הקרב על המוסר • פרשת דרכים

שלום בער קרומבי, בית משיח

א.

השבוע הזה היה השבוע של המוסר. פתאום כולם נהיו שוחרי מוסר. 'איך יכול להיות שרוצחים אדם בלי משפט?' צעקו המקלדות של טובי "הוגי הדעות", מבלי שהם שמים לב איך הם משכתבים בין רגע את כל הסיפור. הרי לא היה כאן 'סתם אדם' ולא רצח. היה כאן קרב. ובקרב הזה ניצב מחבל שניסה לרצוח, ורק בנס לא הצליח. מולו ניצב חייל תמים בן 18, שפעל מתוך תגובה טבעית ברגע שהגיע לזירה. הוא לא קם בבוקר ותכנן ללכת להרוג מישהו. הוא לא שלף סכין וניסה לרצוח חייל תמים שעמד בפינת רחוב. אבל השמאל הישראלי הפך תוך רגע את היוצרות. פתאום החייל הוא הרוצח והמחבל הוא אדם תמים ומסכן ששכב פצוע ומדמם באמצע הרחוב ונורה בראשו. ממש אוי אוי אוי.

השאלה היא כבר לא האם היה נכון להרוג אותו או לא, אלא מדוע כל כך כואב לאותם חלקים בחברה היהודית שנהרג מחבל? מה "הטריף" אותם כל כך בזה שמחבל שניסה לרצוח חייל נהרג בידי חייל אחר? הם עוד לא חיכו לתחקיר, לבירור העובדות, ומיד רצו למסע של הלקאה עצמית והתייסרות פנימית על "התבהמות" ואיבוד הערכים. לקחו חייל שירה במחבל והפכו אותו לרוצח נתעב. מה כואב להם כל כך? מסתבר שלחלקים מסוימים בחברה הישראלית הרבה יותר קל להתמודד עם חייל הרוג מאשר עם מחבל הרוג.

תארו לעצמכם למשל מה היה קורה אילו חלילה וחס ושלום היה מצליח המחבל בזממו ורוצח את החייל. מישהו היה מדבר עדיין על האירוע, או שכבר מזמן היו עוברים לסדר היום? סטטוס שבועי של נרצחים לא הוציא אף אחד משלוותו, כולל צדיקים וקדושים כמו ינאי וויסמן הי"ד ואליאב גלמן ז"ל, שחירפו נפשם ורצו אל עבר המחבלים כדי להציל חיים. אבל מחבל אחד עם כדור בראש אחרי סיום האירוע וכל המדינה משותקת.

ב.

ובואו נגיד שלא היה אף חשש שהמחבל ממולכד. האם החייל פעל נכון? אם השאלה כאן היא שאלה של מוסר – כפי שטוען השמאל כל השבוע – הרי שהחייל הזה צריך לקבל את צל"ש המוסר של צה"ל. אם כך הם פני הדברים, צריכים להודות להשם שיש עוד חיילים כאלו בצה"ל, שיש להם אינסטינקט נורמלי וכשהם רואים מחבל שניסה לרצוח חייל יהודי הם יורים בו. המציאות היום היא שאין מוסר לחימה בצה"ל, במקומו יש מוסר ששאוב ממבט על "מה ייאמרו הגויים" בלבד. המוסר היחידי של צה"ל כיום לא נמדד בשאלה כיצד מנצחים טרור או מה מוסרי באמת, אלא מה מצטלם נכון במצלמות ה-BBC. ארגוני השמאל בעזרת כמה מאות מצלמות בודדות, הצליחו לנצח את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.

מה שהיה הזוי בתמונה ששודרה בערוצי החדשות לא הייתה הריגת המחבל, אלא אמבולנס ישראלי עם פרמדיקים וחובשים, שמגישים עזרה וטיפול רפואי למחבל-רוצח-נתעב שלפני רגע ניסה – וכמעט הצליח – לרצוח חייל יהודי. למה אנחנו צריכים להגיש לו עזרה רפואית, אולי שיזעיק את חבריו ברשות הפלסטינית שיעניקו לו את שירותיהם?

אבל בשורה התחתונה מסתבר שהמוסר הלא-יהודי הזה לא הצליח להחליא את כל החברה הישראלית וכי הציבור עדיין לא טיפש כפי שמנסים לעשות אותו. בסקר שפרסם מכון הסקרים מנו-גבע בשיתוף עם ד"ר מינה צמח, הסתבר כי 42% מהציבור חושב שהתנהגותו של החייל הייתה אחראית, 24% מהציבור חושב שמדובר בהתנהגות כתוצאה מלחץ, רק 19% מהציבור חושב שהייתה חריגה מפקודות ורק 5% בודדים בלבד חושבים שמדובר ברצח – אותה האשמה שמנסים להדביק לחייל בצמרת הפוליטית והצה"לית מאז האירוע, בגיבוי מסע הסתה תקשורתי נרחב. אם נוסיף לעובדה כי בסקרים אלו נשאל גם הציבור הערבי, אפשר לומר בזהירות כי 100% מהציבור היהודי מתנגד להאשמת החייל ברצח. בשורה התחתונה מעולם לא היה פער כה עצום בין הקמפיין התקשורתי והכרזות הפוליטיקאים לבין עמדת הציבור.

