אברהם רייניץ, בית משיח
השמש של הרי הקטסקילס טרם הספיקה לחמם את כבישי האספלט, אבל עבור ר' אליעזר (לייזר) ראקסין, הבוקר כבר התחיל ברגל שמאל. הוא עבד באזור כפרי בהרים של צפון מדינת ניו יורק, התגורר עם משפחתו במונטיסלו, והיה תלוי לחלוטין ברכב שלו כדי להגיע למקום עבודתו בעיירה סמוכה. אלא שאז, רכב הסטיישן שלו החליט לשבוק חיים. נזילה פתאומית במערכת החימום הותירה אותו תקוע במונטיסלו, ללא טיפת מים ברדיאטור ובלי שום אפשרות להגיע לעבודה.
הוא הצליח איכשהו לגרור את עצמו ואת הרכב למוסך מקומי, והמכונאי הבטיח שהרכב יהיה מוכן עוד באותו היום. אבל תקלה קטנה – לייזר שכח לעדכן את המכונאי על מתג סודי של המערכת נגד גניבות – השאירה אותו נטול רכב באותו ערב, והוא נאלץ לבזבז זמן וכסף על התניידות במוניות. "גם זו לטובה", הוא שינן לעצמו שוב ושוב, מנסה בכוח להחדיר את האמונה החסידית הפשוטה אל תוך התסכול המבעבע, למרות שזה לא היה קל…
למחרת בבוקר, אחרי התפילה, לייזר יצא במונית אל המוסך, נחוש לאסוף את הרכב ולחזור לשגרה. בידו אחז את תיק הטלית והתפילין שלו. הוא לא ידע שהתיק הזה עומד לשנות את חייו ל–25 השנים הבאות.
הוא פסע אל תוך המוסך, ובאותו רגע בדיוק יצא מהמשרד האחורי רואה החשבון של המקום. בחילופי דברים קצרים התברר כי האיש יהודי. כשמבטו של האיש נח על שקית התפילין, לייזר החליט לנצל את המומנטום ולשאול אם ירצה להניח תפילין. הוא נענה מיד בתשובה הפשוטה: "למה לא?".
רגעים ספורים לאחר מכן, נכנס לקוח מבוגר מפלורידה כדי לאסוף את רכבו. לייזר פנה גם אליו והציע לו להניח. האיש השיב שעברו לא פחות מעשרים שנה מאז הפעם האחרונה. "אם כך", חייך אליו לייזר בעדינות, "האם לא הגיע הזמן?" והלקוח הסכים. האסימון של לייזר נפל בבת אחת; הוא הבין מדוע התקלקל הרכב, למה המתג הסודי נשכח, ומדוע נאלץ לחזור למוסך באותו בוקר. הכל תוכנן מלמעלה עבור הנשמות הללו.
המכונאי עצמו עמד שם, צופה במתרחש. לייזר פנה גם אליו בשאלה. "למה לא?" השיב המכונאי בנעימות נטולת ויכוחים, "עברו שנים מאז שהנחתי תפילין". אלא שאז, הגיעה הבקשה הכי בלתי–צפויה: המכונאי, שזה עתה קשר את התפילין על זרועו, פנה ללייזר וביקש ממנו לעבור מדי בוקר בדרכו לעבודה, ולהניח תפילין יחד איתו ועם רואה החשבון.
לייזר קפא. הוא אדם עובד, טרוד בפרנסתו. "ברגע הראשון רציתי לענות: 'לא ממש'", הוא מודה בכנות. הגעה יומיומית למוסך הרגישה לו כמו אחריות כבדה מדי שהוא ממש לא רצה להתחייב אליה. אבל בתוך ליבו של לייזר פעם ניצוץ עמוק יותר. "חלפה שניה, ושמעתי את עצמי אומר: 'בטח, למה לא?'".
זה היה בי"ב ניסן, לפני חצי יובל, כשחיפש דרך להנציח את אביו המנוח ולגרום נחת רוח לרבי מלך המשיח. הוא החליט שלא משנה היכן הוא נמצא – בנסיעה, בתיקון רכב או בתור לפיצה – הוא לא ייתן ליום לעבור בלי לזכות יהודי נוסף במצווה.
