מ. פריד, מגזין בית משיח

***

״נוסף על האמור לעיל על דבר ההוספה בעניין החיים לכל אנשי הדור על ידי נשיא הדור – הרי גם אנשי הדור פועלים הוספה בעניין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בעניין ההכרזה "יחי המלך".

 ובאותיות פשוטות: לאחרי שישנה השלימות ד"חיים" שנה לנשיאותו דנשיא דורנו – צריך להיות הוספה עיקרית בעניין החיים על ידי פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא.

…והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את מעשינו ועבודתינו – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות״.

35 שנים חלפו מאז אותה שיחה מיוחדת בב' ניסן תשמ"ח, אותה נשא הרבי בביתו שברחוב פרזידנט, ובה גילה את המעלה והחשיבות של הכרזת "יחי המלך", וכוחם של העם לפעול תוספת חיים במלך באמצעות הכרזה זו.

במכתב של אחד התמימים מהתקופה ההיא מתואר, כי לאחר אותה שיחה נעמדו אנ"ש והתמימים בחצר ביתו של הרבי, ובזעקה-שאגה אדירה שפרצה מעמקי נשמתם קראו הכריזו והצהירו "יחי המלך", "יחי המלך המשיח" וכדומה. "אוצר המילים דל מדי לבטא את מעיין הרגשות…", חתם אותו בחור את תיאורו.

הכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו" הייתה נהוגה בליובאוויטש שנים רבות קודם שיחה זו. מאז ייסד הרבי לומר את י"ב הפסוקים, הונהג בקעמפים החב"דיים שאחרי אמירת י"ב הפסוקים מכריז אחד הילדים "יחי אדוננו מורנו ורבינו", וכל הילדים עונים אחריו, שלוש פעמים רצופות. בכ"ף מנחם אב תשל"ו, הורה הרבי במפתיע שהילדים יאמרו את י"ב הפסוקים. אחד הילדים נעמד לומר את י"ב הפסוקים, ובסיום הכריז שלוש פעמים – כנהוג בקעמפים – "יחי אדוננו מורנו ורבינו". מאז והלאה, בכל פעם שהרבי הורה לילדים לומר את הפסוקים, בכינוסי ילדים וכדומה, סיימו בהכרזת ה"יחי".

לאחר שהרבי עורר על מעלתה של הכרזת "יחי המלך", היה די צפוי שבמוקדם או במאוחר יתאחדו שתי ההכרזות לכדי הכרזה אחת. ואכן, במהלך חודש אייר הכריזו ושרו כמה פעמים בנוכחות הרבי את הנוסח המלא של "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

 בשמחת תורה תשנ"ג עודד הרבי בחוזקה את שירת "יחי אדוננו", ומאז במשך למעלה משנה עודד כמעט בכל יום, ולעיתים פעמיים ביום, את שירת והכרזת "יחי אדוננו", ששרו החסידים לאחר התפילה עם הרבי. מאז פשט המנהג בקהילות חב"ד להכריז "יחי אדוננו" לאחר כל תפילה, וכן במעמדים מיוחדים.

במהלך השנים התעוררו שאלות שונות בקשר לחשיבות ההכרזה, נוסח ההכרזה, והצורך בה במעמד ומצב שלאחר ג' תמוז תשנ"ד. קולמוסים רבים נשתברו בפולמוס זה, ועשרות מרבני ומשפיעי אנ"ש התייחסו בהזדמנויות אין-ספור לחשיבותה ומעלתה של הכרזת "יחי אדוננו" דווקא בזמן זה של העלם והסתר.

 בשורות שלהלן הבאנו לקט נבחר משיחם של חסידים בנושא חשוב זה.

גדול בטחוננו כי כתבה זו תלבה ותבעיר מחדש את אש ההתלהבות ותרענן את החיות החסידית בהכרזת 'יחי אדוננו' בתוך כלל הפעילות לקבלת המלכות ולהפצת בשורת הגאולה והגואל – עדי התגשמות הבשורה ושלימות היעוד בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.      

מה כל כך חשוב בהכרזת 'יחי המלך'?

מהי חשיבותה של הכרזת ה"יחי", ומדוע עשו ממנה עיקר כל-כך?

הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי (ע"ה): על פי הנהגת הרבי ודבריו בשיחות, אפשר לחלק את זה לשלושה עניינים מרכזיים:  התקשרות – ה״יחי״ הוא הדבר אותו החדיר לנו הרבי במשך התקופה האחרונה לפני ג׳ תמוז, וכיון שזהו הדבר האחרון לעת עתה שקיבלנו מהרבי, הרי זהו שמבטא את התקשרותנו לרבי העומד מעל הכל בראש מעינינו: עם זה אנו חיים, עם זה אנו מתפללים, לומדים, מתוועדים, ופועלים את השליחות שהוטלה עלינו.

קיום הוראת הרבי – הכרזת ״יחי״ ״מכריזה״ שיש משיח שנמצא כבר ופועל בעולם, ויש לקבל את מלכותו, ו״הנה זה בא״ – וזה פשוט יישום הוראת הרבי על פרסום בשורת הגאולה.

קבלת המלכות – המתבטאת בהכרזה זו, שזהו עניין המהווה יסוד חשוב ביותר בכלל עניני משיח.

הרב יצחק הכהן הענדל (ע"ה): חשוב להדגיש שמדובר בעניין המיוסד על שיחות קודשו של הרבי, ומכיוון שכך, עלינו לייחס להכרזה זו חשיבות מיוחדת, לפחות כשם שמייחסים אנו חשיבות לכל עניין שהרבי מדבר עליו בשיחות.

ולגבי העובדה שעניין זה הפך להיות מרכזי ביותר בחיי החסידים בשנים האחרונות – הרי הסיבה הפשוטה לכך היא, מצד תוכנה של ההכרזה: כיוון שרצונו הנפשי הפנימי של כל חסיד הוא להביא להוספת חיים במלך, הוא כ״ק אדמו״ר מלך המשיח – הרי כאשר חסיד שומע מהרבי שיש הכרזה שפועלת הוספת חיים במלך, מיד הופכת הכרזה זו לעניין עיקרי אצלו!

ומעל הכל – מאז שמחת תורה תשנ״ג, הפכה הכרזת ה׳יחי׳ לעניין מרכזי באישורו ועידודו הישיר של הרבי, כאשר במשך שנה שלימה יצא הרבי כמעט מידי יום ועודד בגופו הק׳ את הכרזת ה׳יחי׳. כל חסיד זוכר את אותם רגעים מיוחדים. אני זוכר כיצד עמדתי סמוך לרבי באחת הפעמים הללו, וברכתי את הרבי בברכת כהנים וב״יחי אדוננו״, והרבי ענה ׳אמן׳! מאז החל הרבי לעודד את הכרזת החסידים – הרי באותו רגע הדבר מופקע מלהיות עניין אישי של החסידים בלבד, והוא הפך להיות עניין של הרבי עצמו. זאת אומרת, זה נכון שהדבר התחיל מצד חסידים, ובמשך תקופה ארוכה, הרבי מצד עצמו שלל זאת בתכלית ואף בביטויים חריפים ביותר, אך לאחר שהרבי קיבל זאת, הרי הדברים השתנו.

הרב יוסף יצחק בוטמן: החיות שלנו הרי היא במה שהרבי מחדיר בנו באותה תקופה. כאשר לרבי היה ״קאך״ במבצע תפילין זו הייתה החיות שלנו. כאשר לרבי היה ״קאך״ במבצע ״עשה לך רב״ זה היה ה״קאך״ שלנו. וכמו כן בענייננו: כאשר לרבי יש ״קאך״ בעניין של ״יחי״ במשך תקופה ארוכה ובאופן הבולט שזה העניין העיקרי שיש, הרי ברור שזה יהיה ה״קאך״ שלנו.

יתירה מזו: כדאי לשים לב לכך שהתקופה של ״יחי״ הייתה תקופה כזאת שלא זכינו לשמוע מהרבי מאמרים ושיחות, גם חלוקת דולרים לא הייתה רגילה, כך שבעצם במשך תקופה של שנה ויותר, כל הקשר שלנו עם הרבי היה אך ורק: ״יחי אדוננו״. המאמרים היו: ״יחי״, השיחות היו: ״יחי״, היחידויות היו: ״יחי״, התפילות היו: ״יחי״, ובקיצור, הרבי הפך את העניין של ״יחי״ לעניין שכולל הכל.

בטעם הדברים אפשר לומר בדרך אפשר, שהרבי רצה שכל העולם יצעק משיח. דוגמא לדבר: הבעל שם טוב היה מסתובב בכל עיר ועיירה ודואג שיהודים יגידו ״ברוך ה׳״. בכך הוא גרם לגילוי אלוקות בעולם הזה. באותה תקופה, מה ששמעו ממנו היה רק סביב העניין הזה. כל סיפור שסיפר היה מתקשר מיידית למסקנה הזו: להודות לה׳. וכמו כן אצלנו: הרבי הריי״צ כבר אמר בתרפ״ט שעל ידי שידברו על משיח ימשיכו אותו בעולם. אפשר לומר גם כאן שהרבי רוצה שהעניין של משיח לא ירד ולו לרגע מסדר היום.

