יסוד החינוך – התקשרות באהבה מדודה

ידוע הדבר כי על פי תורתינו הקדושה, קיימים בחינוך שני שורשים המשתלבים זה בזה: הנהגת חסד ואהבה על קיום מצוות והתנהגות טובה (כמובא במקומות רבים בדברי חז"ל הקדושים), ועונשים על מעשים לא טובים בהתאם לחומרת העבירה, כמו שנאמר בפסוק בפירוש (משלי יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו", כלומר – אדם החוסך ומונע מבנו את שבטו ומקלו מלהכותו ומליסרו בעת הצורך, סימן הוא כי אינו אוהבו באמת ולכן אינו משקיע מאמצים בכך שילך בדרך ישרה[1].

הגברת החיובי על השלילי

עם זאת, מדגישים אנשי חינוך רבים, מן החובה על ההורים להדגיש תמיד את החיובי על השלילי, וכמאמר הגמרא (סוטה מז, א) תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וכפירושו של רבי מאיר הלוי – מגדולי הראשונים[2]: כלומר "שתהא מדת קרוב גדולה ממדת דחיה". וכמו שמבאר ה"בן איש חי", שמידת הקירוב צריכה להיות בכל התוקף והחוזק, כאדם העושה מעשיו ביד ימין שהיא חזקה, ואילו הדחיה והענישה צריכה להיות ביד שמאל, כאדם העושה מעשה בידו השמאלית, שהיא יד רפה, ולא בכל כוחו[3].

מכך למדנו, שלמרות שמן החובה לאב להביע בפירוש את מורת רוחו בהתנהגות בלתי ראויה של הבן ואולי אף להענישו לפי שיקול הדעת של האב – שלו מסרה התורה את חובת חינוך בנו, בכל זאת גדולה חובתו של האב להדגיש אל מול הענישה את מעלת התנהגותו הטובה של בנו כאשר הוא אכן מתנהג כראוי והולך בדרכי התורה והמצוות, יחד עם דרך ארץ הקודמת לתורה, הן באופן כללי והן באופן פרטי – לפרש ולפרסם בפני הבן ובפני הסובבים, בדיבור ובמעשה את התנהגותו הטובה של בנו, לאחר שהתנהג כראוי, ועשה מצווה כל שהיא, אם בעניית אמנים וברכה בכוונה, אם במצוות כיבוד הורים, או בשאר המצוות שהן קודמות בחנוך הילד לשאר מצוות התורה.

יסוד חשוב זה, מבוסס על הבנת נפש הילד היהודי, שנפשו האלוקית נחצבה מהאור האלוקי שמאיר בעולם בעשרה דרגות ומעלות, אשר מחולקות בכלליות לשלשה סוגי הנהגות.

הנהגת החסד

ההנהגה הראשונה היא הנהגת החסד – הנמשלת למים, הנשפכים וזורמים לכל מקום, ללא כל תנאי לקבלת השפע, כאדם השופך מים לכל סובביו, וכל אחד יכול לקבל ממנו מים כחפצו ובלבד שיניח כלי מתאים לקבלת המים. במילים אחרות – הנהגת החסד המסומלת ב'מים' היא ההנהגה הבלתי גבולית – מצד כח ההשפעה. מסיבה זאת המים יורדים לעולם מהשמים – המסמלים את הכח הבלתי גבולי שנמשך מאור אין סוף כמאמר הכתוב – "השמים – שמים להוי"ה", וכל עוד שאין בהם מגע יד אדם, יש בהם כוח בלתי גבולי המטהר ומקדש את האדם היורד לתוך מי המקוה. גם מים היוצאים מהמעיין שאינו נפסק לעולם, מסמלים על השפע היוצא מהבלתי גבול, ולכן גם במעיין יש כח טהרה כידוע לכל הטובל בתוכו ובמים היוצאים ממנו ומחוברים אליו.

אך אדמו"ר הזקן נ"ע מבאר (תורה אור פ' מקץ ד"ה ולהבין) כי מצד כח המקבל, המים מסמלים דווקא את המידה והגבול. כאשר המים נפסקים ממקורם ונכנסים לכלי, הם מוגבלים במידה וגבול מדוייק, ומיד כאשר שותים מהם או משתמשים בם, נחסרת מידת המים.