מאותו בוקר, לייזר ראקסין כבר לא היה רק נהג אוטובוס או איש עסקים. הוא הפך ל'שליח' של מצווה אחת, איש של 'מבצעים' שלא מכיר במושג 'זמן פנוי', ואדם שהוכיח יום–יום שהרחובות, המוסכים ותחנות הדלק הם דוכן תפילין פוטנציאלי.
ההתחייבות הבלתי מתוכננת הזו, שנועדה במקור לזכות את נשמת אביו שנפטר, הפכה למסע חיים ונמתחה על פני כמעט 25 שנה של עשייה. במשך השנים פרסם לייזר חלק מסיפוריו במגזין של נשי חב"ד בארה"ב, ולאחרונה הוא אסף את כל הסיפורים לחוברת אחת, אותה הוא מחלק כדי לעודד אנשים נוספים להצטרף למצווה.
אמנות השכנוע החב"דית
בעולם העסקים הרגיל, כשלקוח אומר 'לא', המשא ומתן מסתיים. אבל בביזנס של ר' לייזר ראקסין – עסקי הנשמות – המילה 'לא' היא בסך הכל הזמנה ליצירתיות: הומור חסידי כובש, עקשנות מלאת חן, ואמנות עשיית ה"דילים" שמשאירה את הצד השני ללא מילים.
"תראה", לייזר מסביר לי, "כשיהודי אומר 'לא', זה בדרך כלל לא בגלל שהוא נגד המצווה. זה בגלל שהוא עייף, לחוץ, או שפשוט שכח מי הוא באמת. התפקיד שלי הוא להזכיר לו – וכל האמצעים כשרים, כל עוד הם באים מאהבה".
קחו למשל את אותו לקוח שניסה להתחמק מתפילין בכל מחיר. הוא סיים את התיקון במוסך וניגש לשלם. "מאה דולר", פסק המכונאי. הלקוח זעם. "מה?! כל כך הרבה?" הוא רתח. באותו רגע, לייזר זיהה את הפתח. הוא יצא מרכבו וירה: "אם אשלם עבורך את התיקון – תניח תפילין?" האיש, שהיה בטוח שמדובר בבדיחה, ענה מיד: "כן!" לייזר לא מצמץ. הוא פתח את הארנק, שלף שטר של מאה דולר, והושיט אותו למכונאי. הלקוח היה המום. "נו באמת, אתה צוחק…" הוא ניסה לסגת, אבל לייזר היה רציני לגמרי. הקרח נשבר. "אני לא צריך את הכסף שלך", הודה הלקוח בהפשילו שרוול, "שתדע, שאת כל המאה דולר אני אתן לצדקה ליום כיפור".
היכולת הזו למצוא את "נקודת התורפה" החיובית של כל אדם, פעלה גם בחנות הפיצה של לייזר. יום אחד נכנס אדם מבוגר מפלורידה, ניצול שואה, ביקש שני מגשי פיצה והתלונן על המחיר. "אפשר לקבל הנחה?" שאל. לייזר, שכבר זיהה את הניצוץ היהודי, הציע לו דיל בלתי צפוי: "רצית הנחה – אתן לך חמישה דולרים הנחה אם תניח תפילין". האיש צחק: "חמישה דולרים בשביל תפילין? תפילין לא אומרות לי כלום!" "אז", השיב לו לייזר בחיוך חב"די שובב, "חמישה דולרים לא אומרים לי כלום. אבל לך זה חשוב – ולי תפילין חשובים. אז זו עסקה מושלמת!" הם הלכו למטבח, והאיש הניח תפילין וקרא היטב, כשהוא מציין שעברו עשרות שנים מאז הפעם האחרונה.
ה'דילים' הללו לא נשארו רק בגבולות אמריקה. כשלייזר עלה לארץ ישראל, הוא הביא איתו את אותה שיטה בדיוק. כשרכש רכב מסוחר בטבריה, התברר שהסוחר טעה בחישוב לטובת לייזר ב–600 שקלים. למרות שהחוזה כבר נחתם ולייזר לא היה חייב לשלם אגורה נוספת, הוא ראה בכך הזדמנות. "אם תסכים להניח תפילין", הציע לסוחר המופתע, "אשלם את הסכום הנוסף – בלי שאלות". הסוחר, שידע שלא יוכל לנצח, הסכים בשמחה, ובעקבותיו עשו זאת שני סוחרים נוספים בחנות.