ביחידות למר צבי כספי, אמר הרבי: "אתם טועים גם בכך שאתם לוכדים מחבלים ומכניסים אותם לבית-הסוהר. מחבלים אלה באים כדי להרוג, והבא להורגך השכם להורגו", ואז הוסיף הרבי תחזית מדויקת: "אתם תשלמו ביוקר על-כך שאתם מכניסים אותם לבתי סוהר, משום שיבואו אליכם בעתיד בדרישות שונות של עסקאות שחרור וחליפין". (באדיבות 'קראתי ואין עונה')

ג.

כשמר אריאל שרון ז"ל כתב לרבי כי הוא מבקש שהרבי יקים קהילת חב"ד בחברון, הסביר לו הרבי כי בחן את הענין ואף בדק אפשרות להקים ישיבה בחברון, אבל הבין כי מוטב להקים ישיבה בירושלים. את ההסבר נימק לו הרבי במכתב ארוך ומפורט, שנראה כי אין מדויק ממנו למצב כיום. בין הדברים כתב לו הרבי:

". . באם – "הי' לא תהיה" – יהיה סכסוך בין נער ישראלי ונער ערבי בחברון, וכיון ששם רבו הנערים הערבים על בני ישראל אפשר שהי' לא תהי' יספוג הנער הישראלי מכות וכו'; לצד מי, לפי דעת מר, תעמוד המשטרה הישראלית הצבאית הנמצאת במקום? ובפרט אם יבוא ראש העיר (שכמדומה הי' לו חלק בפרעות והפוגרום בחברון ל"ע ול"ע) וירים קול רעש וצעקה על הפרובוקציות של בני ישראל וכו' וכו'".

משם עבר הרבי לכתוב אודות "מוסר הלחימה" הצה"לי, שהתבטא במלחמת ששת הימים בעת כיבוש העיר העתיקה: "זהו גם כן הטעם למה "ששאלתי" את מר בהיותו כאן, ע"ד הרקע והסיבה לאופן כיבוש ירושלים העתיקה בשנה שעברה, שנפלו שם בקרב כמה וכמה מבחירי הצבא הישראלי, שלא לפי ערך הקרבנות בשאר החזיות. דרך אגב, ואולי אין זה אגב, עדיין חייב לי מר מענה על זה (כפי שדברנו בהיותו כאן, שיחקור ויענני), שהידיעות שקבלתי בזה – וכנ"ל ממקור שהיה נאמן עד עתה – וכפי שאמרתי בשיחתנו למר, היה בזה הוראה וציווי (מבלי עירעור) מלמעלה. והלואי שאתבדה. אף שדבורי עם מר בזה היה בסגנון של שאלה ונתינת מקום לספק.

"ועוד להוסיף, ששאלתי בזה לא היתה בתור סקרנות ח"ו בענין כאוב כל כך, כי אם להורות על מהלך המחשבה של אלו שנתנו הוראה האמורה, שכמה מהם קובעים גם עתה, ולצערנו ואולי גם לבושתנו לא חלה בזה כל הזזה בהשקפתם, שהרי גם אז ידוע הי' מראש שזה יגרום לקרבנות יותר. ומזה מובן גם בנוגע להמצב בחברון ובירושלים וכו' עתה".

אבל הרבי לא מתייאש מהמצב ואת המכתב מסיים הרבי באופטימיות: "בכל זה כנ"ל אינני מתיאש, אלא שלא ההזזה בדעת הצבור היהודי תפעול שנוי, כי אם השגיאות של הערבים והתומכים בהם, וכמו שהיה בעבר, ששגיאות כאלו הכריחו בשנה שעברה את רודפי השלום להסכים סוף סוף להגנה ובמילא למלחמת תנופה. והלואי שבעתיד יהי' זה באופן קל יותר ולא יגע ח"ו לא בנפש ולא בגוף ואפילו לא בממון של אחינו בני ישראל בכל מקום שהוא".

ובהמשך לדברים אלו, לקראת סיום המכתב כותב הרבי למר שרון: "נפלא הדבר עד כמה התואר שניתן לבני ישראל בתורתנו, תורת חיים, "עם קשי עורף" לא רק שהוא עומד בתקפו עד היום הזה, כי אם – מנצלים אותו בדרך שהיא היפך התורה וענינים החיוניים של עם בני ישראל. ודוגמא מהשבועות הכי אחרונים, חטיפת המטוס של אל-על על ידי אנשי אלז'יר, שראו הכל ברור תגובתם אפילו של אלו שלכאורה צריכים היו להיות מידידי עם ישראל, ולמרות כל זה מכריזים יישר-כח לאומות העולם על הפתרון שנמצא, "נצחון המוסר שבזה" וכו'. ואפילו אם תמצא לומר שהי' הכרח להסכים על הסחיטה (בשביל להציל הנפשות) וכו', הרי מי מכריח להכתיר את פלוני ופלוני כאיש מוסרי וכצדיק גמור וכמופת לרבים וכו'? אלא שאין להקשות על עם קשי עורף, כנ"ל.

"ועד כדי כך גדול ענין הקשי-עורף באמונה בחסד לאומים (למרות הודעת נביאינו וחוזינו אשר חסד לאומים חטאת), שאפילו הפלישה הטשכית ג"כ לא החלישה והזיזה אמונה טפלה זו. ואף שלכאורה אין ענין טשכי' שייך לתוכן מכתב זה, אבל שייכות פנימית בזה – שהיא מראה על מצב הרוח של אחדים מהקובעים מהלך הענינים בארצנו הק', מהלך המתבטא במעשים בפועל, מעשים מכאיבים ומצערים וגם מדאיגים בנוגע לעתיד (הקרוב עכ"פ – עד שיסורו מעמדתם האמורה)".