הרב מנחם ששון, שליח ורב בית הכנסת הגדול – 770 ראשון לציון 

פגיעה ישירה ב"קרן השור"

בכל שנה בחג החנוכה אנו קוראים שוב ושוב על הגזירות האיומות שהטילו היוונים על ישראל בתקופת בית שני, ומתוודעים מחדש לגודל הנס ולעוצמתו הרבה שהייתה מעל לכל הגיון ומעבר לכל תרחיש טבעי. 

בין הגזרות ניצבת לה בקרן זווית הגזירה על 'קרן השור'; גזירה שעדיין לא פוצחה דיו, ולא הוטעמה מספיק בהסברה שמיישבת את הדעת. המדרש מביא (בראשית רבה ד) שכך גזרה מלכות יון באותה העת: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל".

השאלה הגדולה ששואל כל ילד קטן ב'לאקטעס אווענט' מכוונת אותנו לעומק העצום השוכן בגזירה האיומה הזו: מדוע לכתוב דווקא על קרן השור? וכי לא מתאים יותר לפרוס כרוז מכובד מעל גג הבית עם משפט איום ונורא זה? וכי התולה משפט עגום זה על 'פתח ביתו מבחוץ' לא יצא ידי חובתו לדעת חכמי יוון? מה כל כך מיוחד בקרן השור?

מסתמא שלאחר 52 שנה בה הגזירה האיומה הזו ריחפה מעל ראשם של ישראל וראשי שווריהם, ההסברים ההגיוניים מהחלונות הגבוהים של פילוסופי יוון הגיעו אט אט גם לדלתות ביתיהם הפרוצות (כן, גם זו הייתה אחת מהגזרות) של עם ישראל, ומשם אלינו כיום, על מנת שנזכור את אשר קרה אז "בימים ההם בזמן הזה".

המטרות הזדוניות

ההסבר הנפוץ אודות מטרת היוונים לכתוב את דברי הכפירה הללו דווקא על קרן השור, עומד על ייחודיותו ומיקומו החשוב של השור באותה התקופה. השור שימש כתשתית כלכלת האדם באמצעות חרישת האדמה, כפשטות דברי הפסוק הידוע "רב תבואות בכוח שור", היינו שהתבואה הרבה מגיעה דווקא בכוחו של השור שחרש וזרע את האדמה. 

היוונים רצו ליצור נתק מוחלט, ופרסה מבדלת, בין החיים האלוקיים-היהודיים לבין החיים הגשמיים-החומריים, באופן שלא יקרב זה אל זה. לבדל באופן שיטתי את האמונה בה' מחיי העסקים וכלכלת הבית, ולא לראות כל שייכות בין העולם החומרי של חיי השור ופרנסת האדם  – לחיים האלוקיים. 

אך מעבר להסבר הידוע, נציין להלן שני הסברים נוספים, שיעניקו לנו נופך לפרשיית 'קרן השור המסתורית', והקשרה המיוחד לגאולה: 

א. בהתוועדות שבת חנוכה בשנת תשכ"ט 'קיפל' הרבי מלך המשיח בגזירה זו את כל רעיון הטומאה של היוונים באותה העת (מאמר ד"ה "ועל הניסים" ש"פ מקץ תשכ"ט, סעיף ד): "הקרן הוא מחוץ להראש, והוא למעלה מהראש, וענינו בעבודה הוא ענין המסירות נפש שמחוץ להשכל, ולמעלה מהשכל".

היוונים נלחמו בעוז נגד הקדושה של עם ישראל. נגד אמונתם היוקדת שמעל לכל הגיון ומעבר לכל טיעון שכלי. את השכל של התורה הם קיבלו בחפץ לב, ואף דאגו לתרגמה לתלמי המלך, אך את האמונה בה' שמעבר לשכל האנושי – הם לא היו מוכנים לקבל. 

בגזירה זו הם ביטאו זאת בצורה סמויה אך ברורה למביני עניין: תמשיכו עם השכל, אך לא עם ה'קרניים' שמעל השכל. קרני השור השוכנות מעל ראשו של השור מבטאות את הדרך האלוקית השוכנת מעל שכל האדם, ועל כך – הם לא הסכימו. על זאת הם גזרו – "כתבו לכם על קרן השור" דווקא, "שאין לכם חלק באלוקי ישראל". 

ב. ישנו ביאור מרתק ומעניין (שנכתב באיזהו מקומן בכתבי עת תורניים על גבי במות שונות בדור הקודם) על יסוד תפקידו הייחודי של קרן השור בזמנים ההם: באותן התקופות היו משתמשים בקרן השור כ'בקבוק לתינוק' לשתיית חלב, מים, ואוכל נוזלי לתינוקות, מפאת גודלו הרחב מצד אחד של הקרן וגודלו הצר מצידו השני, שמתאים בנוחות לפיית התינוק. 

[בגמרא אכן אנו מוצאים שבעבר היו כאלו שנהגו להעניק לתינוק אוכל דרך השופר (מסכת שבת לה, ב), וכן ממצאים ארכיאולוגיים מאותה העת, הנמצאים כיום במוזיאון המדע בלונדון, מראים קרנות של שוורים העשויים כמין משפך לפה התינוק]. 

ובכך רצו היוונים להילחם: הם רצו "לגעת במשיחי" – אלו הילדים. לטשטש את האמונה היוקדת של תשב"ר, את הרוח האדוקה סביב הקב"ה הבוערת מעל ההיגיון והשכל האנושי, והדרך לעשות זאת – היא לכתוב על גבי 'בקבוקי השתייה' של התינוקות את דברי הבלע הללו כ"חינוך מקדים" יסודי ושיטתי לרוח תרבות יוון. 

הרם קרן משיחך

המטרות הזדוניות הללו שעמדו בראשם של פילוסופי יוון, מעניקות לנו את ההתמקדות הברורה בתפקידנו כעת, במלחמה האחרונה של חיילי מתיתיהו של דורנו לפני הרגע המכריע בגאולה האמיתית והשלימה: 

היסוד של האמונה הוא מעל השכל ומעל ההגיון האנושי. רוחה של יוון מנסה לקרר ולצנן אותנו גם בדורנו, מהחזקת לפיד האמונה הבוער של בשורת הגאולה ונבואת הגאולה של רבינו משיחנו שליט"א, בטענות סבירות של הגיון ופלפולים לוגיים המצויים ברשתה הרחבה. 

ובחג החנוכה הנוכחי אנו מזכירים לעצמנו את 2 הנקודות הללו: 

א. בכל פעם שמגיעה טענה עמלקית-יוונית, המתעטפת באיצטלה של קדושה שכלית נטו, המשליכה כלאחר יד אתת יסוד האמונה העל-טבעי, נזכור שהיא היא מטרת מלחמת היוונים וכאן טמונה מזימתם. על כך לחמו החשמונאים, ועל כך לוחמים חסידי הרבי מלך המשיח בדור השביעי, גם כשהם מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים. 

ב. נזכור, שהמטרה השיטתית היא להוקיע את יסוד האמונה מילדי ישראל. זו הייתה מזימתם, ועל כך השיבו אבותינו באש. בחג החינוך הזה, זהו הזמן הטוב ביותר לקחת החלטות טובות בנוגע לחינוך הילדים בבית ברוח האמונה במלך המשיח והגאולה השלימה. כן, גם על בקבוק השתייה וגם על שולי הכיפה. 

כך 'קרן השור' שלנו תשמש כיסוד ל'קרן משיחך' אשר 'קרנו תרום בכבוד' בהתגלותו המושלמת נאו ממש!

הרב מנחם ששון, שליח ורב ביהכ"נ הגדול '770 ראשון לציון'

להכין את הראש לגאולה

כל חסיד שלמד חסידות במהלך חייו אליבא דנפשיה, באופן פנימי ועמוק, בכמות ובאיכות, יכול להעיד על עצמו עד כמה הלימוד 'גאל' את נפשו מגלות לגאולה וממיצר רוחני למרחב אלוקי. 

בשבוע האחרון הרגשנו זאת ביתר שאת סביב התוועדויות י"ט כסלו בכל אתר ואתר, והודינו לקב"ה בליבנו פנימה על הזכות העצומה שנפלה בחלקנו להימנות על לגיונו של מלך המשיח המכין עצמו באופן פנימי ומהותי לקבלת פניו באמצעות לימוד תורת החסידות. 

הרי מזמן כולנו הפנמנו שלא ניתן להתכונן לגאולה אישית וכללית ללא עבודה פנימית, וחרישה עקבית של הנפש באמצעות לימוד החסידות, המכשירה את הקרקע הטבעית-האנושית שלנו לקראת הגילוי הגדול. 

סיסמאות לא מספיק משכנעים את נפשנו, וריבוי 'ווארטים' לא די משביעים את רעבוננו; רק לימוד מעמיק ויסודי של חסידות יכול לקנות את מוחנו ולשעבד את כל גופנו להיגאל למקומנו האמיתי, כי 'גופא בתר רישא אזיל', ו"שטיפת המוח" החיובית הזו היא זו שמעניקה לכל הגוף את זרימת הדם הגאולתית באופן סדיר ועקבי. 

שיחותיו הקדושות של מלכנו משיחנו מלאות וגדושות בדרישה זו ללמוד חסידות בשופי בתקופתנו, על מנת להתכונן לגאולה האמיתית והשלימה, בפרט בשיחות הדבר מלכות (ש"פ תזריע-מצורע, ש"פ אמור, ש"פ נשא, ש"פ לך לך, ש"פ חיי שרה, ש"פ ויצא, ש"פ מקץ, ועוד) כאשר כולן מסתכמות בשורה אחת בשיחת י"א אלול תנש"א: "צריך להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו על ידי לימוד עוד ענין בפנימיות התורה בהתמדה ושקידה, והעיקר – בהתמסרות". 

אז אם אכן ברור לנו שזו הדרך, זהו סוד ההצלחה, וזהו המפתח לגאולה פנימית ולגאולה כללית, אז במהרה מגיעות לפתחנו 2 שאלות לחשבון נפש אישי מול המסקנה הזו:

א. האם באמת אני משקיע מספיק בלימוד חסידות "בהתמדה ושקידה והעיקר בהתמסרות", יום יום ללא ויתורים, בכמות הלימוד ובאיכות הלימוד? האם לימוד חסידות בשבילי זו 'המלצה נחמדה' או חוק ולא יעבור? האם יש לי פרויקט לימוד אישי סדיר ורציני בחסידות או שאני טועם 'בנגיעות קלות' ווארט בליל שבת ושיחה בערבי חג? 

אם אכן הפנמתי שאנו עומדים אנו על סף הגאולה כבשורתו של הרבי מלך המשיח, והדרך להתכונן לכך היא באמצעות לימוד חסידות בשופי (ובעיקר חסידות העוסקת בענייני הגאולה עצמם), אזי "אי מלכא אנא – אמאי לא אתית לגבאי"?… היכן אני והיכן הגאולה?.. לימוד חסידות זו התשובה. 

ב. האם אני מכין את האנשים בעולם סביבי לקבלת פני משיח על ידי הלימוד המעמיק שמכין אותי בפנימיות לקבלת פני משיח, או אני עושה להם "הנחות" ומכין אותם באמצעות ווארטים וסיסמאות קצרות? האם ברור לי שרק על ידי לימוד חסידות באופן רציני אותם אנשים יצליחו לחיות גאולה ולהגביה את הראש מעל המים הזידונים של הגלות? 

אם אכן הפנמתי שאנו עומדים אנו על סף הגאולה כבשורתו של הרבי מלך המשיח, והדרך להתכונן ולהכין אחרים לכך – היא באמצעות לימוד חסידות בשופי (ובעיקר חסידות העוסקת בענייני הגאולה עצמם), אזי "אי מלכא אנא – אמאי לא אתית לגבאי"?… היכן הם והיכן הגאולה?.. לימוד חסידות באופן עקבי זו התשובה. 

*

בנוגע לנקודה השניה הדורשת מאיתנו להביא לעולם כולו את אור לימוד תורת החסידות כהכנה לגאולה, אין מתאים יותר מלציין כאן קטעים מיחידות מיוחדת שנערכה להנהלת ישיבת תומכי תמימים ב-770 בה' טבת תשכ"ה.