לייזר מתאר כיצד לפעמים הוא פונה לאנשים בבקשה אישית: "תעשה לי טובה, זו היומולדת של אבא שלי" או "אני צריך את זה בשביל הברכה שלי". הוא הופך את המצווה לחסד שהיהודי עושה איתו, ובכך הוא שובר את חומות ההתנגדות.
השגחה פרטית על הגלגלים
בעולם של ר' לייזר, כלי רכב אינם רק אמצעי תחבורה, אלא כלי רכב של השגחה פרטית. מנוע שמתחמם, שער נעול, או מונית יקרה להחריד – כל אלו אינם תקלות בלוח הזמנים, אלא תיאום פגישות מדויק מלמעלה עם נשמה שזקוקה לתפילין.
קחו למשל את מה שקרה לו באחד הלילות בטבריה. לייזר, שכבר עשה עלייה לארץ ישראל, נהג באוטובוס מלא בילדים למסע קמפינג לילי. מנהל המחנה ביקש ממנו להקפיץ את הילדים לאתר נוסף, ולמרות שידע שזה ייקח זמן רב וללא לוח זמנים מדויק, הוא המשיך לנהוג. הדרך התפתלה, נהייתה צרה ומסוכנת, עד שהאוטובוס נעצר מול שער נעול שחסם את הגישה ללא אפשרות לחזור. לייזר נתקע שם עם אחד המדריכים מבית הספר. בזמן ההמתנה המורטת עצבים, לייזר כיוון את השיחה ליהדות ולתפילין. התברר שהמדריך נושא עמו כאב רב וטען שלא הניח תפילין אפילו ביום הבר–מצווה שלו, והוא למעשה 'קרקפתא'. "עכשיו אני מבין למה הגענו למצב הזה", אמר לו לייזר. "כל זה היה כדי להוציא אותך מה'קרקפתהיזם' שלך!". למחרת, ביום י"ב ניסן, יום השנה לפטירת אביו של לייזר, הוא נסע במיוחד 30 דקות לביתו של אותו מדריך, והניח איתו תפילין לראשונה בחייו הבוגרים. האוטובוס לא נתקע; הוא הגיע בדיוק ליעדו הרוחני.
הניצוץ הזה, מרגע שניצת, כבר אינו נכבה. ההוכחה הניצחת לכך הגיעה שנים רבות לאחר מכן, כאשר לייזר עמד בקומת הקרקע של '770'. בחור צעיר שניגש אליו לפתע, הפנה את מבטו ואמר בקול רם וברור, מלא בהכרת הטוב: "אתה הסיבה שאני כאן היום לבוש כך… לגמרי דתי. ברוך השם שזה הסתדר".
ומה קורה כשנאלצים לשלם מחיר מופקע על מונית? בוקר אחד, לאחר נחיתה בנתב"ג, לייזר ואשתו נאלצו לקחת את המונית היחידה שהייתה באזור לכיוון כפר חב"ד, והנהג דרש סכום מופקע. בלית ברירה הם הסכימו. כשהתחילו בנסיעה, הפתיע אותם הנהג ושאל: "יש לכם תפילין?". מתברר שהנהג יצא מוקדם בבוקר ולא הספיק להניח תפילין. "ממש לפני שהגעתם", סיפר להם הנהג, "התפללתי: ה', בבקשה שלח לי מישהו עם תפילין". הנהג הוסיף וסיפר כיצד בשנת תנש"א אובחן עם גידול בגבו, התקשה ללכת ונזקק לכיסא גלגלים. רופאים אמרו שהסיכוי שלו להחלים בניתוח נדיר הוא רק 30%. חבריו שכנעו אותו לטוס לרבי מליובאוויטש בניו יורק ולקבל ברכה. הוא הובא באמבולנס ועבר עם כסא גלגלים לפני הרבי, שהעניק לו דולר בצירוף ברכה. זמן קצר לאחר מכן, באורח פלא, הוא החל ללכת ללא כאב וביטל את הניתוח, ומאז התחייב להניח תפילין בכל יום לזכות הרבי. הוא אפילו הראה ללייזר את הדולר שעדיין שמר בארנקו. "היה שווה לשלם יותר עבור נסיעת מונית רק כדי לשמוע את סיפורו", מסכם לייזר.
אתה לא מרגיש לפעמים שזה "יותר מדי"? שכל עיכוב בחיים צריך להפוך למבצע?