הרב נחמן שפירא: כאשר מדובר במלך המשיח הרי דרושה יותר התקשרות ויותר התבטלות, בהתאם לעניינים היותר נעלים שנפעלים. וכמו שרואים בחוש שהדרישות של הרבי היום הם יותר מתמיד. יש העלם והסתר גדול של סוף זמן הגלות וצריך כוחות של מלך המשיח להתגבר עליהם.

נוסף על כך, הרי זה פשוט מדגיש את העניין שהרבי עוד רגע מתגלה, שהרי הוא מלך המשיח ש״הנה זה בא״ ומעורר אותנו להתכונן כראוי לבואו. ועוד וגם הוא פרט חשוב: דווקא מאחר ויש לכך התנגדות כה רבה רואים עד כמה יש צורך להדגיש שוב ושוב שזוהי ״תורת משה אמת״.

כאשר החל הרבי לעודד בגלוי את שירת ״יחי אדוננו״ ישבנו באסיפה, חברי ״ועד להפצת שיחות״, והחלטנו לשאול את הרבי האם להוסיף לספריו את התואר ״מלך המשיח״. ומענה הרבי היה, להוסיף תואר זה. יוצא אם כן שהרבי רואה צורך להציג את עצמו לא רק כאדמו״ר, כי אם גם כמלך המשיח – האם אנחנו לא נתנהג כך?!

הרב יצחק מאיר גורארי': העניין של "יחי" זהו עניין שהרבי החדיר לנו אותו ונועד להזכיר לנו כל הזמן את העניין החשוב של הבאת הגאולה. ההכרזה היא (גם) מעין תזכורת על העניין הזה, שנזכור להיות חדורים באמת ובפנימיות בעניין של משיח. אצלנו בישיבה במונטריאל תלינו שלט גדול של "יחי אדוננו", כמו בבית הכנסת של הרבי ב-‏770. פעם אמרתי לאחד הבחורים: השלט על הקיר נועד להזכיר לך להיות חקוק בעניין החשוב הזה!

הרב שלמה זלמן לנדא: רואים בחוש ש"יחי אדוננו" מסמל את האמונה. כאשר החסידים שרו לפני הרבי את שירת ה"יחי" היה זה מפגן פנימי-נשמתי של אמונה לוהטת בהתגלות הקרובה של הרבי מלך המשיח, וכאשר הרבי עודד זאת הוא בעצם עודד את אותה אמונה נפלאה.

הביאור לכך שמכריזים זאת כל כך הרבה פעמים, הוא פשוט: מדוע קוראים קריאת שמע פעמיים ביום? הלא אפשר להבהיר פעם אחת בצורה חד-משמעית שה' הוא אלוקינו והוא הוי' אחד? – אלא, שאם זה נעשה רק בשביל לדעת, אולי מספיק פעם אחת, אבל בשביל לעורר זאת – צריך לקרוא זאת עוד פעם ועוד הפעם. וכן גם בענייננו: בשביל לעורר את האמונה הנפלאה על כל השלכותיה במעשה הנדרש בפועל, חשוב להכריז ולהזכיר זאת עוד הפעם ועוד הפעם!

הרב משה סלונים (ע"ה): נוסף על ההכרזה שכבר הגיע הזמן של התגלות מלך המשיח, הכרזה זו הינה ביטוי של אמונה פשוטה ובטחון מוחלט שכל נבואותיו של מלכנו משיחנו עומדים כל רגע להתבצע. אמירת ״יחי" מבטאת לא רק את רצוננו לעניין זה, אלא שכל החיות שלנו נמצאת בעניין זה. בעצם אמירת 'יחי' אנו מגלים את רגשותינו ואמונתנו, וכיצד דבוקים אנו בדברי מלכנו משיחנו.

אמירת ׳יחי' צריכה להיות בשירה ובזמרה. עלינו ללכת בראש מורם מתוך שמחת הגאולה, לחוש את הגאולה, ולדעת שגם הגואל וגם הגאולה נמצאים והתחילו את פעולתם, אלא שלרגע קט מנסים אותנו בנסיון האחרון. מנסים אותנו לראות האם קלטנו את שנאמר לנו באריכות גדולה, במשך כל ארבעים השנים "בארבעים שנה קאים איניש אדעתיה דרבי'ה".

למה לא 'יחי המלך'?

באם מקור המשפט של "יחי אדוננו" הוא מהשיחה של ב' ניסן, בה הרבי מדבר על הכרזת יחי המלך – מדוע שלא נשתמש במטבע שטבעו חכמים ונכריז "יחי המלך״?

הרב ווילשאנסקי: הדבר הזה נכון כל עוד לא עודד הרבי מלך המשיח את שירת ״יחי אדוננו״, אך מאז שמחת תורה תשנ״ג, כאשר הרבי עודד שירה זו באופן יוצא מן הכלל, מאות ואלפי פעמים, הרי זה הפך להיות המטבע שראוי וצריך להיות. לבד זאת: ״יחי המלך״ מבטא רק את העניין של הוספת חיים במלך והבאת הגאולה, כמבואר בשיחת ב׳ ניסן ה׳תשמ״ח; אך העניינים של קבלת מלכותו של משיח והתגלות מציאותו – עליהם הורה הרבי בשיחות תנש״א-ב׳ – מודגשים רק בנוסח של ״יחי אדוננו״.

ובזה גם תשובה לשאלה הנפוצה: כיון שהרבי אמר בשיחת ב׳ ניסן תשמ״ח ש״יחי המלך״ כלול ב״עד מתי״ – עדיף שנכריז ״עד מתי״ ו״נרוויח״ גם את הכרזת יחי המלך. ובכן – ה״פשט״ הזה פשוט מוטעה מעיקרו. המעיין בשיחה יראה, שלאחר הביאור במעלת ובחשיבות הכרזת ״יחי המלך״ הנוגעת להוספת חיים במלך ולהבאת הגאולה (והרי בהכתרת מלכי בית דוד לא הכריזו ״עד מתי״…), מציין הרבי שדבר זה הינו כה חשוב, עד שגם בצעקה עד מתי שהיא בפשטות צעקה רק על כללות עניין הגלות – נכלל גם בה העניין של ״יחי-המלך״. והיינו שהרבי בא להדגיש את החשיבות בהכרזת ״יחי המלך״, שגם כאשר צועקים ״עד מתי״ מתכוונים לתוכן הכרזת ״יחי המלך״. אך ברור שיש יחודיות בהכרזת ״יחי אדוננו״ שאין בתיבות ״עד מתי״ ו״יחי המלך״ לבדם.

אבל כל זה, כאמור, הוא כשמדברים לפני שמחת-תורה ה׳תשנ״ג, אבל לאחרי כן הרי ברור שכיום ההכרזה המרכזית והעיקרית היא ״יחי אדוננו״.

הרב העשל גרינברג: הנוסח של ״יחי אדוננו״ כולל את ההכרזה שהיו מכריזים במשך כל השנים מול הרבי ובעידודו והסכמתו (החל מהתוועדות כ״ף אב תשל״ו): ״יחי אדוננו מורנו ורבנו״, ובהוספת העניין של ״מלך המשיח לעולם ועד״, על יסוד הפסוק ״יחי אדוני המלך דוד לעולם״ (כפי שהרבי הדגיש בשיחת ש"פ תולדות תשנ"ב שתוכנה של הכרזה זו התגלות מציאותו של מלך המשיח הפועלת את התגלותו לעין כל), והעיקר הוא – כנ״ל – שהרבי קיבל ועודד זאת במשך למעלה משנה.

הרב שלמה מאיעסקי: כששואלים אותי הנני נוהג לענות: אם אתה כל-כך מתעקש, תכריז אתה ״יחי המלך״, העיקר שתכריז… אבל חשוב להעיר, שבשיחת ב׳ ניסן תשמ״ח – הרבי אומר שהמקור להכרזת יחי המלך היא מהנהוג בהכרזות אצל מלכי בית דוד, ובזמנם הרי היו מפרטים בכל דור על איזה מלך מתכוונים, ולא היו אומרים סתם כך ״יחי המלך״. כך גם אנו צריכים לפרט שכוונתנו לאדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח.

האם הכרזת 'יחי' היא סיסמה חיצונית?

יש הטוענים שהכרזת "יחי" נשמעת "סיסמא" או הכרזה חיצונית, וחסר בה את כל התוכן והפנימיות!

הרב הענדל (ע"ה): מי שטוען כך, כנראה שהוא עצמו לא אומר את ה׳יחי׳ בפנימיות. זאת-אומרת, שכל האמונה שלו בביאת המשיח חלשה, ולכן הוא טוען כך. לעומת זאת, חסיד שחי עם העניין וחשיבותו, מבין היטב שצורת הביטוי של הכרזה זו היא בדיוק באותה צורה שהרבי טבע בנו!