וכן נכתב ביומן: "אמר הרש"ל בשביעות רצון לכ"ק אדמו"ר שליט"א ביחידות: "הבחורים עוסקים בהפצת המעיינות". הרבי שליט"א חייך ואמר: "הדבר אינו מספיק! זה מכבר משנת תשט"ו פתוחות הדלתות לבואו של המשיח, כהבטחתו של 'מלכא משיחא' על השאלה ששאל הבעש"ט 'אימתי קאתי מר – לכשיפוצו מעיינותיך חוצה' . . והיות שהעיקר תלוי בזה לכן כבר היה יכול לבוא משיח, בעיקר מתשט"ו, אך מה לעשות שחסרים מקבלים"…

גם לאחר שהעיר הרש"ל, שבלי-עין-הרע יושבים בהתוועדויותיו של כ"ק אדמו"ר שליט"א כמה מאות אברכים, לא קיבל הרבי שליט"א את הדברים ואמר:

"אם אכן, היו כל המאתיים נוכחים יוצאים לאחר ההתוועדות והיו הולכים להפיץ את המעיינות, לחזור דא"ח בבתי כנסיות ובישיבות, היה המשיח כבר מגיע! וכשיעשו זאת יבוא משיח תיכף ומיד!"

כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה הרבה בסוף היחידות". 

*

לא צריכים להיות בעלי רגש במדרגה גבוהה על מנת להבין שהדבר הזה נוגע לרבי מלך המשיח באופן יוצא מן הכלל. מאז תחילת הנשיאות עוסק הרבי שוב ושוב בהפצת המעיינות חוצה על מנת להשלים את המלאכה שהתחיל אדמו"ר הזקן בגאולת י"ט כסלו – להביא גאולה לעולם באמצעות לימוד החסידות.

הרבי עורר על כך רבות הן מצד פן 'הבאת הגאולה' בכוח הלימוד והן מצד פן 'ההכנה לגאולה' בכח הלימוד; ברוב שנות הנשיאות הדגש הונח על פן 'הבאת הגאולה' באמצעות לימוד החסידות (וכפי שניתן לראות בהדגשה מיוחדת ביחידות לעיל), ובשנים האחרונות לאחר שהודיע שהצלחנו להביא את החסידות לעולם כולו (שיחת ש"פ וישב תנש"א, ש"פ שלח תנש"א, ועוד) עיקר ההדגשה היא על ההכנה הנפשית של האדם לגאולה  הנגרמת על ידי לימוד החסידות. 

כעת, בשבת 'ויכולו' י"ט כסלו, זהו הזמן המתאים לערוך חשבון נפש אמיתי על השבוע הראשון לעבודה בעולם אחרי 'ראש השנה לחסידות' ולשאול את עצמנו – האם אני מכין את עצמי לגאולה די הצורך? האם אני מכין אחרים לגאולה די הצורך? 

אם עדיין קשה לנו להפנים זאת, ניקח איתנו כצידה לדרך את המשפט העצום הזה משיחת י"א אלול תנש"א, נדפיס אותו ונניח אותו לנגד עינינו למשמרת לאות על מנת שנעמיק במוחנו וליבנו בלימוד חסידות כהכנה לגאולה הקרובה בהתגלות הרבי מלך המשיח: 

"צריך להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו על ידי לימוד עוד ענין בפנימיות התורה בהתמדה ושקידה, והעיקר – בהתמסרות". 

הרב מנחם ששון, שליח ורב בית הכנסת הגדול 770 ראשל"צ

מכת סנוורים

חצות הלילה. יום נוסף חלף. עומס מטלות היום הגיע לקיצו. רשימה מלאה בהישגים עומדת לרשותו של השליח על יום נוסף של מסירות אין קץ, של יגיעת נפש ויגיעת בשר, למען הגשמת המטרה הנכספת – הגאולה האמיתית והשלימה. 

אך בחשבון נפש היומי מתחוללת בקרבו סערה של ממש. הפרדוקס הוותיק מתעורר לחיים ומציף את גליו הסוערים אל חוף המבטחים הזמני של השליח. הנסיונות לנשום עמוק ולהוריד את הראש מתחת למים כבר לא אפקטיביים לנוכח עוצמת הגל המתמשך. עֵד הַגַּל הַזֶּה. 

והוא ממשיך להכות בו. לרדוף אותו. ולערער את יציבותו. 

מצד אחד ניצבת מול עיניו דמותו הקדושה של רבינו משיחנו הקורא את קריאת הדור לממש את מטרת הדור "להביא לימות המשיח בפועל ממש"; להגשים את מטרת העל הכללית-העולמית-ההיסטורית בהכרעת הכף לגאולה שלימה. לא גאולה זמנית, לא גאולה מקומית, לא גאולה אישית, אלא גאולה שתסחוף הכל, שתשתנה הכל, שתחדור בכל מכל כל, בכל העולם כולו על ראשו כרעיו וקרבו.  

מצד שני הוא מסכם נתונים במשבצת השליחות הזעירה שלו ומגיע שוב לתמיהת הטמיעות: איך? מה לשמיטה אצל הר סיני? אני בסך הכל משבצת. בסך הכל תחום ההשפעה שלי מצומצם, מזוקק, ממוקד למקום ספציפי, אנשים ספציפיים, סגנון ספציפי, שפה ספציפית, וכיצד יוולד לו השינוי הגלובלי ההיסטורי הזה מאוסף הפרטים הזעירים שברשותי? 

מחשבותיו לא מרפות. סוכני העמלק הגלותיים עובדים דקות נוספות לתעתע את לב הבשר הגאולתי המשווע בתוככי נפשו; גם אם נניח והצלחתי לסחוף את מקום שליחותי ולהכינם לקבלת פני משיח, ההצלחה לא משכנעת אותי דיו ("הצלחה מסחררת") שהגאולה אוטוטו פה. הרי ישנו עוד עולם מלא שעומד מהצד ומכוון את מבטו אל הכיוון ההפוך?… 

הרי עוד מיליארדים לא נכנסו תחת כנפי שבע המצוות, ועוד מיליונים לא מוכנים פנימית לקבלת פני משיח בקיום הוראותיו ורצונו, ועוד עשרות בניינים ניצבים סביבי ללא מוכנות נפשית לרגע הנכסף, ועוד אלפי משרדים עדיין לא אירחו שיעור גאומ"ש בשעות החלון שברשותם, אז מה אני ומה חיי? ככבשה בין שבעים זאבים הקוראת לשלום עולמי כשהללו לא מבינים את שפתה…

ניצב לו השליח בטבורו של המעגל העולמי, המעגל שלא מוכן, המעגל שלא מעגל פינות עם הגאולה, המעגל שלא מזדרז להחליף גלגל לבלאי הגלות, ואט אט מסגרת שליחותו בקודש בהכנת עירו ומקומו לקבלת פני משיח – הולכת וקטנה בעיניו לנוכח העולם הגדול שעדיין לא מוכן סביבו. 

שם, בעיצומו של הרהור הוא מקבל ערעור. הוא מבקש מהרבי שינחהו "במעגלי צדק" בתוך טבעת החנק של מעגלי העולם הגלותי, וידריכהו באמיתו כיצד לבטוח בעבודתו האישית ולא להסתנוור מהמיליארדים ומהמיליונים שעדיין לא כיוונו את הוויז' לבית המקדש השלישי. 

הוא ניגש לארון הספרים, שולף את ספר השיחות תשמ"ז ומדפדף קלות בשיחת השבוע לפרשת וישלח, שם גלי הים נרגעו, וסערות הנפש נדומו, שם מצא את שחיפשה נפשו: 

"שליח ששלחוהו למקום מסוים לעסוק בענין מסויים – צריך להיות מונח בכל מציאותו בשליחותו הפרטית, ללא כל נפקא מינה מה נעשה במקומות אחרים ובעניינים אחרים כו'. היינו, שאין בעולמו אלא השליחות שלו, עד כדי כך, שכאשר גומר ומסיים את שליחותו הפרטית, אזי, תיכף ומיד באה הגאולה – לא רק הגאולה הפרטית שלו, אלא גם הגאולה דכלל ישראל, עד לגאולת העולם כולו". 

הוא קורא שוב ושוב את המילים ומחדיר למוחו היטב את מילות גלגל ההצלה שהגיעו לו מהשמיים בעיצומה של הסערה – "צריך להיות מונח בכל מציאותו בשליחותו הפרטית"! כן, רק בשליחות שלי, במשבצת שלי, "ללא כל נפקא מינה מה נעשה במקומות אחרים"! ללא הסתנוורות, ללא פזילה, עד לרמת ההכרה הפנימית "שאין בעולמו אלא השליחות שלו"!

ואם אני סיימתי, ואם אני הצלחתי להכין את המשבצת שלי – אז זהו זה. מגיעה הגאולה! "כאשר גומר ומסיים את שליחותו הפרטית, אזי, תיכף ומיד באה הגאולה". למרות שישנם חלקים נרחבים בעולם שעדיין לא נעים על מסלול ההמראה למלך המשיח, לא עליהם הפוקוס ולא עליך המלאכה לגמור. 

הדוגמא שמביא רבינו משיחנו בשיחה נותנת לו לצלול למהות הדברים: יעקב אבינו שולח מלאכים לעשיו ומוכן ללכת איתו יחד לגאולה. הוא עדיין לא בדק האם עשיו מוכן, האם עשיו התברר, והוא רואה בדרכו מחרן עוד אלפים שעובדים עבודה זרה ומציגים את מצג הגלות העמוק ביותר, אך כל זה לא מונע מיעקב ללכת אל הגאולה. 

ליעקב היה מונח בפשטות שמכיוון שהוא סיים את שליחותו המוטלת עליו בחרן, לאחר שהשלים את המשבצת האישית שלו בבירור ניצוצי חרון אף של מקום, והכין את מקומו ועירו לקבלת פני משיח – כעת הגיעה עת הגאולה! ועל כך אומר הרבי "מכאן למדים הוראה נפלאה בעניין השליחות", של אי פזילה מתבנית השליחות האישית, מהמטרה הספציפית, ומהמשבצת הפרטית, כי ממנה תצמח הישועה. 

אט אט מפנים השליח בנפשו את האמת הפנימית: לא העולם שסביבי יחליט מתי תמומש מטרת שליחותי, אלא אני אחליט לעולם שסביבי מתי תמומש מטרת קיומו. 

הוא מזכיר לעצמו את מכת הסנוורים שאירעה לאנשי סדום בפתח ביתו של לוט (בראשית יט,יא) – המשמשת כדוגמא לאנשים שלא הוכהו בעיוורון מלא (לחלק מהדעות) אלא רק ב'סנוור', בהסתכלות על מקום אחר שאיננו פתח הבית, על מטרה אחרת, על עניין אחר שלא שייך למימוש כוונתם, וסופם ידוע, בדיוק כמו סופם של חיילי צבא ארם שהוכהו בסנוורים על ידי אלישע בשומרון (מלכים-ב, ו,יח). 

המסקנה ברורה: די להסתנוור. הגאולה בידיי! מושכות הגאולה נתונות בידי המשבצת האישית שלי, בחינוך, בשליחות ובבית. כך, על ידי מיצוי מלא של משבצת שליחותי הפרטית-האישית-המזערית והכנתה לקבלת פני משיח – אני מביא גאולה שלימה לעולם כולו. כפשוטו. 

הרב מנחם ששון, רב ביהכ"נ הגדול '770 ראשון לציון'

מָשִׁיחַ לפי תומו

סוגים רבים וסגנונות מגוונים מצויים במעגל השיח סביב משיח. ב"ה זכינו והדיבור על הגאולה הפך כבר לנחלת הכלל ו"נתמלא העולם כולו מדברי המשיח", אך מסתבר שעדיין יש בכך רמות ודרגות זו למעלה מזו: 

א. ישנם העוסקים סביב נושאים כלליים ביידישקייט ללא כל מתן יחס ערכי לנושא הגאולה, אך מחמת חשיבות האמונה בביאת המשיח על פי גדרי ההלכה הם מכירים בצורך הבסיסי לסיים את דבריהם במילים "ובא לציון גואל", "שנזכה לביאת המשיח" וכדומה, על מנת להשקיט את המצפון התורני-האמוני סביב ביאת המשיח. 

