מאת: שניאור זלמן ברגר, בית משיח

הרב ליפא קורצוויל הוא אחד העסקנים החב"דיים המוכרים והוותיקים ביותר בארץ הקודש. הוא אמנם מנהל את בית חב"ד בקרית מלאכי מזה יובל שנים (תש"ל–תש"פ), אך למעשה שמו נפוץ ונודע בקרב אלפי חסידי חב"ד ברחבי הארץ.

בין שאר הפעולות שהוביל במשך השנים, היו המאבקים שניהל למען שלימות הארץ וזאת על פי הוראת הרבי מלך המשיח אליו. זה החל בפעילויות שיזם וארגן נגד הנסיגה מסיני ופינוי ימית, דרך מאבק נגד הסכם אוסלו, ועד למערכה נגד פינוי גוש קטיף.

כאשר הרב קורצוויל מדבר על שלימות הארץ, קולו הופך להיות תקיף ונחרץ. את דבריו הוא מבסס על הוראות שקיבל מהרבי במשך השנים, הוראות שהובילו את פעילותו במשך עשרות שנים.

ההקדמה המכריעה של המשפיע

כשהרב ליפא קורצוויל רואה את דף השאלות שהכנתי לשיחה עמו, הוא מחייך חיוך לבבי רחב בעודו סוגר כרך 'אגרות קודש' בו עיין.

בטרם פתחתי בשאלה הראשונה, היסה אותי בתנועת יד שקטה, ובשפה קולחת ומרתקת סיפר את הסיפור הבא שאירע עמו בשנות נעוריו:

"כאשר נכנסתי ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, קרא לי המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן, וביקש שאביא לו מסכת תענית, הוא פתח את הגמרא והראה לי סיפור מעניין וזה תוכנו: אליהו הנביא הגיע לשוק של יהודים. מישהו שאל את אליהו, 'האם יש כאן בשוק אדם שיש לו חלק בעולם הבא?' אליהו הנביא השיב בשלילה.

"לפתע עבר במקום יהודי לבוש שחורים, ואליהו הצביע עליו פתאום ואמר 'לו יש חלק לעולם הבא'. הנוכחים ניגשו ללבוש–השחורים ושאלוהו למעשיו. הלה הבהיר כי הוא עובד כעת וביקש שיפנו אליו מחר. כאשר נשאל למחרת לפשר מעשיו, השיב: 'אני עובד בשלטון, וכאשר אני שומע על גזירה רעה ליהודים, אני הולך לבית הכנסת של תלמידי חכמים ומבקשם להתפלל כדי שתתבטל הגזירה. אתמול היתה גזירה רעה ורצתי לבית הכנסת שיתפללו לבטל הגזירה, וכך היה'.

"המשפיע ר' שלמה חיים קרא באוזניי את הגמרא ואמר לי: אם אתה מעוניין להציל יהודים – יש לך מה לעשות בחב"ד; אך אם אתה לא מעוניין להציל יהודים – אין לך מה לעשות בחב"ד…"

עיסקה מסוכנת לעם היהודי

"עסקת המאה בתוכנית טראמפ – היא מסוכנת לעם היהודי בארץ הקודש", אומר ר' ליפא בפסקנות. "יש בתכנית מאות סעיפים שכל אחד מהווה פיקוח נפש ליהודי ארץ ישראל".

כמו מה למשל?

"אחד הסעיפים קובע שצריך להקפיא את הבניה לארבע שנים. אולם אם נעשה כך, כוח ההרתעה ייגמר. כשיהודי בונה בניין ביישובו ולפתע עוצרים אותו מלבנות, הרי אוטומטית הוא אינו בעל הבית על הבניין, שהרי יש מי שעוצר אותו. אם נסכים להקפאת הבניה בהתנחלויות למשך ארבע שנים, אזי כוח ההרתעה אבד. ובמילים אחרות – אנחנו קובעים בעצמנו שיהודה ושומרון אינן שלנו, שהרי יש מי שאומר לנו מתי לבנות ומתי לא. מדובר בסכנת נפשות גדולה.

סעיף נוסף בתוכנית המאה של טראמפ, עוסק בסיפוח. יש האומרים שזה דבר נפלא שמספחים שטחים לריבונות בארץ ישראל, אולם לא שמים לב שהסיפוח הוא של אחוז קטן בלבד מתוך השטח; הישובים היהודים עצמם בלבד, בעוד כל שאר השטח שמסביב – רוב השטח של יהודה ושומרון – לא יסופח. כלומר, רק מקומות המגורים יהיו שלנו בעוד ששאר השטח, גם הפנוי, אנחנו מצהירים שהוא לא שלנו!

אז מה עושים?

עלינו להבהיר לטראמפ שהעסקה מסוכנת לעם היהודי היושב בארץ הקודש.

ובכך לעורר את זעמו…

אכן, טראמפ היום מושל בכיפה, אבל בעוד פחות מחודש נקרא את הסיפור של מגילת אסתר; גם המלך אחשוורוש ביקש שנהנה מהסעודה שלו, אך מהצד השני גזר גזירה קשה שלבסוף ניאות לבטלה. טראמפ גם הוא מבקש שאנחנו נהנה מהעסקה שלו, אך אם נבהיר באופן תקיף ומכובד כי אמנם אנחנו מתנגדים לתכנית, אך מתפללים לשלומו, הוא יבין כי איננו נגדו, אלא טובת העם האמיתית לנגד עינינו. טראמפ הוא בעד העם היהודי, רק צריך להבהיר לו שאנחנו לא נסכים להסתכן בשל התוכנית שלו.

הסכנה שבתכנית טראמפ

בהתעסקותו רבת השנים בנושא שלימות הארץ, זכה הרב ליפא קורצוויל לחוש את היחס החם שהעניק הרבי מלך המשיח למאבק זה. יחס זה ניתן היה לראות בעשרות מענות קודש של הרבי אליו. אולם סיפור אחד החרוט היטב בזיכרונו, יעיד כאלף מילים על יחס מיוחד זה.

היה זה עוד בתחילת המאבק כנגד מסירת שטחים. דעתו של הרבי בנושא זה טרם הוכרה כדבעי בגווני הציבור השונים, וכל הפן הביטחוני במלחמה נגד מסירת שטחים, טרם הוכר ופורסם.

"באותו זמן עלה בדעתי, כי חשוב להדגיש את המלחמה של הרבי נגד מסירת שטחים, מהפן הביטחוני", מספר ר' ליפא. "לאחר מחשבה ניגשתי לבית דפוס, והדפסתי כמות גדולה של מדבקות עליהן הכיתוב: "אסור להחזיר שטחים ולהוריד ישובים – זהו פיקוח נפש!" מדבקות אלו הדבקנו בכל רחבי הארץ, וכך הגיע המסר החד והברור של הרבי לאלפי אנשים.