כלומר: כאשר הרבי אמר במפורש שהעניין של ה״הכרזה״ פועל הוספת חיים במלך – הרי פירוש הדברים הוא, שלא מדובר כאן ברגש או עניין שצריך לחשוב עליו בלבד, אלא דווקא להכריז, להוציא בדיבור ובאופן של הכרזה. מובן שכמו כל העניינים גם זה צריך להיות ב׳כלים דתיקון', אבל זה לא שולל חלילה את המעלה והצורך שבהכרזה.

הרב יוסף יצחק אופן: חסידים מעולם לא ביטלו את החיצוניות. אמנם תמיד הדגישו שאסור להסתפק בחיצוניות, אך יחד עם זאת ידעו כי גם חיצוניות זה ״משהו״. כך גם בעניינינו: החיצוניות מספיקה כדי ״לחיות עם משיח״ ב״מעשה״ שלנו, אבל אם רוצים לחיות עם משיח באופן כזה שזה יחדור גם למוח וללב – על כך הורה הרבי במפורש (ראה לדוגמא שיחת ש״פ בלק ה׳תנש״א) שיש ללמוד ענייני משיח וגאולה שבתורה, כיוון שעל-ידי-זה ״השכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בענייני משיח וגאולה שבתורה, ומהשכל מתפשט וחודר גם בהרגש הלב, ועד להנהגה במעשה בפועל״.

עצם הצורך להכריז מובן משיחת שבת פרשת משפטים תנש״א בה נאמר: ״המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שכתוב ״מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו״, וצריכה רק להיות קבלת מלכותו על-ידי העם״ – ובמשך כל הדורות קיבל העם את המלכות באמצעות ההכרזה ״יחי המלך״, כמו שכתוב בנוגע לדוד (מלכים-א א, לא) ״יחי אדוני המלך דוד לעולם״. יחד עם זאת, יש לדעת, שהעיקר הוא שתוכן ההכרזה יהיה חקוק בנפשותינו ולא ימוש מלבינו לעולם, ורק מאחר ו״קול מעורר הכוונה״, וגם, על ידי הקול נמשך העניין לעולם הזה הגשמי – לכן צריך להכריז זאת גם בדיבור.

הרב ווילשאנסקי (ע"ה): מה פירוש ״איזו סיסמא״ רחמנא ליצלן. מדובר בהכרזה המיוסדת על שיחות הקודש של הרבי, אותה שרו חסידים אלפי פעמים לאחר ז״ך אד״ר, ברגעים של אהבה וגעגועים מתוך התקשרות אמיתית לרבי ובתפילה מעומק הלב לבריאותו השלימה ולהתגלותו הקרובה. כיצד יכול חסיד של הרבי, מקושר, אשר מוכן למסור את כל אשר לו בשביל הרבי מלך המשיח ולענייניו הקדושים, ואשר ראה במו עיניו או אפילו רק בווידאו, כיצד הרבי מוסר את נפשו ממש, ובתנועות שעלו לו בכאבים איומים (על פי עדות המזכיר: כל תנועה היתה קשורה במאמץ יותר מחלוקת דולרים במשך שמונה שעות רצופות!!!), מעודד שוב ושוב את שירת החסידים ״יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד״, עוד הפעם ועוד הפעם, משך למעלה משנה – היתכן ששירה זאת, שהיא הדבר היחידי שקיבלנו מהרבי משך תקופה כה ארוכה, תקרא בלשונו ״סיסמא חיצונית״?! רחמנא ליצלן שהגענו למצב בו נשמעים כאלו דברים.

אלא מאי? מדובר באנשים שלא טרחו לעיין בדברי הרבי בעניין, לא כל שכן שאינם מנסים כלל לרדת לעומק הדברים, וממילא מגיעים לביטויים הגובלים בזלזול בכבוד הרבי ממש. אין הכוונה חלילה שיש מישהו המעוניין לזלזל בכבודו של הרבי, ברור שכלל החסידים מייקרים כל תנועה של הרבי, אבל האמת הכואבת חייבת להאמר, שבגלל אי-עיון בדברי הרבי אפשר להגיע לטעויות נוראיות!

ובהקשר לעניין של ״חיצוניות״ ו״פנימיות״, אני בהחלט מוכן לקבל את זה ששואל השאלה רואה את ההכרזה כעניין חיצוני, מאחר וכל ההסתכלות שלו על הכרזה זו היא בחיצוניות. אדם שבוחן את תוכן ומקור ההכרזה, ובעיקר – שם לנגד עיניו את עידודו הבלתי פוסק של הרבי לשיר זה, לא היה יכול להעלות על דל שפתיו ביטוי כזה.

ובנוגע לעצם העניין: כמו שלא שייך לומר שהנחת תפילין ללא כוונה היא מעשה חיצוני ועניית אמן ללא כוונה היא סתם סיסמא וחיצוניות (רח״ל היל״ת), כמו כן גם הכרזת 'יחי אדוננו'. אם כי חובה להדגיש, שכאשר חסרה הפנימיות והכוונה – חסר מאוד בגוף הדבר. וכבר אמרו חכמינו: תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה.

הרב מאיעסקי: אני דווקא מאוד מאושר מהביטוי ״סיסמא״ במובן החיובי. באגרות קדשו של הרבי (חלק ח״י אגרות ו׳תשסח, ו׳תתלו) מוצאים את הביטוי: ״וכהסיסמא דשנה זו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה״. דהיינו: סיסמא הוא משפט הכולל בתוכנו את העניין כולו, על כל המשמעויות שבו, הדרישות וה״קאך״ שלו. בהחלט מתאים לומר אשר ״יחי אדוננו״ היא הסיסמא שהרבי החדיר בנו בקשר למבצע קבלת פני משיח, והיא מסמלת את החיות וה״קאך״ שלנו בעניין זה.  אבל בנוסף לכך הייתי רוצה לשאול: איפה הייתה השאלה הזאת כשהכריזו בעבר את הסיסמאות של ״עד-מתי״, ״משיח-נאו״ וכו'?!

האם זה לא מוגזם?

עדיין לא התחוורו הדברים די צרכם: מדוע בגלל זה צריך המשפט של "יחי אדוננו״ להופיע על גבי כל מכתב רעים או כל הזמנה? ובכלל: היום כשמביאים אורח לשבת ב-‏770, הוא ישמע לא פחות ממנין פעמים את ההכרזה הזו ובאופן משולש, האין זה מוגזם?!

הרב ווילשאנסקי (ע"ה): כיון שהעניין של ״יחי״ מתמצת את כל חיותינו ותפקידנו כעת, הרי מטבע הדברים אדם רואה צורך לבטא זאת בכל מקום ובכל עניין. כל המסתכל במכתבי הרבי בתחילת שנות התשי״ן, כאשר הרבי הריי״צ בישר ״לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה״ – למרות שהרבי הריי״צ עצמו לא הדגיש זאת בכל מכתב ומכתב – בכל-זאת, רואים שהרבי נהג לציין זאת כמעט בסיום כל מכתב, ועד שהדבר נעשה חלק מהסמל הרשמי של ״מחנה ישראל״ עד ימינו אלו!

הכרזת ״יחי אדוננו״ היא המשך ישיר לשירת ה״יחי״ שהיתה אחרי התפילות עם הרבי בתשנ״ג. כיון שכך היה אצל הרבי מלך המשיח, הרי כך זה גם אצלנו. ולגבי שאר הפעמים שמכריזים, בכינוסים וכדומה, הרי הרבי אמר בכ״ח ניסן שלא יתכן שיתאספו עשרה יהודים ולא ירעישו על דבר ביאת משיח, זאת אומרת שיש להשתמש בכל אופן ואמצעי להרעיש על דבר ביאת משיח. וכיום, מאז שמח״ת תשנ״ג שהרבי עודד את העניין הזה יותר מכל, הרי שזוהי הצורה בה אנו מרעישים על דבר ביאת משיח ועל רצוננו להתראות עם הרבי תיכף ומיד. וכן מובן ופשוט, שכאשר מניחים עם יהודי תפילין או כל פגישה במבצע אחר, ראוי לנצל את זה לתביעה על הגאולה, ומה טוב בסגנון הזה של ״יחי״ אותו עודד הרבי.

הרב מאיעסקי: הייתי שואל באופן הפוך: האם אנו אכן מכריזים מספיק פעמים ביום? הרי כל עוד לא זכינו להתגלות המושלמת, מה יש לנו יותר חשוב מלהוסיף ולצעוק עוד לגאולה שלימה, מה יותר חשוב אצלנו היום מלזכות לחזות שוב באור פני מלך חיים?

ועדיף להמליץ לזה את מה שאמר הרבי בשיחת צו תשמ״ה, שבזמן התפילה יש להתפלל, ובזמן קריאת שמע לקרוא קריאת שמע וכל שאר היום לזעוק משיח נאו! וה״משיח נאו״ עכשיו הוא: ״יחי אדוננו״!

