המשפיע שהיה לנו אבא אוהב: מושפעי ר' ראובן דונין מתגעגעים

שניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח

כיום הם חסידי חב"ד, מכל גווני הקשת, אבל יש דבר אחד שמאחד אותם, במילה אחת: ראובן. כולם היו מקורביו, תלמידיו ומושפעיו.

ישבנו לשיחה עם כמה ממקורביו של המשפיע האגדי, ששיתפו אותנו ברגעי ההיכרות הראשונים עם ר' ראובן דונין, בבית ברחוב בורוכוב, בבית חב"ד ברחוב הרצל, או באחד מעשרות שיעורי התניא שמסר ברחבי הארץ.

ברגשות געגועים הם מתארים את האהבה העזה של ר' ראובן למקורביו, וכמים הפנים לפנים – אהבתם אליו; ובחדא-מחתא הם נזכרים באפיזודות מההתוועדויות, שיכולות להתרחש רק אצל ר' ראובן…

וכמו חסיד אמיתי ש'חי' עם הרבי מלך המשיח במשך כל השנים – הוא 'הדביק' את מקורביו באמונה הלוהטת בהתגלותו הקרובה של הרבי מלך המשיח שליט"א.

רגעי אושר מתוקים שאינך רוצה שיסתיימו לעולם

הרה"ח ר' שלומי כהן–אלורו, סגן הרב הראשי לשב"ס (בדימוס)

את ר' ראובן הכרתי לראשונה בשנת העשרים לחיי. הגעתי לבית חב"ד המיתולוגי בחיפה ברחוב הרצל 70 – ה"סניף" כפי שכונה על ידי ראובן – למטרת רכישת זוג תפילין.

ר' ראובן הציע לי לבצע את הרכישה בחנות תשמישי קדושה אחרת, ובאותה נשימה הזמין אותי להתארח אצלו בשבת.

לא ייחסתי להזמנה זו חשיבות יתירה, אבל בהשגחה פרטית, כעבור תקופה פגש אותי ר' משה תמרי שהיה נוכח בסניף באותה עת, ואמר לי: "תקשיב, כדאי לך להגיע. לא תצטער. מה שתשמע שם לא תשמע בשום מקום אחר". זה 'תפס' אותי. הגעתי לשבת בבוקר, והשאר היסטוריה…

בורוכוב 3 היה תמהיל של אווירה כיפית, חבר'ה עם ראש טוב המאוחדים ברצון משותף לגעת באמת ומוכנים להקריב בעדה המון, ובית שכל פינה בו, ובמיוחד הנוכחים בו, מהווים דוגמה אישית חיה להתנהלות חסידית הספוגה בהתקשרות לרבי מלך המשיח, וכל כולה מסירות והתמסרות.

אולם מעל הכל היה ר' ראובן. הוא היה האבא, מורה הדרך, המחנך, היועץ והמשפיע. היכולת המדהימה שלו לחדור לנבכי הנפש ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, ובעיקר לגרום לך את הרצון והחפץ להתקדם, להשתנות, להשתפר, להתקשר ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב. הוא היווה דוגמה חיה ומוחשית של חסיד, עובד ה', מקושר, ובעל התמסרות אין סופית לטובת האחר. אצלו היה ניכר שאהבת ישראל וההקרבה לזולת לא נשארת ב"פלקטים", אלא מיושמת הלכה למעשה על ידו ועל ידי זוגתו רבקה ע"ה. 

רגעי השיא היו ההתוועדויות המתוקות בהן היה ר' ראובן לוקח 'לחיים' ומתחיל לספר על הקשר המופלא שלו עם הרבי מלך המשיח. אותם רגעים, בהם היה מוציא ממחטה לבנה כדי לנגב את הדמעות ולהשאיר את רובנו עם עיניים רטובות, היו רגעי אושר נפלאים שאתה מתפלל שלא יגמרו לעולם. רגעים בהם אתה מקבל על עצמך החלטות ברזל שאתה מההתוועדות הזו יוצא בן אדם אחר: חסיד, מקושר, בן אדם!

לימים, כששאל אותי ראובן מה היה הדבר המרכזי שתפס אותי אצלו בתהליך ההתקרבות, עניתי לו בכנות שאלו היו הסיפורים שסיפר לנו על הקשר שלו לרבי מלך המשיח. 

נראה שהתשובה שהשבתי לו הסבה לו קורת רוח מרובה. 