הסיבה לכך היא, כי דווקא בגלל שהמים מסמלים על השפע היורד לכל בלי תנאי כל שהוא לקבלת השפע אלא יורד לכל במידה ובשווה, דווקא מכח זה נמשכת ממנו מידת הגבול – הגורמת לנבראים להסתפק במידות הטבועות בהם, ולא להתאמץ ולשבור את גבולות הטבע והמידות הטבעיות שבהם. כתוצאה מהשפע הבלתי גבולי, מתעוררת באדם "מידת ההסתפקות", שבה האדם מסתפק בדרגתו הנוכחית, ואינו מרגיש בחסרון כל שהוא כאשר אינו מתעלה בדרגה.

בהנהגת העולם, מידה זו הנקראת "מידת החסד", היא הבסיס לבריאת העולם שבה כל הברואים מקבלים את השפע החיוני למציאות העולם, דהיינו בני חיי ומזוני, וכמאמר הכתוב (תהילים פט, ג) עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. לולי בסיס זה – לא היה לעולם קיום.

למרות שנראה כאילו ההנהגה הראשונה היא מושלמת, אין הדבר כך, שהרי כאמור כאשר השפע יורד לכל בשווה, נולדת מהנהגה זו מידת ה"הסתפקות", היינו – שהמקבל יודע כי הוא יכול להסתפק במעשיו ולא לשאוף לדרגה גבוהה יותר, שהרי בכל מקרה יקבל אותו, יתכן מאוד שמקבלי השפע ישתמשו בשפע עצמו כדי למרוד במקור השפע ולסתום את צינורותיו, וכנאמר "וישמן ישורון ויבעט".

ואכן תוצאה זו התרחשה בפועל בדור המבול ודור ההפלגה – שהקב"ה הרעיף עליהם טובה מבלי גבול, והדבר הביא לכך שהתאחדו יחדיו כדי למרוד יחדיו בבוראם, ועונשם של דור המבול היה באופן מדוד לפי חטאם – שנענשו במים היורדים מבלי גבול עד שנשטפו ונאבדו בחטאם.

בנוסף, כאשר מלך משפיע את השפע לעמו בצורה זאת – שבה הכל שוים, אין בשפע זה מעלה נוספת מלבד השפע עצמו, ואין בו את החשיבות וההתפארות של בן המקבל מאביו, יותר משאר בני העם.

הנהגת הגבורה

ההנהגה השניה היא הנהגת הגבורה – הנמשלת בחמימות ותוקף הנהגתה לאש בוערת. מצד כוח הולדת האש, מסמלת האש את הכוח הבלתי גבולי שבתוך הגבול, הכח האלוקי שמתגלה בתוך הטבע. האש היא הדבר הרוחני ביותר שקיים בטבע. וכמו שמבאר אדמו"ר הזקן (שם) מאש קטנה ניתן להדליק אש גדולה יותר ויותר בלי גבול, עד שעיר שלימה יכולה חלילה להחרב כתוצאה מגפרור בודד, ונמצא שגם באש קטנה ישנו כוח בלתי גבולי.

אך כאמור האש מסמלת דווקא את הכח הבלתי גבולי – שבתוך הגבול. מצד טבע הבריאה, אין שום אש נדלקת מעצמה, אין שום אש יורדת מהשמים או מרוכזת בנהר – בניגוד הפוך לכח המים. כח האש בא דווקא על ידי פעולה של הנברא, על ידי פעולת שפשוף בין שני עצמים שיש בה את הכח בהעלם, ויוצא לגילוי דווקא על ידי כח הנבראים. מצד שני, דווקא בגלל שהאש באה מכח הגבול, יש בה כח לפרוץ את כל הגבולות. דבר זה מסמל על כך שמכיון שהאש מורה על כח רוחני שנולד כתוצאה מהתאמצות של הברואים, להתקרב לכח הבלתי גבולי, לכן הכח שבה נותר בלתי גבולי בעליל, וכאשר האש נולדת וקיימת, שוב אין לאדם שליטה עליה, רק באופן חיצוני – על ידי הנחת מחיצות של ברזל או אבן סביבה, אך מצד האש עצמה – לא קיים גבול כל שהוא.