"כששלחנו את המדבקה למזכירות והמזכיר הראה אותה לרבי, הורה הרבי שיתלו את המדבקה בחדר המזכירות! ואכן, עוד שנים ארוכות לאחר מכן הייתה תלויה המדבקה בכניסה למזכירות, למרות שהיה זה יוצא דופן שתתלה מדבקה בחדר המזכירות"…

בקרב חסידי חב"ד יש השמחים מתוכנית טראמפ וסוברים – נקבל את הריבונות ונשלול את המדינה הפלסטינית, וכך יקשה על אומות העולם ללחוץ עלינו למסור את השטחים בריבונות לערבים ואילו מדינה פלסטינית לא תצא לפועל, שהרי הערבים לא יסכימו לתנאים, כמו פירוק המחבלים מנשקם, והכרה בארץ ישראל. מדוע שלא ננצל מה שכבר אפשר?

"הבהרתי ואחזור על זה שוב: ריבונות על חלק קטן מהשטח בעוד ששאר השטח יימסר לערבים, זה דבר שאסור בתכלית האיסור. אתה פותח בפניהם פתח כדי שיהיה להם נוח לכבוש את הארץ, מה שמנוגד בתכלית על פי סימן שכ"ט בשולחן ערוך.

"לגבי אלה שהוזכר כי הם שמחים מתוכנית טראמפ, אזכיר כי גם בחודש שבט תשל"ח, בימים בהם דיבר הרבי בנחרצות נגד מסירת שטחים, וראש הממשלה בגין נפגש עם נשיא מצרים שעה ששניהם החלו 'לבשל' הסכם נסיגה מסיני, היו כאלו שפירשו שהרבי בעד תוכנית בגין! קשה להאמין לזה היום, אבל זו היתה המציאות… אני ופעילים נוספים עבדנו יחד לפרסם את דברי הרבי נגד התוכנית המדינית, בעוד שהיו אז שניסו לפרש אחרת. בעקבות זאת פרשתי את שאלתי במכתב לרב חודקוב, ומכתבי נכנס לקודש פנימה והרבי כתב תשובה בכתב יד קודשו".

כאן פותח ר' ליפא ספר 'אגרות קודש' חלק ל' המונח לפניו, ומדפדף לאגרת י'תשנד. "לא שאלתי אז את הרבי, כי זה היה לאחר האירוע הבריאותי של תשל"ח, ולכן שאלתי את הרב חודקוב, אך הרבי השיב בפועל. וכך שאלתי:

"'מאחר שבין אנ"ש דנחלת הר חב"ד ישנם דעות שונות בקשר למה שכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בנוגע להחזרת שטחים וכו'. יש האומרים שכ"ק אדמו"ר שליט"א מצדד עם תוכנית בגין, ויש האומרים שכ"ק אדמו"ר שליט"א נגד התוכנית. על כן נבקש מאוד לדעת, מה בדיוק דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א, כדי שנוכל לענות לשואלים, וכן לפרסם את דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א ברבים'.

על שאלתי זו ענה הרבי בכתב יד קודשו, כי יש הקלטה מדבריו וגם דבריו כבר פורסמו בעיתונים כמו לדוגמא בעיתון שערים [ביטאון תנועת פא"י שיצא לאור באותן שנים]: "הרי ישנו טייפ מהמדובר!! ונדפס גם כן בחלקו ב"שערים" (וכיוצא בזה) – ואל יוסיפו שום פירושים ורמזים וכו'".

איך ניתן להסביר שגם מחוגי ה'ימין' היו שיצאו מכליהם מרוב שמחה נוכח תוכנית טראמפ?

אני לא מסביר אנשים אחרים, אני מסביר את דעת הרבי שהיא דעת חב"ד ואותה צריך להסביר לכולם: התוכנית מסוכנת מאוד לעם ישראל! ברגע שיש דיבורים על ויתור כלשהו, הערבים חושבים כבר על הצעדים הבאים כיצד לקבל עוד שטחים, והם פותחים במעשים גלויים ונסתרים כדי לממש את רצונם. עצם הדיבור על כך מוכיח להם שיש אופציה להסכמת עַם ישראל לויתור, וזה גורר רק רצון של הצד השני לקבל שטחים נוספים.

הרבי חזר ושינן אינספור פעמים את סימן שכ"ט. על מה מדובר בו? בסך הכל רוצים קש ותבן וללכת הביתה, אך ההלכה אומרת בנחרצות: לא ולא! אל תיתן מאומה. אם תיתן אפילו אפשרות לקחת חבילת קש, הם ימשיכו להילחם על שטחי הקרקע ובסוף ירצו גם את הנפש. כל ויתור הינו פתח ללחצים נוספים ולפיקוח נפש.

ומה עם ביבי נתניהו? האם לא צריך לצאת ולהפגין נגדו, או להחליש את כוחו נוכח העובדה שהוא ממריץ את תכנית המאה של טראמפ?

"מאבקו של הרבי במלחמה על ארץ הקודש, לא התנהל מעולם נגד אדם פרטי או בצורה אישית. מאבק מסוג זה דחה הרבי לחלוטין בסדרת הוראות ששלח לאנשים שפעלו כך. כוונתו של הרבי היא לפעול אך ורק בשם הדעה והמטרה.

גם בנושא זה זכיתי לקבל מהרבי תשובה מיוחדת במינה, המעידה על אופי וטוהר המאבק הנדרש מאתנו:

באותה תקופה בה נחתמו הסכמי 'קעמפ דיויד', הוזמנתי לעלות לשידור באחת מתחנות הרדיו הגדולות על מנת להביע את דבריו של הרבי בנושא שלימות הארץ. לצערי הרב, לא ניצלתי הזדמנות זו כדבעי, ובמשך למעלה מחצי שעה שבה אופשר לי לשאת דברים, כוונתי את דברי נגד דמות תורנית ידועה שהייתה בעד מסירת שטחים.

מעשה זה לא עלה יפה בעיניו של הרבי, ולאחר מכן קיבלתי 'מנה' אחת אפיים. תשובתו הקדושה של הרבי הייתה: "בכל זה וכיו"ב יש להזהר שלא להלהיט מחלוקת. ובפרט שזה כוונת הצד השני. ומספיקה בפירסום הכי גדול וברעש הכי גדול המצב דאחינו בני ישראל בארץ הקודש הנמצאים עתה במצב דפיקוח נפש ממש".

