-
37 שנים חלפו מאז שהרב אריה גרינברג ורעייתו שטערנא שרה הגיעו לשליחות במושבה מזכרת בתיה. מקום קטן, בלי תקציב – אבל עם ברכה בת שתי מילים מהרבי, הצליחו להקים קהילה חיה ותוססת לצד מוסדות חינוך • מגן ילדים שנפתח בזכות שני אבות נחושים, דרך מקווה שכמעט נסגר ואישה שקיבלה טלפון עם הצעת עבודה באמצע שיחה עם השליח • מאת: יוסי סולומון • לקריאה
יוסי סולומון|כ״ח בשבט ה׳תשפ״ויוסי סולומון, מגזין בית משיח
את השיחה עם הרב אריה גרינברג, שליח הרבי במזכרת בתיה, הוא בוחר לפתוח דווקא בסיפור שממחיש עד כמה החלטה טובה אחת, יש בכוחה יכולה לפתוח שערים:
"ערכתי פעם ביקור בית אצל משפחה במושבה, משפחה שהייתה במצב כלכלי לא פשוט. האישה סיפרה לי שמזה שנה היא מחפשת עבודה, אך אינה מוצאת. כל ההצעות שעולות – נופלות כלעומת שבאו. הצעתי לה כמובן לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו, ואף לקבל החלטה טובה כ'כלי'. היא שאלה איזו החלטה כדאי לה לקחת, והצעתי שיקבלו על עצמם שמירת טהרת המשפחה. 'זה באמת משהו שלא חשבנו עליו', הודתה.
"אחרי שבועיים פגשתי את בעלה, ושאלתי מה חדש. הוא סיפר לי שרעייתו קיבלה הצעת עבודה – אבל בסוף ההצעה נפלה, ולא יצא ממנה כלום. הרגשתי שהיא לא באמת קיבלה על עצמה את ההחלטה, אלא מן השפה ולחוץ, וזה מה שעצר את השפע. חזרתי אליהם לשיחה וערכנו שיחה גלויה ופתוחה. היא אכן אמרה שהיא לא ממש קיימה את ההחלטה – והבטיחה לשמור עליה באמת.
"עוד אנחנו מדברים, והטלפון שלה מצלצל. מעבר לקו הייתה הצעת עבודה חדשה, הפעם רצינית ומוצלחת… כעבור ימים אחדים התחילה בעבודה, מה שגרם לכל המשפחה להתחזק. הם התחילו לבוא יותר לבית הכנסת, הבעל התחיל להניח תפילין בקביעות, ואחד הבנים אפילו חזר בתשובה.
"זה רגע שבו אתה רואה בעיניים כמה כוח יש להחלטה טובה. וההצלחה? אנחנו לא אחראים על הצלחות, אבל הן תמיד מגיעות ממנו" אומר הרב גרינברג, ומצביע לשמים.

שלושים ושבע שנות חיבור
מזה כמעט שלושים ושבע שנה נמצאים הרב אריה צבי ורעייתו שטערנא שרה גרינברג בשליחות הרבי מה"מ ביישוב מזכרת בתיה.
מעולם לא הייתה דרכם קלה: מאבקים עם המועצה, עיכובים שונים ומשונים, קשיי תקציב לצד אתגרים יומיומיים של קירוב לבבות. ועדיין, כמו שהרב גרינברג מספר ל'בית משיח', בזכות הידיעה והאמונה שהרבי מנהל את העניינים, כל מכשול הפך להזדמנות וכל קושי הפך לסיפור של אור.
איך הגעתם לשליחות דווקא במזכרת בתיה?
"אבי, הרב שמואל גרינברג, הוא ממייסדי כפר חב"ד. אמי שרה לאה שימשה כמנהלת סמינר 'בית רבקה' בכפר", פותח הרב אריה גרינברג. "גדלתי בבית שכולו היה חדור בענייני חינוך, שליחות ומסירות לענייני הרבי.