לאש גם מעלות מנוגדות בתכלית, והיא המרחקת ומקרבת כאחד, מרחקת את אלו שלא הכינו את עצמם לקבל את חומה, ומחממת את הנהנים לאורה. מבטלת כליל את העצים הניתנים בה עד לשינוי צורתם לגמרי לאפר, אך מחזקת ומכינה את המאכלים והחפצים הניתנים בתוכה וסמוך לה בכלי ראוי ומתאים.

זאת הסיבה שמידת הגבורה מסומלת בכח האש, מכיון שהשפע שיורד על ידי מידת הגבורה נקבע לפי גבורת המקבל לקבלת השפע האלוקי, כלומר לקבלו ולהשתמש בו כפי הכוונה המכוונת מראש – שעל ידי השפע יתחבר ויתקשר למקור השפע – הבורא יתברך שמו.

ממידה זו נולדה בברואים הנהגת מידת ה"השתוקקות", שהיא הכח הבלתי גבולי היוצא מכוחות הטבע, כלומר שמקבל השפע משתוקק להתגבר על הגבול שבדרגה שבה הוא נולד, ולעלות ממנה עוד ועוד במעלות רוחניות נוספות כדי להתקרב למקור השפע, וזו היא משמעותה של המילה "גבורה", להגביר את כוחות הנפש האלוקית במעשים טובים הנותנים כוח ותעצומות לנפש האלוקית להתקרב לה' יתברך מקור השפע כולו. מידה זו מסומלת בכח שלהבת האש – שתמיד קופצת כלפי מעלה, כאומרת – רוצה אני להתעלות ולהתכלל בגלגל השמש – שהוא המקור של כח האש בעולם.

מעלתה של מידה זו היא בכך, שהשפע מתקבל רק בצורה הראויה, אך מצד שני ממידה זו נולדת הנהגת הדין, שמצד עצמה עלולה להביא לכך שהנהגת העולם היא בדקדוקים מרובים על קבלת השפע, גם למי שתכלית כל השפע הוא להרבות בטובתו – דהיינו בן המלך, ולכן ישנה הנהגה שלישית ומושלמת המחברת בין השניים ומשלימה אותם.

הנהגת התפארת

הנהגה שלישית זו היא הנהגת התפארת – היא ההנהגה המשלבת בין החסד לגבורה, בהדגשה על החסד המתגבר – בתוך הנהגה זו – באיכות וכמות על פני הנהגת הגבורה, וזו היא מידת הרחמים שהאב מרחם על בניו, ולכן היא ההנהגה שמחברת בין שני ההנהגות הראשונות, בגילוי המטרה – להביא לחיבור אמיתי בין האב לבן, כך שכוונתו הראשונית של האב – לגדל בניו לתלמוד תורה ולמצוות, תתגלה בבן, ויראה על הנהגתו של הבן – כי בן אביו ואמו הוא.

בהנהגת העולם, הנהגה זו היא המידה שבה מלך מלכי המלכים מנהיג את העולם לפי תפארת המלך – הבורא ב"ה, המתפאר בבניו בני ישראל, שיבואו על ידי הנהגות אלו, של מדידת השפע – המושפע לבן אך נמסר אליו בעין יפה ורחבה – לתכליתו הראויה, כאשר יהיה לו את כל המצטרך, בצורה שיוכל לקבל את השפע באופן הראוי מבלי שהשפע יביא לידי ניתוק בינו לבין המלך חלילה.

הנהגה זו נקראת "תפארת" גם מפני שהיא מושלמת, והרי היא כדבר מפואר ונאה ביקרו אשר כל הרואה אותה אומר – הנה זו היא השלימות ואין בה כל חסרון. הנהגה זו המשלימה ומחברת בין שני ההנהגות הראשונות, כי בעוד שבשני ההנהגות הראשונות ניכרת רק פעולתו של משפיע השפע ולא כוונתו, הרי שהנהגה שלישית זאת מביאה לידי גילוי בבן – מקבל השפע – את המטרה האמיתית והעמוקה של השפע, שהוא הקשר בין האב לבן, הקשר הבלתי מסוייג ובלתי גבולי, ובלבד שהחסד גובר בה על הגבורה – כדרכה של מידת התפארת[4].

