסוע הביתה וגם  לא לקבל ביקורים מהבית.

אבל כל רגע היה שווה את זה. לא הייתי מוותר לרגע על הקפסולה הזאת שהפכה אותנו מחברים – למשפחה.

*

הטור באדיבות אתר "ישיבה בוחר"