הכרזת ה'יחי': חסיד צריך להיות "קאכט זיך" במה שהרבי "קאך"!

הרב נחמן שפירא – משפיע ישיבת אהלי תורה, וחבר ה"ועד להפצת שיחות"

ישנם הטוענים שככל שהזמן הולך ועובר, הרי בדרך ממילא האמונה בדברי הרבי ש"הנה הנה משיח בא" נחלשת ומעיבה את האמונה הטהורה שבלב כל חסיד? קושיא עצומה זו, כוחה רב לחזק אותנו יותר בעניין הזעקה לגאולה: זה שמימוש בשורת הגאולה הוא דבר ברור ובטוח – זהו דבר הברור לכולנו. בעניין זה הרבי לא הותיר לנו מקום לספקות. הדיבור שלו סביב בשורה זו לא היה בגדר של "אולי", "יתכן", "מתאים מאוד", אלא בדרך הודעה ברורה שגם קשורה לנבואת: "הנה זה משיח בא"!

יחד עם זה, הרי אנו גם יודעים את שהבהיר הרבי שהעניין תלוי בידינו, ואילו היו צועקים "עד מתי?!" באמת, ולא מפני הציווי, הרי מזמן משיח היה בא! – יוצא איפוא שדווקא עתה, כשיש כזה העלם והסתר גדול, הרי הזעקה "עד-מתי"?! היא הרבה יותר אמיתית ומעומק הלב.

עניין זה הוא בעצם נקודת המאמר "ואתה תצווה", המאמר האחרון לעת-עתה שקיבלנו מהרבי, שבו אנו יכולים למצוא הוראות ברורות לתקופתינו: הרבי מסביר שעניין הגאולה תלוי בכך שנדע שיהודי נמצא במעמד ומצב "אינגאנצן צוטרייסלט" מזה שהוא נמצא בגלות, וזאת על-אף שהוא נמצא בהרחבה בגשמיות וברוחניות. כך גם בעניינינו: הזעקה "עד מתי?!" הנובעת מאיתנו היום יותר מתמיד, מתוך מצב "הכתית ונשבר" שאנו נמצאים בו – תביא את הגאולה תיכף ומיד ממש!

תוקף האמונה כעת נובע מכך שישנם כמה וכמה הבדלים מהותיים בין בשורתו של הרבי הריי"צ לזו של הרבי. דברי הרבי הרי"צ היו בעקבות "קץ" שהיה מתאים לתקופת שנת ה'תש"ג, ומסיבה זאת הוא הרעיש את העולם ש"לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה". "קץ" הינו זמן המוכשר לבואו של המשיח ויתכן שהוא לא יבוא בו. בכך מובן גם מדוע לאחרי זמן הרבי הריי"צ הפסיק את ההרעשה החשובה הלזו, כאשר במדה מסויימת הזמן המוכשר קצת עבר…

מה-שאין-כן אצלנו, כאן לא מדובר ב"קץ", כי-אם, בהודעת הרבי, שנסתיימה עבודת הבירורים. וידוע מה שסיפר בזה הרב סימון ג'ייקובסון מ"ועד הנחות התמימים", שבפעם הראשונה שהרבי דיבר על סיום עבודת הבירורים כעובדא מוגמרת, הם הסתפקו האם אכן מדובר בהודעה דרמטית שהיא בעצם חלום כל הדורות, או רק בתפילה, ולכן הכניסו לרבי להגהה "הנחה" כפולה, אחת בסגנון של תפילה ואחת בסגנון של הודעה – והרבי בחר בסגנון זה המורה על ההודעה! – היינו: בשורת הגאולה של הרבי באה בעקבות העובדה שאנו נמצאים בזמן הגאולה ממש!

דבר זה מתבטא גם בכך שהרבי הריי"צ התנה את ביאת המשיח ב"לאלתר לתשובה" – ורק אז – "לאלתר לגאולה". מה-שאין-כן הרבי שאמר בפירוש שכבר התקיים "לאלתר לתשובה" וממילא נותר רק "לאלתר לגאולה"! וכמו שהרבי אמר בשיחת נח תשנ"ב: שכולם כבר עשו תשובה ועתה אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו!
עניין זה הביא את הרבי להנהגה הלכתית: הרבי ביקש מהרבנים הראשיים שיוציאו פסק-דין שמשיח חייב לבוא, על סמך זה שכיון שחז"ל אמרו ש"עכשיו אין הדבר תלוי אלא בתשובה", והרי כבר עשו תשובה, ממילא יפסקו דין שמשיח חייב לבוא עכשיו.