"בנערותי למדתי בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, ולאחר מכן המשכתי את לימודיי בישיבה במגדל העמק, שם הייתה לי הזכות להיות מתלמידי השלוחים – חוויה שחיזקה בי עוד יותר את ההבנה מהי שליחות אמיתית, כמו גם המשמעות של עשייה למען הרבי בלי גבולות".
בשנת תשמ"ה נסע הת' אריה גרינברג ללמוד ב–770 במסגרת שנת ה'קבוצה'. זו הייתה שנה ששינתה אותו מהיסוד – שנה של חיזוק ההתקשרות, של ספיגת ההדרכה החסידית מקרוב, ושל קבלת כוחות לכל החיים.
בשנת תשמ"ז בא בקשרי נישואין עם רעייתו שטערנא שרה. בתקופה הראשונה שלאחר חתונתם, התגוררו בכפר חב"ד, למרות שלשניהם היה ברור שהם לא נשארים במקום נעים ונוח כמו כפר חב"ד, אלא הם מתעתדים לצאת לשליחות. "באותן שנים, אמצע שנות המ"מים, הרבי הרעיש שוב ושוב על אודות הזכות לצאת לשליחות ולכבוש את העולם: שכל אחד ואחת צריכים להסתכל על מפת העולם ולחפש את המקום שחסר בו שליח – וללכת לשם. המסר היה כל כך חד וברור, עד שהרגשנו שאי אפשר להישאר אדישים".
כשנה אחרי חתונתם, החל הזוג הצעיר לחפש אחר המקום המתאים לשליחות. היה להם קרוב משפחה שגר בנחלת הר חב"ד שפעל מדי פעם במזכרת בתיה. זה האחרון פנה לבני הזוג והציע להם: "אולי תבדקו את מזכרת בתיה? יש שם צורך וגם פוטנציאל".
עוד קודם לכן בדקו בני הזוג גרינברג מקומות שונים לשליחות, אבל בכל פעם שכתבו לרבי – לא קיבלו הסכמה או ברכה. "לא רצינו לעשות דבר בלי ברכה ברורה מהרבי, ולכן לא מיהרנו להחליט", הוא אומר. "אבל כשכתבנו לרבי על מזכרת בתיה וביקשנו את ברכתו – קיבלנו "הסכמה וברכה" לה ציפינו כל כך. לא היינו צריכים יותר מזה כדי להבין שבמזכרת בתיה נמצאת שליחות החיים שלנו".
וכך, בל"ג בעומר תשמ"ט, הגיעו למזכרת בתיה. מאז ועד היום משפחת גרינברג נמצאת במקום ועושה ככל יכולתה להאיר את המקום בשליחות הרבי, ולחבר עוד יהודים אל חיים של תורה וחסידות, ולהכין את המקום לגאולה.

התחלה לא פשוטה
ההתחלות קשות, והאתגרים לא פשוטים, בראש ובראשונה נושא השגת תקציב לפעילות ופרנסה. אין זה סוד שאצל שלוחים רבים, החלק של גיוס כספים הוא החלק הקשה. "העדפתי תמיד להשקיע את הזמן ואת הכוחות בפעילות עצמה: לפגוש אנשים, בללמד ובלחבר ליהדות ולרבי. האילוץ לגייס כספים, לא התאים לאופי שלי", הוא מספר. אבל המציאות הכתה על פניו. היה צריך להפעיל בית חב"ד ובמקביל לדאוג לתקציב.
חלק מקשיי הבראשית, הייתה ההסתגלות והכרת המקום, כמו גם הכרת אנשי הקהילה. "לוקח זמן רב עד שאנשים מתחילים להכיר אותך, ועד שאתה לומד להכיר את האופי המקומי, את הרגישויות והניואנסים, כמו גם את האנשים עצמם – כל אלה תנאים הכרחיים ביצירת חיבור אישי ואמיתי".
הרב גרינברג מוסיף ומספר: "היו לנו אתגרים לא פשוטים בהקמת בית הכנסת. אין זה פשוט להקים מקום קבוע לפעילות רוחנית, כשמתחילים מקו אפס. עם הרבה סייעתא דשמיא ועם התמדה, הצלחנו להתקדם במשך השנים. הקמנו בית כנסת מסודר, מקווה טהרה, גני ילדים, בית ספר, ועוד. דווקא מתוך הקשיים של ההתחלה, נבנתה קהילה חיה ותוססת שממשיכה להתפתח עד היום".