וכתיאורו של הרבי הריי"צ ב"הקריאה והקדושה" (אג"ק שלו ח"ה עמוד שסא): "עכשיו לא די לסיים את הדרשות ב"ובא לציון גואל" הקר והיבש . . עכשיו מוכרחת הקריאה לדרוש התעוררות להבה לקבל פני משיח צדקנו". 

אך אכן, עדיין מצוי הסוג הקורא לביאת המשיח בקרירות וביבשות, המורגש הן בכמות הדיבור והן באיכות הדיבור.  

ב. מצוי סוג נעלה יותר, של אנשים שלמדו דבר ושתיים על ערך ומהות ביאת המשיח מעבר לפן ההלכתי-הטכני שלה, ומתוך הכרה פנימית מסוימת במטרת בריאת העולם הם 'משתדלים' לקשר את דבריהם להבטחת הגאולה ולמעלת זמננו ביחס לגאולה.

ללא ספק ניתן לחוש את הלחלוחית והחמימות סביב העניין, אך עדיין הנושא ניצב כ'עוד נושא' ברשימת הנושאים החשובים ביהדות, רחוק מאוד מלהעניק שיעור שלם סביב הנושא ודיבור מלא מזוקק רק על תוכנו, כמאכל עסיסי שאינו קובע ברכה לעצמו, וכפך שמן טהור שאינו ראוי למאכל לבדו. 

ג. למעלה מכך אנו מוצאים חסידים, שהפנימו את קרבת תקופתנו לגאולה באמצעות העמקה בשיחותיו הקדושות של הרבי מלך המשיח, ומתוך כך הדרך קצרה לייחוד שיעורים מלאים סביב נושא הגאולה, ארגון הרצאות שלמות אודות כך, והקצאת דרשות שלימות בליל שבת אודות ביאת המשיח.

למרות שהסוג הנוכחי נראה מושלם, עדיין מדובר בעיסוק ממושבץ ותבניתי. אמנם הנושא של הגאולה מקבל פעמים רבות את קדמת הבמה בחמימות ובהתלהבות, אך יש לו תגית 'פג תוקף', הוא מצומצם לזמן ושעה, לעיתות סגולה ולמועדי גאולה מוכרים (חודש ניסן, שלושת השבועות, תשעה באב, ופרשיות שבוע העוסקות בכך).

ד. האישיות הגאולתית האולטימטיבית העולה על כולנה מתלבשת על החסיד שעוסק בנושא הגאולה 24/7. אותו אחד שהציב את מחוגת הגאולה במרכז חייו וכל סדר יומו מסתובב סביבה.

אבן הבוחן לכך הוא דיבורו השוטף במהלך היום הרווי בתכני גאולה ומשיח –  ללא כוונה תחילה. 

אין מה לחשוד שאינו מארגן שיעורים שלמים סביב הנושא, ואין ממה לחשוש שאיננו פועל עם מנגנון סדיר להחדרת תכני הגאולה בצורה נכונה, הוא עושה הכל, הכל! אך לא באופן משבצתי המקצה זמן מסויים ומוגדר לנושא ותו לא. 

האכפתיות הפנימית שלו מהגאולה וביאת המשיח – הנובעת משקיעתו הרבה ב'ים' תורתו של משיח – 'נשפכת' ממנו בטבעיות בכל שעות היממה, וקורנת ממנו בכל אפיזודה ובכל סיטואציה, בכל דיבור ובכל הודעת SMS, בכל שיחת חולין ובכל לימוד תורה בשלל הנושאים; 

לא מתוך מגמה סדרתית להחדיר בכוח בכל עניין את נושא הגאולה, אלא כתוצאה ישירה וטבעית מחייו הפנימיים-הגאולתיים-המוארים, הטובעים את חותמת המלך המשיח בכל דבר הבא עמו במגע, בראייה, בשמיעה ובקריאה. 

הדרישה הזו זועקת אלינו ללכת לאורה מן ריבוי השיחות, ובצורה ברורה ומיוחדת בשיחת ש"פ תולדות תשנ"ב (סעיף י"א): "כל ימי חייך להביא לימות המשיח – פירושו שהחיות שלו בכל רגע ורגע הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר – לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח". 

המילים הללו מכוונות אותנו אל יעד הדרישה המקסימלי בעומדנו על סף הגאולה: לחיות ב"עצם" עצמינו את נושא הגאולה, כאוויר לנשימה המלווה את האדם בכל רגע ורגע מסדר יומו המתחלף והמשתנה ומוליך בתוכו כבריח התיכון את הנושא העצמי הבלתי-משתנה "להביא לימות המשיח". 

כך, נושא הגאולה והדיבור על ביאת משיח הופך לחלק אינטגרלי מסדר יומו של החסיד ונכנס לפסיפס חייו הטבעי, המתבטא בסדר יומו הממולא בענייני משיח – אף ללא כוונה מיוחדת. 

* * *

הדברים הללו נכתבים בהשראת המאמר האחרון שזכינו לעת עתה שיצא אלינו מן הקודש מתאריך ראש חודש כסלו תשנ"ג (מאמר ד"ה "בורא ניב שפתיים" תשמ"ח) בו מאריך רבינו משיחנו במעלת ניב השפתיים הנאמר גם ללא כוונה – המעיד על מונחתו של אומר הדברים.

לקראת סוף המאמר (סעיף ח) מניח הרבי על השולחן את הדרישה שדיברנו עליה עד כה: "ניתן הכח לכל אחד ואחד מישראל . . שעסק התורה שלהם, ועל דרך זה ההתעסקות בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, תהיה באופן דניב שפתים. היינו שיהיה שקוע לגמרי בענינים דנשיא דורנו, עד שכל פעולותיו (גם הבאים ממילא בלי כוונה) יהיו בהענינים של נשיא דורנו". 

מילים מרעישות, הדורשות תשומת לב והתבוננות, ובעיקר יישום והורדה לבפועל ממש: עלינו להיות "שקועים" בענייני הרבי, ובמיוחד ב"עניינו העיקרי של נשיא דורנו – להביא לימות המשיח בפועל ממש" (שיחת ש"פ וארא תשנ"ב, סי"ד), ברמה כזו שכל פעולותינו במהלך היום, גם מה שנעשה ללא כוונה, יהיו חדורים באופן טבעי בענייני משיח! 

הדיבור שלנו, הלימוד שלנו, הכתיבה שלנו, השיח שלנו, הטרמנולוגיה שלנו, הכל ספוג וחדור באופן טבעי כהמשך ישיר לעצם חיינו – בענייני משיח וגאולה. 

* * *

לסיכומו של עניין ניתן להמליץ על שם קוד שיישאר חקוק במוחנו: על מסלול הגדר ההלכתי של "מֵשִׂיחַ לפי תומו", הנאמר מפי מספר הדברים ללא כוונה מיוחדת אך ניתנת לכך נאמנות מיוחדת על פי הבית דין דווקא בגלל שהדברים יצאו מפיו סתם כך; 

כך אנו נחיה גאולה באופן של "מָשִׁיחַ לפי תומו" – ונחדיר את נושא המשיח בתוכנו עד לרמה בה נושא הגאולה ייפלט ויתפרץ מפינו בכל עת ובכל שעה ללא כוונה מיוחדת – "לפי תומו" – ובכך נגיע לרמה המקסימלית הנדרשת מאיתנו בעומדנו על סף הגאולה. 

לא רחוקה היא. כי קרוב אליך הדבר מאוד – בפיך. 

הרב מנחם ששון, שליח ורב ביהכ"נ הגדול-770, ראשון לציון 

לל-עוג? יש לנו חסינות 

אלה תולדות יצחק. אברהם הוליד את יצחק. כל כוחו ויכולתו של יצחק הגיעו מאברהם. אחד מהרגעים הגדולים בהם העניק אברהם חסינות ליצחק מול כל העולם הסוחף והרועש ארע בסעודה הגדולה שערך אברהם לכבוד בנו יחידו. 

אברהם אבינו עורך סעודה גדולה ביום הגמל את יצחק, וכל מכובדי הדור מכבדים את האירוע המרשים בנוכחותם. בין מלכי האומות והשרים הנכבדים יושב עוג מלך הבשן בכבודו ובעצמו וסוקר את החגיגה המציקה לו בעצם קיומה.

אז, בעיצומו של האירוע ההיסטורי, נורה חץ נוסף לליבו המורתח של עוג: כמה מחבריו המלכים רומזים לו בגסות על כך שתחזיותיו בעבר על אברהם כאיש עקר שאינו בר-הולדה מתבדים כעת מול עיניו, ומורשתו הענפה של אברהם תמשיך למורת רוחו בזכות קיומו של יצחק בנו.

עוג לא המשיך לנמנם על כסאו. באחת הוא קם ממקומו, ובמילים ברורות לעג ואיים על אברהם ויצחק בעיצומו של הטקס המשמח באומרו: "באצבע אחת הנני מוכן למחוץ את יצחק ולהופכו לאין ואפס". 

על אך האיום והזלזול המביש, ולמרות שיש ממה לפחד מדמות מגושמת ומגודלת שקרוסלי רגליה מגיעים לגובה של 15 מטר, ומאכלו היומיומי מסתכם ב-1000 שוורים ליום, ואריכות ימיו מימי המבול מעידים דבר ושניים על כוחו הרוחני – אברהם אבינו המשיך בשלו ולא התפעל למשמע דברים הלעגניים. 

אמר הקב"ה לעוג באותה שעה: "חייך! שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו (של יצחק), ואין סופך ליפול – אלא בידו של יצחק". וכך אכן ארע. בסבבי המלחמות בדרכם של בני לארץ ישראל, נלחם משה רבינו בעוג, והפיל אותו בפניו "עד בלתי השאיר לו שריד". 

אל יבוש מפני המלעיגים 

על המדרש המרתק הזה (בראשית-רבה, נג, י) מדבר הרבי מלך המשיח במכה הזדמנויות, כאשר הנקודה התיכונה הנלמדת ממנו מעניקה לנו שיעור חשוב בחיים; בחיי השליחות (בפרט לחוזרים מכינוס השלוחים, וד"ל), בחיי הבית, בחיי החינוך, ובחיי דכל בית ישראל:

אברהם אבינו חי כל חייו נגד הזרם, נגד החברה, ונגד הדעה המקובלת. אברם אבינו לא שיכתב את דפוס חייו לפי תכתיבי החברה והדעות הרווחות בעולם הפיזי ובעולם האמוני. הוא סלל, הוא בנה, הוא חשב, הוא האמין, וכשהגיע למסקנת האמת – הוא הלך עמה באש ובמים (באש – באור כשדים, במים – בנהר בדרך לעקידה). 

האפיזודה עם עוג מלך הבשן, הייתה 'תחנה נוספת' במסלול חייו הברורים והנהירים של אברהם; חיים של אי התפעלות מ"מה אומרים", ו"מה חושבים", ו"מה לועגים". התקרית הזו הייתה נקודה נוספת ששימשה עבור יצחק 'שיעור בשידור חי' מאביו הדגול כיצד לא להתפעל מרוחות העולם, ולהשאיר את הלועגים ללעג וקלס בעיני האמת. 

ובלשון קודשו של רבינו שליט"א (לקוטי שיחות חלק א, תולדות, סעיף ו): "בשעה שערך אברהם את המשתה . .  הרי אף שעוג מלך הבשן לעג לה בלבו והתיימר לבטלה בכחו ובגבורתו – לא זו בלבד שהדבר לא הביא לרפיון ידיים, כי אם, אדרבה, "יום הגמל את יצחק" נחגג במשתה גדול". 

כי: "ענינו של אברהם היה, שאף ש"אחד היה אברהם" – עברי בודד ויחיד בעולם כולו – כל העולם היה מעבר מזה ואברהם מעבר מזה, למרות זאת – "ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם", הוא פרסם בכל מקום שה' "א־ל עולם"".

ומכך לומד את ההוראה הברורה של אי התפעלות מהסביבה (שיחת ש"פ חיי שרה תשי"ט, סעיף י"ז):  "כאשר יהודי מתבונן היכן הוא נמצא . . יש לו ריבוי העלמות והסתרים . . ובשעה שעוסק בעניני קדושה, ובפרט כאשר עושה משתה גדול, באופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" – באים אלו שאומרים שיכולים לשחקו ולעשות ממנו אין ואפס . . על כך אומרים לו ההוראה . . "אברהם הוליד את יצחק". מוצאו מאברהם אבינו, אביהם של כל בנ"י, שלא התפעל מהעולם כולו, והכריז "א-ל עולם", שהעולם הוא אלקות, "אין עוד מלבדו" . . וכך גם כל יהודי, בכל זמן ובכל מקום, אין לו להתיירא כלל". 