מכל זה ברור שהפעם לא שייך שהרבי פתאום יודיע שזמן הגאולה הזה הסתיים!

ואם ישאל השואל שכל הנושא של משיח וכו' הוא ע"ד "קאך" של הרבי באות בספר תורה רמב"ם וכד' שהוא "קאך" למשך זמן, רק בתקופה מסוימת, ואין זה ענין שנמשך כל הזמן? לשם הבהרת הדברים חשוב לעמוד על מהותו של מבצע משיח ביחס למבצעים האחרים, ובכך תוסר השאלה על ידי הדימוי לאותם מבצעים שונים אחרים:

מבצעי הרבי בכלל מתחלקים לשני חלקים כלליים:

א) מבצעים הקשורים להווה: בכלל הם נוגעים ל"שמירה, הגנה והצלה" ונתקנו בקשר לתקופה שדרשה אותם. למשל: 'מבצע תפילין', מאחר ובכוחה של מצוות תפילין להגן מאויבים, נתקן המבצע בימי מלחמת ששת הימים, כאשר חיילי ישראל היו זקוקים להגנה וישועה. מבצע נרות שבת קודש, הכולל הדלקה של ילדות קטנות, נועד להוסיף באור בעקבות החושך הרוחני שהתחיל להתגבר בעולם ביתר שאת. כאלה הם רוב ככל המבצעים שהרבי הסביר וביאר את מטרתם וסיבת תקנתם דווקא באותה תקופה.

ב) מבצעים הקשורים לעתיד: נתקנו לזרז את ביאת משיח, כמו תקנת לימוד הרמב"ם שעניינה לאחד את בני ישראל ולהביא את הגאולה.

שונה משניהם הוא מבצע משיח, ובזה גופא ההוראה, למשל, ללמוד ענייני משיח וגאולה: כאן ההוראה לא נתקנה על סמך זמן ראוי ומסוגל לגאולה, כמו קץ למשל, שכן זמן כזה יכול להיות שיעבור ויחליפו זמן המסוגל ומתאים לעניין אחר, כי אם בעובדה קיימת בקשר למעשינו ועבודתינו, שצוחצחו הכפתורים ונגמרה עבודת הבירורים, וצריכים לפקוח את העינים ולראות שהכל מוכן לסעודה דלעתיד-לבוא, שעל-כן יש ללמוד ענייני משיח וגאולה.

וההבדל ברור: במידה וההוראה, כשאר ההוראות, הייתה קשורה לזמן מסוים, היה שייך לומר שהזמן הזה עבר (וגם זה כמובן, רק בהודעה מהרבי, אך כאן אנו מדברים אם בכלל יש מקום לשינוי בעניין כזה). אך מאחר וכאן מדובר במצב העבודה של "קבלת פני משיח", ומצב כזה אמור להימשך עד שנקבל את פניו בשלימות, הרי אין מקום שמשהו ישתנה פתאום.

ומה עושים כשמתרגלים לענינים, ו"עס קומט אן שווער" ואין שום עידודים בגלוי לעיני בשר? בנוגע לכך שכיום אנו לא זוכים לעידודו הבלתי- פוסק של הרבי, אבל לאידך, יש כאן גם עניין נוסף: באיזשהו מקום בתקופה הזאת של ההעלם וההסתר אנו יותר חדורים ב"עשו כל אשר ביכולתכם". אפשר בהחלט לומר שכל ההוראה הזאת של "עשו כל אשר ביכולתכם" והזעקה "עד מתי?!" שלא מפני הציווי, באה רק אחרי ז"ך אד"ר ובפרט אחרי ג' תמוז…

כיום, עצם המחשבה על המצב הראוי לעומת המצוי, כבר מכניסה אותנו ל״הילוך גבוה״ של עשייה נמרצת ומתמדת להחיש את ההתגלות. כל אחד מאיתנו חש יותר ויותר את האחריות האישית לעניין.