ועתה נחזור לכללי החינוך. כאשר האב והאם מעניקים לילדים את כל מבוקשם ביד רחבה בחסד חינם, מבלי לחלק בין ילד טוב יותר לילד שלעת עתה התנהגותו אינה מתוקנת, הרי שבניגוד למקובל, הדבר אינו מביא לקשר אמיתי בין הילד להורים, ואדרבה, הדבר יכול לגרום לילד להתנהג בצורה מרדנית ולהתנהג במידות רעות, מכיון שאינו מבין את ההבחנה שבין מעשיו הטובים למעשיו הפחות טובים.

לעומת זאת כאשר ההורים מתנהגים גם כן בהתנהגות של "גבורה", דהיינו מדידת השפע לפי התנהגות הבן, שכאשר הוא מתנהג כראוי הוא מקבל מתנות ופרסים או חשוב מכך – מילים מעודדות ופרסום התנהגותו הטובה[5], ולעומת זאת עונשים בהתאם להתנהגות הלא טובה וחומרתה, הרי שבכך הם מעמידים את הבן על דרך ישרה.

עם זאת שני הנהגות אלו טובות הן ומועילות לחינוכו של הבן בשלימות, כאשר הן נשקלות במידה ובמשקל על ידי מחשבה קודם למעשה יחד עם ההנהגה השלישית המאזנת ביניהם, שעל ידה היא התגלות הכוונה המקורית והאמיתית – טובתו של הבן – שאותה דורשים ההורים מכח אהבתם הגדולה לבנם, האהבה הבלתי מסוייגת ובלתי תלויה במאום.

דווקא כאשר מענישים את הבן במקום הצורך, כאשר העונש בא מתוך אהבה ודאגה כנה לעתידו של המחונך והצלחתו הרוחנית, יחד עם אהבה גלויה ומעשית כשהילד מתנהג כראוי, אזי חודרת אהבת האב ללבו של הבן, והקשר שביניהם נהפך להיות קשר של קימא, שמצמיח שורשים ואינו נעקר לעולם. רק אהבה בצירוף של הנהגה תקיפה והעמדת גבולות ברורים, מושכת את נפשו של הבן אחרי המחנך, באופן שיתאים את התנהגותו לפי רצונו של המחנך.

מציאות זו מוכיחה את עצמה מעל ומעבר לסברא האנושית. בעוד שלפעמים כאשר ההורים מענישים את בנם הם חוששים בסתר לבם כי הדבר יגרום לריחוק מה ביניהם, המציאות הוכיחה כי כאשר העונש הוא מתוך אהבה אמיתית ולא מתוך פרץ כעס או אובדן שליטה עצמית של ההורה, אזי העונש רק מוציא לפועל את האהבה העזה ואמיתית של הבן לאב, ואת הקשר האמיתי שביניהם.

כל זאת, כאמור כאשר ההורים משדרים לבנם, הן בהתנהגות קבועה והן בגילויי אהבה גלויים ובלתי מסוייגים, כי אהבתם אליו היא בלתי גבולית, והיא הכח המניע לשני ההנהגות האחרות שהם הנהגת החסד – הנתינה והנהגת הדין – העונש, ואז שני ההנהגות הראשונות מביאות גם הן לידי המטרה הרצויה – העמדתו של הילד על דרך המלך.

מידה זו נמשלת לפעולת החיבוק. צורת החיבוק היא בשני הידיים העוטפים את הילד ומקרבים אותו לגופו של האב, והם הנהגות החסד והגבורה שנמשלות על פי תורת הקבלה לשני זרועות האדם, אך החיבוק עצמו הוא קרבתו הבלתי מסוייגת של הבן לגופו של האב, שהוא כנגד הנהגת התפארת, כלשון הזוה"ק "תפארת – גופא". בחיבוק זה מצמיד האב את הילד אל לבו ומראה לו את אהבתו הגדולה אליו.

