הצמד שערך אירועים ל־20 אלף חיילים מאז פרוץ המלחמה

מתוך אתר 'גלובס'

כשאילן ברקן היה בכיתה ב', אביו מונה לקונסול ישראל בבאקו. אחד מתפקידיו היה להעניק אשרות כניסה ליהודים שהיו מעוניינים לעלות לארץ. "בתור ילד, כשראיתי את החיוכים של אלה שקיבלו אישורי עלייה, ואיך הם שרים הבה נגילה בשגרירות, זה נטע בי את הרצון להמשיך לחלק חיוכים לשאר העם שלנו", מספר ברקן.

היום, בגיל 27, הוא מוביל את הארגון החברתי "כוחנו באחדותנו" יחד עם אליאב בן עטר, שליח חב"ד בקמפוס של מכללת עמק יזרעאל. לדבריו, "אני "חילוני" גמור, והוא חב"דניק, אבל למרות שאנחנו מגיעים מעולמות שונים נוצר חיבור".

הפרויקט הראשון המשותף שלהם עסק בעזרה לניצולי שואה עריריים, ולאחר מכן החלו בפרויקט "סיירת מחסומים", שבמסגרתו הגיעו מדי חודש למחסומים בעוטף ג'נין וירושלים עם תרומות שקיבלו מעסקים שונים בעפולה.

ב-7 באוקטובר, אחרי מתקפת ארגון הטרור חמאס, השניים הבינו שהייעוד שלהם הוא לעזור לחיילים בחלוקת מזון. "כבר ביומיים הראשונים הגענו להמון בסיסים בצפון, והבנו שמה שהם באמת צריכים זה אוכל. בהתחלה עשינו חמישה אירועים בבריכה של עפולה, שבהם השתתפו בכל פעם 1,000-1,500 סדירניקים שסיימו מסלול והיו לפני כניסה לעזה.

"משם המשכנו לעוד הרבה אירועים בעיקר בבסיסים לא גדולים, בסיסי שטח או נקודות איסוף בעוטף ובצפון, כאשר בכל פעם מדובר ב-60 עד 500 חיילים. לפני שבועיים היינו במקום מסוים בגליל העליון, והחיילים אמרו לנו 'אתם הראשונים שהגעתם אלינו'".

"לבקש תרומה זה להתחנן"

העשייה האינטנסיבית, שנמשכת כבר יותר משבעה חודשים, דורשת מהשניים מחויבות גבוהה. "בעבודה שלי, בהסתדרות הציונית העולמית, מאוד התחשבו בי ואפשרו לי בחודשיים הראשונים לעסוק רק בתרומות", מספר ברקן.

"לעשות אירוע באשקלון זה לצאת מעפולה באחת בצהרים ולחזור באחת בלילה, וזה לא פשוט. לכן, אם בהתחלה עשינו אירועים 4-5 פעמים בשבוע, עכשיו אנחנו עושים פעם בשבוע. בכל מקום אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, ומראים שאחדות ושיתוף־פעולה זה מה שמנצח בסוף, גם אם יש חילוקי דעות".

כדי להדגים את היקף התרומות הנדרש, ברקן מספר כי "על האש ל-100 איש עולה 4,000-5,000 שקל, ואנחנו כבר עברנו את ה-20 אלף חיילים בשבעה חודשים".

מה הקושי הכי גדול שלכם?

"הקושי הכי גדול זה כוח אדם ותרומות, והמלחמה עוד לא נגמרה. ההרגשה שלי היא שהעם התעייף. התחלנו כקבוצה של 100 מתנדבים מרחבי הארץ, ובאירועים האחרונים אנחנו רק 6-8. אבל כשאנחנו מגיעים לחיילים ורואים את מנות הקרב שהם אוכלים, אנחנו מבינים שלהמשיך זה משהו קדוש. השבוע היינו אצל חבר'ה שיצאו מעזה ואמרו בהתלהבות 'וואו, לאכול חומוס ישראלי עם פיתה'. אלה דברים קטנים, אבל אבא שלי לימד אותי שהחיים לא מורכבים מהאירועים הגדולים, אלא מהדברים האלה".

בנוסף לפעילות עם החיילים, ברקן ובן עטר מחזיקים גם מחסן לתרומות בעפולה. "בשלושת החודשים הראשונים היה לנו מערך של 10 מכוניות ו-3 משאיות. זה היה מרתון מטורף, הייתי מסיים את היום בשלוש בלילה. המחסן עדיין עובד כל יום, אבל עכשיו לבקש תרומה זה להתחנן, ואנחנו לא ארגון שמרוויח כסף, כל מה שנכנס ישר הולך לשטח. יש לי רשימה של 10 בסיסים שמחכים שנגיע אליהם".

לתרומות