את הרעיון היסודי הזה כתב הרבי מלך המשיח בהזדמנות נוספת לנער בר מצווה, בו מאריך רבינו בלקיחת המסר החשוב לבני-הנוער, שלא להתייחס כלל לחברה, לסביבה, לסחף ולזרם הטבעי בענייני תורה ומצוות. בין השאר כתב לו הרבי כך (אגרות קודש, חלק ד, אגרת א'סב): 

"מכך צריך כל אחד מאתנו להסיק לעצמו, שאם לפעמים נופלת לו מחשבה, שיהודים בין העמים הם עם קטן וחלש – במובן הגשמי – בפרט שכל הדברים למענם בני ישראל מוכנים למסור את נפשם, אין להם אוהדים רבים, ובכל דור נמצאים "עוֹג"-ים, כלומר גבורים גדולים וענקים בגשמיות וחומריות, הלועגים להם ואומרים, מה אתם יכולים לפעול, כאשר באצבע אחת אנו יכולים למעוך אתכם ואת רעיונותיכם – 

לימדונו אבותינו אברהם יצחק ויעקב שלא להתפעל מהם. "אחד הי' אברהם" – הוא הי' היחיד בעולם כאשר הוא התחיל להפיץ אלוקות, והוא לא התבייש ולא התחבא, והלך בראש מורם". 

אז – לא אבוש

חסידים! ניתן לערוך הקבלה מרתקת עם רשימה מסודרת בין סיפורו עמידתו של אברהם מול עוג למציאות ימינו, בה עדיין אנו 'זוכים' לקבל דברי לעג על אמונתנו ועל דבקיתונו הבלתי-מתפשרת ברבי מלך המשיח. 

אך תמורת כתיבת רשימת הנקודות המקבילות, נחזיר לקדמת הבמה את הרעיון המרכזי שמהווה פתרון לכל הצמתים בהם ניצבים כל סוגי החסידים בקושי הלעגני; הללו מול חרדים, ספרדים, ליטאים, והללו מול כיפות סרוגות וכיפות חצי-שקל. הללו מול משפחה וידידים, והללו מול שכנים ומקרובים. הללו מול מתנגדי דת והללו מול אחינו החסידים (ואולי, אולי גם מתוך תוכנו ממש)…

האמת היא האמת. כמות הסביבה, וגודל החברה, לא ישנו מאומה. כממשיכי דרכו של אברהם, שעמד מול העולם כולו ומול עוג מלך הבשן, לא נתבלבל מהרוחות הנושבות, ממשפטי לעג ומטענות זלזול, ונמשיך לדבוק באמונה הטהורה בבשורתו, בנבאותו, בעידודו ובזהותו של הרבי מלך המשיח, ובראש מורם נוליך את העולם כולו לקבלת פניו תיכף ומיד ממש!

ואז – לא נבוש. עוג כבר יפסיק ללעוג. 

הרב מנחם ששון, שליח ורב בית הכנסת הגדול-770, ראשון לציון 

הצעה פרקטית 

כינוס השלוחים. הנאה להם והנאה לעולם. בימים אלו, העולם כולו מפנה את מבטו אל עבר ההתכנסות העוצמתית של אלפי שלוחי המלך שהגיעו מכל קצוות תבל להתחזק, להתעצם, לתדלק ולהתייעל על מנת להגשים את מטרת השליחות העיקרית – קבלת פני הרבי משיח צדקנו.  

כל שנה מחדש מקיימים השלוחים את הוראת המשלח "להתדבר ביחד ולצאת בהחלטות טובות על מנת לקיימן בפועל כיצד לבצע את השליחות המיוחדת של זמננו זה: קבלת פני משיח צדקנו", כאשר בזה אחר זה עולים ויורדים בסולם ההצעות רעיונות מקוריים ודרכים מגוונות החותרים לכיוון היעד הסופי.

זה לא סוד, שמאז הודעת המשלח בשנת תשנ"ב אודות סיומה של עבודת השליחות והכרח ההתעסקות כעת ב"דבר היחיד שנותר בעבודת השליחות", עסוקים השלוחים בימי הכינוס סביב הנגשת המסר העיקרי, ואודות אופני יישום השליחות העיקרית, כרצונו הקדוש של המשלח המשווע לסיומה של עבודה זו כל כך הרבה שנים. 

רוב השלוחים חוזרים למקום שליחותם, טעונים ומתודלקים היטב סביב העברת לפיד האש של מסרי השליחות היחידה שנותרה ורצון עז להתעסק בה בכל עת "קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה – לא ישבותו"; 

אך דא עקא, שהזמן עשוה את שלו, הנחיתה בקרקע פועלת את פעולתה, והשכחה והשחיקה משמשים בערבוביא בעבודת צוות "נפלאה" במוחו וליבו של השליח; הזמן חולף ופתאום השליח הנמרץ מוצא את עצמו עייף ויגע מעומס המטלות וריבוי הפרויקטים הסדירים התופסים את סדר יומו, ומדחיקים ללא כוונה את 'השליחות היחידה' לשוליים הצרים של מסלול האוטוסטרדה השליחותי. 

אז מה עושים? איך משמרים את הלהט העיקבי סביב השליחות היחידה שנותרה? 

עושים מה שעושים שנתקעים בשוליים: מדווחים! 

יש דרך אמיתית ומוכחת, יישומית וריאלית, להעלות שוב ושוב על הכביש את העיסוק סביב השליחות היחידה באופן סדיר ללא הפסקה: פשוט לדווח! להתחייב (בלי נדר) לדווח מידי שבוע למשלח בדו"ח מסודר וכנה אודות העיסוק והפעילות בשטח השליחות, סביב יישום השליחות היחידה – קבלת פני משיח. 

לא רק דיווח שמתאים לשליחות בשנות המ"מים, שיכול להסתכם בכתיבת הפעולות בהפצת היהדות באופן כללי; דיווח עדכני ומסודר שתואם את דרישת שיחת כינוס השלוחים תשנ"ב ואת הלך הרוח של כינוס השלוחים תשנ"ג בראיית עידודיו הנמרצים לקבלת פניו! 

דיווח אודות שיעורי גאולה ומשיח, דיווח אודות פרסום בשורת הגאולה, דיווח אודות קבלת מלכותו של המשלח – מלך המשיח, דיווח אודות חיבור יהודים למהות דרישת שיחות סף הגאולה, דיווח אודות הפצת יהדות עם דגש על המטרה לקבלת פניו, דיווח אודות עשרת המבצעים עם זרקור אור עוצמתי על השער שדרכו הם עוברים, ודיווח אודות כל פעולה ופעולה שעשה השליח המוקדשת למען הבאת הגאולה בפועל ממש!

הדיווח לרבי הינו אקט מוכח למחויבות, לרצינות, לעקביות ולהיצמדות. הוא לא מאפשר לך 'להיאבד' באינסוף הפרטים המוטלים של שכמיך כשליח נמרץ, כי בסופו של יום, שבוע, חודש, אתה תצטרך לפגוש את הדף והעט, לחגור את הגארטל, להביט בדמות פניו הקדושות, ולכתוב: מה פעלתי בשליחות היחידה שהטיל עלי המשלח?!.. 

זה לא רגע של בושה כמו שזה רגע חשבון נפש. כי הבושה היא הדרך וחשבון הנפש הוא המטרה.

יש ממי ללמוד!

תוכן הדברים הללו נטועים היטב בשורשי תורתו של מלכנו משיחנו, ובקצירת היריעה נביא את חלקם:  

וכך כותב הרבי מלך המשיח לאחד מהפעילים בצא"ח (אג"ק חח"י ע' שסח): "רואים, שהידיעה שבמשך הזמן יכתבו על דבר הפעולות לפלוני – מביאה זה הוספה בפעולות אם בכמות או באיכות, או בשניהם גם יחד".

וכן באגרת נוספת (אג"ק חי"ד ע' לב): "כל יומא ויומא צריך להיות עביד עבידתיה, וכשיודעים שצריכים להודיע למי על דבר זה – הרי זה מוסיף מרץ וכח להגדלת הפעולות". 

ובאגרת מתאריך כ"ד אלול תשט"ז (לקו"ש ח"כ ע' 617), כותב הרבי את הרעיון המדובר עם תוספת דוגמא מסיפורי התורה: "אף שמובן שאין הכתיבה על דבר הפעולות עיקר אלא טפל דטפל, אבל במוחש רואים, שכאשר יודעים שבזמן פלוני צריכים לכתוב למי שהוא או לספר למי שהוא על דבר הפעולות הרי זה מעורר לתוספת מרץ ואומץ",

ומוסיף הרבי: "ומי לנו גדול מבכור ישראל – ראובן, ואמרו רז"ל "אילו היה יודע" וכו', ואין הדבר יוצא מידי פשוטו". 

הוספת הדוגמא הזו שופכת אור מיוחד על חשיבות הכתיבה: מקור הדברים הינו מהמדרש (רות רבה, ה, ו) העוסק בסיפורו של ראובן שהציל את יוסף מזממת האחים להורגו. ראובן לא הצליח להציל את יוסף באופן מושלם כפי שאכן רצה, ובעקבות התמהמהותו והליכתו לבית אביו, מכרו אותו שאר אחיו לאורחת הישמעאלים. אך התורה ציינה את מעשה ראובן לשבח במילים "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", כמעשה שהציל את חיי יוסף ואת כל הדורות הבאים אחריו. 

על כך אומר המדרש: "אִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם", בִּכְתֵפוֹ הָיָה מוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו". במילים פשוטות: אם ראובן היה יודע שהקב"ה יכתוב את המעשה שלו לדורות – היה ראובן לוקח מיד את יוסף ומביא אותו לבית אביו, ולא רק מצילו ממיתה תמורת הזריקה לבור. 

ומכך לומד הרבי את חשיבות הדיווח והכתיבה למשלח: אם נזכור, שהמעשים שלנו אינם מתאדים באוויר וחולפים כלא היו, אלא מגיעים בסופו של דבר לשולחנו האישי של מלך המשיח, המביט ומתבונן בכל דיווח וידיעה שלנו בדבר ההתקדמות בשליחות, ברור ללא ספק שהידיעה הזו תעורר בנו מרץ וחיות להוסיף בכמות הפעולות ובאיכות הפעולות לאין ערוך!

ומי שעדיין מחפש עוד קוויט'ש להשלמת התמונה, שיקרא את סוף דברי המדרש המרמזים על הכתיבה לרבי מלך המשיח: "לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ? אֵלִיָּהוּ כּוֹתְבָהּ, וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם". 

לחיים שלוחים! 

הרב מנחם ששון, מגזין 'בית משיח'

הניסיון האחרון לדור האחרון 

כל כך מתבקש לערוך הקבלה מסודרת בין נסיון העקידה בפרשתנו, לנסיון בו אנו עומדים כעת קודם התגלותו המושלמת של הרבי מלך המשיח. 

הדמיון בין הניסיון האחרון של אברהם אבינו לניסיון האחרון של דור השביעי זועק מאליו ודורש תשומת לב ראויה לאוצר המובל בכנפיו. נכון, לא כל הפרטים שווים ככפתור ופרח, אך רב הדומה על השונה.

1. לאחר שאברהם אבינו צלח בגבורה את 9 הניסיונות הקודמים שהקב"ה הציב בפניו, מובא לפתחו הניסיון האחרון עם 'הבהרה' ברורה: "נִיסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן. עַכְשָׁיו, עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים״ (מסכת סנהדרין, פט, ב).

גם לאחר שאברהם אבינו התחסד עם הקב"ה מעל לכל דמיון בכל ה'מבצעים' בשיא השטורעם, והפך לטנקיסט פעיל המפרסם את בשורת הבורא בפני כל עובר ושב, עדיין אומר לו הקב"ה – ששעת המבחן היא הניסיון האחרון; וכביאור רבינו (לקו"ש ח"כ, וירא-ג) שדווקא בניסיון האחרון – שאין בו כל הגיון או רווח רוחני,  דווקא בו – מתבטא מסירות הנפש ואבן הבוחן המהותי לכל שאר הניסיונות, ולולא העמידה בו – יתברר למפרע שכל הניסיונות היו מצד חישובים שכליים ולא מצד מסירות הנפש העצמית. 