הקשר של ר' ראובן אלי היה כל כך אבהי 

הרה"ח ר' משה דיקשטיין, שליח הרבי מלך המשיח בבאר שבע

נפגשתי עם ר' ראובן בפעם הראשונה בהיותי כבן 17 כתלמיד בישיבה התיכונית בני–עקיבא נחלים. יענקלה זוננפלד – קרוב משפחה של הגב' רבקה דונין, למד בישיבה ב'נחלים', והוא זרק רעיון שבשבת חופשה (מה שקוראים היום 'שבת כיבוד הורים') במקום לנסוע הביתה, ניסע לחיפה למשפחת דונין, הדודים שלו.

היינו כמה חבר'ה שהסכימו. אני התעכבתי במבצע תפילין בבית הרפואה 'השרון' בפתח תקווה (את זה התחלנו לעשות כבר בתחילת ההתקרבות לחב"ד), והגעתי יותר מאוחר, כשכבר כל הבחורים מנחלים התמקמו בבורוכוב 3.

קיץ, חום אימים, לחות לא נסבלת, וכבר מהמדרכה אני רואה אנשים מסתובבים בבית. ירדתי את המדרגות ונקשתי על הדלת בבושה ובהססנות. לא היתה תשובה. נקשתי יותר חזק ועוד יותר חזק, עד שפתאום הופיע איש עם זקן ארוך שרובו שחור ומקצתו לבן, ופותח עלי פה "מה אתה דופק, תפתח ותכנס". (אחר כך בשבת הוא קישר את זה עם יצר הרע ונפש הבהמית). 

נכנסתי וראיתי שהחבר'ה יושבים על אבטיח ואוכלים כמו בשפת הים. הוגש לי פלח אבטיח רציני, התביישתי לאכול כך, וחיפשתי לפחות סכין. אחרי כמה דקות נגש אלי אותו אדם, שנודע לי שהוא בעל הבית המארח, ושאל אותי לשמי ושאל "אתה מרגיש בבית?" 

"כן", עניתי בביישנות.

"אז בוא למטבח לשטוף כלים", אמר בשיא הרצינות.

מר' ראובן למדתי מהי הכנסת אורחים. למדתי ממנו שכל דבר צריך לקשר עם עבודת ה'. להיות לידו זאת היתה התוועדות בלתי נגמרת.

נקשרתי אליו בכל מאודי. הגעתי לחיפה סתם לשבת רגילה בלי סיבה, וכמובן הכי חשוב בלי להודיע, כי אם הייתי שואל התשובה היתה…

השבתות ששהיתי בהן בחיפה לימדו אותי מה זאת שבת חסידית, מה זה לוותר על מנוחה בשביל מישהו אחר, מה זאת תפילה, ובעיקר איך להתנהג עם השני.

הגעתי למצב כזה של אהבה עזה לראובן, וכמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם… פעם בליל שבת הוא נפתח, וסיפר לי על היחידויות שלו ועל היחס המיוחד שקיבל מהרבי מלך המשיח. רבקה אמרה לי בלחש "הוא מעולם לא דיבר על זה, תמשיך לשאול ולהתעניין", כך כמעט עד הבוקר.

למדתי ממנו מה זאת התקשרות לרבי וביטול מוחלט לרבי. 

פעם שאלתי אותו שאלה אישית: איך הוא עם אסטמה כל כך חזקה עובד על טרקטור ו'אוכל אבק' כל היום? חשבתי שאקבל על הראש, אבל הוא ענה בפשטות: "הרבי מכיר את האסטמה שלי, והרבי יודע מה זאת עבודה על טרקטור, ובכל זאת חיבר את שניהם ביחד אצלי. סימן שזה המקום הכי טוב עבורי"…

פעם בתחילת שנות המ"מים, הוא הוזמן להתוועד בבאר שבע, עיר מגוריי. בהשגחה פרטית יצא שהיה זה יום לפני נסיעתי המתוכננת לרבי שליט"א עם אחד מבניי. בשבילי, ההתוועדות הזאת היתה ההכנה הכי טובה להגיע לרבי. אני הייתי קצת שתוי, וראובן 'נכנס בי' חזק. לא רוצה לפרט דברים אישיים, אבל הוא כיוון בדיוק למה שהרבי אמר לי ביחידות הראשונה שלי. כל כך התלהבתי, עד שהכרזתי "הרב ראובן, יש לך רוח הקודש!" לא סיימתי לדבר, ועף עלי משהו, צלחת או כוס, ולאחר מכן גם קיבלתי סטירונת קטנה…