ההבחנה בין המשפיע למושפע

אמנם, הנהגה זו המשדרת לילד אהבה בלתי גבולית, מוכרחת להיות יחד עם הבחנה ברורה במהותה של האהבה – אהבה של אב לבן, ולא אהבה שבין שני חברים. האהבה מוכרחת להתבטא בצורה של כבוד והכנעה של הבן לאב, ורק בצורה כזאת כאשר האהבה היא אהבה של משפיע למקבל, יכול הבן לקבל את שפע האהבה[6].

לעומת זאת כאשר הבן מאבד – כתוצאה מגילויי קרבת יתר של האב – את הגבול שבין משפיע למקבל ובין אב לבן, אזי אין ההשפעה של אהבת האב יכולה לרדת לבן בגלוי, משום שטובתו של הבן היא דווקא כשנפשו כפופה ונכנעת לנפשו של האב, שהיא מקור חינוכו וחיותו הרוחנית, ואז צריך האב להשתמש שוב בהנהגת הגבורה – כדי להחזיר את מידת ההכנעה והיראה שבנפשו של הבן.

בספרי החסידות[7] מבואר שזה גם החילוק בין בן קטן לבן גדול, או במילים אחרות החילוק בין עבד ואדון שהקשר ביניהם אינו פנימי לבין בן ואביו שהקשר ביניהם פנימי ושלם: בן גדול שכבר מבין באופן עמוק ומוחלט את היותו מקבל שפע של דעת וחכמה מאביו ומרבותיו, והכנעתו היא שלימה – מרצון ומאהבה, אין הוא צריך שתהיה כלפיו בפועל הנהגת דין וגבורה כדי שיהיה נכנע לרבותיו ואביו. ואז אכן הנהגת החסד גוברת ומתגלית בהנהגתו של האב אליו, ואילו הנהגת הדין והגבורה אינה צריכה לצאת לפועל מכח האב, כשהיא באה לידי ביטוי בהנהגתו של הבן – ה"מקבל" עצמו, ביראתו  והכנעתו.

אבל בן קטן שאין לו עדיין השגה והבנה שלימה בכך שהוא רק מקבל ודווקא בהיותו נכנע ושפל לאביו הוא מקבל ממנו דעת וחכמה, צריך אביו או רבו להשתמש כלפיו בהנהגת של גבורה, בעוד שהנהגת החסד והרחמים שהיא בעצם המטרה האמיתית – נסתרת וחבויה.  שכן רק על ידי עונש מוחשי, מבין הוא כי צריך הוא להיות נכנע לאביו, וכל זאת מכיון שאינו מאמין כי אך את טובתו דורש אביו, למען גדלו לחכמה ודעת.

המוסר בעבודת הספירה

ענין זה משמש כיסוד חשוב בעבודת ה' ובהמתקת הדינים, בתורתו של הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו: תכליתה של הנהגת הגבורה השוררת לפעמים בעולם, אינה אלא במטרה להביא אותנו ליראה וקבלת עול מלכות שמים, וככתוב (דברים ח, ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. והמטרה ככתוב בהמשך הפסוק (ו): וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:

כאשר אנו מקבלים על עצמינו עול מלכות שמים באהבה ומתוך רצון לפאר את הקדוש ברוך הוא שיאמר עלינו "ישראל אשר בך אתפאר", ומתוך הכרה כי ישראל הם בנים למקום, אין הקדוש ברוך הוא צריך כביכול ליסר אותנו על מנת שנירא מלפניו, ועל כן מסוגלת היא קבלת עול מלכות שמים להמתיק את כל הדינים מעל עם ישראל[8].

וזו היא העבודה של ימי ספירת העומר, שבה אנו משלבים את כל המידות אלו באלו, ומבואר בספרים הקדושים כי שילוב כל המידות זה בזה נעשה במיוחד על מידות "תפארת" ו"יסוד" שהם כוללות ומשלבות את כל המידות (כמבואר לעיל שמידת התפארת כוללת את החסד והגבורה, וכיוצא בזה היא מידת יסוד בשאר המידות התחתונות).

