חייבים לדבר על זה: אובדנות איננה גזירת גורל

שרגא קרומבי

א. ישנן קהילות שנוהגים אצלהם בזמן הלוויה ל"ע, להכריז "צדקה תציל ממוות", זאת למרות שיש בכך טעם לפגם כאילו מכריזים ואומרים שהמת שאותו מלווים, יכול היה להינצל אילו היה נותן צדקה. הסיבה לכך שלא מתחשבים בחשש זה הוא מכיון שדוקא בשעת הלוויה, כשהמת מונח לפני המלווים, הכרזה כזאת יכולה לגרום להם לתת צדקה ולהינצל ממוות, וכמובן חשוב יותר להציל יהודי ממוות, מול החשש של פגיעה בכבוד המת.

גם בכתיבה על נושא כמו אובדנות ישנו חשש דומה שייראה חלילה כאילו אלו שאיבדו את יקירם היו יכולים לעשות משהו כדי להציל אותו, ומאידך דוקא בזמן כזה חשוב להציף את הנושא, לנצל את הזעזוע בו כולם נמצאים, כדי לגרום שלא יישנו מקרים כאלו חס ושלום.

ואחרי ההקדמה הזאת, ואחרי חזרה כפולה ומכופלת על כך שהדברים מתייחסים רק לעתיד, וחס וחלילה לא מתייחסים אפילו ברמז לאף משפחה שעולמה חרב עליה, אין מנוס מלדבר על התופעה של אובדנות בציבור שלנו.

ב. למרבה הצער, אנחנו חווים מקרים של אובדנות הן של צעירים וצעירות חב"דיים, והן של מבוגרים. חובה לשים את הדברים על השולחן ולומר בכנות שבקהילה חרדית/חב"דית, הנושא הזה הוא טאבו שאף אחד לא מדבר עליו. אבל גם אם נטמון את ראשנו בחול, הבעיה לא תיעלם, ולכן אין ברירה אלא להתחיל לדבר על זה. הכוונה היא בראש ובראשונה לאנשי החינוך שתפקידם להציג בפני ההורים והקהל הרחב את הנושא על כל המורכבות שבו, ולהתחיל לעורר את המודעות לכך.

הדבר החשוב ביותר לדעת בנוגע להתאבדויות זה שלא מדובר בגזירת גורל, אלא בתופעה הניתנת למניעה. מדינות שהפעילו תוכניות מניעה הפחיתו את שיעורי ההתאבדות בהן באחוזים רבים, וכך קרה גם בצה"ל בישראל.

ברוב המקרים, לפני המעשה הנורא, ישנם סימנים מקדימים המראים כי האדם סובל מכאב נפשי בלתי נסבל (כגון מצב של דיכאון), ביחד עם איבוד תקווה. סימני מצוקה אלו צריכים להביא את בני המשפחה או הסביבה של האדם הסובל לפעולה כדי להקל עליו את הסבל הנפשי הקשה מנשוא, ולהניא אותו מפעולה שאין ממנה דרך חזרה.

אצטט כאן דברים שכתב אתמול הרב שניאור אשכנזי בנושא זה: "ההחלטה הטובה הפשוטה חייבת להיות להכניס איש צוות נפשי בכל ישיבה ותיכון כחלק מובנה מהצוות ולהרגיל את הבחורים והבחורות לדבר על עצמם. מצוקה היא לא בושה, חרדה היא לא בושה. לבחורים צריכים להסביר שזה עובר ובאים ימים וטובים. אסור לתת פתרון סופי ה"י לבעיה זמנית."

ג. ומכאן לנושא הסיקור של אובדנות שהוא נושא רגיש בפני עצמו. מחקרים רבים מוכיחים כי הדרך בה המדיה מסקרת מקרי התאבדות יכולה להשפיע על הציבור הן לשלילה – בחיקוי של מקרי התאבדות ועלייה בשיעורי התאבדות (מה שנקרא "אפקט ורתר") והן לחיוב – בעידוד לפנות לסיוע נפשי במקרה של מצוקה ובניפוץ מיתוסים על התאבדות. במילים אחרות, המחקרים בתחום מוכיחים שני צדדים של אותה מטבע: מצד אחד, סיקור בולט של התאבדות מוביל חלילה למקרים נוספים, ולאידך התעלמות מהבעיה עצמה לא תגרום לה להיעלם, אלא רק להחמיר, לכן השיח חשוב ואפילו הכרחי.

פרסום כתבות על מקרי אובדנות בלי איזכור של הצד השלילי והנורא הוא דבר מסוכן שעלול חס ושלום לגרום לאחרים לעשות זאת בעצמם, מכיון שהם לא רואים את המחיר הנורא של המעשה ומתקבל אצלהם הרושם שאפשר "לנרמל" אובדנות.

זאת הסיבה בגללה אנחנו נמנעים באתר חב"ד אינפו לפרסם על כל מקרה של אובדנות רח"ל, מכיון שקדושת החיים גוברת על חובת הפרסום. מכיון שאיננו יכולים לפרסם כתבות שמציגות את הצד השלילי של המעשה (כדי לא לפגוע חלילה בבני המשפחה), ומאידך פרסום ללא הדגשה כזאת עלול חלילה לעודד אחרים למעשי אובדנות, הדבר הנכון הוא שלא לפרסם על מקרים כאלו כלל. זאת ההנחיה שקיבלנו מאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.

לא מדובר במדיניות חדשה, אלא כך אנחנו נוהגים שנים ארוכות, והדבר נכון לגבי כל מקרה של אובדנות, מבלי כל הבדל מה שם המשפחה, מה היה מקום הלימודים, ובודאי לא מה היו הדעות שלו או של בני משפחתו.

ד. והכי חשוב: אובדנות היא לא גזירת גורל! יש מה לעשות כדי למנוע אותה. במקרה שאתם מכירים מישהו הנמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו לדבר איתו ולעודד אותו לפנות לעזרה מקצועית. אפשר לפנות למשפיע האישי, רב הקהילה, ראש הישיבה, המורה או כל דמות אחרת, ולבקש הפניה מתאימה לאיש מקצוע שיעזור לעבור את הקושי הנפשי, ולצאת ממצב חוסר התקווה לחיים טובים ומאושרים.