מתשובה זו ניתן להבין בצורה הברורה ביותר, שאינה משתמעת לשני פנים, כי רצונו הקדוש של הרבי כי המסר יועבר אך ורק נגד מהלכיה של הממשלה, ולא נגד אף יהודי מעם ישראל ח"ו.

לצד המאבק – לא לשכוח להוסיף בתפילה

לסיום דבריו, מבקש הרב קורצוויל, ממרומי גילו וניסיונו העשיר במאבק למען שלימות הארץ, להוסיף כי אל לנו לזנוח את הדרך היהודית הוותיקה והמנוסה ביותר, היא דרך התפילה.

"פעם היה נהוג ב–770 לומר מידי יום כמה פרקי תהילים למען שלימות הארץ, וצריך להחזיר זאת. כדאי להגיד פרקים – כ, עט, פג, קנ. אני חושב שגם היום צריך שכל אחד יוסיף פרקי תהילים למען שלימות ארצנו הקדושה".

בשמי ובשם הקוראים כולם, נאחל לך שתמשיך לנהל את כל ה'מבצעים' של קרית מלאכי ודרום הארץ, מתוך בריאות טובה.

אמן ואמן!

…

תמונות מהראיון. צילום: דובי גורביץ.
בתמונה התחתונה: הרב קורצוויל מציג מענה בכתב יד קודשו של הרבי:

אברהם רייניץ, בית משיח

המתפללים הקבועים ב'בית חיינו' הכירו את הרה"ח ר' הירשל פקר כחסיד ישיש וחביב, עדין נפש. קוראי האנגלית שביניהם נחשפו כמה פעמים בשנה למכתבי התעוררות שהיה מפיץ, ובהם כתב מרעיונותיו המקוריים על פרשת השבוע או החג הקרוב, ובעיקר – קורא לאחדות בין אנ"ש, ומפציר שכל אחד יחשוב 'מה הרבי רוצה מאיתנו'?

לאחר פטירתו הסתובב במרשתת וידאו בו נראה ר' הירשל מספר כי באחת היחידויות איחל לו הרבי, "שתיקח עמך מכאן ברוחניות ובגשמיות". בתגובה אמר ר' הירשל לרבי: "רציתי לקחת את הרבי אתי". על כך השיב הרבי, "כאשר אתה לוקח מהרוחניות שכאן, הרי אתה לוקח איתי עמך, וכאשר אתה לוקח איתי עמך, עליך להשתמש בי לדברים טובים". ואכן, כזה היה ר' הירשל. יהודי תם וישר, שהשתדל להביא את הרבי לכל מקום שהוא יכול, ולעשות דברים טובים. בימים הנוראים היה נוסע לקהילות יהודיות רחוקות באוסטרליה, ארגנטינה, ובערים נוספות באירופה, ולכל מקום הביא עמו את דברי הרבי.

בשנה האחרונה לא חש בטוב, אך עדיין השתדל להגיע לתפילות ב'בית חיינו'. בשבועות האחרונים נפקד מקומו מספסלי 'בית חיינו', ובשבוע שעבר הגיעה הידיעה המצערת על פטירתו, והוא בגיל 85.

ילדות בעירו של הרבי

ר' הירשל נולד ביום השני של חג השבועות תרצ"ו בעיר דנייפרופטרובסק (יקטרינוסלב) שבאוקראינה, בה כיהן כרב העיר אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גוייס אביו לצבא הרוסי, וכעבור זמן קצר הגיעו נציגי הצבא לביתם להודיע כי הוא נהרג במלחמה. אמו לא יכלה להכיל את בשורת האיוב, ואיבדה את הכרתה… למרות שר' הירשל היה ילד קטן בן שש, המאורע הטראומטי הזה נחרת עמוק בזכרונו.

לאחר המלחמה החליטה אמו לעזוב את רוסיה, ובעזרת מבריחי גבולות מקצועיים הצליחה לעבור יחד עם בנה את הגבולות מרוסיה. ההוראה שקיבלו הייתה, להמתין לשעת חילופי המשמרות כאשר החיילים עסוקים בשיחה קצרה עם מחליפיהם, ואז לעבור בריצה את הגבול. איתרע מזלם, והחיילים הבחינו במשהו חשוד והחלו לירות לעברם. הירשל ואמו נצמדו לאדמה בחרדה, כאשר הכדורים שורקים מימינם ומשמאלם ואלומות האור סורקות את האזור בו הם מתחבאים. באותם רגעים הרגיש על בשרו את האימרה ש'לכל כדור יש כתובת'… האדמה שלידם ספגה כמות של כדורי תופת, והם ניצלו בנס. לאחר שהחיילים הפסיקו את הירי, המתינו השניים בדממה, וכעבור רגעים ארוכים שנדמו בעיניהם כנצח, התרחקו החיילים והם הצליחו לעבור את הגבול.

בסופו של המסע הגיעו למחנה העקורים בסמוך לברגן–בלזן. כמו רבים מניצולי השואה, גם אמו התקשתה לנהל חיי שגרה ולטפל בבנה היחיד. דודתו שרה שהתגוררה באנגליה וששמעה על מצבם הקשה, יצרה עמם קשר והציעה לגדל את הירשל הצעיר בביתה המרווח בלונדון. כך בגיל עשר הפליג הנער הצעיר באוניה לאנגליה, כשכל רכושו מסתכם בכיכר לחם שחור…

ילד בודד בדרך ללונדון

כאשר הגיע ללונדון, קיבלה אותו דודתו בהתרגשות גדולה, אולם השניים לא מצאו שפה משותפת שכן הוא לא ידע אנגלית, והיא לא ידעה רוסית… מלבד פערי השפה, הדודה שלא חוותה את מוראות המלחמה, התקשתה להבין את הלך הנפש ההישרדותי של אחיינה הצעיר. כך למשל, כאשר ראתה בתיקו את כיכר הלחם השחור, שכבר העלתה עובש, היא באופן טבעי השליכה אותה לפח האשפה. הירשל, שראה את אוצרו מושלך, קפץ מיד והוציא את כיכר הלחם מהפח, וכשהוא מחזיק את הלחם צמוד לחזהו, זעק בקולי–קולות על דודתו… מכיוון שלא הבינה את שפתו, לקח לה זמן לקלוט מה אירע כאן, ורק לאחר שהראתה לו במזווה את כמויות הלחם הלבן שיש עבורו, ושאר האוכל שקיים בשפע – הסכים הירשל לוותר על הכיכר המעופשת.