כשנתבונן בחילוק בין בן קטן העושה מיראה לבן גדול העושה מאהבה, נראה כי החילוק היסודי הוא שילד קטן שעושה מיראה, ואינו מבין את סיבת הציווי ועומקו, אינו מקיים את הציווי בחדרי לבו, אלא במעשה בלבד. לעומת זאת גדול שעושה מאהבה והבנה, אזי הציווי שאביו מצווה אותו אינו ציווי מעשי בלבד, אלא הדרכה יסודית, החודרת בתוך מוחו ולבו ומשנה את דרך חשיבתו, רגשותיו ודרך חייו.

מחילוק זה – נמצא גם חילוק מעשי: מי שהציווי שנצטווה בו הוא ציווי חשיבתי ורגשי, אזי יוצא הדבר שגם מתוך ציווי מסויים וכללי להתנהג בחסד או בגבורה, יבין בלבו כי במקרה מסויים עליו לעשות מעשה הפוך – לכאורה – מהענין שעליו נצטווה, לצורך השלמתו המעשית. שכן גם אם למשל נצטווה על החסד, אזי אם ירחם גם על גנבים ורוצחים לבלתי הסגירם, מתאכזר הוא בפועל על אותם הנעשקים והנרצחים שעתידים חלילה להיות על ידי מעשיהם השפלים של הללו, וכמאמר חז"ל – כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים. ולא זאת בלבד, אלא גם במקום שאינו מבין מה טעם הדבר, מכל מקום במקום שצריך הוא ללכת בגבורה אזי יתעלם הוא מאהבתו למען אהבת ה' יתברך, כאברהם אבינו שאע"פ שהיתה מידתו מידת החסד, כבש את רחמיו ועקד את יצחק בנו מכח אהבתו לה', וזו היא מידת גבורה שבחסד[9].

וכן להיפך – מידת הגבורה והיראה, שענינה בעולם הזה הוא שירא שיחסר לו צרכיו, אזי מי שלב ובינה לו, יודע ששורש עניינה של מידת הגבורה היא שירא תמיד מלהתרחק ממקור השפע – מהקב"ה, ולכן גם אדם שמידה זו תקפה בו ביותר – יודע הוא להשתמש בה לירא מלהתרחק מללכת בדרכי ה' שהוא רחום וחנון, כי המתרחק מדרכיו מתרחק הוא מקרבת אלוקים, ואזי מכח היראה עצמה גומל הוא חסדים לאין שיעור כפי מצוות ה' אשר ציווהו, וכן פועל למעשה בכל המידות.

וזו היא עבודתינו בימי הספירה, שכן מבואר בספרי הקבלה והחסידות כי שורש כל הבעיות של האדם בעבודת ה', היא כאשר המידות הן אצלו בבחינת "גולם", שאינן מפותחות באופן פנימי אלא בחיצוניות בלבד, כמו שאנו מוצאים לפעמים שאדם מתחיל לעבוד את ה' בהתלהבות כל שהיא, שאותה קיבל מבלי הבנה מספקת ומעמיקה, אלא באופן חיצוני לאחר שהושפע על כך מעובדי ה' אחרים שכבר שלימים בעבודתם, ואז הוא עובד את ה' לפי הבנתו באופן חיצוני כאשר כל מידה המתעוררת בו הוא מתנהג בה בקיום מצוות מבלי הצבת גבולות הבאים לאחר מחשבה בתכלית עבודת ה' שהיא קרבת ה' יתברך וקיום רצונו, והתנהגות זו שאין לה שורש ויסוד אמיתי אינה מחזיקה מעמד זמן רב.

אך לאחר שהוא מעמיק בדעתו ובינתו לדעת את יסוד עבודת ה' ואז מתנהג בכל מידה ומידה שבלבו באופן מדוד לפי התכלית והמטרה, שהיא קיום רצון ה' יתברך והבאת העולם לתכליתו ותיקון כל המידות לעבודת ה' תוך כדי התכללותם יחדיו בהכנעה אל ה' יתברך, אזי עבודה זו שהיא פנימית ואמיתית יש לה קיום ואחיזה ושורש, והיא קיימת לעד, וזו היא עבודת ימי הספירה, הבאה באופן מדוד ושקול במ"ט ימי הספירה, שבהם סופרים ומודדים ובודקים כל מידה ומידה בפלס ומשקל של זהב, ומשלבים את המידות אלו באלו לפי צורך עבודת ה', עד שכל המידות מתכללות כאחד למען עשיית רצון ה' יתברך, כהכנה לקבלת התורה השלימה והאמיתית.