לא מעט דמויות ליוו אותו בנקודות שונות לאורך שנות השליחות, כמו הרב יחזקאל טאניס ומשפחתו, הרב יוסף גליצנשטיין ומשפחתו, הרב אשר בוקיעט ומשפחתו. "בנקודות מפגש שונות לאורך השנים, הם אלו שסייעו לנו בארגון פעילויות ובשיעורי תורה".

המוסדות גדלו והתפתחו
מזכרת בתיה היא מועצה מקומית, לא הרחק מרחובות. היא נוסדה כמושבה בשנת תרמ"ד, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר. בכך הייתה מזכרת בתיה למושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד. זה האחרון מימן את רכישת הקרקעות ותמך במתיישבים עד שעמדו על רגליהם בכוחות עצמם.
עד ראשית שנות ה–ל המושבה הייתה קטנה והתגוררו בה כמה מאות תושבים בלבד. בתחילת שנות ה–ל' נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו–משפחתיים. מי ששוּכּן בבתים החדשים היו בעיקר עולים מצפון אפריקה. במקביל החלו לבנות במושבה בתים פרטיים, והמושבה התרחבה בדרכה להפוך לעיירה הקטנה.
נכון להיום, במזכרת בתיה גרים יותר מששה–עשר אלף תושבים, ועדיין יש בה אווירה משפחתית עוטפת.
מושבה לא–גדולה במיוחד – במה, אם כן, מתמקדת הפעילות שלכם ביום–יום?
"הפעילות שלנו מגוונת ורחבה, מה שדורש הרבה כוחות, זמן ומשאבים", אומר הרב גרינברג. "דווקא בגלל אופי המקום, יש לנו קשר עם משפחות רבות. אנו עורכים ביקורי בית רבים, שיחות אישיות, עזרה במצבים שונים, כמו גם שיעורי תורה ואחזקת קהילה – כל מה ששליח צריך לתת כדי שאנשים ירגישו שיש להם כתובת חמה.
"מעבר לזה, עם השנים המוסדות שלנו גדלו והתפתחו מאוד. יש לנו מעונות יום, גני ילדים, ובשנה שעברה פתחנו בשעה טובה גם את בית הספר 'שלהבות', בסיועו של הרב אלי קריצ'בסקי. כל מוסד כזה הוא עולם ומלואו שדורש ניהול, פיקוח, יחס אישי עם הצוות ועם ההורים – זו עבודה יום־יומית.
"מלבד המוסדות, יש את הפעילות השוטפת של בית חב"ד: שיעורי תורה לאורך ימות השבוע, התוועדויות בימי חב"ד מיוחדים, ערבי נשים, קייטנות קיץ לילדים, סדנאות, סיוע לנזקקים, קהילה פעילה. כל מה שיכול לקרב יהודי נוסף לרבי ולחסידות.
"לאחרונה אנחנו רואים התחזקות בפעילות של נשות חב"ד במזכרת בתיה, בניצוחה של אשתי – בפרט בארגון 'שפרה ופועה'. מרגש לראות כיצד גם נשים שאינן חב"דיות מצטרפות בשמחה לעשיה זו.
"אפשר לומר שהשליחות במזכרת בתיה היא רשת חיה שפועלת כל השנה, וכל פרט בה נובע מאותו רצון פשוט: להוסיף אור במקום שבו הוא שלח אותנו".

למעלה משלושה עשורים של שליחות, בוודאי ישנם מקרים וסיפורים מעניינים שחווית במהלך הפעילות…
"כששואלים אותי מה מחזיק אותי כל כך הרבה שנים בשליחות, אני נזכר שוב ושוב במקרים שממחישים עד כמה היד של הרבי מורגשת כאן, ועד כמה מספיקה החלטה אמיצה אחת כדי לשנות מציאות" אומר הרב גרינברג.