"להפך!" הוא מזדעק בחיות חסידית. "זה מה שהופך את החיים למרתקים. במקום להתעצבן על הפקק, אני מסתכל ימינה ושמאלה. אם אני תקוע, כנראה שיש פה מישהו שצריך אותי. פעם אחת, בגלל טעות בנתיב, הגעתי לאזור תעשייה נידח. מצאתי שם יהודי שעבד לבד במחסן. הוא אמר לי שזה יום השנה של אמא שלו והוא לא ידע איך לציין אותו. כשזכינו להניח תפילין, ראיתי איך כל ה'טעות' בדרך הופכת למסלול הכי מדויק שיכול להיות."
בפעם הבאה שאתם מפספסים טיסה, או כשהרכב שלכם מושבת, אל תכעסו. תפתחו את העיניים. יכול להיות שהקב"ה פשוט עשה לכם "חישוב מסלול מחדש" כדי שתפגשו יהודי שזקוק לכם.
תפילין ב–4:00 לפנות בוקר
צלצול השעון המעורר ב–4:00 לפנות בוקר הוא ניסיון לא פשוט עבור אף אדם, קל וחומר עבור בעל משפחה שעובד קשה למחייתו. בחוץ עדיין חושך מצרים, הגוף דורש את המנוחה שלו, וההיגיון הקר לוחש שאפשר להמשיך לישון. ר' לייזר ידע היטב את החשבון: הוא יכול היה להרשות לעצמו לקום ב–5:45 בנחת, ללכת למניין הראשון בבית הכנסת, להתפלל ביישוב הדעת ולהמשיך משם ישירות לעבודה.
אבל ללייזר היה חשבון אחר, חשבון של תפילין לעוד יהודי. הכל התחיל מאחד האנשים שאיתם עמד בקשר, יהודי שהיה חייב לצאת לעבודתו מוקדם מאוד. כשלייזר הציע לו להניח תפילין מדי יום, האיש הציב תנאי שנשמע כמעט בלתי אפשרי: "אם אתה רוצה שאני אניח תפילין כל בוקר, אתה חייב להגיע אליי לפני השעה 5:00. אחרי זה אני כבר לא נמצא".
אדם רגיל היה נאנח, מסביר בנימוס שזה קצת מעבר ליכולותיו, וממשיך הלאה. אבל עבור לייזר, ההתחייבות למבצע תפילין לא הייתה מותנית בנוחות. כדי להיות אצל אותו יהודי לפני חמש, הוא נדרש לשנות את כל שגרת חייו. זה אמר ללכת לישון מוקדם יותר בכל ערב, ולקום בכל בוקר בין 4:00 ל–4:30.
לייזר לא היסס ולקח את זה על עצמו. בוקר אחרי בוקר, קיץ וחורף, בימים של עייפות ובימים של שגרה, הוא קם הרבה לפני עלות השחר. הוא הקריב את שעות השינה היקרות שלו לא בשביל שעות נוספות בעבודה או בונוס כספי, אלא נטו כדי שעוד יהודי – אחד ויחיד – יזכה להניח תפילין. "השם עזר לי לעשות זאת כמעט שבע שנים", הוא מספר בפשטות.
"אגב", הוא מוסיף, "היו ששאלו אותי איך אני מניח לו תפילין לפני עלות השחר. למעשה, שאלה דומה הובאה בפני הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים א' י') לגבי אדם שמוכרח לצאת בשעה מוקדמת מאוד לעבודתו, ואם לא יגיע בזמן – יפוטר. הרב פיינשטיין פסק: "ולכן כדי שלא יפסיד מצוה חביבה זו, יכול להניח אף בברכה, כי להניח בלא ברכה לא יבין איש שאינו תלמיד חכם ויבא להקל ולזלזל בהנחתם. אך תלמיד חכם יותר טוב שיניח בלא ברכה שספק ברכות להקל". בתשובה מאוחרת יותר (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ד' ו'), הרב פיינשטיין קבע שגם תלמיד חכם שאין לו ברירה אחרת – יניח תפילין בעוד לילה, ובברכה. כמובן, שמדובר במקרים חריגים".
מה עובר לך בראש בנסיעות האלו, ב–4:30 בבוקר, כשהרחובות ריקים?