לקבלת מאמרים נוספים בתורת החסידות – w8804486@gmail.com

[1] מלבי"ם על הפסוק שם: חושך שבטו שונא בנו – מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי על ידי כן לא ילמד חכמה, כי בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא"כ אוהב את עצמו יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל האוהב את בנו שחרו מוסר – מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו.
[2] יד רמ"ה סנהדרין קז, ב.
[3]בניהו בן יהוידע על סוטה דף מז, א: וימין מקרבת. נ"ל בס"ד בתחלה שמאל שהיא יד כהה דוחה, ואח"כ תהיה הימין שהיא יד חזקה מקרבת. ובזה יובן מי יקום יעקב כי קטן הוא [עמוס ז' ב' וה'], פירוש מי יקום עליו לקטרגו, והלא קטן הוא ודרך ארץ מחייב שאקרבנו, כי קטן שמאל דוחה וימין מקרבת. ובזה יובן כי נער ישראל ואוהבהו [הושע י"א א'], ובזה יובן שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו [ישעיה נ"ז י"ט], פירוש שלום שלום, למי שצריך לרחקו בשמאל ולקרבו בימין, אמר ה' ורפאתיו, שיצליח זה ברפואת נפשו:
[4] אמרי פנחס שער התורה סימן ע"ד: המלמד תינוקות צריך שיהיה לו מעט כעס כי תורה מדת תפארת, והוא כלול מחסד וגבורה אך אם יש לו  הרבה ח"ו הוא מגביר וכו'.
[5] שהנהגה זו נקראת חסד שבגבורה – חסד שמכח מידת הגבורה.
[6]ועל דרך זה מובא באמרי פנחס (שער ז ענינים שונים): אמר על צדיק אחד שהנלוים אליו הי' מקורבים לו ביותר שאין נכון, כי (במצוה) [בספירה] אחת כלולים כל (המצות) [הספירות], וצריך להיות מדת התפארות בכל דבר, ובאם לאו – עליו נאמר כל מאן דאפריש חד מחבריה כו', כי כל ספיר"ה כלול מכולם. (נופת צופים):
[7] עיין דברת שלמה ריש פרשת נצבים בשם המגיד ממעזריטש.
[8] מאור עינים (פרשת יתרו ד"ה וידבר): ודע שאמרו רז"ל על פסוק והאלקים עשה שיראו מלפניו, לא נבראו רעמים אלא כדי לפשט עקמומית שבלב. והענין נאמר בשם הבעש"ט נשמתו בגנזי מרומים שהשם יתברך חפץ מאוד שיהיו כל ישראל יראים מלפניו, אך מי שיש לו שכל ירא מלפניו בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין ואם יסלק חיותו ח"ו אף רגע כמימרא היו מתבטלין כל העולמות, ומחמת זה ירא וחרד מאימת השם יתברך עד שכל איבריו נרתעים מפחד השם יתברך ומהדר גאונו, לא כמו השוטים שאומרים על היראה אמיתית שהיא מרה שחורה, שאינו צריך רק נקודה, לכן הבל יפצה פיהם ולא כן ידברו, אבל באמת צריך שיפול עליו אימה ופחד גדול עד שיהיו כל איבריו נרתעים אצלו. נחזור לעניינו זהו מי שיש לו שכל, מי שאין לו שכל לירא מלפניו יתברך, והשם יתברך אף על פי כן חפץ שירא מלפניו לכן מאיים עליו השם יתברך בדבר שיהיה נרתע ונבעת לפי קט שכלו כגון בשמעו קול הרעם, וכוונת השם יתברך שילך מזה אל היראה העליונה, בחשבו הלא הרעם הוא אחד מגבורותיו של הקב"ה ואיך לא יירא מהשם יתברך בעצמו, וכן שאר היראות חיצוניות שיש לאדם כגון שירא מהשררה או שלא ימותו בניו, כוונת השם יתברך הוא שיעלה מזה אל היראה עליונה שידע שאינו ירא רק מהשם יתברך שהיראה עליונה יראת ה' עצמה נתלבשה ונצטצמה תוך הדברים ההם כדי לאיים עליו לפי קט שכלו. וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, ומהו יראת חטאו ולא אמר יראתו אך שלא יאמר האדם מה יעשה שאין לו יראה לזה אומר כל שיראת חטאו, שחטא הוא לשון חסרון דהיינו שירא מפני חסרונותו שלא ימותו בניו וכו', ומכח זה צריך לבוא אל היראה עליונה, ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

