הרב חיים רבקין, שליח בראשון לציון
הייתי שם בשנה שעברה, ביחד עם אלפי חסידי חב"ד מכל רחבי הארץ, משתתפים בכינוס המרכזי השנתי לכבודו של הרבי מלך המשיח. כמו כולם יצאתי עם תחושה של התרוממות הרוח, אבל אצלי נוספה לכך גם תחושה קשה של החמצה.
שאלתי את עצמי איך לא חשבתי על זה קודם? איך לא הבנתי שזה מה שהולך להיות כאן? איך החמצתי הזדמנות אדירה כזו להביא את המקורבים מבית חב"ד?
זה לא היה "עוד כנס", זה היה משהו מיוחד. מעין התוועדות ענקית של "שבת אחים גם יחד", עם אחיי השלוחים וחסידים מכל רחבי הארץ. זה היה אירוע שבכל רגע בו היה ניתן להרגיש במוחש שהרבי נמצא שם. מרגע לרגע ההתלהבות גברה ורגשות האמונה והביטחון התפרצו בריקודי שמחה של "אשרינו מה טוב חלקנו".
במהלך כל השנה אנו עובדים קשה על מנת לחבר עוד יהודים לרבי. משאבים וכוחות נפש אדירים מושקעים על מנת שעוד יהודי יזוז אפילו 'במשהו'. גם חבריי מאנ"ש שיוצאים דרך קבע למבצעים, ובעצם כל חסיד שיוצר מגע עם מקורבים יודע עד כמה הדבר קשה. כשראיתי את המקורבים והידידים שחבריי השלוחים הביאו לכנס, הבנתי את גודל ההחמצה שלי, כאשר הגעתי רק עם בני ביתי.
הכנס הזה הוא לא אירוע חב"די קלאסי, זו מקפצה אדירה שמשפיעה לאורך כל השנה עלינו – ועל המקורבים שלנו.
השנה אני כבר יודע, לא אחמיץ את ההזדמנות הזו, ואגיע ביחד עם כל המקורבים. כל מתפללי בית הכנסת ובאי בית חב"ד כבר יודעים: יום ראשון, ט' ניסן, כולנו יחד נוסעים לערב לכבודו של הרבי!