נניח ויבוא כעת אחד מזקני החסידים שעברו גדוש במסירות-נפש ברוסיה, ובהתוועדות חסידים הוא ידבר על הצורך הדחוף והחיוני של מסירות נפש בפועל ממש. הוא יחזור על כל הביטויים הנפלאים של הרבי הריי"צ, שכל המקושרים צריכים להתלכד תחת מלחמת ה׳, במסירות נפש ממש, במלחמה נגד היבסקים והקומוניסטים הרוצים להעביר את ילדי ישראל על דתם וכר – בקיצור: "זמן השיא" של ההתקשרות עכשיו הוא: מלחמה ביבסקציה! – הלזה "התקשרות" יקרא?!

– ברור ומובן שההתקשרות היא באותם עניינים שהרבי "קאכן זיך" בהם עתה. בתקופה של הרבי הריי"ץ היה "קאך" במסירות-נפש נגד הקומוניסטים, זו הייתה נקודת ההתקשרות העומדת בראש סדר היום. אבל כאשר הרבי התחיל בעניין השליחות בכלל, הרי נקודת ההתקשרות היא בשליחות. ובזה גופא: כאשר הרבי החל במבצע תפילין, אילו היה בא מישהו ואומר: אצלי בשליחות לא יהיה כזה דבר, ההתקשרות שלי היא אך ורק בביסוס המוסדות הקיימים בחב"ד שעל אתר… – האם הנהגתו תקרא התקשרות?! ודאי שלא. כי ברגע שהרבי פתח במבצע תפילין, וזהו הנושא העומד על הפרק – זהו צינור ההתקשרות לכל שאר העניינים.

ובענייננו: כאשר הרבי מבהיר לנו שעבודת השליחות נסתיימה, ולכן כל העניינים עכשיו צריכים להיות חדורים בשער של ״קבלת פני משיח צדקנו״, הרי מי שאין לו את זה – ברור שאין אצלו ״התקשרות״. זהו צינור שהכל חייב לעבור דרכו.

לשלימות העניין נוסיף משל: אחד שהיה ידיד של הרבי לפני שנת תש"י. הרבי אז היה חתנא-דבי-נשיאה, ונחשב כמיוחד משאר החסידים. כתוצאה מזה הרגיש אותו אחד קרוב לרבי כידיד רגיל. הגיע תש״י, הרבי נהיה "רבי", אבל הלה בשלו: אני מכיר את הרבי כידיד, וגם עכשיו אמשיך את הקשר באותו אופן שהיה עד עתה. נאמר לו: פעטאח! שוטה! פעם, הקשר שלך יכול היה להיות באופן של ידידות, אבל היום, לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות, הקשר היחידי שיכול להיות לך הוא דווקא באופן שאתה חסיד והוא רבי! ועל דרך זה: במהלך השנים גילה הרבי עניינים חדשים ועמוקים, ובמילא, הרבי של היום הוא זה שאצלו נושא משיח עומד בראש כל העניינים, ובסופו של התהליך הוא יתגלה כמלך המשיח!

כפי שהודגש לעיל, התקשרות פירושה שבדבר שהרבי "קאכט זיך" חסידים "קאכן זיך" גם כן. בהתאם לזה, כאשר רואים שהרבי החל מזכיר בתמידיות שנשיא דורנו הוא משיח שבדור, גם "אנן חסידים נענה אבתרי'", וכפי שמפורש בהערה לשיחת שבת פרשת תזריע-מצורע תנש"א. בשנים הראשונות הרבי כמעט וכלל לא הזכיר את עניין זהותו של מלך המשיח, למעט בשיחת פרשת נשא תש״כ שהרבי דיבר על זה שכאשר הרבי הריי"צ יצא ב"קול-קורא" על משיח מיד החלו החסידים לומר שהוא-הוא, וכן היו עוד איזכורים בודדים במשך השנים, אך מלבד זאת לא הורחב העניין. ברם, כשהרבי העלה את נושא משיח בכלל לראש סדר העניינים והחל מדבר על ביאתו כדבר מוחשי, החל הרבי, פעם ועוד הפעם, להדגיש את הנקודה שנשיא דורנו הוא משיח שבדור.

ועיקר העיקרים: החל משנת תשנ"ג, כאשר הרבי עודד מאות ואלפי פעמים את שירת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", שמדגישה את העניין שאדוננו מורנו ורבינו (אדמו"ר) הוא מלך המשיח – הרי באופן מיידי זה חדר גם אצלנו, וזה נעשה הקאך העיקרי.