בעוד מנסה להתאקלם באנגליה, הפליגה אמו לארץ ישראל. זמן קצר אחר–כך חלתה ונפטרה בבית הרפואה, ומכיוון שלא היו לה קרובי משפחה, טיפלו בה אנשי הרבנות המקומית והביאוה לקבורה. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר ר' הירשל ביקש להפגש עם אמו, נודע לו על פטירתה, אך למרבה הצער והכאב באותם ימים לא היו לחברא קדישא רישומים מסודרים, והוא לא הצליח לאתר את מקום קבורתה. כך נותר יתום עגול, שאפילו לא יכול לעלות על קברם של הוריו.

בלונדון נאלץ להתמודד עם גילויי אנטישמיות. כאשר היה חוזר עם חבריו מבית הספר היהודי, הם עברו דרך רחובות שהופצצו ב'בליץ' שערכו הגרמנים בלונדון, ונערים גויים נהגו להתחבא בין ההריסות ומשם לידות אבנים לעבר הנערים היהודיים. כאשר היה מזהה את ה'שקצים' עומדים בין ההריסות, היה הירשל רץ לעברם ללא פחד, ומחזיר להם מנה אחת אפיים. עם הזמן למדו הגויים שלא להתחיל עם חבורת התלמידים היהודיים.

קרובי משפחתו שלחו אותו ללמוד בישיבות גייטסהד ומנצ'סטר, ולאחר שסיים את חוק לימודיו, למד את מלאכת הצורפות והתחיל לעבוד כתכשיטן. תחילה התגורר בברמינגהאם ומאוחר יותר התיישב בלונדון.

ההתקרבות לחב"ד

אף שניהל אורח חיים של יהודי שומר תורה ומצוות, חש ר' הירשל שמשהו חסר בחייו. בגיל שמונה עשרה, התחיל ללמוד תורה עם חסיד חב"ד בשם הרב יעקב גורקוב, שהפיץ חסידות וזכה להדרכות מפורטות מהרבי. הרב גורקוב פתח בפניו צוהר אל עולמה של תורת החסידות וסיפר לו אודות הרבי.

ר' הירשל חש משיכה לרבי, מאחר שאביו היה רבה של עיר הולדתו. הוא כתב לרבי מכתב וביקש את ברכתו בשלושה תחומים: שכל טוב, פרנסה טובה, ומציאת הזיווג הנכון. זמן קצר אחר כך קיבל תשובה ובה כתב הרבי שיזכיר אותו לברכה בתפילותיו, ואיחל לו כי יבשר בשורות טובות בקרוב. אכן, לא חלפו שבועיים, והוא פגש את אשתו לעתיד, מרת צביה תבלחט"א.

הדרכות מהרבי ביחידויות

כעבור זמן לא רב, בשנת תשכ"ב הגיע ר' הירשל לניו יורק עם קבוצה של יהודים מאנגליה, כחלק מנסיעה קבוצתית שארגן מר זלמן יפה ממנצ'סטר. אז גם זכה להיכנס לראשונה ליחידות עם הרבי, ומיד חש כי זהו החיבור שאותו חיפש. במהלך היחידות העלה בפני הרבי את נושא הפרנסה. הרבי שאל אותו לגבי אופן עבודתו – "האם אתה עובד לפי יחידה, או לפי שעות?", שאל הרבי.

הרבי עודד את ר' הירשל להקדיש זמן לשיפור הכישורים שלו כתכשיטן, וציין שאת זאת יוכל לעשות רק אם יעבוד לפי יחידה, וכך לא יהיה לחוץ מבחינת זמנים. בעקבות עצת הרבי, הקים ר' הערשל בית מלאכה קטן בביתו, ולאורך שנים עבד על שיפור הכישורים. הרבי גם עורר אותו לחתום את חתימתו על כל יצירת אומנות שיוצאת מתחת ידיו.

זמן מה אחר כך, בעת ביקור בניו יורק, קיבל ר' הירשל עבודה במנהטן עבור חברה שביקשה ממנו לעשות עבורה עיצוב תכשיטים. הוא עבד קשה על המיזם הזה, אך כעבור זמן מה, חש שהוא מתחיל לעבוד קשה מדי עבור כסף. לכן, בפגישתו הבאה עם הרבי, החליט להעניק לרבי את כל הסכום. כאשר עשה זאת, הרבי חייך, ואחר כך שלף שטר של מאה דולר מתוך מה שנתן ואמר: "מאחר שכסף זה ניתן לי כדי לעשות בו כטוב בעיניי, הייתי רוצה שתיקח את זה ותוציא אותו כדלהלן… מקובל להביא אתך מתנה לאשה, לכן קנה לה מתנה בזה, ובעודף קנה ספרי יהדות עבור ילדיך".

באחת השנים נסע לתקופה ארוכה לניו–יורק, בתקווה שיצליח למכור שם את מוצרי האמנות שייצר, בסכומים יפים. הוא ייצר כמה תכשיטים יפים, אך למרבה הפתעתו לא הצליח למכור אף אחד מהם… הוא היה רגיל שעבודותיו מבוקשות על ידי הציבור, ולא הבין מה קרה פתאום. כאשר נכנס ליחידות, סיפר לרבי על התופעה המוזרה, והראה לרבי את אחד התכשיטים שלא–נמכרו. הרבי העיף מבט ביצירה, ואמר: השתמשת ב–19 אבנים ביצירת האמנות. היה כדאי שתשתמש במספר זוגי. או 18 או 20. ר' הירשל התפעל מכך שהרבי נקב בסכום המדוייק של האבנים לאחר מבט חטוף, ועוד יותר התפעל שמהרגע ששינה את מספר האבנים המשובצות למספר זוגי – כל התכשיטים נמכרו במהירות.

באחד הימים זכה ר' הירשל לייצר כלי כסף במיוחד עבור הרבי. היה זה לאחר ששמע שהרבי נוהג לשתות כוס תה, וכדי שלא יהיה לרבי חם ביד כאשר הוא מחזיק את הכוס – הכין ר' הירשל טבעת כסף מעוצבת, שבה יכולים להניח את הכוס ולהחזיק אותה.

רוח הקודש גלויה במכתב הרבי

זמן קצר לאחר התקרבותו לרבי, בשנת תשכ"ב, החלה אשתו לסבול מכאבי בטן איומים. היא פונתה לבית הרפואה, שם הודיעו לה שהיא סובלת מאבני כיס המרה, ואכן ניתן היה לראות זאת די בבירור בצילומי הרנטגן. הרופא המליץ על ניתוח, ואף הוסיף ואמר, "אם מישהו יאמר לך אחרת, הוא רמאי". גב' פקר קיבלה את דבריו, ונקבע תאריך לניתוח. מטבע הדברים, היא הייתה מאוד לחוצה לקראת הניתוח, וכתבה לרבי לבקש את ברכתו, אך לא הגיעה שום תשובה.