בשיחות האחרונות ששמענו לעת-עתה, הדגיש הרבי פעמים רבות את דברי הרמב״ם שעל האדם לראות את העולם כולו עומד על כף המאזניים, ומצווה אחת שלו יכולה להכריע את הכף. הרבי מדגיש שזאת יכולה להיות אפילו מחשבה אחת טובה, שתכריע את הכף. מכיוון שהכרזת ה׳יחי׳ יש לה משמעות עמוקה, כנ״ל – הרי ייתכן שהכרזה זו היא זאת שתכריע את העולם כולו לכף זכות ותביא לגאולה השלימה!

ואם אינני מוכן נפשית ל״קבלת המלכות" מדוע שאכריז "מן השפה ולחוץ"?

הרב אופן: כשם שאין ספק שחייבים להתפלל בכל יום – גם אם המתפלל לא התכונן כראוי (אמנם הרמב״ם פוסק שאדם שחזר מדרך ארוכה, עליו להמתין ג׳ ימים ואחר-כך יתפלל, אבל אנחנו איננו פוסקים כך להלכה, כי לפי שיטה זו יהודים רבים לעולם לא יתפללו…), ורק צריך לדעת שלמרות שהיום הוא לא היה בסדר כל כך, מכל-מקום מכאן ולהבא הוא צריך להשתדל בזה יותר – כך גם בקשר להכרזה ״יחי אדוננו״: חייבים להכריזה גם אם המכריז לא התכונן כראוי. אלא שתמיד עלינו לדעת שאין זה שיא השלימות, ושצריך תמיד לכוון יותר ולהתכונן יותר לפני הכרזת קודש זו.

האם יש עניין להכריז 'יחי' עם אנשים במבצעים?

כשאנו נפגשים עם אנשים ב'מבצעים', אנו מכריזים איתם 'יחי המלך' ו'יחי אדוננו' – ולכאורה איזה ערך יש להכרזתם – באם אינם מבינים את מהות העניין וההכרזה?

הרב חיים ניסלעוויטש: עניין ההכרזות הוא חידוש של הרבי מלך המשיח. לא מצאנו כדוגמתו אצל רבותינו נשיאינו בדורות שלפני-זה, ובודאי שלא בחצרות חסידיות אחרות. ולכן, כאשר הרבי מלך המשיח אומר בשיחה שיש עניין להכריז "יחי המלך" – צפוי שיצוצו מיד שאלות וקושיות.

על הקושיא הראשונה שתעלה – מתרץ הרבי מלך המשיח בשיחת ב' ניסן תשמ"ח. והשאלה היא (איך לא?…): בשביל מה צריך את זה? או בסגנון יותר עדין: מה זה מועיל?

ה"חכם" שיעלה את השאלה יידע לנמק היטב את שאלתו: הרבי מלך המשיח הרי לא הגביל את הצורך בהכרזה זו רק למוסדות הפנימיים של חסידות חב"ד, זאת-אומרת שככל ה'מבצעים', גם בעניין הכרזת "יחי המלך" – הרבי מלך המשיח מעוניין שיפיצו את ההכרזה הזאת בכל מקום אפשרי, עד שכל יהודי ברחוב יכריז אותה, ואפילו יהודי שעומד כעת להניח תפילין בתחנה-מרכזית בתל-אביב…

– ואם-כן, מקשה ה"חכם", אותו יהודי שעומד בתחנה-מרכזית ומכריז "יחי המלך" – האם הוא בכלל מבין מהו רבי, מהו מלך, מהו משיח? האם זה הדבר שיקרב את ביאת משיח?

– כן! זאת תשובתו של הרבי מלך המשיח בשיחת ב' ניסן. תשובה חד-משמעית, נחרצת וברורה: גם אם אותו יהודי לא מבין; גם אם הוא רחוק בתכלית הריחוק מכל זיק וסממן יהודי, אם הוא יכריז "יחי המלך" – זה מקרב את ביאת משיח! איך? – מסביר הרבי מלך המשיח, שעניינה של הכרזה זו הוא "הכתרת המלך". ובהכתרת המלך מצינו שגם אדם שנראה בחיצוניותו כרחוק מאוד מהמלך – גם הוא יכול להשתתף בהכתרה, כי הכתרת המלך נעשית על-ידי העם, והעם – מלשון "(גחלים) עוממות" – אינו בערך המלך כלל!

ובפרטיות יותר: את עניין ההכתרה אנו מוצאים בראש השנה – הכתרת מלך מלכי המלכים הקב"ה. אך טרם הכתרתו של הקב"ה ("מלכויות"), אנו מוצאים שני עניינים קודמים – "זכרונות" ו"שופרות":

"זכרונות": מזכירים לפני הקב"ה את הברית שכרת עם אברהם אבינו בברית-בין-הבתרים. ברית-בין-הבתרים מסמלת את הקשר המיוחד בין היהודי לקב"ה: גם כאשר היהודי נמצא במצב של ריחוק מהקב"ה – הוא תמיד מאוחד עם הקב"ה. וקשר זה של בני-ישראל עם הקב"ה נותן להם את הכוח להמליך אותו גם אם לא רואים, לכאורה, קשר ביניהם. אלו הם ה"זכרונות".

"שופרות": הקשר התמידי ישנו. אולם, בכדי שיראו אותו גם בגלוי, מוכרחים לשפר את המעשים – שופרות. ואם-כן, היכולת של היהודי להמליך את הקב"ה נובעת מכח היותו 'חד' עם הקב"ה – גם כאשר בחיצוניות הוא נראה כ'נפרד' מהקב"ה, רחמנא-ליצלן.

ככל הדברים והאמת האלה גם בנוגע להכתרתו של הרבי מלך המשיח: לכל יהודי יש ניצוץ מנשמתו של הרבי מלך המשיח, מה"יחידה הכללית", ולכן כל יהודי קשור בקשר פנימי ועצמי לרבי מלך המשיח – גם אם בחיצוניות לא רואים זאת. ובקשר הזה אל הרבי מלך המשיח אין הבדל בין החסיד הגדול ביותר ליהודי הפשוט ביותר – שניהם שווים לפני הרבי מלך המשיח, ושניהם מקושרים אליו באותה מידה בקשר עצמי.

וכיון שעניין הכרזת "יחי המלך" הוא עניין ההכתרה – לכן גם יהודי פשוט שעומד בטבורה של עיר ומכריז "יחי המלך" – מקרב ומזרז את התגלותו של הרבי מלך המשיח.

התמסרות עילאית לחיזוק האמונה

בליל ב' ניסן ה'תשנ"ה קיימה 'האגודה למען הגאולה האמיתית והשלימה' מפגן אמונה ענק לקבלת פני משיח צדקנו – בהיכל 'יד אליהו' בתל-אביב. הגה"ח הרב יהודה קלמן מארלאוו המרא דאתרא דשכונת המלך, הגיע אז לראשונה בחייו לארץ הקודש במיוחד לרגל כינוס זה, כשהוא נוחת שעות ספורות לפניו וטס חזרה עוד באותו הלילה – כל זאת על מנת להשתתף, לחזק ולעודד את האמונה הפשוטה ברבי מלך המשיח שליט"א.

"נאומו" של האורח המיוחד היה למשך דקה לערך, וכה היו דבריו: "התאספו כאן לחיזוק האמונה במשיח, בביאת המשיח ושהמשיח כבר נמצא עימנו. אני רוצה להודיע שבדרך כלל נאומים אין זה המקצוע שלי, לכן אקצר:

רק רציתי להביע שזכיתי לייצג את קהילת קראון הייטס "כאן צווה ה' את הברכה" – הנמצאים כאן ברוח, להשתתף עם הנאספים כאן ב"ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה", ולייצג את אלו המכריזים 'עד מתי?' וחשוב לציין שעכשיו כבר עברו עשרה חדשים (מג' תמוז) שמורה על זה העניין של עד מתי?…

והעיקר, שמסיימים בטוב שהיום כבר נסתיימו ונמלאו שבע שנים שלימות מאז שהרבי מלך המשיח הודיע לנו אודות הכרוז של 'יחי', אז אני המייצג את קהילת קראון הייטס המכריזים זה – כאן בארץ הקודש רוצה לסיים בטוב: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

בהכרזה משולשת זו הסתיים הנאום… בני ביתו מספרים כי בתקופה בה חלה ונפל למשכב, ביקש הרב להשיג עבורו את הווידאו מאותו כינוס ענק, כדי לחוות שוב את מפגן האמונה האדיר.

"שופכים מים קרים…"

השיחה, שנאמרה בביתו של הרבי שליט"א, חוללה סערה אדירה בנפשם של החסידים. לשמוע מהרבי בעצמו דברים כה ברורים ומפורשים – היה זה ממש גילוי אדיר והשמחה הרקיעה שחקים. בתיעוד ווידיאו מאותם ימים ניתן לראות את הרבי יוצא מ-‏770 ונכנס למכוניתו, ומתוך קהל החסידים העומדים סביב נשמעת פעמיים הקריאה: "יחי המלך!", כשהרבי מניף את ידו הקדושה לאות עידוד. הייתה ממש הרגשה שבכל רגע יבוא הרבי ויתגלה בתור מלך המשיח.