"אחד הסיפורים שבעיניי מסמל את הדרך הארוכה שלנו כאן, הוא סיפור הקמת הגן הראשון.
"שנה אחת ניגשו אליי שני חברים יקרים מהקהילה – שחר וגלעד – שניהם בעלי משפחות מסורתיות שהילדים שלהם למדו במעון שלנו. הם הגיעו לגיל גן ורצו להמשיך במוסדות חב"ד ביישוב, אבל לא הייתה לנו מסגרת מתאימה. הם שאלו אותי: 'למה במזכרת בתיה אין גן חב"ד?' אמרתי להם בכנות שזו משימה לא פשוטה: צריך אישורים, תקנים וכמות ילדים מינימלית – ואת כל זה לא היה לנו. 'אם אתם חושבים שתצליחו לגייס ילדים ומשפחות – אדרבה, נסו. אני לא רואה איך זה קורה בפועל'. בשל מיעוט התושבים יחסית, שיערתי שלא נצליח לגייס כמות מספקת של ילדים.
"השניים לא נבהלו. במאמצים גדולים הצליחו להכין רשימה עם 13 ילדים לקראת השנה הבאה. כשהגענו עם הרשימה למועצה, אמרו לנו שצריך לפחות 33 ילדים כדי לפתוח גן חדש – מספר שנראה לנו דמיוני. הפשלנו שרוולים והתחלנו להפעיל את כל הקשרים. שכנענו עוד הורים עד שהגענו ל־18 ילדים. לא הצלחנו יותר. שוב הלכנו למועצה והסברנו שאין סיכוי להגיע ל־33. לאחר שיחות ממושכות, הצלחנו להוריד את הדרישה ל־25 ילדים.
"גם זה לא היה פשוט, אבל בסוף הצלחנו לרשום 21 ילדים. עדיין לא מספיק. כיוון שכך, הלכנו כולנו, עם ההורים, לפגישה אישית אצל ראש המועצה. הוא התרשם מהפוטנציאל ומהנחישות, והחליט לתת לנו מבנה – שלושה שבועות בלבד לפני תחילת שנת הלימודים…
"מדובר היה במבנה ישן מאוד שהיה צריך שיפוץ יסודי. אבל לא ויתרנו: תוך שלושה שבועות שיפצנו, צבענו, סידרנו, והפכנו אותו למקום של פנינה. כך, ברוך השם, נפתח הגן הראשון.
"אני זוכר שלב בדרך שבו הרגשנו שהכול נתקע; גם אני וגם גלעד כמעט התייאשנו. אבל אז ניגש אליי שחר ואמר משפט שנצרב לי בלב עד היום: 'הרב, תחליט – אתה רוצה גן או לא? להצליח או לא להצליח זה כבר לא בידיים שלנו. אנחנו צריכים לעשות את שלנו, וההצלחה – זו כבר האחריות של הרבי'.
"המשפט הזה נתן לי כוחות מחודשים. המשכנו במשימה שלפנינו עד שנפתח הגן הראשון. בעקבות כך נפתח גם הגן השני, ובעקבותיהם גם בית ספר 'שלהבות' שרואה הצלחה".
מקווה אחד? שניים!
בפיו של הרב גרינברג סיפור נוסף מחיי השליחות שמראה עד כמה צריך (לפעמים) עקשנות חסידית בנוסף לסייעתא דשמיא:
"זה היה לפני כעשר שנים, היישוב קיבל תקציב לבניית מקווה חדש. מיד ראינו בזה הזדמנות וביקשנו להוסיף בור על גבי בור, כפי שיטת חב"ד. לא כולם ביישוב אהבו את הרעיון, והיו ניסיונות לא מעטים מצד גורמים במועצה למנוע את זה. לא ויתרנו ויצאנו למבצע התרמה וגייסנו את הכסף הנדרש. לבסוף אושר הבור החב"די.
"התוצאה? היום המקווה היחיד ביישוב הוא עם בור חב"ד, ואפשר לטבול לפי ההידורים שחונכנו עליהם.