בהשגחה פרטית, בית ההארחה הכשר שבו היו אמורים ילדיהם לשהות בעת הניתוח ובתקופת ההחלמה שבעקבותיו, היה מלא בשעתו, ולכן הם נאלצו לדחות את מועד הניתוח. בדיוק אז קיבלו מכתב מהרבי, בו נאמר: "מאחר שבכל מקרה יש תקופת המתנה לפני הניתוח המוצע, כדאי היה לנצל זמן זה לנסות דיאטה ולבדוק שמא זו תייתר את הניתוח. אחרי התנסות בדיאטה, כדאי יהיה להיוועץ שוב ברופאים מומחים, וייתכן שהם ישנו את דעתם בנוגע לצורך בניתוח, שכן, ידוע לי על מקרים רבים שבהם דיאטה מבוקרת הוכחה כיעילה".

גב' פקר ניסתה כמובן את הדיאטה המדוברת, שכללה פירות ומיצי פירות, והבעיה חלפה. מכיוון שכך, היא לא טרחה לקבוע מועד חדש לניתוח. זמן מה אחר כך, היא סבלה מבעיות ברגליה, ובמהלך הבדיקות ציינה בפני הרופא שהייתה לה בעבר בעיה של אבני כיס המרה. הרופא ביצע צילומי רנטגן, אך לא מצא דבר. "מי אמר לך שהיו לך אבני כיס המרה?" שאל בפליאה. עצתו הפשוטה של הרבי ריפאה אותה לחלוטין.

חלפו שלוש שנים, וגב' פקר חלתה שוב. רופא שבא לביקור–בית החליט לזמן אמבולנס שייקח אותה באופן מיידי לבית הרפואה. היא נשארה שם לאורך השבת, ומצבה השתפר, כך שמיד במוצאי השבת היא שוחררה. ר' הירשל עצמו התארח אצל חברים, וכאשר הגיע הביתה במוצאי שבת מצא מכתב מהרבי מחכה לו בתיבת הדואר.

מכיוון שלא התקשר למזכירות הרבי לבקש ברכה להחלמתה של אשתו, הוא בהחלט היה מופתע מהמכתב, ובפרט מתוכנו: "עד שמכתב זה יגיע אליך, אני מקווה שכל מי שזקוק לברכת ה' לשיפור מצב בריאותו יזכה לאותו שיפור מיוחל. במקרה שכזה, יש לעשות את כל הדרוש על פי דרך הטבע, בהדרכתו ובטיפולו של רופא, המשמש צינור לקבלת ברכת ה', ככתוב (דברים טו, י), 'וברכך ה' אלוקיך, בכל אשר תעשה'".

תוך כדי שהוא קורא את המכתב, קיבל ר' הירשל את הידיעה שאשתו מרגישה יותר טוב, ושהיא בדרכה הביתה. אך מה שהדהים אותו יותר מכל הייתה העובדה שמכתבו של הרבי נשלח מניו יורק עוד לפני שהיא בכלל חלתה. למעשה, התאריך על המכתב היה עשרים וחמישה ימים קודם לכן…

רבי, עזור לי!

ר' הירשל התקשר לרבי בכל נפשו ומאודו. הוא למד בקביעות את שיחותיו ומאמריו של הרבי, ועם השנים רכש בקיאות בתורתו של הרבי. הוא לא רק למד את תורת הרבי, אלא פשוט 'חי' את תורתו והוראותיו של הרבי. הוא ניצל את עבודתו כדי להפיץ את רעיונותיו של הרבי בקרב הלקוחות שלו, אך לא עצר שם. מפעם לפעם היה שולח מכתבים למערכות עיתונים יהודיים, בהם הציג את עמדתו של הרבי בנושאים העומדים על הפרק.

כשהיה זקוק לסייעתא–דשמיא מיוחדת, הייתה שגורה על לשונו הקריאה והבקשה 'רבי, העלפט מיר'. רבי, עזור לי. מפעם לפעם היה מספר לילדיו על סיטואציה בה היה זקוק לברכה מיוחדת, וכיצד מיד לאחר שביקש את עזרת הרבי – ראה במוחש הצלחה על–טבעית.

עוד לפני שהתפשט הנוהג לכתוב לרבי ולהכניס את המכתב לאגרות הקודש – כאשר היו לו ספיקות שהיה צריך להחליט בהם על המקום, ולא יכול הי' לחכות למענה מהרבי וכדומה, הוא היה פותח חומש, ולוקח הוראה מהפסוק הראשון שעלה לנגד עיניו.

פעם קיבל הצעה להגיע לתערוכת תכשיטים עם כל היצירות שיש לו במלאי, ומארגני התערוכה הבטיחו לו כי ירכשו את כל הפריטים שיביא עמו. זו הייתה הצעה מפתה מאוד, ולמרות שהתערוכה הייתה במרחק של שש שעות נסיעה מביתו, הוא יצא לדרך יחד עם חתנו הרה"ח ר' מנחם מענדל שגלוב. לאחר שעברו את רוב הדרך וכבר היו קרובים ליעד, לפתע החל לחשוש שמא יש כאן תרגיל 'עוקץ' כלשהו. הוא שיחזר שוב ושוב את שיחותיו עם מארגני התערוכה, ולא מצא בהן פגם, אבל התחושה המעיקה לא עזבה אותו. הוא לקח לידיו את החומש, שתמיד היה במכוניתו, ופתח באקראי בין דפיו. עיניו נחו על הפסוק 'והנחש היה ערום'… הוא מיד אמר לחתנו: מדובר בחבורת רמאים, ואנחנו חוזרים כעת לבית. למחרת התפרסמה בעיתונות ידיעה על חבורת שודדים מתוחכמים שפיתו שש סוחרים להגיע אליהם עם כל הסחורה. חמשה סוחרים שהגיעו – נרצחו ונשדדו על המקום. ואילו השישי לא הופיע בסופו של דבר, וכך ניצל. הסוחר השישי היה ר' הירשל…

ביחידות עם בנו משה

בשנת תשל"ה נסע ר' הירשל לרבי לחג השבועות, כדי לחגוג את יום הולדתו ביום השני של שבועות במחיצת הרבי. הוא נסע יחד עם קבוצת האורחים שהגיעו מאנגליה עם הרה"ח ר' זלמן יפה. בנסיעה זו לקח איתו את בנו הגדול משה.