כאשר החל הרבי לעודד בגלוי את שירת "יחי אדוננו" ישבנו באסיפה, חברי "ועד להפצת שיחות", והחלטנו לשאול את הרבי האם אפשר להוסיף לספריו את התואר "מלך המשיח". לא כאן המקום להזכיר שוב את פרטי השאלה והתשובה שהמחישו עד כמה הרבי לא רואה בזה בעיה ומקבל את זה, אבל די לנו להזכיר את זה שהרבי אכן הסכים לכך. יוצא אם כן שהרבי רואה צורך להציג את עצמו לא רק כאדמו"ר, כי אם גם כמלך המשיח – האם אנחנו לא נתנהג כך?!

לגבי ההסבר והתוכן הפנימי של העניין, הרי ישנם כאן כמה וכמה עניינים:

העניין הראשון הוא כפי שהוזכר, שכאשר מדובר במלך המשיח הרי דרושה יותר התקשרות ויותר התבטלות, בהתאם לעניינים היותר נעלים שנפעלים. וכמו שרואים בחוש שהדרישות של הרבי היום הם יותר מתמיד. יש העלם והסתר גדול של סוף זמן הגלות וצריך כוחות של מלך המשיח להתגבר עליהם.

נוסף על כך, הרי זה פשוט מדגיש את העניין שהרבי עוד רגע מתגלה, שהרי הוא מלך המשיח ש"הנה זה בא" ומעורר אותנו להתכונן כראוי לבואו.

ועוד וגם הוא פרט חשוב: דווקא מאחר ויש לכך התנגדות כה רבה רואים עד כמה יש צורך להדגיש שוב ושוב שזוהי "תורת משה אמת".

בכך זאת מדוע הכרזה זו כ"כ חשובה? לדידי, כל השאלה הזאת אינה מובנת כלל וכלל! המושכל ראשון, ההנחה ראשונה של חסידים היא, שצריך לחיות עם מה שהרבי חי. חסידים "קאכן זיך" במה שהרבי "קאך" בו. בשנה וחצי האחרונות שראינו את הרבי, הרי הקשר שלנו עם הרבי בגלוי היה בשירת ה'יחי' שהרבי עודד אותה נמרצות לעיני העולם כולו. לכן, ה'קאך' בשירת והכרזת ה'יחי' זה הדבר הפשוט והנחה פשוטה של חסיד. התמיהה היא על מי שאינו עוסק בעניין זה ב'קאך'! והקושייה הגדולה היא על אותם בודדים שר"ל מזלזלים בעניין כל כך קדוש שהרבי עודד אותו!

ובקשר למה שאתה שואל "ממתי אנו מכריזים הכרזות" – הרי כל העניין של עידוד ה'יחי' התחיל בהכרזה: היה זה בשמחת תורה תשנ"ג, באמצע ההקפה השביעית.

הרבי ישב במרפסת כשספר תורה בידו, ועיניו מביטות על דף צילום של נוסח ההקפות. כאשר הרבי סיים לומר את הפסוקים של ההקפות, החל הקהל להכריז בקול "יחי אדוננו". הרבי המשיך להביט בדף שלפניו, ואז, כאשר הקהל הכריז בשנית, הרים הרבי את עיניו והחל לעודד בראשו הקדוש בחוזק רב את הכרזת הקהל. הייתה זאת הכרזה פשוטה, לא מנגינה. פשוט הכריזו "יחי", והרבי עודד. רק אחר-כך, כאשר הרבי המשיך לעודד, החל הקהל לנגן את הניגון המפורסם של "יחי אדוננו".

ההכרזה חשובה במיוחד לאחר כל תפילה, שהרי על כך מעורר הרבי בשיחת כ"ח ניסן תנש"א – כיצד ייתכן שכאשר מתאספים עשרה מישראל, הם אינם תובעים את התגלות המשיח? והגע בעצמך: מדובר ביהודים שכעת סיימו תפילת שמונה עשרה, בה ביקשו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" ועוד ועוד, ובכל זאת אומר הרבי שזה לא מספיק. הם צריכים להכריז ולתבוע מהקב"ה להביא את הגאולה, ותיכף ומיד ממש!