בעקבות השיחה עלה רעיון במוחם של שני חסידים בארץ הקודש; הרה"ח שמואל פרומר ע״ה מקרית שמואל והרה"ח זמרוני ציק ע״ה שליח הרבי לבת-ים – ההצעה הייתה שהשלוחים והחסידים בכל רחבי העולם, יחזרו על שיחה זו במהלך 'סעודת משיח' באותה שנה, ויעשו ממנה 'קאך' גדול ויבקשו את הגאולה בהכרזת 'יחי המלך – דוד מלכא משיחא' כפי ההוראה העולה מן השיחה. היוזמה החלה להתגלגל במהירות, התקבלו הסכמותיהם של רבנים ושלוחים רבים, והיה נראה כי הדבר יוצא אל הפועל.

אלא שכאן התערב א' מהשלוחים שהדבר לא היה לרוחו, והחל לשבש את התוכניות ולערער על הענין, בטענו כי מי יודע מה יקרה ל"כבוד ליובאוויטש" באם יתבצע רעיון זה. אותו אחד הצליח בסופו של דבר לטרפד ולסכל את כל התכנית, ולמרבה הצער והכאב, הענין לא יצא אל הפועל…

ימים ספורים לאחר-מכן, בו' דחוה"מ פסח ה'תשמ"ח, דיבר הרבי בשיחה על-כך שדוקא בזמן כל כך נעלה ומסוגל להבאת הגאולה בו צריכים לזעוק ולבקש אותה ביתר שאת, באים כאלו ש"שופכים מים קרים על נפש שמעוררת ומרעישה שצריכים להשתדל ולהביא את משיח צדקנו . . בצעקה ודרישה 'עד מתי'". הרבי אמר בכאב שלדאבונו אין זה רק חשש שמישהו יטען כך, אלא הדבר קרה בפועל, והוסיף שאותם אנשים הם כמו 'אזרח הארץ' – אזרח אמריקני הטוען ש'טוב לו בגלות' רח"ל בהימצאו בגלות של חסד בה אין לו הגבלות על קיום תומ"צ, ולכן חושב הוא שאינו צריך לזעוק "עד מתי"  אלו שידעו את המתרחש מאחורי הקלעים – הבינו היטב כלפי מי ומה הדברים אמורים (זאת בנוסף לביטויים ורמזים אותם ניתן למצוא בשיחה כפי שנדפסה, כמו גם בצילום הוידיאו).

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

מערכת "אוזניים לשמוע" שעל ידי את"ה העולמי מגישה בזאת 40 תוכניות פודקאסט איכותיות ספוגות בתוכן סביב ענייני הגאולה, לחיזוק האמונה בבשורת ונבואת הרבי מלך המשיח והביטחון המוחלט בהתגלותו המושלמת נאו ממש

הנחיית תוכנית: הרב מנחם מענדל ששון. עריכה: אהרון יעקבאוויטש. הפקה: מערכת אוזניים לשמוע שעל ידי את"ה העולמי

לכל התוכניות כאן במרכז החדשות החב"די – חב״ד אינפו

להאזנה והורדה בדרייב

להאזנה בספוטיפיי

להאזנה ביוטיוב

אם הרבי הינו רק חזקת משיח ולא משיח ודאי, יתכן שהוא יהיה ככל שאר מלכי בית הכשרים שמתו, כלשון הרמב"ם?

איך אפשר לומר שהרבי הוא מלך המשיח – הרי הרמב"ם קבע שניתן לומר שהוא משיח ודאי רק אחרי שקיבץ נדחי ישראל ובנה מקדש במקומו?

"בדורנו ברור הדבר שמחזקת משיח יבוא למשיח ודאי, כיון שהרבי אמר באופן של נבואה שבדורנו זה תבוא הגאולה השלימה, וממליא יש משיח שהוא ראוי להביא להביא את הגאולה, ומחזקת משיח יבוא למשיח ודאי". 

לקראת ג' תמוז מוגש בזאת שיעור מספר 3 בסדרת שו"ת גאולה ומשיח "משמיע ישועה" שנערך בשנת תשנ"ג, בו הסביר וביאר הרב שלום דובער וולפא את התשובות לשאלות שהקליטו השואלים מהציבור הרחב סביב זהות הרבי כמלך המשיח וקבלת מלכותו

להאזנה:

המושג 'נס' הפך למטבע לשון נרדף לשמה של מלחמת ישראל-איראן. עם ישראל כולו עמד נפעם מול הנפלאות שהתחוללו ללא הפסקה על אדמת ישראל ובשמי איראן.

אך מדוע הנפלאות התלבשו בלבושי הטבע?

אם הקב"ה כבר שולף מתחת כסא כבודו את 'קלף הניסים' – מדוע הוא שולח את חיל האוויר לבצע את הפעולות?

מה הצורך במנגנון הטבעי של מערכות הגנה אוויריות, כיפת ברזל, סוכני מוסד, ממ"ד ומרחבים מוגנים כשהנס בכל מקרה מנהל את המערכה?

מסתבר שיש עומק ומעלה דווקא בנס המלובש במנגנון הטבע, כפי שלומדים בפרשת השבוע מפריחת מטה אהרון, ומסיפור מלחמת יהושע וגבעון מול מלכי הדרום

מגזין שישי אינפו מגיש את שיעורו של הרב מנחם ששון בשיחת הדבר מלכות

האם מוכרחים לומר שמשיח נמצא בינינו, מדוע לא ניתן לומר שהוא דמות אלוקית שתשלח אלינו בעת הגאולה?

מה נוגע לנו מיהו המשיח? שהקב"ה ישלח אותו נדע מיהו? מדוע זקוקים בזמן הגלות לדעת מיהו?

האם יש ענין בפרסום העניין מיהו המשיח בדורנו לכלל הציבור?

אם אכן משיח נמצא בינינו, מדוע עד כה הוא לא מגיע וגואלנו?

"בחרנו להשמיע את ארבעת השאלות ההלו מבין 50 השאלות שהגיעו לאחרונה, מאחר שיש קשר אחיד ביניהם".

"ככל שנוסיף בפרסום העניין של "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" זה יזרז ויחיש את גילוי מלך המשיח במהרה בימינו ממש"!

לקראת ג' תמוז מוגש בזאת שיעור מספר 2 בסדרת שו"ת גאולה ומשיח "משמיע ישועה" שנערך בשנת תשנ"ג, בו הסביר וביאר הרב שלום דובער וולפא את התשובות לשאלות שהקליטו השואלים מהציבור הרחב סביב זהות הרבי כמלך המשיח וקבלת מלכותו

להאזנה:

כיצד אפשר להצביע על אדם מסוים שהוא משיח?

כיצד ניתן לומר שהרבי יחיה לעולם ועד, הרבי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו?

"האם השואל מאמין שמשיח יבוא בדורנו? עצם השאלה מוכיחה שחסר באמונה"!

לקראת ג' תמוז מוגש בזאת שיעור מספר 1 של הרב שלום דובער וולפא, בסדרת שו"ת גאולה ומשיח "משמיע ישועה" שנערך בשנת תשנ"ג, בו הקליטו השואלים מהציבור הרחב שאלות בענייני משיח ובפרט סביב זהות המשיח וקבלת מלכותו.

להאזנה:

הרב מענדל וועכטר כתב בתחילת תמוז תשנ"ג לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:

"זה יותר משנתיים, ובפרט לאחרי שהתחילו השיחות הנפלאות בעניני גאולה ומשיח, זכיתי גם אני להיות בין העוסקים והמפיצים את בשורת הגאולה הקרובה, ורואים במוחש שהענין נתקבל בין כל שכבות העם, ונעשתה התעוררות גדולה, כידוע ומפורסם.

אמנם למרבה הצער, בגלל ההעלמות וההסתרים הנוראים שאנו נמצאים בהם בתקופה האחרונה, נחלשה מאד
ההתעוררות בזה, עד אשר אצל הרבה גרמו ההסתרים לדעות בקצה ההפכי רח"ל.

גם הציבור שעמד קודם בהתעוררות צריך חיזוק עתה, כי:

השלטים "היכונו לביאת המשיח" אשר מילאו את ארץ ישראל וחוללו פלאים, כבר התרגלו להם וערכם פג.

השיחה של ש"פ שופטים תנש"א, שבה נאמר אשר ההודעה ש"הנה זה בא" היא "נבואה ברורה", שיחה שהפיחה רוח חיים בכולם – הנה מאחר שעברו כבר כשנתיים ימים ולצערנו הכי גדול עדיין לא זכינו להתגלותו המלאה של המשיח, נגרם בזה שהתחילו ללמוד בשיחה (ובשאר שיחות הגאולה) כל מיני "פשעטלאך" ופירושים זרים ומשונים, שהצד השווה שבהם הוא לקרר את האמת הפשוטה, שמשיח עומד להתגלות עתה ממש, ובעולם הזה הגשמי כפשוטו ממש.