"אני חושב על הרבי", לייזר עונה. "אני חושב על כמה נחת רוח זה גורם לו לראות שחסיד שלו לא מוותר על אף יהודי, גם אם זה דורש ממנו מאמץ גופני. אני אומר לעצמי: 'לייזר, אם הרבי לא מתעייף לדאוג לכל יהודי בעולם, מי אתה שתתעייף מקצת חוסר שינה?'. בסופו של דבר, הכוח הזה מגיע מהרבי. אני רק הצינור שמוביל את התפילין."
שליחות בכל מקום
מבצע תפילין אצל ר' לייזר לא מתחיל ביום שישי בבוקר ולא מסתיים בצהריים. השליחות לא מוגבלת ל'דוכן' עם שלט, אלא מקיפה את כל הגיאוגרפיה של החיים עצמם.
זה קורה, כמו שסיפרנו, בתוך חנות הפיצה שלו. וזה קורה גם בין משקולות והליכונים בחדר הכושר. לייזר מצא שם שני יהודים בני 85 ו–90 שמתאמנים יחד. לאחר שיחה לבבית, הצליח לשכנע אותם להניח תפילין לראשונה מאז הבר–מצווה שלהם. ביום אחר באותו חדר כושר, נוצרה סצנה מדהימה שבה אדם שאינו יהודי (אך נשוי ליהודייה) התלהב כל כך מהתפילין, עד שקפץ בהתלהבות לעזור ליהודי אחר להניח אותן.
אפילו בגובה 30,000 רגל זה קורה. בטיסה של חברת 'אל על' לישראל, קמו כמה נוסעים להתפלל. נוסע יהודי אחר, שלא הכיר את המראה, החל לצלם בהתלהבות את מה שכינה "בית כנסת במטוס". לייזר פנה אליו והציע לו להניח תפילין בעצמו. כשהנוסע סירב, לייזר שלף פיתיון מנצח: "אם תניח, אצלם אותך עם התפילין, ותהיה לך תמונה נהדרת לאוסף שלך". הנוסע הסכים מיד, ועוד יהודי זכה במצווה בין שמיים לארץ.
"במטוס הם 'קהל שבוי'", הוא מסביר כשזיק חסידי נדלק בעיניו. "אין להם לאן לברוח. אבל האמת היא שאנשים מחפשים משמעות בתוך כל הרעש והנסיעות. כשאתה מציע להם להניח תפילין באמצע טיסה למיאמי או בנסיעת מונית בירושלים, הם מרגישים שמישהו דואג להם מלמעלה."
אתה לא חושש לפעמים שאתה 'מפריע' לאנשים בפרטיות שלהם?
"חס וחלילה", הוא עונה ברצינות. "אני לא כופה את עצמי. אני מציע מתנה. אם מישהו באמת לא יכול, אני לא אלחץ עליו בצורה לא נעימה. אבל הניסיון שלי מלמד שרוב האנשים רק מחכים שיציעו להם. הם פשוט צריכים את ה'פוש' הקטן הזה. השליחות היא לא להיות נודניק, היא להיות 'מעורר'. אם הקב"ה שלח אותי לפיצרייה הזאת בדיוק עכשיו, כנראה שבעל הבית או אחד הלקוחות מחכה לברכה."
"הניצוץ היהודי" שלא כבה מעולם
בטרמינולוגיה ההלכתית היבשה, המילה "קרקפתא" (גולגולת) מתארת אדם שמעולם לא הניח תפילין, והגמרא מזהירה מפני המשמעות החמורה של מצב זה. בעולמו של ר' לייזר, המילה הזו מסמנת נשמה עייפה שרק מחכה לטריגר הנכון כדי להתעורר.
קחו למשל את אותו יהודי בן 43, שזוגתו שאינה יהודייה ביקשה ממנו לשתף פעולה כשלייזר יציע לו להניח תפילין. כשלייזר נכנס ופגש אותו, התברר עד כמה הניתוק היה עמוק: האיש מעולם לא הניח תפילין, לא למד בבית ספר יהודי ואפילו לא ביקר מעודו בבית כנסת – הוא היה "קרקפתא" במלוא מובן המילה. לאחר שלייזר הסביר לו בחום על מהות המצווה, האיש קיבל זאת בשמחה. הדמעות שעמדו באוויר לא היו זקוקות למילים; באותו יום, במקום הכי שגרתי, לייזר זכה לחגוג "בר מצווה" היסטורית.