אם אכן אני חסיד שצלח את כל הניסיונות הקודמים של דור השביעי, בהם לחמתי בגבורה על 'מיהו יהודי', 'שלימות הארץ', 'אות בספר תורה' והקמת בתי חב"ד בכל עיר ומטבח, מתבקש ממני לעמוד בגבורה ובעוז בניסיון האחרון של האמונה בבשורת הגאולה של הרבי מלך המשיח שמעל לכל היגיון או רווח, כי לולא זאת יתכן ש"יאמרו אין ממש בראשונים"… [וכדרשת החסידים – 'אין ממ"ש בראשונים']. 

2. כל האופי של הניסיון האחרון היה ההפך מטבעו של אברהם ממש. כאחד שהנחיל את קו האהבה "אברהם אוהבי", המעשה בשחיטת יצחק על גבי המזבח – הוא הקוטביות המנוגדת בתכלית לטבעו ולאופי עבודתו [כל שאר הניסיונות לא היו בהכרח היפך מטבעו, ודו"ק], ובכל זאת עשה זאת – כי כך ציווה ה'.

לא לכל חסיד, ולא בכל מקום, ולא בכל זמן, הניסיון האחרון של קבלת פני משיח צדקנו 'מסתדר' ומתיישר חלק עם טבעו של השליח, עם סגנונו, עם שיטתו, ועם ואופי עבודתו; אך כאשר זהו הניסיון כעת – עלינו ללכת לעקידה מתוך 'הנחת עצמותו' והנחת טבעו, ולהתחבר למסר הטבעי של המשלח רבינו משיחנו שליט"א ללא חשבונות ושיקולים אישיים-טבעיים. 

3. מיד לאחר קריאת ה' אומר אברהם לקב"ה "ויאמר הנני"; על פירושו של רש"י הידוע על מילים אלו "כך הוא ענייתם של חסידים, לשון ענווה הוא ולשון זימון", מבאר הרבי הריי"צ (ספר השיחות תש"א) שכאן טמון דרך תשובתם ונכונותם של החסידים כאשר תמיד הם עונים "הנני" – תמיד הם מוכנים ומזומנים.

כך מביאים משיח: "הנני"! להיעמד במצב נפשי של כוננות פנימית ונכונות אמיתית לבצע כל פעולה שיכולה להכריע את הכף, וליטול חלק פעיל בכל מיזם ופרויקט שמגשים את מטרת-העל. כי כל מציאותי עלי אדמות היא "הנני": מוכן ומזומן לבצע את המוטל עלי – להביא משיח בפועל ממש. 

4. הפסוק מתאר את הזריזות של אברהם אבינו לביצוע הניסיון הגדול: "וישכם אברהם בבוקר", וכפירוש רבינו הזקן שהזריזות הייתה עיקר הניסיון (אגרת הקודש, סימן כ"א), עד כדי כך שחבש את חמורו בעצמו לבצע את ציווי ה' במהירות.

ולא עשה זאת רק מתוך זריזות, אלא מתוך חיות, התלהבות ושמחה רבה; וכפירושו הנפלא של הבעש"ט (כתר שם טוב, א, כ"ז) על הפסוק "ויקח את שני נעריו איתו", שאברהם לקח איתו את "שני נעריו" – היינו את שנות נעוריו! את הרוח הצעירה וההתלהבות הרבה של שנות הנעורים על מנת לבצע את הניסיון בחיות.

כי בדור השביעי נקוט היטב האי כללא בידינו: "בין קרירות לכפירה מחיצה דקה מבדלת", ולכן כל הפעולות לביצוע התפקיד האחרון המוטל על שכמנו נעשות מתוך שמחה רבה, חיות עצומה, זריזות יתירה, ומרץ נעורים תמידי, ששופך אנרגיות מתחדשות לעבודה היחידה שנותרה כעת – לקבל פני משיח בפועל ממש. 

5. הדרך לעמידתו של אברהם בניסיון האחרון לא הייתה קלה. השטן דאג להעמיד מכשולים רבים בדרכו במטרה להניאו מביצוע העקידה. בתוך דברי המדרש (תנחומא, וירא, כב) המתאר את הצבת מכשולי הס"מ בדרכם להר המוריה – ממסכת הטענות ועד להצבת הנהר הגדול שחסם את דרכם – מסתתר משפט יסודי שאומר אברהם ליצחק נגד השטן: "אמר ליה – אברהם ליצחק – אל תשגיח עליו שאינו בא אלא ליעף לנו"…

אברהם אבינו לא נותן מציאות לניסיון הנהר המחשיך עליו ומבטלו כלא היה (ראה ד"ה 'נתת ליראיך' תשל"ו, סעיף ה), ומודיע ליצחק ברורות מהי המטרה הזדונית העומדת מאחורי הקלעים של כל מסכת הקטרוגים הזו ומי ניצב בראשה…

כן, הניסיון האחרון של דור השביעי מלווה במכשולים רבים, בנקודות גישה לרפיון, ובהזדמנויות לחלישות באמונה הטהורה. אך כשמצביעים על יוזם הקטרוגים ואומרים ברורות "אל תשגיח עליו – שאינו בא אלא ליעף לנו", מתוך הבנה שכל עניינו הוא לעייף אותנו מהחיות הנלהבת על בשורת הגאולה של מלכנו משיחנו, קל הרבה יותר להתגבר ולנצח את תופעות הלוואי הללו…

6. ולסיום, בסגנון הדרוש: הקב"ה מצווה את אברהם מהו הניסיון האחרון שלו: "קח נא את בנך את יחידך", ומאז לשון ההוראה הזו 'דורשת' (תרתי משמע) ברמז אודות הניסיון האחרון של דור השביעי:

"קח נא" – קח את נ"א, את שיחות הדבר מלכות משנת תנש"א. "את בנך" – קח את ב"נך, את שיחות הדבר מלכות משנת תשנ"ב. "את יחידך" – את ה"יחי" משנת תשנ"ג. 

כך עומדים בניסיון האחרון שהחל בשנת תשנ"ד, כאשר מאורעות הגילויים הגאולתיים של שנות נ"א-נ"ב-נ"ג ניצבים בראש מעניינו, ומתווים לנו את הדרך כיצד לעמוד בניסיון האחרון לפני הרגע הנכסף בקבלת פני הרבי משיח צדקנו. 

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

מאי פרסומא? 

המונח 'פרסום' הפך לחלק בלתי נפרד מהטרמינולוגיה של דור השביעי ועלה במהירות למקומות הראשונים במילות המפתח העיקריות של מילון דור הגאולה.

הרבי מלך המשיח הטביע בנו החסידים, חותם נצחי של פרסומאים המשליכים בטבעיות את לפיד המידע שברשותם לקהלים נוספים; אם בזעקותיו על שלימות הארץ, אם בבכיותיו על חוק 'מיהו יהודי', אם בקריאותיו לרישום לאות בספר תורה, ואם בעיקר העיקרים של ציווי דור השביעי – "לפרסם לכל אנשי הדור" אודות נבואת ובשורת הגאולה ההיסטורית של דורנו, דור הגאולה. 

אך דומה שעדיין לא זיקקנו מספיק את הגדרת המושג 'פרסום'. 

פעמים רבות המונח 'פרסום' מתערבב בשטחיות עם מונחים אחרים, כמו 'העברת מידע', 'מסירת מידע', 'תחנת מידע', ועוד, ובעקבות כך הפרסום לא עובד, לא יעיל ולא אפקטיבי בצורה גורפת. שוב ושוב אנחנו תוהים מדוע המוצר היקר הקיים ברשותנו לא 'נחטף' כלחמניות טריות בקרב כל הקהלים בישראל.

הסדר והניקיון הראשוני שעלינו לערוך למונח הפרסומי עומד על משפט אחד: פרסום הוא איננו מסירת מידע. 

בעוד שהמושג 'מסירת מידע' מושתת על העברת המידע הקיים ברשותי בהתאם למבוקשו של הלקוח, והגשת מסרים בהתאם לבקשתו של הפציינט, הרי ש'פרסום' מאופיין בהליך אקטיבי של תעמולה, שידול ושכנוע גם ללא בקשת הלקוחות ולפעמים אף למורת רוחם, במטרה לשכנעם להאמין במוצר הקיים ברשותי ולרוכשו מתוך הזדהות פנימית עם מעלותיו. 

ממש כמו ההבדל בין 'טלפן' של משרד התחבורה – העונה לשאלות הלקוחות בנוגע לזמני נסיעות ואופני התחבורה, אך אינו מתיימר לשווק את המידע הקיים באמתחתו יתר על המידה שמתחייב בה, לבין 'סוכן' ממולח של חברת ביטוח מוצלחת העושה כל שביכולתו, בפיו, בשפתו החלקה ובכושר שכנועו לשדל את הלקוח לרכוש את פוליסת הביטוח הקיימת ברשות חברתו. 

מחויבות מינימלית מול יזמות מקסימלית. כאן נעוץ ההבדל "הקטן". 

זוהי המחיצה הדקה המתעתעת במחננו, אשר לפיה ניתן לצאת ידי חובת הפרסום לכל אנשי הדור בתור רובוטים של תחנות מידע העונים בדייקנות ובמהירות לכל שאלה בענייני הגאולה, ומערפלת מאיתנו את הגדרתו היסודית של המונח 'פרסום': לשדל, לשכנע, לפרסם, לצאת, ולעשות כל שביכולתנו על מנת למכור את מרכולתינו לכל אנשי הדור, איש איש בשפתו, בסגנונו, באופיו, ובהבנתו. 

לא רק לספק את המידע הנדרש לכל דורש, אלא ליזום את השיח סביב המידע בכל מקום, לכל אדם.  

יסודות הפרסום בהררי קודש

לצורך דיוק עבודת הפרסום המוטלת על שכמינו, אנו זוכים לדמויות הוד מהפרשיות הנלמדות בשבועות אלו, המלמדות אותנו דבר ושתיים בסוגיית גדרי הפרסום: נח ואברהם אבינו. 

נח – מאפיין את קו 'מסירת המידע', ואברהם – מאפיין את קו 'הפרסום' [ראה לקו"ש פרשת נח ח"ג. לקו"ש נח חט"ו שיחה א. לקו"ש נח ח"כ שיחה א. ועוד].

הרי שניהם עסקו בהנגשת המסרים לציבור הרחב של בני דורם. נח – סיפק על פי ציווי ה' את המידע החשוב אודות חומרת חטאי הדור ובשורת המבול, ואברהם סיפק לכל אנשי דורו את האמונה בא-ל אחד. אך עם הבדל 'זעיר' בין שני הגבעות עולם הללו: נח – סיפק את המידע לשואלים, לחוקרים, ולמתעניינים בפשר בניית התיבה שעברו ושבו באותו האזור, ואילו אברהם יזם מסעות שכנוע ודיונים פומביים בכל מקום אשר דרכה כף רגלו. 

כתחנת מידע – נח עשה עבודה מצויינת. הרש"י המפורסם בתחילת פרשת נח (פרק ו, פסוק י"ד) מגלה לנו שנח עסק בבניין התיבה 120 שנה רק על מנת לספק מידע לאנשי דורו ולהזהירם מפני המבול הממשמש ובא: "הטריחו בבנין זה – כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו". 

מי ששאל – קיבל תשובה מיידית, ומי שלא שאל – לא ידע. כן, גם שעות ספורות לפני י"ז חשון – יום תחילת המבול ההיסטורי שהחריב את העולם כולו – היו אנשים שלא ידעו כלל מהתהפוכה העולמית הזו. למה? כי לא נערך מסע פרסום נרחב, מלבד דוכן מידע יחיד ש'תרם' את עצמו לספק מידע לכל שואל ומתעניין ותו לא. 

לעומת זאת אברהם כיתת את רגליו לילות כימים, כלוח מודעות מהלך, כשופר גדול במדבר, כלפיד אש בערפל, וכאיש בשורה בניכר, במסעות פרסום נרחבים להביא לתודעת העולם את האמונה בבורא יתברך: "ויקרא שם בשם השם" – "שהקריא אברהם אבינו שמו של הקב"ה לכל עובר ושב" (סוטה, י, ב).  