ואף שהדברים פשוטים ומפורשים בכל השיחות, עם כל זה, מצד גודל ההעלם וההסתר, שנמשך כל כך הרבה זמן, כבר כשל כח הסבל, ואצל כמה וכמה החל לאכול בהם היאוש. וכתוצאה באו לידי הפירושים השונים והמשונים בענין "משיח נאו".

ועל כן, כדי לחזק את האמונה ואת ההבנה הפשוטה בשיחות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, שואל אני אם אוכל לפרסם את הדברים הבאים:

"למרות גודל ההעלם וההסתר שנמשך כל כך הרבה זמן, לא נשתנה שום דבר. הנבואה של כ"ק אדמו"ר שליט"א ש"הנה זה בא" היא נבואה ברורה, פשוטו כמשמעו, בעולם הזה הגשמי למטה מעשרה טפחים, שבדורנו זה, דור השביעי, יבא ויתגלה מלך המשיח נשיא הדור, ודורנו זה יזכה לגאולה האמיתית והשלימה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בראשינו, ודבר זה אינו תלוי בשום דבר, ובשום תנאי, וכפס"ד הרמב"ם בהל' יסוה"ת ש"כל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר", והדבר היחידי שתלוי בנו – שע"י האמונה בזה והפצתה, אפשר לזרז את זה ולגרום לכך שיהיה בחסד וברחמים". 

מובן שפירסום דברים הנ"ל בברכת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, יגרום חיות חדשה בכל הפעולות הקשורות לביאת המשיח, ועי"ז נזכה להתגלותו המלאה בקרוב ממש".

כשקראו את הנ"ל לפני כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א, נענה בראשו הק' לחיוב ונתן על זה ברכתו הקדושה.

והדברים מדברים בעד עצמם.

הרב יצחק מאיר גוראריה, משפיע ראשי דישיבת תות"ל מונטריאול

טרם שנעסוק בסוגיות המרכזיות של בשורת הגאולה העומדות על הפרק, עלינו להקדים הקדמה חשובה, שהיא גורלית ונוגעת בתקופה האחרונה יותר מתמיד:

כתשע שנים עברו מאז קיבלנו את המסר המיוחד מהרבי: ״אני את שלי עשיתי ומכאן ולהבא, עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקינו בפועל ממש״. ההודעה הברורה הלזו הטילה עלינו אחריות כבדה ביותר, להיות אלו שנושאים על עצמם את התפקיד להביא את הגאולה בפועל, לדור שלנו ולכל הדורות שלפני זה.

אפילו התבוננות קלה בעניין זה חייבת להעביר בנו צמרמורת: כל עבודתם של בני ישראל במהלך כל הדורות בכלל, ועבודתם המיוחדת של רבותינו נשיאינו בפרט, הכל תלוי על כף המאזניים של ההתנהגות שלנו. ביכולתינו להגשים את המטרה של כל העבודה הנפלאה הזו יום קודם או, רח״ל, יום אחר-כך!

מצב העולם בשנים האחרונות, השפל חסר התקדים בהתנהגות בארץ-הקודש, שחיקת הערכים וההתכחשות לכל הקדוש והיקר לנו, ומעל לכל – ההעלם וההסתר הכי גדול שהיה מעולם כאשר הדור אינו זוכה לראות את נשיאו בעיני בשר, כל אלו חברו יחדיו לחושך אחד גדול, שסילוקו והפיכתו לאור הגאולה נתון בידיים שלנו. האם נוכל להתעלם מכך ולהמשיך בשגרת חיינו הלאה?

לכאורה – התשובה פשוטה. אך דא עקא, שטן המחלוקת האומן במלאכתו משקיע כוחות נוספים להסיט אותנו מהנושא המרכזי. במקום שאנו נתרכז בעשיה חיובית בכלל ובפרט, כשהאווירה הכללית בתוכנו תהיה אווירה של פעילות חיובית ושל התמסרות באופן ד״כל אשר ביכולתכם״ להגשמת המטרה הנעלית ורבת האחריות הלזו, התחלנו כל אחד לבדוק בציציותיו של חברו ולדאוג את דאגתה של ליובאוויטש כולה.

באיזשהו מקום הסגנון הזה, האוכל כבר זמן בקצה המחנה, התחיל לתת לכל נושא משיח וגאולה – הנוגע אלינו כיום בחיי הנפש ממש: אווירה של התכתשויות הדדיות ובקעה למחלוקת ושנאה.

האמת היא שלא נעים כלל לדבר על עניין זה וודאי שלא בפתח הדברים, אך ידועים דבריו של כ״ק אדמו״ר מהוריי״ץ נ״ע אודות ענינים בדומה לזה: ״כשכואב – צועקים״. אין מנוס מלומר את האמת בגלוי ובכך – לשבור את השאננות החמורה השוררת בקרבנו בעניין זה.

יעשה כל אחד חשבון-צדק אליבא דנפשיה: הרי כולנו יודעים ובטוחים שתיכף ומיד נתראה שוב עם הרבי, ואז כל אחד יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. או-אז לא יועילו תירוצים והתחמקויות. האמת תצא לאור, ובגלוי. האם נוכל לעמוד לפני הרבי בהרגשה שאנו זכים וטהורים? האם נוכל לעמוד ולומר לרבי שכל מעשינו היו אך ורק לשם שמים, לקיום הכוונה העליונה? האם נוכל להיישיר מבט ולהצהיר שלא היינו שותפים לפירוד ומחלוקת בין משפחת החסידים, שזה בוודאי לא מקרב את ביאת המשיח, ורק להיפך?

הרי הכלל הראשון באהבת ישראל הוא שאסור לשנוא איש ישראל ואפילו בליבו, ואם כן כיצד חדרה המחלוקת והשנאה לתוכנו?!

צו השעה לכולנו הוא להכריז כל אחד בנפשו פנימה: לא עוד! – לעזוב את כל המריבות והמחלוקת שנדבקו, יותר או פחות, בכולנו. ולהתחיל בעבודה אישית פנימית ואמיתית, תוך ניצול כל עשר כוחות נפשינו ושלושת לבושינו, לקיום תמידי של הוראות הרבי שהתווה קו ברור כיצד ״לחיות עם משיח״ ולהביא להתגלותו נאו!

ואזי – שהרבי מלך המשיח יתגלה נוכל לעמוד בפניו, מתוך הרגשה אמיתית ובטוחה שאכן גרמנו לו אך נחת רוח בשעה קשה של העלם והסתר גדול זה.

האם אנו וודאי נזכה לכל זה? ראשית יש לדייק ולומר כי השימוש בנוסח ״נזכה״, בלשון עתיד, אינו מדוייק. אנו כבר ״זכינו״, זאת אומרת: התהליך של הגאולה כבר התחיל. נכון שאנו עדיין נמצאים בגלות והמצב העכשווי הוא לא התקופה לה אנו מצפים, אך סוף-כל סוף – התהליך של ביאת המשיח התחיל:

מלך המשיח כבר עמד על גג בית המקדש והודיע: ״ענווים הגיע זמן גאולתכם״. הרבי אף הצביע על נבואות יעודים של הגאולה שהחלו להתממש, והבהיר שעבודת הבירורים – שבה תלויה הזכות לגאולה – נסתיימה, וא״כ מה המקור למחשבה שיתכן שלא נזכה לה? כך שהדבר המוטל עלינו הוא פשוט לזרז את התהליך, שיבוא לשלימותו בגאולה השלימה תיכף ומיד ממש!

ובאשר לשאלה: האם יתכן שאנו לא נמלא את עבודתינו כראוי וממילא לא נשלים את התהליך בדורנו? – התשובה היא: הרבי בנבואתו אודות הגאולה בדורנו, צפה וראה ברוח נבואתו שאנו כן נשלים את עבודתינו.

בכל זאת מדוע משיח הוא הנושא המרכזי, ולא מבצע אחר כמו התקשרות בשביל הדור הצעיר? שני פרטים בשאלה: א. אולי כבר הזמן לעסוק בנושא אחר. ב. אולי עכשיו הנושא הוא התקשרות.

ראשית כי להבהיר: עבודתנו היא כעבודת עבד, בקבלת עול מוחלטת. הרבי מלך המשיח, האדון, מצווה עלינו ואנו פועלים לפי ההוראות שלו, מבלי לערב את שכלנו והבנתינו. ברור ומובן לנו כי הטעמים של הרבי הם גבוהים הרבה יותר מאיתנו וכל שעלינו לעשות הוא אך לבצע את הדברים בפועל.

ובפרטיות: בנוגע לשאלה הא׳ – הבה נתבונן במהות המושג שהרבי בא ומודיע שהסתיימה עבודת הבירורים. משמעות הבשורה הלזו היא שאנו התעלנו בדרגא, מאותה דרגא ״רגילה״ של בירורים, שהייתה נחלתנו אלפי שנים, מאז מתן-תורה, ומובן שלא שייך ש״נחזור״ לאותה עבודה.