הקשר בינינו היה כל כך אבהי. בזמן שראובן כבר התגורר ברחובות, וממש היה חולה, עשיתי בר מצווה לאחד מבניי בעזרת הנשים של 'בית מנחם' בכפר חב"ד. תוך כדי האירוע, מגיע אלי מישהו שאני לא מכיר, ואומר לי "אני הנהג של הרב דונין, הוא למטה ליד המדרגות וקשה לו לעלות". קפצתי במהירות שיא למטה, וכמובן נפגשנו כמו שראובן יודע איך להיפגש. והוא אמר לי בפשטות "אם הזמנת אותי סימן שאני חשוב לך, אז עשיתי את שביכולתי לכבד את ההזמנה שלך". למדתי מזה הוראה לכל ימי חיי.

הרבי מלך המשיח אומר שצריך להסביר את ענינו של משיח באופן המתקבל. פעם שאלתי את ראובן: מה זה 'באופן המתקבל'? באלו מילים, באלו משלים, שיהיה באופן המתקבל? 

הוא התחיל לצחוק צחוק ראובני טיפוסי ואמר לי: "באופן המתקבל – הכוונה שיתקבל אצל האומר (אצל המשפיע) – ורק אחר כך זה יגרום שיתקבל אצל השומע והמושפע, כלומר: כשאתה בא לדבר על ענייני משיח וגאולה – זה אמור להיות חרוט ומקובל אצלך, ואז זה יהיה מקובל גם אצל השומע.

בפעם אחרת שאלתי אותו למה יש לו בביתו כסא מיוחד לרבי. הוא ענה לי, "פעם בקשתי מהרבי שיבוא לבקר בבית שלי, אז הרבי ענה לי 'כשיבוא המשיח ואני אהיה בארץ הקודש, אבוא אליך לחיפה'". אז ראובן הכין כסא, שלרבי מלך המשיח יהיה על מה לשבת…

קריאת התורה דרך החלון

הרה"ח ר' גרשון פריד, שליח הרבי מלך המשיח לפרסום משיח בעולם הספורט

גרתי תקופה של כשנתיים בשכנות עם ראובן דונין ברחוב בורוכוב בחיפה. מפעם לפעם הייתי רואה אותו מגיע מהעבודה, אבל לא יצא לנו לדבר. ערב שבת אחד סידרתי את הדירה שלנו, אני ועוד סטודנט שלמדנו יחד, ויצאתי לזרוק שקית לזבל.

כשיצאתי מהבית, בדיוק ר' ראובן עמד בחלון, הסתכל עלי ואמר, "גרשון, לאן אתה הולך?" עניתי לו בפליאה "מה זאת אומרת?! אני הולך לזרוק את הזבל".

ואז ר' ראובן אמר לי "ואת הזבל שבך, כבר זרקת?"

הייתי המום. זה היה מסר, כמו פצצה. המילים שלו לא נתנו לי מנוח. זה הביא אותי להתעוררות, וככה התחלתי להתקרב. הייתי מגיע לר' ראובן ללמוד שיעורי תניא, לנסוע איתו להתוועדויות, הוא היה לוקח אותי לכל מקום, לכל התוועדות.

כידוע, ר' ראובן התרחק מאוד מהכבוד. בשבתות היינו הולכים יחד למקווה בשכונת נווה שאנן, מרחק ניכר מביתו, כ–20 דקות הליכה. היינו הולכים בנחת, וזה היה זמן טוב לנצל לשאול אותו כל מיני שאלות ולדבר על כל מיני נושאים.

בדרך–כלל ר' ראובן היה נעצר ליד אחד מבתי הכנסת שבאמצע הדרך חזור, שם היו מגיעים בדיוק לקריאת התורה, והיינו עומדים בחוץ ושומעים את הקריאה. מעניין שר' ראובן לא היה נכנס לתוך בית הכנסת, אלא רק היה נותר לעמוד בחוץ ליד אחד החלונות, ומשם שומע את הקריאה. זה היה פלא בעיניי. 

באחת השבתות כשעשינו את המסלול הקבוע של הליכה למקווה ועצירה בחזור לשמוע את קריאת התורה, הגבאי של בית הכנסת הבחין בר' ראובן ואמר לו "ראובן בוא תיכנס ניתן לך מקום חשוב לשבת".