וכפי שהרמב"ם מתאר את מסע פרסומו של אברהם בלשונו המיוחדת: "והיה מהלך וקורא, ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה . . וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחיבר בו ספרים".

זהו תיאור של פרסום. לא, לא רק תחנת מידע, לא רק סיפוק חומר, אלא יזמות פרסומית ושאיפת שכנוע פנימית להביא את האמת שברשותי לכל העולם כולו. זהו המתכון להצלחה אמיתית וסחף המוני סביב לפיד האמונה. זהו פרסום. 

"צריכים לפרסם" 

חסידים! בואו נעלה על העגלה של אברהם אבינו. כחסידי דור השביעי שיוצרו על סדן 'השביעי לראשון' עלינו להתחקות אחר דרכו הפרסומית של היהודי הראשון: אל לנו להסתפק בסיפוק מידע מינימלי לכל השואלים אודות בשורת הגאולה והגואל, אלא עלינו ליצור וליזום שיח סביב הבשורה והנבואה ההיסטורית בכל מקום, לכל אדם, בכל סגנון ובכל שפה. 

לא נותיר את חלל הבשורה ריקם תמורת סיפוק מידע זעיר וצנוע רק בקרב השואלים.

לא נצא ידי חובת מצוות הפרסום שהטיל עלינו רבינו משיחנו רק בתשובות מאופקות לקהל המתעניינים.

עלינו להיות אקטיביים!

נצא במסעות פרסום, בספרים משכנעים, בעלונים מרתקים, בכרזות סוחפות, ובשיעורים מסודרים, המונגשים "לכל אנשי הדור" כפשוטו, ובכך נצליח לשתול את האמונה הזו בלב העם ולקיים את רצונו של מלכנו "לפרסם", כן לפרסם, פשוטו כמשמעו. 

הרב מנחם ששון, מגזין 'בית משיח'

קרבן הבל – לא להבל ולריק

שבת בראשית. עומדים בפתחה של שנה חדשה, מחזור חדש, רוח חדשה עם תחושת חדשנות ורעננות. בשבת הזו כולנו מנסים לכוון את עצמנו לקראת השנה הקרובה, ולדייק את מסלול עבודתנו למקום הנכון לקראת שנה ממצה וממוקדת.

ממש כמו הכוונת היעד בוויז' קודם הנסיעה למחוז חפצנו, כך בשבת בראשית מסך הדרכים עומד מול עינינו, ואלפי האפשרויות מוגשים בפנינו – להחליט לאן פנינו מועדות בשנה הקרובה. 

חסיד בדור השביעי יודע ומכיר בנפשו מהו היעד העיקרי אליו נשואות כל הפעולות ומהי המטרה הנכספת. עוד קודם שהוא ניגש לקראת הכוונת המסלול לשנה החדשה הוא מביט שוב בשיחת כ"ח ניסן תנש"א, מתחבר למסר העוצמתי המזדעק מן האותיות, ומפנים שוב את העבודה שאין לה תחליף כל עוד לא תתגשם בפועל – "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש". 

דווקא כאן, לפני הלחיצה על הגדרת ההספקים וההחלטה על השגת המטרות להבאת משיח בשנה הקרובה, מגיעה פרשת בראשית עם סיפורם של קין והבל, ועוזרת לנו לכוון את עצמנו לדרך הנכונה, מפיזור הנפש ואבידת עצות למשבצת עבודתנו הספציפית להבאת משיח.

הכי טוב שלך 

עוד לפני שניגשים לסיום הסיפור הטראגי של קין והבל, התורה מתארת בפנינו את הסיפור שהוביל לכך: קין מביא קרבן "מפרי האדמה" והבל מביא "מבכורות צאנו ומחלביהן", וההמשך ידוע – הקב"ה מקבל את קורבנו של הבל ולא מקבל את קורבנו של קין. 

הרבי מלך המשיח מאיר את הסיפור הזה באור יקרות (לקוטי שיחות חלק ט"ו, שיחה ד), ומגלה לנו מה הרעיון הפנימי שעומד מאחורי סגנון הקורבן של קין וסגנון הקורבן של הבל: 

לפי דברי המדרש, קין הביא "מפרי האדמה" את המין הכי מובחר שישנו – "זרע פשתן". מכל מיני פרי האדמה, זהו המין המובחר ביותר שקיים עלי ארץ, ובכך ראה קין את מטרתו העיקרית של הקורבן, להביא את המין המשובח והיקר ביותר, ולא משנה האם הוא עצמו גרוע או משובח – העיקר שהוא מין יקר ומשובח. 

ואילו הבל סבר הפוך: הקב"ה לא דורש ממני להביא את מין הקורבן היקר ביותר בעולם. הקב"ה רוצה ממני שאביא קורבן מהמין הקיים ברשותי, הנמצא באמתחתי, וממנו עצמו להביא את המובחר והמשובח ביותר. ולכן הביא הבל צאן ולא בקר, את המין הפחות משובח, אך מהצאן עצמו הביא "מבכורות צאנו" – את הכי משובח שהיה ברשותו. 

בשורה התחתונה כולם ראו באיזה קורבן הקב"ה חפץ: אל תביא את הכי יקר בעולם, תביא את הכי יקר שיש לך. ובלשון קודשו של רבינו: "הכוונה היא – שחובה להביא מן היפה והמשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, אך לא מהמין המשובח ביותר". 

[אפשר לדמות את המסר הזה לסיפור המדרש (ויקרא רבה ג, ה) אודות אגריפס המלך, שהעלה ביום אחד 1000 קורבנות לבית המקדש, ובפועל שתי היונים הקטנות שהקריב העני באותו היום, שהיו כל חייו של העני, נחשבו יותר מאלף קורבנותיו של המלך, שהוקרבו בקלות וללא מאמץ]. 

הוויז' המשיחי

המסר העוצמתי הזה בפרשת בראשית מעניק לנו את ההסתכלות הנכונה להגדרת היעדים וההספקים להבאת משיח בשנה הקרובה (באם ח"ו משיח יתעכב): 

הדרישה היא ברורה: עשו כל אשר ביכולתכם להביא משיח. צריך לעשות הכל על מנת לפעול את המטרה ולהביא בפועל את הגאולה, ולא לתת למצב הגלותי הקיים להמשיך עוד לרגע אחד. 

אך במסגרת הדרישה צריך לזכור – שלא דורשים מאיתנו דווקא דברים גדולים-גרנדיוזים שלא נמצאים באמתחתנו, ולא דורשים מאיתנו הפקת פרויקטים והגיית חידושים שאינם ברשות כישרוננו. דורשים מאיתנו להביא את הטופ שלנו. לסחוט את המקסימום של מה שכן יש לנו. 

לא להביא את הכי טוב שיש בעולם, להביא את הכי טוב שיש לי. 

[אכן ישנם חסידים שסגנון העבודה הגרנדיוזי הוא תוצרת עבודתם האישית, בעקבות התברכותם בכישרונות גדולים המתבטאים בהבאת המין המשובח בעולם, אך גם אלו עושים זאת מתוך הבנה פנימית שזוהי הבאת הטופ שיש ברשותם בעקבות כישורם ולא בעקבות הבאת הטוב בעולם]. 

הדוגמאות רבו מספור. כל אחד יוכל לעשות חשבון נפש אישי עם עצמו, במה הוא מוצלח, במה הוא טוב, מה כן יש לו, מה כן נמצא ברשותו, וכיצד הוא יכול לקחת את הטוב הקיים למקסימום פעולה, ולהביאו למיצוי המושלם ביותר, לטופ, לגובה, לתכלית, על מנת להביא בפועל את משיח צדקנו.

אולי ההליכה בעקבות סגנון קורבנו של הבל בפרשתנו, היא התשובה לזעקה שנשמעה אז בשיחה "הכל היה להבל ולריק", מתוך ההבנה פנימית שהדרישה להבאת משיח לא נתונה בידי ראשי העדה ומובחרי העם "זרע פשתן", אלא מתוך הטוב ביותר הקיים בנו "בכורות הצאן", הנמצא ברשותנו. 

גוט שבת, משיח נאו!

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

שמחת תורה תקמ"ז – שמחת תורה תשנ"ג. 

יום אחד שמלמד על משנהו. תאריך אחד שמספר את עומקו של חברו. 

באותו תאריך – בהפרש של ר"ז שנים – התחולל מהלך אלוקי-היסטורי-שמיימי שמעניק הבטה פנימית לעומק התקשרותם של החסידים, לדביקותם ברבי, ולאמונתם בכל מילה היוצאת מפי קודשו. 

כן, גם כשלא נראה כך לעיני בשר. 

נפלאות גדולות בשמחת תורה

את הגילוי האלוקי שהתרחש בשמחת תורה תשנ"ג, רוב החסידים כבר מכירים וחיים עמו כנקודת יסוד לכל תהליך התגלות משיח בשנות הנפלאות: באותו היום זכינו שהרבי מלך המשיח ישב לראשונה על בימת העץ במרפסת במערב 770, ועודד לראשונה בעוז את שירת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". 

"לאחר ההקפה השישית בשמחת תורה, אירע הרגע הגדול: הילדים הכריזו לפתע 'יחי אדוננו' שלוש פעמים, ואז הרבי החל לעודד לפתע בתנועות ראשו הק' בחזקה, מימין לשמאל, ממזרח למערב. הנשימה נעצרה. כשהקהל ראה בכך, החלו לנגן את המילים בניגון הידוע של 'יחי אדוננו' בעוד הרבי ממשיך לעודד בחוזקה, עם כל גופו הקדוש. הקהל שלא האמין למראה עיניו המשיך לנגן שוב ושוב, בעוד הרבי מוסיף מצידו להמשיך לעודד" (מתוך היומן).

כאן, בנקודת המפנה ההיסטורית הזו – אשר ממנה ואילך עודד הרבי את שירת ה"יחי" יום יום למעלה משנה, וחשף את זהות קודשו קבל עם ועדה בתור המלך המשיח העתיד לגאול את עם ישראל מגלותו האחרון – חסידי דור השביעי קיבלו את הכוח ואת האמונה העוצמתית להמשיך בכל מצב ובכל מחיר, בכל רוח ובכל תנודה – עם האמת האמיתית הזו ללא ערעור ופשרה. 

אך בשביל להתעמק ולהפנים את גודל היום, ואת כוח ההסתכלות האמיתית לראות במאורע זה אבן יסוד לאמונה הלוהטת בהתגלות הרבי מלך המשיח, עלינו לחזור קצת אחורה לשמחת תורה תקפ"ז במחיצת אדמו"ר הזקן, ולראות כיצד ניתן לפזר את רוחות הקרירות הנושבות, ולהביא לפתח ליבנו אש של חמימות על מהותו של שמחת תורה תשנ"ג. 

שמחת תורה חורפי מלא אש

כך מתאר הרבי הריי"צ את המאורע שאירע בשמחת תורה תקמ"ז (לקוטי דיבורים, כרך א-ב ע' 329): 

מספר החסיד ר' פנחס רייזעס: בשנת תקמ"ז – היה חורף קשה מאוד. בחול המועד סוכות ירד בליאזנא השלג הראשון, והיו צריכים ללבוש מעיל פרווה ונעלים חמות בעת הישיבה בסוכה. 

הקביעות של אותה שנה היתה, הושענא רבה ביום שישי. הרבי היה שמח מאוד, ואחרי שהודעתי לו על קיום השליחות, הזכרתי את החסידים החולים שהגיעו לכאן מקוררים ומצוננים היטב ושלהרבה מהם יש חום גבוה.

הרבי ישב משך זמן מה סמוך על ידיו הקדושות בדביקות עצומה וכשפתח את עיניו, אמר בניגון הידוע: "על תורה – אומרת התורה "אש דת למו", היום שמחת תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות".

ר' משה אפצוגער היה חלוש, והדרך והקור הזיקו לו מאוד. הוא שכב בחום גבוה וגם בניו וחתנו חלו מאוד. אברהם הרופא אמר שהאברכים, הוא מקווה, יקומו בעזרת ה' מחליים בריאים ושלמים, אך ר' משה הוא איש זקן וחלוש מאוד, דוקר לו בשני צדדיו ויש לו חום גבוה, ומשום כך הוא מסופק מאוד אם יהיה לו כוח לעמוד בכך.