למרות שהיה ילד קטן בימים ההם, זוכר ר' משה היטב את היחידות. לאחר המתנה ארוכה לתורם, כשהם יושבים על המדרגות ליד הכניסה לחדר הרבי, נכנסו סוף סוף ליחידות. הרבי דיבר באריכות עם אביו, ומפעם לפעם פתח המזכיר את הדלת בניסיון לזרז אותם לצאת מהיחידות…

לאחר שהרבי סיים לדבר עם ר' הירשל, פנה אל בנו משה, והתעניין מה הוא לומד. אחר–כך שאלו הרבי כמה שאלות על מספר החוטים והקשרים בציצית, כדרכו של הרבי לשאול בנושא זה את הילדים הקטנים שנכנסו ליחידות. משה הצעיר נהנה מאוד שהצליח להשיב על שאלותיו של הרבי, וכאשר היישיר את מבטו אל הרבי, הוקסם למראה עיניו של הרבי, שבהקו באור יקרות. המראה הזה מלווה אותו עד היום הזה.

לקראת סיום הביקור, בט"ז סיון תשל"ה, בעת ה"צאתכם לשלום" לאורחים שהגיעו מאנגליה, נשא הרבי בעומדו בכניסה ל–770, שיחה מיוחדת שארכה למעלה מעשר דקות. ולאחריה חילק הרבי לאורחים מאנגליה תניא עם תרגום לאנגלית. ר' הירשל איחר מעט לחלוקת התניא, והרבי הזכיר אותו ושאל את הרב גרונר: היכן פקר?…

•

פעם נסע לשבתון באחת הערים באנגליה, ולאחר השבת הלך לבקר את רב העיר. הרב נכנס עמם בשיחה, ובין השאר שאל שאלה עמוקה בנושא נבואתו של אלישע הנביא, שהיה 'פי שניים' מרבו אליהו. ר' הירשל לא ידע להשיב על השאלה, וגם כאשר שאל כמה חסידים אחר–כך, הם לא ידעו להשיב על השאלה.

בהזדמנות הבאה כאשר היה ביחידות אצל הרבי – סיפר לרבי על שאלתו של הרב. הרבי קם ממקומו לעבר הספרייה, והחל להוציא כמה ספרים שבהם מדובר על הנושא הזה. ממקום עומדו יכל ר' הירשל לראות את שם הספר שהרבי הוציא, ומיהר להוציא דף ועט ולרשום את שמות הספרים שהרבי הוציא, כולל העמודים בהם עיין הרבי. הרבי עיין כך בכמה וכמה ספרים, ואחר–כך נתן לו שני מראי–מקומות, שיאמר לרב ששם יש תשובה לשאלתו. הרבי אף הוסיף ואמר שיעביר את הדברים לידיעתו של הרב ווגל מלונדון, שיעמוד בקשר עם הרב.

יצירת החנוכיה ב–770 עם הקנים האלכסוניים

אהבתו של ר' הירשל לרבי דחפה אותו להגר מאנגליה לניו יורק. הוא עבר מדירה לדירה, עד שסוף סוף הגיע לדירה בבניין שמול 'בית חיינו'. למרות שבאותם ימים כמעט ולא היו יהודים שהתגוררו מעברה השני של שדירת איסטערן פארקוויי, ומשפחת פקר הייתה המשפחה היהודית הראשונה בבניין – לא היה מאושר מר' הירשל. בבית זה התגורר ר' הירשל עד יומו האחרון.

דבר אחד הפריע לו, שליד הבית צמח עץ גדול שהפריע לו לראות את 'בית חיינו' היישר מחלון ביתו… כמה ימים אחר–כך הופתע ר' הירשל לראות את פועלי העירייה מגיעים עם משאית וציוד כבד, וכורתים את העץ הענק. ההסבר שהפועלים סיפקו, היה שהעץ קרוב מידי לברז החירום של מכבי האש. אולם לר' הירשל היה ברור כי תפילתו נענתה במהירות.

ההשגחה העליונה הובילה אותו לשכונת קראון הייטס בדיוק בזמן הנכון, וזמן קצר לאחר שהגיע לשכונה – הגיעה לפתחו הבקשה לייצר מנורת זהב אלכסונית עבור הרבי, מה שהיה בעיניו לגולת הכותרת של חייו.

וזה מעשה המנורה:

בהתוועדות שנערכה בשבת פרשת מטות מסעי תשמ”ב, הקדיש הרבי ביאור נרחב על אודות צורת קני המנורה בבית המקדש. הרבי צלל לאורכה ולרוחבה של הלכה, והוכיח בבירור כי קני המנורה במקדש היו באלכסון, כפי שמשמע מרש”י ומציור הרמב”ם שהתגלה באותה תקופה. הרבי לא התעלם מהקושיות והשיטות השונות בנושא, וביארן ותירצן אחת לאחת, כולל שאלות שנובעות מהעלם והסתר של הגלות.

מעבר לביאור ההלכתי העמוק על קני המנורה, כדרכו של הרבי, היו גם השלכות מיידיות ומעשיות לדברים. הרבי ראה בשינוי ציורי המנורה שלב נוסף בניתוק עם ישראל מחשכת הגלות והשעבוד. לא פחות. הרבי קישר את המנורות העגולות לגלות וחושך, והזכיר את ההשפלה והצער שנעשה ליהודים משער טיטוס הידוע לשמצה. החנוכיות עם קני חצי עיגול, הסיק הרבי, הם סמל מובהק לאותו הלך מחשבה גלותי.

הרבי מלך המשיח לא הסתפק בכך, ועורר כי גם החנוכיות שעושים לימי החנוכה “כדאי לעשות קניהן באלכסון”. כדרכו של איש הלכה צרופה הדגיש הרבי כי אין בכך חשש לעשיית כלי הדומה למנורת המקדש, כיוון שבחנוכייה ישנם שמונה קנים בניגוד לשבעה שהיו במקדש.

בהתאם הכלל “מה שהוא מצווה לאחרים – הוא עושה בעצמו”, באותה שיחה ידועה עורר הרבי גם על המנורה שב–770: “ישנם מנורות של חנוכה עשויות בצורת חצי קשת, ועד שגם החנוכייה של “770” היא בצורת חצי קשת”.