"אבל בזה לא נגמר הסיפור: זמן קצר לאחר מכן, במועצה הדתית העלו רעיון להפוך את בניין המקווה הקודם למשרדים. אמרנו להם: רגע, אין בכלל מקווה ביישוב לטבילת שחרית! לפחות תאפשרו שזה ישמש ככזה. הם אמרו: תביאו 20 חתימות של אנשים שמעוניינים בזה, ואז נדבר. מדובר במשימה לא פשוטה ביישוב קטן כמו שלנו.
"בעקבות כך גייסנו 20 מנויים ששילמנו עליהם בפועל במטרה להראות שיש דרישה אמיתית. היו שנים שריחפה מעלינו הסכנה שהמקווה ייסגר. בשלב מסוים התחלף הממונה על המועצה הדתית, וזה פנה אלינו מיוזמתו ושאל אם נרצה לקחת את המקווה תחת אחריותנו. וכך המקווה שנמצא כחמישים מטרים מבית חב"ד, עבר לניהול שלנו…
"גם זה אחד מהסיפורים שמלמדים אותי בכל פעם מחדש, עד כמה השליחות דורשת התמדה ואמונה, לצד סבלנות רבה. עם זאת, כשיש את התנאים הללו, הברכה של הרבי מביאה את ההצלחה בפועל.
"בכלל, מאז שבנינו את בית חב"ד, גם גופים לא חב"דים פונים אלינו ומבקשים לערוך פעילויות לילדים או ערבי תורה – ואני משתדל לפתוח את הדלת של בית חב"ד ככל האפשר. דרך מפגשים אלו ישנם בחורים דתיים – בעיקר מארגון 'אור ישראלי' – שהתקרבו לרבי והיו גם שעברו ללמוד ב'תומכי תמימים'.

איך אנשים מקבלים אצלכם את בשורת הגאולה?
"כמו בכל מקום – יש אנשים שמקבלים את בשורת הגאולה ביותר פתיחות, ויש שזה יותר קשה להם. אני זוכר רק מקרה חריג אחד, ביהודי שממש התקומם כאשר דיברתי על הרבי כמלך המשיח. בדרך כלל הדברים עוברים באופן המתקבל.
"עם זאת, תמיד לנגד עיניי העובדה שהשליחות הזאת – פרסום הגאולה והכנת המקום לקבלת פני משיח – צריכה להיעשות בצורה חכמה באופן שיתקבל על לב השומע, אך מבלי לוותר על המהות.
"אנחנו דואגים לקיים ביום יום שיעורי גאולה ומשיח, לשלב את הנושא הזה בפעילויות השונות, ולדבר על זה בכל הזדמנות, גם כשזה לא תמיד נח או מובן מאליו. עם הזמן רואים כיצד הדברים מחלחלים. כשמסתכלים על יהודים שנסעו איתנו לרבי במסגרת קבוצות שונות – רואים כיצד הלב שלהם נפתח ועד כמה הם מתחזקים בהבנה של חשיבות ההכנה לבוא המשיח.
"כך או כך – גם מי שלא מסכים עם תוכן הדברים או מתקשה לקבל אותם – ברגע שהוא רואה ומרגיש שזה נובע מאהבה אמיתית ומרצון עמוק לסיום הגלות, זה נוגע לו בלבו. כי כשמדברים מתוך אמת פנימית – הדברים מחלחלים".
מה המסר שלך לקוראים?
"כל שליח יכול לספר עד כמה הוא רואה בעיני בשר כיצד הרבי מנהל את העניינים וכובש את העולם. ככה זה בכל העולם, וגם במזכרת בתיה. הפעילות ב"ה הולכת ומתפתחת, יותר ויותר אנשים משתתפים ומבקשים להיות חלק מהעשיה.
העיקר הוא לזכור תמיד: אנחנו רק עושים את שלנו, והרבי מלך המשיח כבר דואג שהפירות יגיעו – לפעמים זה קורה באופן שממש לא ציפינו".
תגיות: הרב אריה גרינברג, יוסי סולומון, מגזין בית משיח, מזכרת בתיה
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