ר' אייזיק [מתנגד גדול, דודו של ר' משה] היה בצער גדול וטען שהנהגה כזו – ללכת לקבל פני רבו באופן כזה – זו מצוה הבאה בעבירה.

שמיני עצרת אחרי מעריב, החילונו, אני ואפרים מיכל משקלוב וחיים אליהו מדוברובנה ועוד כמה אברכים, ללכת לאכסניות לקרוא ולהביא – את מי שצריך – לבית הכנסת להקפות, להתחמם ולהתרפא ב"אש דת למו" של תורה.

כשהגענו לאכסניות וסיפרתי מה שהרבי אמר, ואף שדבריו היו כבר ידועים לכל, כי אחר יציאתי מחדרו של הרבי, נכנסתי לבית הכנסת וסיפרתי מה שהרבי אמר אודות החולים, וכעבור שעה היו דברי הרבי ידועים לכל בכל האכסניות, אך, אף על פי כן, רצו כולם שאחזור על דברי הרבי אות באות. היה זה נחת רוח אמיתי לראות את השמחה הגדולה שדברי הרבי עוררו בכל האכסניות, אפילו בני הבית והילדים שמחו. כולם היו בטוחים שהחולים יתרפאו בעזרת השם.

באותו ערב היה יום סגריר, שלג רטוב, גשם ורוח שחדרו אל תוך העצמות, ונוסף על כך היה בוץ גדול בחוץ, אבל כל זה לא מנע מהחולים מללכת לבית הכנסת. רבים הלכו בעצמם והיו צריכים לעזור להם קצת והיו גם כאלה שלא יכלו ללכת והיו מוכרחים לשאתם.

כשהגענו לביתו של ר' אייזיק, מצאנו אותו מתווכח עם בניו של ר' משה וחתנו, הם טוענים שצריכים להודיע לאברכים שיבואו לעזור להם ללכת לבית הכנסת של הרבי להקפות, ושיקחו גם את אביהם ר' משה. ואילו ר' אייזיק טוען שאסור להם לצאת החוצה, ובאשר לאביהם הרי אין מה לדבר כלל. הוא – טען ר' אייזיק – שוכב בחום גבוה ועצום, אינו יודע מהנעשה סביבו ואברהם הרופא אמר שהוא חולה מסוכן, והם רוצים לקחתו החוצה, הרי ברוח הקטנה ביותר הוא יהיה חלילה לבר-מינן.

כשחיים אליהו מדוברובנה, אני ועוד שני אברכים נכנסנו לביתו של ר' אייזיק, נהייתה שמחה רבה אצל בניו של ר' משה והתחילו לצעוק, ברוך השם אבינו ואנחנו ניצלנו. ואילו ר' אייזיק צעק, רוצחים, הורגי נפש, זה נגד התורה הקדושה.

כשניגשתי אל ר' משה וראיתיו שוכב כבול עץ, כחול ושחור בעיניים סגורות ובחום גבוה – נחרדתי כל כך עד שהרגשתי עצמי כאבוד.

מה הנכם אומרים – אומר לנו ר' אייזיק – חולה מסוכן זה הם רוצים לקחת לבית הכנסת להקפות, אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים וגם בירושלים הרי גמרא מפורשת היא במסכת חגיגה "תנו רבנן – רגלים, פרט לחיגר ולחולה", ובפרט מצוה דרבנן, באם יוציאו את ר' משה החוצה הרי זו שפיכת דמים אמיתית. ואילו בניו של ר' משה טוענים שבאם הרבי אמר שזו רפואה – הם מאמינים באמונה שלימה שבאם יקחו אותו למנין להקפות – יתרפא.

הריני מוכרח לומר – אומר החסיד ר' פנחס – שבשעת מעשה לא ידעתי מה לומר, הייתי מבולבל. מצד אחד שמעתי טענותיו של ר' אייזיק וראיתי איך ר' משה שוכב ובוער, ומצד שני שמעתי דיבוריהם המלאים אמונה תמימה של בניו של ר' משה, אברכים פשוטים, ודוקא בהם מאירה אמונת צדיקים עד מסירות נפש ממש בלי שום התבוננות והכנות כלל.

השכל האנושי אומר שר' אייזיק בודאי צודק, חולה כזה אסור להזיזו ממקומו, והרוח הקלה ביותר – סכנה היא בשבילו, וביחוד במזג אויר כזה, שעלול הדבר שלא יוכלו להגיע אתו חיים עד בית הכנסת. ואילו השכל האלוקי של הנפש האלקית אומר שחיים וברוך בניו של ר' משה צודקים, ואם הרבי אמר ש"אש דת" של תורה – רפואה היא, הרי זו רפואה וצריכים למסור את הנפש על כך.

מרגע לרגע אני מתפעל יותר ויותר מחמימות לבם של בניו של ר' משה, האברכים הפשוטים. זוכר אני עד היום את הבושה הפנימית שלי, וכל כך פעל הדבר עלי, שהחלטתי שמוכרח אני להיכנס ל"יחידות" אל הרבי.

חשבתי אז – פינע, בנו של ר' העניך משקלוב שלמדתי אצל גאוני שקלוב ש"ס, פוסקים וחקירה והכרתי גדלותו של הרבי על ידי הכרה תורתית, הנני כבר השנה השמינית אצל הרבי, ואף על פי כן החומר שלי מתגבר על הצורה, התגברותו של השכל הטבעי על השכל האלקי, ואילו אצל אברכים פשוטים אלה, שהלכו אל הרבי רק מתוך יראת שמים של קבלת עול, תורותיו של הרבי אינם מבינים, ואצלם ישנה התגברות של הצורה על החומר, בהם דוקא מאיר השכל האלוקי ברגש של אמונה פשוטה. התבייש לך פינע, בנו של ר' העניך, התבייש לך בפני חייט הכפר החסידי ובפני סוחר הכפר החסידי.

התעמקתי כל כך במחשבותי ולא הרגשתי כלל בנעשה סביבי, עד שחיים אליהו מדוברובנה דחפני, באמרו שאברהם הרופא אומר שאלו הן חלילה שעותיו האחרונות של ר' משה.

לא הספקתי לחשוב על הנעשה – שמעתי את ברוך צועק אל אביו: אבא, הרבי שלח שלוחים שתלך להקפות, אבא התעורר! צריכים ללכת להקפותיו של הרבי. ובחדרו של ר' משה נהיה רעש גדול. כשנכנסתי לחדרו של ר' משה ראיתיו שוכב בעיניים פתוחות, פניו שמחות ומחכה שיעזרו לו ללכת להקפותיו של הרבי.

חיים אליהו ניגש במהירות לקרוא לעוד כמה אברכים וכאן הלבישו את ר' משה בבגדים חמים. הוא בעצמו לא היה בכוחו להניע אבר, וכשהאברכים הגיעו לקחוהו על הידים והובילוהו למנין הרבי להקפות.

כשנכנסתי לבית הכנסת, הכני החום על פני. המנין היה מלא, חלק מהקהל היו חולים, כאלה שישבו סמוכים על ידיהם וכאלה שלא היה להם כוח אפילו לשבת, אבל הם עוד היו שקטים. היו כאלה שהשיעול לא נתן להם מנוח והיו כאלה שאנחותיהם שברו את הלבבות.

כשהרבי הגיע להקפות – הושלך הס. הרבי אמר את הפסוק "אתה הראת לדעת" והפסוק האחרון "כי מציון תצא תורה" והשתתף בהליכה בהקפה הראשונה ובהקפה השביעית.

למחרת דיברו כולם על המופת הגדול שאירע. אברהם הרופא אמר שאצל החולים הזקנים היה זה משום תחיית המתים ממש, כי בדרך הטבע של חכמת הרפואה היו הם לאחר יאוש והצלתם היתה בדרך נס שלמעלה מהטבע.

אש של תמימות, אש של משיח

מיותר לערוך הקבלות ודימויים בין הסיפור העוצמתי הזה, למאורע שארע שנים רבות לאחר מכן באותו היום – בשמחת תורה תשנ"ג בבית משיח-770. 

אך בשורה אחת ניתן לסכם: למול רוחות הקרירות, לאחר 6 חודשים של העלם והסתר על הרבי מלך המשיח, חודשי ערפל ותהייה מאז כ"ז אדר תשנ"ב, בהם לא היה ברור מה עם הרבי, מה עם בשורת הגאולה, מה עם מסלול הגאולה האלוקי עליו אנו צועדים במהירות בשנתיים האחרונות, 

הגיע הרבי ביום הגדול והקדוש – שמחת תורה – והניף ידו על נהר הקרירות וחיממו באור עידוד שירת ה"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"! יש רבי, יש מלך המשיח, יש בשורה ויש נבואה! 

לא רק שלא התקיים המצב בו "הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" אלא אדרבה "עָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה", הרבי התגלה ביתר שאת ויתר עוז מהמצב שהיה עד עתה, וקבל עד ועדה עודד נמרצות את שירת הקודש, ושבר את ים הקרח הגלותי. 

וכמו אז – בשמחת תורה תקמ"ז –  כן עתה: גם בפנינו פרוסות שני דרכים להסתכלות על המאורע הגדול הזה; האם מצד "השכל האנושי" המקרר אותנו מעוצמת המאורע, ומגמד את גודל הגילוי למשבצת זעירה וחסרת-ערך שהייתה 'לפי שעה' לרפואת הרבי מלובביץ', או מצד "השכל האלוקי" הנצמד באופן טבעי לכל מילה של הרבי כתורה מסיני, ולכל עידוד של הרבי כהוראת מלך, ולכל תנועת יד כצו נצחי.  

ניקח את מילות אדמו"ר הזקן באותו שמחת תורה, שחיממו את העצמות היבשות, ונעתיק אותן לעידודו הנמרץ של הרבי מלך המשיח בשמחת תורה תשנ"ג: "על תורה – אומרת התורה "אש דת למו", היום שמחת תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות".

כל מי שמחתבר לאש ה"יחי" של שמחת תורה תשנ"ג, ונצמד אליה על אף קרירותו הגלותית וחוליו הרוחני, מובטח לו ש"האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות"! אותה אש משיחית, תקים אותו ממיטת חוליו, ותסחוף אותו ללבת אש הגאולה המיתמרת ועולה מעידודי הקודש שלא ישכחו לעד. 

והניף ידו על נהר הקרירות – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

הרב מנחם ששון, מגזין בית משיח

יום קבלת המלכות 

שעת שקיעה. ערב ראש השנה. בתי הכנסת הומי אדם. אווירת חג מרוממת ומרגשת אופפת את כולם. 

בהתקדש ליל החג העולם היהודי כולו חש ומכיר את גדולת היום וחשיבותו הרבה. אימת הדין, מיתוק הגבורות, סילוק החטאים והבאת הסנגורים, ניצבים ועומדים בקדמת הבמה ותופסים את ליבם הער של עם ישראל ביום הגדול בשנה. 

לא הרחק משם, בליובאוויטש – בדרכה של ליובאוויטש – עסוקים החסידים במהותו של יום, בעומקו של יום, ובתוכנו המרכזי: בנין המלכות, עבודת קבלת המלכות, והכתרת המלך במטרה לעורר את מלכות ה' מחדש בעולם. 

לא הרחק משם, בדור השביעי של ליובאוויטש, עסוקים החסידים במטרתו של יום, בייעודו של יום, ובתוכנו המרכזי שהתגלה מאז שנות הנפלאות: קבלת מלכותו של משיח. לקבל שוב את מלכותו של הרבי כמלך המשיח ולעורר על ידי כך להתגלותו. 

כן, מאז שעורר הרבי שכעת העבודה היחידה שנותרה הינה קבלת מלכותו של משיח (שיחת ש"פ משפטים תנש"א, שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב), ומאז שהגדיר את מהותו של יום ראש השנה כיום קבלת מלכות ה' הנשלם על ידי מלך המשיח (שיחת ערב ר"ה תשנ"ב), ומאז שהכריזו כל החסידים יחד קודם התקיעות את הכרזת ה"יחי" לקבלת מלכותו של משיח (ראש השנה תשנ"ג), 

לכל חסיד ברור כשמש שיום זה מוקדש לקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח. אין זה בנוסף לקבלת מלכות ה', או לצד קבלת מלכות ה', אלא עולה בקנה אחד עם קבלת מלכותו של הקב"ה, בתור המלך המשיח המשלים את מלכות ה' בעולם כמציאות מאוחדת בתכלית עם הקב"ה (כפי ביאורו הידוע של הרבי הצמח צדק, מצוות מינוי מלך, ס"ג).