וראה עוד באר מים חיים (פרשת חקת פרק יט): כי בהיות הטוב לאדם אז נשכח מלבו פחד ה' ואימתו ויראתו, וח"ו מתגדל לבו בקרבו אשר מזה בא כל הרעות כמאמר הכתוב (דברים ח', י"ב-י"ד) פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וכשחפץ ה' בטובתו, שולח לו מעט היסורים בכדי להיות לבבו נכנע נדכה ונשבר לפני ה' אלהיו שהוא חשוב יותר מכל הקרבנות, כמאמר הכתוב (תהלים נ"א, י"ט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו':

ואולם הן אמת כי מי שיש לו מוח בקדקדו הוא נכנע ונשבר לבבו לפני ה' בטובה יותר מברעה. כי כאשר רואה בטובת ה' העודפות עליו והוא מבין במעשיו בהנהגתו לפני ה' כי אינו ראוי על אחת מני אלף ממה שהקב"ה עושה עמו בטובה. ולולי רחמי ה' וחסדיו לא היה כדאי אף לחיות חיי שעה ומכל שכן היות לו לחם צר אפילו לפרנס אשתו ובניו. ועתה כאשר הקב"ה מיטיב עמו כל כך. מי שיש לו קצת שכל, לבו נשבר ונדכה ושפל לפני בוראו באמת ובתמים ואימתו ופחדו עליו. כי אולי טובותיו אלה ח"ו הם בבחינת טובות הרשעים שמקבלים שכרם בעולם הזה על מיעוט מצוותיהם בכדי לטורדן מעולם הבא ח"ו כמאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו':

ואמנם כי אלה שאינם נותנים לב בשעת גדולתן להכניע עצמו לפני בוראו בלב נשבר ונדכה. אדרבה ח"ו עוד ירים לבבו מזה ונתגדל לבו בקרבו. ובורא עולם נשכח מלוח לבו כי הוא טרוד בעסקיו ובתאוותיו. ולזה נצרך הוא יתברך לשלוח אליו מעט היסורין בכדי להיות לבבו נשבר לפני ה' אלהיו. ולזה אמר יעקב אבינו ע"ה בראותו כי בא עשו לקראתו להיצר לו. קטנתי מכל החסדים וגו' (בראשית ל"ב, י"א). כלומר הרי נעשיתי קטן ושפל ונבזה בעיני מכל החסדים וגו' אשר עשית את עבדך כי מכל חסדיך מעולם אשר היית עושה קטנתי על ידי כולם ואיני צריך להיות נכנע על ידי בחינת היסורין והצער. ועל כן הצילני נא מיד אחי וגו' כי כבר בלא זה נעשיתי שפל על ידי חסדיך מעולם. או כה יאמר הנה קטנתי מאז מכל החסדים. ועל כן אין חשש עתה כאשר תראה לי נסיך, שלא אתגדל על ידיהם כי אני קטנתי מכל החסדים. ועל כן הצילני נא וגו' ואז עוד יותר ויותר אקטן בעיני על חסדך ועל אמתך:

ונחזור לענין כי על כן צדיקים תחילתן יסורין למרק גופם ולפשט עקמימותם בלבם. ולפי שהם מקבלים יסורים באהבה נעשה מזה סופן שלוה כי אז משמאל ומימין שלום ושלוה ונעשה באמת טוב מאוד…
[9] דברי אביב להרה"ק רבי יעקב אריה מראזדימין זי"ע, פרשת חיי שרה ע' ל"ד, ב.