בעקבות זאת התעורר הרב חיים ניסלביץ, כיום משפיע בישיבה קטנה ‘תורת אמת’ בירושלים, ואז ‘תמים’ מן המניין ב–770 לשנות את החנוכייה הגדולה, ובכך למלא את הרצון הק’ של הרבי. על פרשת 'מעשה המנורה' שיוצרה על ידי ר' הירשל פקר, סיפר הרב ניסלביץ’ בראיון ל'בית משיח':

“הייתי אז בחור מן המניין ב–770” – נזכר הרב חיים ניסלביץ’ – “לאחר חודש תשרי תשמ”ג התחלתי לחשוב לעצמי כי עוד מעט יגיע חג החנוכה, וצריך לעשות משהו בעניין החנוכייה הגדולה. ראשית ניגשתי לחסיד הרב הירשל חיטריק, שתרם את החנוכייה הקודמת, ושאלתי אותו אם הוא מתכונן לעשות חנוכייה חדשה שתהיה עשויה כפי דברי הרבי. כיוון שהשיב לי בשלילה, הרגשתי שהדרך פתוחה בפני לתיקון העניין.

“מאידך, חששתי שאם תיוודע לו התכנית, הוא יכניס פתק לרבי ואז כל העניין ירד לטמיון, כיוון שאצל הרבי עניין המחלוקת הוא מעל הכל, ועדיף שיהיה שלום מאשר חנוכייה כמו שצריך. התחלתי אפוא לפעול בנושא מתוך חשאיות מלאה.

“פניתי לידידי הטוב הת’ זלמן שארף, ולאחר שלמדנו את הנושא בכל פרטיו, וידענו בדיוק מה אנחנו רוצים, פנינו לר’ הירשל פקר, יהודי מאנגליה צורף במקצועו ותושב השכונה, ושאלנו את חוות דעתו בעניין. לאחר מחשבות הוא אמר שאפשר לעשות חנוכייה גדולה עם כל הפריטים הכתובים בתורה, גביעים וכפתורים וכמובן קנים ישרים. כמובן שלא עוברים בכך על האיסור ליצר כלים בדוגמת כלי המקדש – מכיוון שבחנוכייה יש שמונה קנים ולא שבעה, כפי שהיה במקדש, וכפי שהרבי מציין בשיחה”.

בראיון ל'בית משיח' סיפר ר’ הירשל פקר על השתלשות הדברים מנקודת מבטו: "באחד הימים הגיעו אלי שני הבחורים, ניסלביץ’ ושארף, וביקשו להכין חנוכייה גדולה כזאת. היה זה ארבעה ימים לפני חנוכה, ואמרתי להם באירוניה ‘חבל שלא באתם יום אחד קודם הדלקת נרות’… זה היה פרוייקט גדול ומסובך ואילו הזמן שעמד לרשותי היה מינימלי. למרות זאת נכנסתי לעניין בהתלהבות והתחלתי לבנות את החנוכייה עם כל הפרטים.

“עבדתי על כך כמעט עשרה ימים רצופים, ועוד שני לילות ארוכים. זו הייתה עבודה מיוחדת במינה שנעשתה מתוך התלהבות לא–רגילה…”

ממשיך הרב ניסלביץ’ לספר: עלות החנוכייה הגיעה לכ–3000 דולר, סכום נכבד כיום ובימים ההם עוד יותר. פנינו לנדיב ר’ מרדכי נאגל, והוא נתן בשמחה את הכסף כדי לבצע את רצונו הק’ של הרבי.

“מתברר כי העבודה לא הייתה פשוטה, מורכבת ואפילו מפרכת. כשהגיע הלילה הראשון של חנוכה והחנוכייה טרם הייתה מוכנה – הייתה לנו עגמת נפש רבה”, נזכר הרב ניסלביץ’. “לקחנו כמה בחורים והתחלנו לעבוד בלילות בבית הצורפות של פקר, כדי לעזור במה שאפשר ולקדם את העניין בזריזות רבה.

“אני זוכר היטב את עגמת הנפש שהייתה בלילה הראשון, כאשר הציבו את החנוכייה הגדולה על בימת הרבי, ואני ידעתי כי הרבי רוצה חנוכייה אחרת, בעלת קנים אלכסוניים–ישרים. התנחמתי בלבי כי עוד ימים ספורים החנוכייה תיראה אחרת.

“לבסוף הושלמה המלאכה הגדולה בעיצומו של חג חנוכה. החנוכייה הייתה גדולה ומהודרת, מרשימה ומרתקת עין. מצופה בזהב טהור. העבודה הגדולה הסתיימה רק לקראת הדלקת נר שישי של חנוכה”.

בין כה וכה הביאו התמימים חיים ניסלביץ וזלמן שארף את החנוכייה ל–770 בשעות הערב לקראת תפילת ערבית, והציבו את החנוכייה דקות ספורות קודם כניסתו של הרבי. מאות אנשים עמדו סביבה והביטו בה בהתפעלות. “המתח היה עצום”, נזכר הרב ניסלביץ’. “לא ידענו איך העניין יתקבל ואיך הרבי יגיב: בחיוב? בשלילה? תהיה לו נחת מזה או חלילה יורה להחזיר את הקודמת מפאת כבודו של התורם…

“כשהרבי נכנס ל’זאל’ הגדול הוא מיד שם לב לחנוכייה החדשה, ותוך כדי עלותו על הבמה נתן בה מבט ארוך. כשהגיע למקומו הסתכל בסידור – אות לתחילת התפילה. לא ידענו איך לפרש את התגובה של הרבי, אך לפתע הסתובב הרבי שוב וסקר את המנורה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה וחוזר חלילה. כאן ראינו דבר פלא: במשך כל התפילה, כשרק הייתה אפשרות, הרבי הסתובב אחורה והביט על המנורה…

“לאחר תפילת ערבית הדליקו בה את הנרות ולאחר מכן עלה לחדרו הק’. כששאלנו לאחר מכן את אחד המזכירים לתגובתו של הרבי, הוא השיב כי ראה על פניו של הרבי שביעות רצון רבה. עבורנו זו הייתה השמחה הגדולה ביותר שיכולה להיות – לעשות נחת רוח לרבי!”

הדיוק של הרבי בנר השישי

פרטים נוספים על אותה הדלקה, ודיוק מדהים של הרבי, סיפר הרב פרץ בלוי:

"המתח היה גדול, כיצד יגיב הרבי וכו'. והנה, ר' אשר ששונקין מדליק את המנורה בהתלהבות (כדרכו) וכשמגיע לסיום ההדלקה, הרבי מסמן משהו בתנועת ידו לר' אשר כעין תנועת הנחייה וביקורת על ההדלקה. ההנחייה לא הובנה ולאחר שהרב גרונר שאל את הרבי לכוונתו – הרבי הורה שיניח את השמש במקום אחר ולא על החנוכייה. היה מתח גדול והתמימים ממש התאכזבו ולא הבינו "מה לא בסדר"? יש לציין שככלל האירוע עצמו היה מלא הוד וקדושה ושמחה ודווקא הייתה ניכרת קורת רוח מהרבי, אך הסיפור הזה העיב קצת (הושקעו המון משאבים וזמן להגיע אל הרגע המיוחל הזה).