כעת, הדרגא היחידה שנשארה והיא זו שאנו אכן נמצאים בה, היא הדרגא של הבאת הגאולה בפועל בעולם – התוצאה של עבודת הבירורים בשלימותה. וכלשון הרבי בשיחת וישלח תשנ״ב ״עבודה מיוחדת להביא את ההתגלות בפועל בעולם״.

לפי זה – הרי אין כל מקום לומר שנשתנתה העבודה ועלינו לעסוק בנושא אחר, מאחר וזו העבודה היחידה כרגע שישנה עד הגאולה בפועל.

כעת, נוכל לעבור לשאלה השניה בנוגע למהות עבודת ההתקשרות בזמננו זה:

ברור ומובן כי עניין התקשרות הוא היסוד עליו עומד כל הבניין של הקשר בין חסיד לרבי. אבל הנושא של משיח אינו ״בסתירה״ ל״התקשרות״ ואדרבה – הוא מורה על רמה אחרת בהתקשרות, גבוהה יותר.

ואפרט את הדברים: העניין של רבי ושל משיח הוא עניין אחד. כמו שהרבי הדגיש את העניין בעצמו פעמים רבות שרבי שהוא נשיא הדור, עניינו הוא גילוי היחידה וזהו גם העניין של משיח – גילוי היחידה.

מהו בכל זאת השינוי והחידוש בעניין של משיח על פני העניין של רבי בכלל? החידוש הוא, שמשיח מורה על התגלות נעלית וחדירת העניין של רבי בעולם בשלימות. שלא כקודם שהיו עניינים של רבי שלא חדרו בעולם לגמרי והיו אצל הרבי בעצמו בלבד, הרי כאן מדובר שכל העניין של רבי – יחידה, חדר בעולם.

ובמה הדבר מתבטא? – בעבר למשל היה אפשר להסתפק במושג של ״להחזיק בקליאמקע״. יכולנו להגיד על מישהו שהוא לא יכול יותר מדי ומספיק שהוא על כל פנים מחזיק בקליאמקע. היום – משפט זה מושלל. כיום, לכל אחד יש את כל הכוחות לבצע את כל ההוראות וההדרכות מתחילה ועד סוף, רק צריך שהוא יחליט אכן לנצל את אותם כוחות ולהוציאם אל הפועל. ובמלואם.

כן ניכר ב״טוענים״ שאינם מבינים מה הפירוש שנושא משיח עומד בראש סדר העניינים:

אצל הרבי העניין של משיח אינו רק בשורה, כי-אם גם ובעיקר תהליך שהחל. משמעות הדבר, שהחל כאן תהליך של משיח, שעתה הכוחות שיש לנו מהרבי הם כוחות נעלים הרבה יותר, וממילא הדרישות והתביעות שלו הינם הרבה יותר. כיום הרבי דורש מעימנו התקשרות נעלית באין ערוך מלפני-כן, על מנת לבצע תפקיד באין ערוך נעלה מלפני-כן. תפקיד ששייך ל״משיח׳ס צייטן. יוצא איפוא שהעניין הפנימי של משיח הוא תביעה להתקשרות נעלית יותר!

וכפי שכבר דובר לעיל, לא מדובר בשני עניינים נפרדים – רבי ומשיח. ברור, שרבי בעצם עניינו הוא משיח! מה שהתחדש בזמן האחרון הוא, שזכינו להיות בדור השביעי, בו הרבי הצליח להמשיך את השכינה עד לעולם הזה הגשמי, עד שיש כעת את היכולת להתגלות של הקב״ה בעולם הזה הגשמי. העניין ירד לגדרי העולם, עד שגם על פי נגלה פסקו הרבנים גדולי התורה שהרבי הוא בחזקת משיח. זאת אומרת, שהעניין מתלבש גם בהלכה בפועל.

לאור כל זאת, הן אמת שצריכים לחנך את הדור הצעיר אודות המושג ״רבי״, כדי להתחיל מן הקל אל הכבד, אבל אי אפשר ואין שום סיבה להתעלם ח״ו מלחנך את הדור הצעיר שזכינו כולנו שהרבי הוא משיח בגילוי.

כמובן, שחשוב מאוד לחנך את עצמנו, ואת כל המקבלים ממנו, שנדע מהו משיח, על ידי הלימוד בענייני גאולה ומשיח, כולל ובעיקר העניינים המבוארים בתורת החסידות אודות הגילויים שנמשכים על ידי מלך המשיח. ובטוחני, שמי שיש לו את ההרגש בזה – יוכל ביתר קלות להעביר את ההרגש הפנימי הזה גם לחבריו ומושפעיו.

ובנוגע למצב העכשווי? התבוננות בתוכנו הפנימי של כל דבר יוצרת את היחס הנכון אליו. כך גם בענייננו, ההתבוננות במשמעות החושך תביא לתוצאה המתבקשת ממנו:

בספר המאמרים הקצרים לאדה״ז מובא ביאור בעניין הברקים במתן תורה, במאמר זה מוסבר העניין של ״ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים״ – שכוונת הדגשת הפסוק היא שדווקא ״שם״ – בחושך ובערפל, בהעלם וההסתר, נמצאת מעלת העבודה. וזו הייתה בעצם מעלת משה, שהוא לא התפעל מהערפל. הוא ״ניגש אל הערפל״. הוא היה חדור בכך, שהערפל הוא שליחות הכוללת זכות ויכולת להתעלות למעלה הכי גבוהה במילוי הכוונה.

בהמשך המאמר מוסבר שגם עיקר העבודה שלנו הוא ב״ערפל״. אמנם אנו, כלל ישראל ישראל שלמטה ממדרגת משה, זקוקים ל״ברקים״ (גילויים שבאים מזמן לזמן, ותיכף מתעלמים) – כאלו שישמרו על כך שלא נשקע בחושך ובערפל, וניקח אותו כצמצום כפשוטו.

אבל, הברקים הללו אינם תמיד והם באים רק לחזק מפעם לפעם, כי עיקר העבודה עבודה היא בתוך הערפל דווקא.

וכך גם בנוגע אלינו: כשהרבי ציוה עלינו – ״עשו כל אשר ביכולתכם״ הכוונה היא לעבודה דווקא בכח עצמינו. כל הגילויים שקיבלנו אז ישירות מהרבי ושאנו ממשיכים לקבל היום, באותות ומופתים הנפלאים שהרבי מחולל עבורנו המוחשיים לעינינו ממש – הרי הם רק גילויים מזמן לזמן, גילוי של מידת הרחמים, בכדי לתת לנו כח להתחזק בעיקר והתכלית של עבודה – דווקא מתוך החושך וההעלם.

וממילא התשובה לשאלה ״יש קושי בדבר״ היא שאדרבה – הקושי הוא זה שבכוחו לחזק: כל תכלית העבודה היא דווקא במצב של העלם והסתר זה, ודווקא עכשיו בכוחנו להשלים את הכוונה בתכלית זו.

כאמור לעיל, העניין שהרבי הוא מלך המשיח היא רמה אחרת בהתקשרות הכוללת כוחות נעלים הרבה יותר ובד בבד – תביעות גדולות ורחבות: ״כל אשר ביכולתכם״. ממילא מובן שההדגשה שהרבי הוא מלך המשיח בתקופת משיח זו באה להדגיש את הנקודה שכיום ההתקשרות שלנו לרבי היא לא רק ברמה של ״אדוננו מורנו ורבעו״ כי אם גם של ״מלך המשיח״.

העניין של ״יחי״ זהו עניין שהרבי החדיר לנו אותו ונועד להזכיר לנו כל הזמן את העניין החשוב של הבאת הגאולה. ההכרזה היא (גם) מעין תזכורת על העניין הזה, שנזכור להיות חדורים באמת ובפנימיות בעניין של משיח.

אצלנו בישיבה במונטריאל תלינו שלט גדול של ״יחי אדוננו״, כמו בבית הכנסת של הרבי ב-770. פעם אמרתי לאחד הבחורים: השלט על הקיר נועד להזכיר לך להיות חקוק בעניין החשוב הזה!

ר' מתי טוכפלד, שחקר באופן פרטי ויסודי את התייחסותו של הרבי לפרסום זהותו כמלך המשיח אחרי שיחת כ"ח ניסן תשנ"א, מצא שלל מענות של הרבי לחסידים רבים ובכללם לרב דוד נחשון שעסק בנושא במרץ רב, אחרי שמסר בעצמו את פסק הדין של רבני אנ"ש כי הרבי הוא מלך המשיח וחייב להתגלות.

כל המענות שנמסרו בשנים נ"א-נ"ב וגם לאחר מכן בנ"ג ונ"ד לרב נחשון היו עם התייחסות חיובית לנושא פרסום זהות המשיח וקבלת המלכות.