אז בנוסף לכוונה הפנימית הנדרשת מכל חסיד בעת הכרזת ה"יחי" ביום ראש השנה, ובנוסף לאיחול הנהוג בשנים האחרונות בקרב תלמידי התמימים לאחל איש לרעהו "קבלת המלכות בשמחה ובפנימיות", ראוי להעלות על נס סיפור מרתק על חשיבות ההתמקדות בתוארו של הרבי כ"מלך המשיח" בכלל, ובפרט ביום ראש השנה. 

כשהרבי הורה להכריז… 

ישנם סיפורים וישנם סיפורים. ישנו סיפור שהוא ללא ספק "מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם", וישנו סיפור שבנוסף למתיקותו הוא מהווה יסוד לחיים וניצב כמורה דרך לחיי היומיום. כזה הוא הסיפור שסיפר המזכיר הרב יהודה לייב גרונר ע"ה (בראיון לעורך גליוננו הרב אברהם רייניץ, לקראת י' שבט תשע"ו): 

וכך מספר הרב גרונר ע"ה: 

בראש השנה תש"ב, לאחר שחזרנו מהתהלוכה לאמירת 'תשליך' בגן הבוטני, נעמדנו מול בנין 770 בו שהה הרבי הריי"צ באותה העת. הרבי (הרמ"ש) ביקש מהרה"ח ר' יעקב יהודה העכט – שהיה אז בחור צעיר עם קול גבוה – שיעמוד על אחד הספסלים בשדרה, ויכריז מספר הכרזות כפי שהרבי יאמר לו, וכל הציבור יענה אחריו. 

הרבי הורה לו לומר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה', 'אבינו מלכנו אבינו אתה', ועוד כמה נוסחי 'אבינו מלכנו' מיוחדים שהציע וניסח הרבי. לקראת סיום הורה לו הרבי לומר כך: אבינו מלכנו, שלח רפואה שלימה לכבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א!

ברגע הראשון, הרב העכט חשש לחזור על הנוסח הזה, ואמר לרבי שאינו יכול להכריז כך. בעקבות כך אמר לו הרבי: אם כך, תרד מהספסל, ואני אעלה עליו ואכריז…

כיוון שראה הרב העכט שהרבי מתכוון בכל הרצינות להכריז את ההכרזה – חזר בו הרב העכט ואמר שהוא יכריז. ואכן הוא נעמד על הספסל, והכריז בקול גדול כאשר הציבור כולו חוזר אחריו מילה במילה כולל את התואר "מלך המשיח", כפי שביקש ממנו הרבי.  

מעלין ולא מורידין

האנקדוטה הזעירה הזו ששהתה בערפול שנים רבות, פותחת בפנינו חלון הצצה לגישתו המופלאה של הרבי כחסיד של הרבי הריי"צ: הרבי לא מוותר על אזכור שמו הקדוש של הרבי לצד תוארו המלא "מלך המשיח"! זו האמת, זו המציאות, וכך צריך לומר וכך צריך להכריז. 

יחסו של הרבי סולל לנו כמה שבילים ולימודים עיקריים: א. חשוב להזכיר את התואר "מלך המשיח" לצד שמו הקדוש של נשיא ישראל (ואולי דווקא בראש השנה – יום קבלת המלכות? אולי). ב. גם כאשר הסביבה מגחכת – לא להתפעל ולדבוק באמת. ג. כאשר הסביבה לא מוכנה לעשות זאת – העבודה מוטלת עלינו. 

מול סיפור כה עוצמתי, מה נאמר אנו, מה נדבר ומה נצטדק. אנו, החסידים שראו את עידודי הקודש הנמרצים של הרבי מלך המשיח למעלה משנה מול כל מצלמות-עולם ועיני תבל של שירת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", ולאחר כל מענות ועידודי הרבי לקבלת מלכותו כמלך המשיח ופרסום זהותו, מה נאמר אנו? 

האם  מספיק הפנמנו שנקודת ההתקשרות הזעירה הזו בדור הקודם כבר הפכה לשיא ההתקשרות בדורנו? האם די ברור לנו שכך צריך לעמוד על הספסל – כבקשת הרבי מהרב העכט – ולהכריז "כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א"?

מראש השנה הזה ניקח את העוצמות הנדרשות לפעול לקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח לכל השנה כולה (באם יתעכב משיח צדקנו ח"ו), ואם עדיין לא מספיק התחברנו למסר, ואם עדיין לא מספיק הפנמנו את הדרישה, לא צריך להצטדק בטענות ומענות, ולא צריך לבנות תורה חדשה שלא הושמעה בשנות הנפלאות, 

בינתיים, בעדינות ובזהירות, ניתן לרדת מהספסל, מכיסא המלכות ומקדמת הבמה, ולהעניק למישהו אחר לעמוד על הספסל ולזעוק את האמת האמיתית הזו בצורה המכובדת ובטון הנדרש, או לחילופין (מומלץ יותר) לשנן שוב את שיחות שנות הנפלאות, לצפות שוב בעידודי הקודש משנת תשנ"ג ולהתחבר שוב לאמת שסלל לנו הרבי: "כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א". 

באהבת חסידים, אַ גוט יאָר!

הרב מנחם ששון, מגזין 'בית משיח'

בקשה אחרונה

"ענינו של חודש אלול הוא – שאז "המלך בשדה", ומקבל את כל אחד ואחד מישראל בסבר פנים יפות ו"מראה פנים שוחקות לכולם", ומקבל את כל הבקשות של בני ישראל בכל עניניהם (כיון שהוא רוצה ומתחנן ומחכה שיבקשו), החל מהבקשה לכתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחד מישראל, ועד לבקשה העיקרית – הגאולה האמיתית והשלימה" (ש"פ תבוא תנש"א, בלתי מוגה). 

*

חודש אלול מתקרב לקו הסיום, והמלך כבר מתחיל לכוון את צעדיו מהשדה להיכל מלכותו. 

כל כך הרבה פעמים שמענו בחודש האחרון את משל "המלך בשדה", כל 'מאמר' וכל 'שיחה' שפתחנו זעקו אלינו "המלך בשדה", ואם (לבושתנו) לא הספקנו לפתוח את מאמרי הקודש – הגיעו ילדינו והשיבו 'לב אבות על בנים' עם כתר על ראשם או חוברת בידם ובישרו לנו – "המלך בשדה". 

כעת, הזמן אוזל, וכל רגע הופך ליקר יותר מקודמו במחיצת המלך בשדה הפתוח. 

ברגעים הללו, בזמן בו אנחנו רודפים אחר המלך שמכוון את צעדיו האחרונים מהשדה לקראת היכל מלכותו, כל אחד זועק מקירות ליבו את 'בקשתו האחרונה'. כל בר אנוש מבין את משמעות רגעי הרת-גורל אלו, והוא יעשה הכל (!) על מנת לדחוף עוד בקשה על פתק, ולצעוק שוב לאוזניי המלך את הבקשה העיקרית העומדת במרכז חייו. 

כן, כשהמלך בשדה זה לא רק זמן לקירוב ותשובה, אלא גם זמן ראוי ומסוגל לבקש בקשות מהמלך. 

וכאן נמדדת שוב רמת תשוקתנו, ציפייתנו, רצוננו ומאוויינו לגאולה כרצון קודשו של הרבי מלך המשיח: האם ברגעי הסגולה הגדולים הללו אנחנו מסתפקים בבקשת צרכינו האישיים, עבור הבית, החינוך, הפרנסה והעבודה, או שאנחנו מנצלים את שעת הרצון הזו כשהמלך מאזין לבקשתנו – לדרישת הגאולה?!… 

נכון, טבעי לחלוטין לבקש תמיד – ובעיקר לקראת חתימת השנה החדשה – אודות הצרכים האישיים שממלאים את סדר יומנו ומלווים את אורח חיינו יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע; אך אם נזכור שאנחנו נמצאים כעת בדור היסטורי, דור השביעי – דור הגאולה, על סף הגאולה, ברגעים הכי קריטיים והכי עכשוויים לביאת הגאולה, לאחר בשורת ונבואת הגאולה של הרבי מלך המשיח, 

ההכרה הפשוטה צריכה לחלחל לליבנו, ומשם ישירות לפינו ולשוננו ולהתבטא בזעקה אמיתית למלך הנמצא בשדה – "אנו רוצים משיח עכשיו"! נאו ממש! דאלאי גלות! רצוננו לראות את מלכנו בבית המקדש השלישי!

*

טייערע חסידים! המלך שלנו, הרבי שליט"א, חושף לנו בשיחת הדבר מלכות השבועית את רצונו של מלך מלכי המלכים: "הוא רוצה ומתחנן ומחכה שיבקשו"! הקב"ה מחכה לבקשות שלנו, בפרט ברגעים האחרונים של חודש אלול. אל לנו לפספס את הטיימינג המוצלח הזה. כעת זה הזמן לבקש, לדרוש ולזעוק על הבאת הגאולה האמיתית והשלימה!

למה דווקא על הגאולה? זו לא שאלה לחסיד בדור השביעי, אך להסרת הספקות הרבי עונה ל'עמא דבר' בשיחת הדבר מלכות (המוגהת): "זהו עניין הכי עיקרי שהזמן גרמא – כי על פי כל הסימנים היתה הגאולה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב".

ולכן, ממשיך הרבי, ומסיים: "בפרט בחודש אלול כאשר רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם – צריכה להיות במיוחד הבקשה (בקול רם) "עד מתי"?!… שתבוא כבר הגאולה בפועל ממש!".

זה ה"עסק" עכשיו! אחרי שנה שלימה של גילויים, ניסים ונפלאות, אחרי שנה שבה התגלה מלך המשיח, ואחרי שנה שבה כל הדיבור נסב סביב גאולה ומשיח – לא יעלה על הדעת לתת למלך להיכנס להיכל מלכותו ללא קיום "העניין הכי עיקרי", ללא הגשמת היעד הסופי, ללא הגאולה בפועל ממש!

ואם אכן נותן העם למלך להיכנס להיכל מלכותו רק עם בקשת צרכיהם האישיים, הרי זו עובדה מוגמרת וראיה מוכחת ש"העסק" של העם אינו עסקו של המלך, והללו עסוקים בענייניהם האישיים ולא במטרת המטרות ובכוונה הפנימית שלשמה הצעיד המלך את העם כולו במהלך השנה האחרונה…

את שעת המבחן הזו יצר המלך בעצמו! המלך מחכה לראות את העם משווע ומתחנן ברגעים העילאיים הללו – על הגאולה השלימה, וכלשון קודשו של מלכנו משיחנו בשיחת הדבר מלכות (בלתי מוגה): "ומדוע מחכה אליהם הקב"ה? מכיון שברצונו לקיים את כל הבקשות תיכף ומיד, שלזה צריך את התפילות והבקשות דבני ישראל". 

[בשיחת ש"פ וארא תנש"א (סעיף י"ג) התבטא הרבי שבכללות, כל דורנו הוא זמן שהמלך נמצא בשדה ומקבל את בקשותיהם של ישראל, אך וודאי שבחודש אלול ישנה סגולה יתרה לקיום בקשתם של ישראל, כמוכח משיחת הדבר מלכות השבועית]. 

*

זה לא סוד שעברה עלינו שנה לא שגרתית, ספוגה ומלאה בניסים ונפלאות שלא בגדרי הטבע, שרוממה את עם ישראל טפח מעל הקרקע והכשירה את כולם לקראת הגאולה האמיתית והשלימה: כעת "אין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה" – הזעקה על הבאת הגאולה מוטלת על שכמנו!

לא ניתן לרגעים הנשגבים הללו, כשהמלך מסתובב בשדה איתנו, לחלוף ולעבור ללא בקשה פנימית ואמיתית לסיום הגלות המרה והבאת הגאולה בפועל בהתגלות הרבי מלך המשיח! נעורר את עצמנו, את ילדינו, את משפחתנו, את סביבתנו, את קהילתנו, את מקורבינו ואת כל מכרינו – לעצור לרגע ולבקש מהמלך את הגאולה המגיעה לנו!

בקשה אחרונה לפני שהמלך עולה להיכלו: משיח נאו!