"הבחורים ביקשו מהריל"ג לשאול אצל הרבי מה פשר ההוראה, ואז התברר משהו מרתק, וכאן ניתן לראות את זהירותו הגדולה של הרבי בחשש–חשש–חשש של 'פרשנות' שעלולה "לפגוע" בדבר ה' זו הלכה: הריל"ג הסביר בשם הרבי שכיוון שה"חנוכייה–מנורה" שהתמימים הכינו בהתלהבות של התקשרות דומה להפליא למנורת המקדש, ואכן הרבי מאוד מאוד נהנה ממנה, אך כיוון שמדובר ביום השישי של חנוכה, וביחד עם השמש נוצר מצב שדולקים 7 נרות על מנורה שדומה לשל בית המקדש, אז למרות שאין בזה ח"ו שום חשש הלכתי בגלל שיש למנורה 8 קנים. אבל כיוון שמרחוק זה יכול להתקבל כמנורה עם 7 קנים (מספר הנרות שדולקים ביום השישי של חנוכה, עם השמש) – לכן רצוי להתרחק מזה, וכיוון שהשמש בדגם שהכינו לא היה מספיק בולט כלפי מעלה [ה"ראש" של הבחורים היה שצריך לעשות ככל האפשר שיהיה דומה למנורת המקדש, ולכן את השמש, שהוא נמצא בקנה המרכזי, הם עשו במוט אלכסוני, כפי שרואים בהרבה חנוכיות, שהוא מרוחק משורת הנרות, כך שיבלוט שאיננו מסדרת הנרות, ועשו רק הגבהה קטנה, בכך הם גם ענו על הדרישה ההלכתית לשנות את מקום השמש מהנרות לגבי חנוכה, וגם, כך סברו, יצרו מצב אופטימלי שהחנוכייה דומה מאוד למנורת המקדש], ולכן הורה הרבי להניח את השמש למטה מהנרות על מקום נמוך כדי שח"ו לא יווצר "תדמית" של "מנורת מקדש"!

"כמובן, שמיד תקנו את חנוכיית 770 ור' הירשל פקר שינה את הקנה האמצעי באופן שהוא בולט מאוד מאוד למעלה וגם נמצא במצב מאונך כמו כל הנרות, וכך אנו רואים בחנוכייה של 770 כיום.

"מה שאנו לומדים מהסיפור הזה, עד כמה הרבי נזהר שלא לגעת ב'אבק' של האיסור של "לא תעשון איתי" של עשיית מנורה כצורת המקדש!".

כאשר ר’ הערשל פקר סיפר את 'מעשה המנורה', הוא חתם את סיפורו: “בליל שבת הקרוב, הרבי יצא לאחר התפילה לעבר המדרגות, ואני עמדתי בין שאר מאות החסידים. לפתע הרבי הסתובב אלי ובמאור פנים לא–רגיל איחל לי “גוט שבת” ואני הרגשתי שבכך הרבי מודה לי על המלאכה”…

בשנים אחר–כך ייצר ר' הירשל חנוכיות דומות לאישים פרטיים ולמוסדות, כאשר המפורסמת שבהם היא מנורת הענק בדוגמת מנורת בית חיינו, המוצבת לראווה במרכז קניון 'ממילא' בירושלים.

הרבי נהנה
מהמכתבים של ר' הירשל

בשנים האחרונות חלק ר' הירשל את הגיגיו עם תושבי שכונת קראון הייטס, כאשר מפעם לפעם חילק בבתי הכנסת של השכונה דפים עם רעיונות מקוריים על פרשת השבוע או החג הקרוב. הוא עשה כך לאור הוראת הרבי שכל אחד יחדש בתורה ויעלה את הדברים על הכתב. את דבריו תיבל בדברי התעוררות, ובעיקר היה קורא לאחדות בין אנ"ש, ומפציר שכל אחד יחשוב מה הרבי רוצה מאיתנו?

תושבי השכונה אהבו לקרוא את הדברים, וכפי שביטא זאת אחד המנחמים ב'שבעה': ר' הירשל לא כתב את דבריו ממקום של 'מוכיח בשער', אלא הדברים יצאו מלבו האוהב. אנשים הרגישו זאת, ולכן הדברים התקבלו, בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב – נכנסים ללב'.

כמה שנים לאחר ג' תמוז, פרסם ר' הירשל מכתב התעוררות לקראת י"א ניסן בנושא ההתקשרות לרבי והקאך המיוחד שצריך להיות בענייני משיח. בלילה חלם ר' הירשל שהרבי אומר לו כי הוא מאוד נהנה מתוכן הדברים. הרבי הוסיף ואמר לו בחלום, כי הוא עצמו ידאג לפרסם את זה לכל השלוחים.

כאשר ר' הירשל התעורר בבוקר ונזכר בחלומו, הוא לא הבין כיצד המכתב שלו יגיע לכל השלוחים… לא חלפו כמה שעות, והנה הוא מקבל טלפון ממשרד השלוחים. אחד האחראים שם על משלוח חומרים לשלוחים אמר כי מאוד נהנה לקרוא את מכתבו המעורר, והוא מבקש את רשותו לפרסם את המכתב לכל השלוחים!… ר' הירשל הרגיש ש'שלוחו של אדם כמותו', וכאילו הרבי עצמו פרסם את המכתב.

כיוצא בזה בהזדמנות אחרת, כאשר ייצר כתר–תורה לאחד מספרי התורה שהוכנסו ב–770, ובחגיגת הכנסת ספר התורה, כובד לדבר והסביר את המשמעות הפנימית מאחורי העיצוב שהיה עשוי משלושה עיגולים מונחים זה על גבי זה. לאחר מכן סיפר לו הרב גרונר, כי הרבי שמע את הדרשה שלו, והיה נראה כי הרבי נהנה מהרעיונות שהביע בעיצוב הכתר.

ר' הירשל נפטר באור לכ"ח מנחם אב תשפ"א, והלוויתו עברה על יד חזית 770 בדרכה לבית העלמין מונטיפיורי בו נטמן. הותיר אחריו את רעייתו מרת צביה; בתו מרת חיה הורביץ מקראון הייטס; בתו מרת דבורה שגלוב מפלורידה; בנו ר' משה פקר מפלורידה ובנו ר' מאיר פקר ממקסיקו.

יהי רצון שתיכף ומיד יקויים הייעוד הקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם.