"אי אפשי לנו אחרת כלל וכלל" • הרב וולף

הרב שלום דובער וולף, משפיע ונו"נ בישיבת חח"ל צפת 

יחידה

כשהרבי אמר בבאתי לגני "והוא יגאלנו", הוא לא ציין לזה מקור בדברי הרמב"ם, ולא ציין מקור בכלל. האמת עד לעצמו. כשהרבי אמר בכ"ח סיון שבית המקדש יתגלה תחלה ב-770, הוא גם לא ציין מקורות, אלא פשוט "את זה נשיא דורנו יכול לתבוע ולפעול". אלו דברים שבאים מהנחות נפשיות פנימיות, הבאות ומתעוררות מלימוד פנימיות התורה, ומההתקשרות הפנימית לרבותינו נשיאי פנימיות התורה. הנחות פנימיות שאינן זקוקות להתחיל ממקורות כתובים 'חיצוניים'. 

אמנם אצל הרבי התורה היא אחת, ולכן כל ענין פנימי בחסידות יש למצוא לו רמז בנגלה, ועד להלכה בפועל. והיות שהענין הוא אמת, והתורה על כל חלקיה היא אמת, הרמז אכן ימצא.

וכך בקונטרס בית רבינו מבואר ענין התגלות בית המקדש השלישי ב-770, על יסוד גמ' במגילה ורמז לשונו של הרמב"ם בהלכות מלך המשיח. גם לענין של "מאן פני האדון הוי', דא רשב"י" הרבי מראה לזה מקור בירושלמי ביכורים. וגם להנהגתם של חסידים שלא להשתמש בתוארי כבוד איש לרעהו, הרבי מראה מקור בגמ' בכך שאוריה נחשב מורד במלכות לפי שקרא ליואב "אדוני" בפניו של דוד, והרי חסידים הם תמיד בפני הרבי.

כך גם בנוגע לענין של "והוא יגאלנו". כנ"ל, בבאתי לגני הדברים נאמרו בלי מקור. ובשבילנו, באתי לגני הוא המקור. דהיינו, כשיהודי אמיתי נעמד ולוקח על עצמו את המשימה להוריד השכינה למטה, יודעים אנו שהוא הוא יגאלנו.

אך כיון שהרמב"ם הוא תורת אמת, ותורת אמת משקפת את כל האמת, הרי כשאנחנו קוראים את סימני הרמב"ם על מלך מבית דוד הוגה בתורה הכופה כל ישראל ולוחם מלחמות ה', ובפרט כשלומדים את השיחה הידועה בחלק ח"י המבארת דברי הרמב"ם ומדגישה את מהותו של משיח כאיש המאמין בנצחיות התורה ופועל להגשמת קיום מצוות התורה בפועל בעולם, אנחנו רואים כיצד דברים אלו מתארים ומשקפים את הרבי ופעולותיו. וכמוזכר גם בכמה שיחות, "ישנו כבר המלך מבית דוד וכו' בחזקת שהוא משיח" (שמות תשנ"ב בסיומה). אבל זה לא מתחיל ברמב"ם, אלא נגמר שם.

*

באגרת מכ"ו אד"ר תש"י, הרבי מדבר על חסידיו ומקושריו של הרבי הריי"צ, "העומדים גם עתה – כמאז – כיון שההתקשרות דיחידה צ"ל למעלה מהזמן – ובתנועה דהתקשרות ביתר עז, כי אומרים לנפשם וגופם: אי אפשי לנו אחרת כלל וכלל".

אין הסברים, אין מקורות. יש אמירה פנימית של יחידה שבנפש, "אי אפשי לנו אחרת כלל וכלל".

ועד"ז בנוגע אלינו, ביחס לכל הענין של באתי לגני, מתחילתו בהורדת השכינה למטה, ועד סיומו ב"והוא יגאלנו". כולנו אומרים לנפשנו ולגופנו, שלא שייך אחרת כלל וכלל.

כי כל מי שמכיר את הרבי באיזושהי רמה, יודע שאצל הרבי אין כזה דבר לעצור באמצע. מה שהרבי התחיל, עם כל הכח והעוצמה, הוא יסיים וישלים. וכל אחד מאתנו מכיר בעצמו, שאנחנו מוכנים וממשיכים בפועל להשלים את המשימה שהרבי הטיל עלינו, ובדרך שהוא הורה לנו, עם כל הכח בלי הפסק ח"ו.

ובסגנון הנ"ל, הרגיל בשיחות: ביחידה אין הפסק. הרבי הוא יחידה הכללית, וכל אחד מאתנו יחידה הפרטית, שמרגישה את הענין של יחידה הכללית, וברור לו שאצל הרבי אין הפסק ויודע שגם אצלו אין הפסק. והרגש פנימי זה הוא המעורר ותובע ונותן כח בלתי מוגבל, של יחידה שבנפש, להמשיך ולפעול בכל הענינים של הרבי, בכל הדרך שהרבי הורה לפעול בה, להכין את העולם לקבלת פני משיח.

אחרי שזה ברור, ומכיון שזה אמת, אפשר למצוא את הענין רמוז בדברי חז"ל, ואפשר לראות כיצד הוא מתלבש בדברי הרמב"ם וכו'. אך כל זה, אחרי שהענין ברור מצד עצמו. מהיחידה שבנפש.

כשלומדים פרקים ח"י-י"ט בתניא אודות האמונה הפשוטה והאהבה המסותרת שיש בכל יהודי, זה לא יכול להיות רעיון מהספר, זה צריך להיות שהאדם עוצר ומתבונן בעצמו, ומוצא בעצמו על מה מדובר. אחרת, לא עשינו בזה כלום. ובעניננו, את ההתקשרות לרבי הבאה מהיחידה שבנפש, אדם צריך למצוא בעצמו, לא בספרים. בענין זה הספרים הם רק בכדי לכוון אותנו מה צריך למצוא ואיך זה נראה.

*

כשהרמב"ם כותב על התגלות משיח, הוא מתאר שלב ראשון של חזקת משיח הפועל להבאת הגאולה, ואח"כ מציע שתי אפשרויות. "אם עשה והצליח" והביא את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, שאז "הרי זה משיח בודאי". ויש גם את האפשרות של "אם לא הצליח עד כה".

ואם אנחנו רוצים להלביש את מה שאנחנו רואים בהתקשרות הפנימית שלנו עם הרבי, בתוך דברי הרמב"ם, מתבקשת השאלה איך אפשר "בגדרי הרמב"ם" להחליט ענין של ודאות בלי שינוי, כאשר אוחזים עדיין במצב של קודם הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

ונראה שלפעמים יש שמזדקקים לזה לדיני נבואה ברמב"ם, שנבואה לטובה חייבת להתקיים. והואיל ודברי הרבי אודות הגאולה בדורנו בכלל, כולל הענין של והוא יגאלנו, יש בהם גם הגדר של דברי נבואה (כמבואר בשיחת שופטים תנש"א), לפיכך מכח האמונה בדברי הנביא אפשר לדבר על וודאות בלי שינוי, גם אם אין זה מצד גדרי הל' משיח כשלעצמם.

אמנם – וכל הבא לקמן הוא לעניות דעתי הבלתי מחייבת אף אחד – החשבון הזה, גם אם הוא צודק, הוא חשבון. הגיון של אחד ועוד אחד שווה שתיים. צירוף נתונים והסקת מסקנות, זו הוכחה של שכל, גם אם שכל דתורה. זו לא דרך של יחידה.

זאת ועוד, שההגיון הזה, גם אם הוא צודק, משאיר את האמת עומדת בזכות עצמה, לא כדבר שתלוי בנו. נבואה לטובה הרי חייבת להתקיים, איך שלא נהיה.

יחידה לא יודעת לחשב אחד ועוד אחד. יחידה יודעת, רק דבר אחד ויחיד. שה' אחד ואין עוד מלבדו, ועם ישראל הוא גוי אחד בארץ שאין כמותו, המתקשר על ידי רבי יחיד ליחידו של עולם. יחידה יודעת שבה' אחד אין שינויים, ועם ישראל הוא נצחי בלא שינויים, והרבי הוא נצחי בלא שינוי. כל הענינים האלו הם ידיעה אחת ויחידה שאין בה ריבוי והרכבה. ובאותה ידיעה אחת ויחידה, אנו רואים את הרבי, ויש לנו הוודאות שהוא יצליח ויסיים, כי הוא מספיק אמיתי בעינינו כדי להצליח ולסיים. זו אותה וודאות שיש לנו מאז תשי"א ותשנ"ב, בלי שינוי.

 כדי שהוודאות הזו תהיה "בגדרי הרמב"ם", צריך שהגילוי הזה של הרבי יומשך בעולם בפועל, בגאולה אמיתית ושלימה בפועל ממש. ועד אז, הוודאות הזו היא מצד היחידה שבנפש בלבד. אמנם בינתיים, כשאנחנו מסתכלים על הרמב"ם ורואים את שתי האפשריות, "עשה והצליח", והאפשרות השניה, ואנחנו מסתכלים על המציאות, על הרבי ועלינו, אנחנו יודעים ורואים, שהרבי הולך ומצליח, עוד יותר ועוד יותר יהודים שמניחים תפילין ומדליקים נרות שבת, עוד יותר ועוד יותר הפצת חסידות ומלאה הארץ דעה. אז אנחנו יודעים ברור (לכאורה, גם "בגדרי הרמב"ם") באיזה מסלול של הרמב"ם אנחנו נמצאים, בדרך לאיפה.

וההבנה הזו היא לא משהו שאנחנו יכולים להסתכל עליו מהצד ולהיות צודקים, אלא זה משהו שדורש מאתנו, כי זה משהו שמתבטא בנו ועל ידנו. כי ככל שנעשה יותר, עם כל הכח והמסירות של היחידה שבנפש, ניצוץ משיח שבכל אחד, אז ה"הצליח" השלם יהיה יותר מהר. נאו ממש ממש ממש.