הרגעים הכי מרגשים בחייו של לייזר, הם כאשר יהודי אומר לו: "לייזר, לא נגעתי בתפילין מאז הבר–מצווה שלי". ואז, כאשר הוא מניח לו תפילין, הוא מסתכל עליו, הוא יכול להיות בן 60, 70, או אפילו 80. עשרות שנים של מדבר רוחני נמחקות ברגע אחד של 'שמע ישראל'.
יש סיפור כזה שזכור לך במיוחד?
"היה יהודי מבוגר במוסך, אדם שחי חיים רחוקים מאוד מתורה ומצוות. כשניגשתי אליו, הוא רעד. הוא אמר לי: 'אני לא זוכר איך עושים את זה'. אמרתי לו: 'אל תדאג, הידיים שלך יזכרו, הלב שלך יזכור'. כשהנחנו את התפילין, הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. הוא נזכר באבא שלו, הוא נזכר בבית שבו גדל. באותו רגע, כל המחיצות נפלו".
מהמוסך לחנות התפילין – מעגלי ההשפעה
במבצע תפילין של ר' לייזר, המטרה מעולם לא היתה רק לסמן "וי" על עוד הנחה חד–פעמית. השאיפה שלו היא להדליק את הניצוץ עד כדי כך, שהיהודי עצמו יהפוך לשגריר של המצווה. ואכן, המספרים מדברים בעד עצמם: עשרות מ"לקוחותיו" הקבועים של לייזר עשו את הצעד המרגש ורכשו לעצמם זוג תפילין אישי.
קחו לדוגמה את אותו מנהל עסק, שלייזר הגיע אליו בעקבות המלצה. בפגישתם, האיש סיפר כי רק יומיים קודם לכן החליט לבדוק את הקשר שלו ליהדות ומצא את התפילין של סבו, בנות מאה שנה. הרצועות היו סדוקות ויבשות מדי לשימוש, ולייזר מיד הציע להשאיל לו את שלו מדי יום עד שיקנה זוג חדש. אבל ההשפעה לא נעצרה שם. אותו מנהל, שהתחיל להניח תפילין בעצמו, הפנה את לייזר למשרד סמוך והבטיח לו שבוודאות ימצא שם עוד שני אנשים שיצטרפו אליו.
זוהי בדיוק בקשתו של הרבי מלך המשיח, שלייזר מצטט בהתרגשות: מי שיודע "אלף–בית", ילמד את מי שיודע רק "אלף". השמחה הגדולה ביותר של לייזר אינה רק כשהם קונים תפילין, אלא כשהם מתחילים להביא בעצמם יהודים אחרים למעגל המצווה.
"היה לי חבר במונטסיליו, מכונאי, שהתחלנו להניח יחד כל בוקר. אחרי תקופה הוא אמר לי: 'לייזר, אני רוצה זוג משלי. אני רוצה להניח גם כשאני לא רואה אותך'. עזרתי לו לקנות תפילין כשרות ומהודרות. היום? הוא כבר לא צריך אותי. הוא מניח לבד, ובזכותו גם הילדים שלו רואים מה זה יהודי מאמין."
סגירת המעגל המופלאה ביותר למעגלי ההשפעה הללו התרחשה הרחק מניו יורק, תחת השמש של פלורידה. איירה, אחד מאותם אנשים שלייזר סירב לוותר עליהם, החל להניח תפילין מדי יום, ואף הגדיל לעשות וקנה שני זוגות – אחד לביתו בניו יורק ואחד לביתו בפלורידה. יום אחד, בעודו מטייל בשוק הפשפשים בווסט פאלם ביץ', פנה אליו שליח חב"ד מקומי והציע לו להניח תפילין. איירה חייך וסיפר לשליח הצעיר כיצד בקיץ תשס"א הוא פגש אדם עקשן בשם לייזר ראקסין, שלא נתן לו מנוח והטריד אותו יום–יום עד שנכנע, וכך הפך אותו ליהודי שמניח תפילין כל יום ורוכש תפילין משלו.
השליח הצעיר הביט בו בתדהמה, וחייך חיוך רחב: "איירה, אתה יודע מי האיש הזה? זה הדוד שלי!".