ר' ראובן התרחק מהכבוד, מהחיצוניות. בשבת הוא היה לבוש עם הסרטוק והגארטל, עם זקן ארוך, והיה נראה כמו אדמו"ר… הוא היה מותיר רושם עז על אנשים שהיו מתרגשים ממראהו. ר' ראובן ידע שהכל שקר והכל חיצוניות, ואף אחד לא רואה מה יש בפנים. אותו גבאי כל כך התרגש מהחיצוניות של ר' ראובן, ולכן ר' ראובן לא אהב את זה. לדעתי זו הייתה הסיבה שר' ראובן לא רצה להיכנס לבית כנסת – מהחשש שכולם יקומו לכבודו, יפנו לו מקום, יתרשמו מהמראה שלו. לכן שמע את קריאת התורה בחוץ. מאוד התפעלתי מזה.

בתקופה הראשונה כשהתחזקתי וכבר למדתי חסידות – למדנו תניא וכל שבת לקוטי תורה – קניתי סט גדול של 'ילקוט מעם לועז'. יום אחד קראתי לר' ראובן והראתי לו את זה ככה בהתפעלות, "ראובן תראה מה קניתי", התגאיתי.

ראובן לא הגיב, אלא שאז פתאום, אמר לי: "גרשון, אכזבת אותי. אחרי שגילית את החסידות ואתה לומד תניא, אז דבר ראשון שאתה קונה, זה 'מעם לועז'?! ציפיתי שתקנה סט של ספרי חסידות, מאמרים, לקוטי שיחות".

הנאום חיכה לרבי

הרה"ח ר' אמיר כהנא, מנהל גשמי, ישיבת תות"ל רמת אביב

היו לי הרבה מאוד שעות איתו, אבל לדעתי הסיפור הבא הוא הסיפור מספר 1 של ר' ראובן:

הסיפור היה כשהייתי בצוות הפיקוד של חיל הגדנ"ע בבסיס ג'וערה ביערות מנשה בכרמל. היו באים לשם מאות תלמידי תיכון, והיינו עושים להם הכנה לקראת השירות הצבאי, לימוד על נשק והכשרה רעיונית וכו'. בכל מחזור כזה היו קרוב לחמש מאות תלמידים.

היה זה לקראת הימים הנוראים כאשר הזמנתי את ר' ראובן שינאם לפניהם. הם ישבו באמפי, כחמש מאות תלמידים מבתי ספר לא דתיים. כידוע הם ציניים ומאוד מאוד קשה לרכז אותם, וכשר' ראובן הגיע, כמנהגו עם החולצה קצת פתוחה, הוא נעמד על הבמה, בוהה בקהל, ו..שותק. מי שיודע, זו הטעות הכי גדולה להתחיל ככה לנאום. מטבע הדברים, הציניקנים האלה מתחילים להגיד מילה פה ומילה שם על הזקן שלו וכו', אך הוא שותק.

הסתכלתי מהצד וחשבתי שקרה לו משהו. זו היתה דקה ארוכה מאוד. ממש נצח. אחרי דקה או שתיים, פתח בנאום עם בדיחה עסיסית, והצליח לתפוס את אזניהם ונשמותיהם. 

כשהחזרתי אותו הביתה שאלתי אותו, "ר' ראובן, מה קרה לך? מה היו הדקה–שתיים – שנדמו לי ארוכות כשלוש–ארבע שעות – ששתקת ובהית בקהל? זה היה יכול להרוס את כל הנאום".

ר' ראובן ענה: "הרגשתי שהרבי לא איתי כרגע, ואת ראובן אני לא בא למכור, כי אין מה למכור. אז חיכיתי. רק כשהרגשתי שהרבי איתי, התחלתי לדבר".

עוד דבר שזכור לי במיוחד בעניני משיח – עד כמה ר' ראובן דאג שלכל בחור בישיבה ברמת אביב יהיה לו דגלון אישי משלו. זה היה חשוב לו. 

דוגמת מופת אישית

הרה"ח ר' יוסי קליימן, שליח הרבי מלך המשיח יישוב נעלה

בסביבות שנת תשס"א, הייתי בתחילת דרכי בחב"ד. הבנתי כבר שאני רוצה להיות חסיד, אבל הייתי מאוד מבולבל. באותה תקופה נסעתי הרבה מנווה צוף – מקום מגורי הוריי, ליישוב נחליאל שבבנימין. אחד החבר'ה שם – ר' אבי כהן, שראה את הבלבול בו אני שרוי, אמר לי "יש לי איך לסדר אותך".