בין המענות ניתן למצוא לדוגמא את המענה מחודש כסלו תשנ"ב, אחרי שמסר הרב נחשון לרבי דו"ח מחגיגת בר מצווה, בו כתב כי אמר בפני הנוכחים כי יש לפרסם את זהותו של הרבי כמשיח כחובה לקראת התגלותו, וכן צירף חתימות של קבלת המלכות (בהם של ח"כ צחי הנגבי), השיב הרבי "ויקויים בהם. מי שיש לו מאתיים רוצה ת' (400) והזמן גרמא. אזכיר על הציון". (ראה צילום המענה לקמן)

אלא שלצד המכתבים והפתקים הברורים שקיבל הרב נחשון מהרבי בנושא, הגיעו לידי טוכפלד שמועות על כך שבין השאר הרבי גם נזף בו, או לכל הפחות הורה לו לחדול מפעולות אלה.

למרות שהרב נחשון הכחיש את הדברים לחלוטין החליט טוכפלד לבדוק את הנושא בעצמו וכתב במהלך חול המועד פסח תשע"ה לרב גרונר, עימו עמד בקשר הדוק על נושאים אחרים בעיקר בעניינים מדיניים ושלימות הארץ.

בהודעת האימייל אותה שלח כתב טוכפלד, כי "מאחר שאני בעיצומה של בדיקת האמת לגבי עניינים שונים ביני לבין עצמי (כמו עיתונאי שרוצה להגיע לאמת…). האם היו מאז כ"ח ניסן איזשהם מכתבים או הוראות מהרבי שמורים לר' נחשון שלא לעסוק בנושא משיח, או מכתבים בעל לשון חריפה כלשהי המביעים מורת רוח ממעשיו ופעילותו וכו'..".

המענה של גרונר היה שלילי באופן נחרץ, וכך הוא השיב:

"מועדים לשמחה. אף פעם לא שמעתי ולא ראיתי דבר כזה, שהרבי אמר להנ"ל דברים כאלה, ומאד קשה לי להאמין שהי' דבר כזה.

חג שמח, י.ל.ג"

צילום המענה באימייל של הרב גרונר לטוכפלד:

צילום מענה הרבי (בכתב הריל"ג) על החתמות קבלת המלכות בידי הרב נחשון:

הרב שמשון גולדשטיין, שליח כ"ק אד"ש מה"מ בפושקר שבהודו

הרבי הריי"צ שאל פעם את אחד החסידים – איך יתכן שבבית הכנסת שבו אתה פועל אנשים הולכים ללא זקן? הלה ענה לרבי, שזה בלתי אפשרי שהם ילכו עם זקן בהתכוונו על הלך הרוח באמריקה באותן שנים. אמר לו הרבי הריי"צ: אבל השאלה היא איך אתה ישן טוב בלילה כאשר הם בלי זקן?! כלומר, אם זה היה נוגע לך, היית לפחות מנסה וכנראה שגם מוצא בסוף את הדרך להעביר את המסר ובסופו של דבר גם היית מצליח.

לפני הכל, צריך לבעור בתוכנו הרצון להעביר את המסר. השאלה היא רק איך להעביר אותו?!

לגבי כל מגוון האנשים, ההשפעה צריכה להיות על בסיס המובא בחסידות, שכדי שההשפעה תהיה באופן המתקבל צריך להיות קודם קירוב באופן כללי מה שנקרא בחסידות, השפעה חיצונית באופן של 'מקיף', ואחר כך השפעה פנימית.

באופן כללי, ניתן לחלק את הציבור לשלושה: סוג אחד – יהודים בעלי השקפה חילונית.

נכנס פעם לבית חב"ד אצלנו בחור קיבוצניק, מאותם אלה שמגרשים מהקיבוץ את החב"דניקים כאשר הם באים לעשות 'מבצע חנוכה'. הוא אמר במפורש שהוא שונא דתיים, אבל בכל זאת הוא רוצה לבדוק את הדת. לאחר תקופה של התרככות, הוא הסכים להביט מדי יום בוידאו של הרבי. עקבתי אחריו ושמתי לב שמדי פעם הוא משפיל את עיניו ולא מביט, ואחר כך שוב חוזר לצפות. שאלתי אותו מה הענין, והוא ענה לי: "תשמע, לראות את הרבי – אני מוכן. אבל כשהרבי עוצר את השיחה לשירה או לעידוד, ועל המסך מוקרן קהל החסידים הגדול, את זה אני לא מסוגל לראות. כל כך הרבה 'דוסים' בבת אחת…

אצל יהודים בעלי השקפה חילונית, אין בעיה אידיאולוגית עם זה שהרבי מלך המשיח, ואפילו אין להם בעיה עקרונית להתקרב לדת, אלא שיש להם קושי רגשי להתקרב לאנשים דתיים. לכן, דבר ראשון נשתדל ל"משכם בחבלי עבותות אהבה", ואם אכן המחיצה תוסר ונצליח להביא אותם למצב של השפעה פנימית, הרי בדרך כלל הכל מתקבל כחטיבה אחת. הקב"ה, תורת אמת, משה רבינו, משה שבדור וכו'.

הבחור הנ"ל, לאחר שבועיים של קירוב חיצוני, 'מקיף', היה שייך לדבר איתו על השפעה פנימית. בשלב זה כשניגשים ללמוד אתו יהדות, ואין זה משנה איזה חלק בתורה, הגישה היא שהמסרים והתכנים שאנו מביאים מהרבי מלך המשיח, הם חלק טבעי של היהדות כולה. אין הבדל בין תורת משה לתהילים של דוד המלך, בין תורת החסידות של הבעל של טוב לבין התניא של אדמו"ר הזקן וה'דבר מלכות' של הרבי מלך המשיח.

כאשר הדברים מוצגים לאמיתתם, הרי שהכל בעצם זו אותה יהדות. אז כמו שהיהדות היא חדשה להם כרגע, כך גם העניין הזה. וברגע שהיהדות תתקבל אצלו, הרי שגם האמונה ברבי מלך המשיח תתקבל אצלו כחלק מהענין כולו.

זה בסיס חזק לגרום לכך שגם כאשר בהמשך התהליך יגיע השלב של עיסוק ממוקד בסוגיה, זה יהיה יסוד ההשקפה כאשר האמונה ברבי כמלך המשיח היא חלק אינטגרלי מעולם היהדות, ולא עניין חיצוני טעון בדיקה.

סוג שני של יהודים מרקע דתי: אצל חלקם יש רגישות כלפי אנשי חב"ד ומה שהם מייצגים, וגם כאן, כמובן, ראשית העבודה צריכה להיות בקירוב ובשבירת מחיצות. אך בעיקר אנו עלולים לקבל שאלות מרקע תורני. אמנם מבחינתנו אנו נציג את זה כדבר הפשוט ביהדות, אבל כנראה שהם ישאלו שאלות טובות כמו: אז איך הרבה רבנים שאני מכיר לא יודעים זאת? או: הכל טוב ויפה, אבל לא רואים את הרבי כבר שנים רבות? או אפילו ישאלו את השאלה המעצבנת, אז איך יש חב"דניקים שלא מאמינים בזה?!… על השאלות האלו צריכים לענות, ויש תשובות.

בתחילת דרכנו בשליחות חשבנו שאין לנו כל כך סיכוי להשפיע על הציבור הזה, אבל המציאות הוכיחה ששווה לנסות. התהליכים שעברה ארץ ישראל בשנים האחרונות, גרמה גם להם לשאול שאלות על אודות המקום הדתי שלהם. ולכן, בקרב אלו שמגיעים להודו, המקום הדתי לא מספיק מעוצב, וזו ההזדמנות לחשוף בפניהם את הדרך הבהירה של החסידות ושל הרבי מלך המשיח. העובדות מדברות בעד עצמן. עובדה שיש כמה וכמה מבתים דתיים–לאומיים שהחלו דרכם בלגלוג כלפי כל הנושא, ולאחר התקרבות אליהם באופן של מקיף, ואחר כך באופן פנימי, הפכו ל"נרות להאיר" בעצמם.

סוג שלישי של יהודים מרקע חרדי: אני פועל בעיקר עם מטיילים בהודו, ואין עדיין חרדים שמטיילים בהודו… עליהם צריך לשאול שלוחים שמתעסקים איתם. אבל פעם נפגשתי עם יהודי חרדי שמתעסק בקירוב יהודים, והראיתי לו מתוך הספרים מה הרבי בעצמו אומר על נושא זהותו כמשיח. הוא היה בהלם ושאל למה לא מפרסמים? כמובן שמכאן ועד להפוך אותו לחב"דניק זה לא היה פשוט. אגב, הוא נסע עד 770 לבדוק את הענין, כשהוא חזר הוא אמר, שאמנם זו האמת אבל אצלו זה לא מאיר…

הדרך אתם, לכאורה, היא ללמוד עמם את התורה של הרבי, להראות להם שיחות של הרבי בספרים או בוידאו, ובעיקר להראות להם מתוך הספרים של הרבי בעצמו על כך שהרבי עצמו אומר שהוא משיח וכו', מה שרבים מתוך העולם החרדי לא יודעים.