"אבל אני לא שליח רשמי…"
אחד התירוצים הנפוצים והשקטים ביותר שמלווים אותנו ביום–יום, הוא התפיסה ש'מבצעים' שייכים בעיקר לתלמידי הישיבות או ל'שלוחים'. יש אברכים עובדים שחושבים: "יש לי עבודה, לקוחות, בוס על הראש, משפחה ומשכנתא… אני לא רב קהילה ואין לי משרד בבית חב"ד". ר' לייזר ראקסין לוקח את המיתוס הזה ומרסק אותו לרסיסים.
"אנשים אומרים לי: 'לייזר, לך קל, יש לך את הביטחון העצמי הזה, וחוץ מזה אתה כבר מוכר'", הוא מספר בחיוך מבוייש מעט. "אני עונה להם: 'חבר'ה, אני נהג אוטובוס. אני איש עבודה. אין לי שום הסמכה מיוחדת מלבד העובדה שאני חסיד של הרבי'. ואגב: גם אני התביישתי בהתחלה. גם לי רעדו הידיים. אבל כשאתה חושב על הרבי, ועל זה שכל יהודי הוא הבן של הקדוש ברוך הוא, הביישנות נעלמת."
בהקדמה לסיפוריו, לייזר מציב את היעד הברור שלו בפני הקוראים: "מטרתי היא להלהיב ולהעניק השראה, ולעודד אנשים לצאת ולעשות את מה שהרבי רוצה מאיתנו: מבצע תפילין". הוא מבין שהכוח האמיתי שלו נובע דווקא מהעובדה שהוא אדם מן השורה. האנשים שפוגשים בו לא רואים רב שמטיף להם מגבוה, אלא איש עמל, שמדבר איתם בגובה העיניים, ושאכפת לו מהם עד כדי כך שהוא מוכן לעצור את שגרת יומו העמוסה – ואפילו לשלם על כך מכיסו – רק כדי שיעשו מצווה.
האש שלא דועכת
מעבר דירה למדינה אחרת כרוך בדרך כלל בתקופת הסתגלות ארוכה – שפה חדשה, מנטליות שונה ותרבות עסקית אחרת. אבל כשר' לייזר עשה עלייה לארץ ישראל, התברר ששפת הנשמה היא בינלאומית, והשליחות לא זקוקה לדרכון. מבחינתו, הלהט לא השתנה במאומה; זירת הפעולה פשוט העתיקה את עצמה אל נופיה של ארץ הקודש.
הוא פגש בדיוק את אותם האתגרים ופעל באותה עקשנות מלאת חן. אם באמריקה נקודת הפתיחה הייתה מוסך במונטיסלו, בישראל זו הייתה סוכנות הרכבים בטבריה. גם אתגרי הדרכים וההשגחה הפרטית המשיכו ללוות אותו בארץ. האש החסידית של לייזר לא דעכה במעבר מעבר לאוקיינוס; היא פשוט המשיכה להאיר את הרחובות, המוסכים והכבישים של ארץ ישראל, ומוכיחה לנו שהרחוב הישראלי צמא מתמיד לתפילין.
להביא את המשיח
כשאנחנו מסתכלים על 25 שנות ה"מבצעים" של ר' לייזר ראקסין, מתבהרת התמונה המלאה. כל אותם יהודים, כל אותם "קרקפתות" שזכו לבר–מצווה מאוחרת, וכל אותן דמעות של התעוררות, מתנקזים לנקודה אחת ויחידה שמניעה את הכל.
לייזר עצמו מסכם זאת במילים פשוטות ונוקבות בסיום החוברת שלו: "כל מה שאני יכול לומר הוא: ה', אנא הבא את המשיח כבר. אני אוהב את מה שאני עושה – הנחת תפילין עם אנשים – ותגמולי יהיה בוא המשיח, סוף כל המלחמות והכאב. וזהו".
החוברת שלו, והכתבה שלפניכם, לא נכתבו כדי שנתרווח בכורסה הנוחה בסלון ונתפעל ממעשיו של אדם אחר. כפי שלייזר מעיד בהקדמה, המטרה היחידה בהשקעה העצומה בפרסום הסיפורים הללו היא אחת: "להלהיב ולהעניק השראה, ולעודד אנשים לצאת ולעשות את מה שהרבי רוצה מאיתנו: מבצע תפילין".
קחו זוג תפילין וצאו לרחוב. הרבי מלך המשיח מחכה לפעולה שלכם.