במוצאי שבת אחד, מישהו מתקשר אלי ושואל: "יוסי?" אני משיב בחיוב.

"אתה מכיר את רחובות?" 

"כן", אני עונה מבלי לדעת עם מי אני מדבר. 

"אתה יודע איפה זה שכונת אושיות?" 

"כן". 

"מחר תבוא לכתובת פלונית. תהיה שם בתשע".

לא ידעתי מכלום. לא ידעתי מי זה. הוא לא אמר לי שום דבר, מעבר לשיחה הזאת, אבל נדלקה בי סקרנות. למחרת התייצבתי בתשע, ומאז התחלתי להסיע את ר' ראובן, כמעט כל יום, במשך כמעט חצי שנה (זו הייתה שנתו האחרונה, וכמובן אם הייתי יודע אז מי זה ראובן דונין כמו שאני יודע וקולט היום, הייתי הולך לגור אצלו ולא עוזב אותו לשניה).

זה לא שהוא הסביר לי דברים באופן מיוחד שיישבו את דעתי. היו אמנם דברים מסויימים שהתייעצתי איתו ושאלתי אותו שאלות, אבל באופן כללי עצם הנוכחות שלו, הדרך ארץ, ההלך רוח… ראיתי אותו מוסר שיעורים ברמת אביב וברעננה, מתוועד בכל מיני מקומות. ההנהגה שלו כשלעצמה היתה מספיקה עבורי. "ניכרין דברי אמת". אתה רואה אדם הולך עם האמת. בזכותו נהייתי חב"דניק באופן סופי.

הייתי לוקח אותו בוואן שלי שהיה עליו מדבקות משיח: "ברוך הבא מלך המשיח" וכו'. יום אחד נסענו בנתיבי איילון, ואחד הרכבים 'חתך' אותי בצורה מאוד מסוכנת ומכוערת. מיד צפצפתי לעברו מעצבים. ואז ר' ראובן הסתכל עלי ואמר, "חתיכת אידיוט". אני אומר לו: "נכון, הנהג הזה לא נורמלי". אז הוא אמר "לא, אני מתכוון עליך". 

ואז הסביר: "הבן אדם הזה – ההורים שלו לא חינכו אותו, בבית ספר לא חינכו אותו, מן הסתם הוא היה בצבא וגם שם לא חינכו אותו. אם הוא נשוי, אז אשתו לא חינכה אותו. אבל יוסי קליימן חושב שעל–ידי צפצוף, הוא יצליח לחנך אותו… זה כבר לא מסוכן. זה סתם עצבים שלך. אז תוריד את האגו"…

כששמתי כיפת 'יחי' לראשונה, נכנסתי לבית ההורים המזרוחניקים. אבא שלי אמר לי "אל תיכנס אלי הביתה עם העבודה זרה הזאת" (רחמנא–ליצלן). יצאתי מהבית והפכתי את הכיפה בכאב לב גדול.

למחרת נסעתי עם ר' ראובן וסיפרתי לו. אמרתי לו "מה אני עושה?" הוא אמר לי "מעלין בקודש ואין מורידין. אבא שלך ילמד להסתדר עם זה". מה שאכן קרה…

ר' ראובן היה פשוט חסיד. היה לו מונח דבר אחד – כמו שהרבי כותב במכתב הידוע לר' שלמה חיים קסלמן על – "יש רבי בישראל ואין הוא נכנס בהגבלות הטבע". זה מבחינתו היה הכל. מה שהרבי אומר – קדוש וזה מה שצריך לעשות. קבלת עול, הפשיטות הזאת. כל מה שלא היה מאה אחוז אמת, לא תפס אצלו מקום.

סיפור נוסף שהשאיר עלי 'רשימו' לכל החיים:

בנסיעותינו, ר' ראובן היה שומע חדשות ברדיו. אני זוכר שכששמע ח"ו על פיגוע או משהו כזה, הוא היה מתחיל לבכות. הוא לא הכיר את האנשים, אבל התחיל לבכות. כאב לו. מצד שני, פעם אמרו בחדשות שיהודי בעל משפחה מרובת ילדים זכה בפרס גדול בלוטו. הסתכלתי על ר' ראובן וראיתי דמעות בעיניו. הוא הגיב בשמחה "ברוך השם! שיהיה לכל עם ישראל. איזה חדשות טובות!" הוא כל כך שמח בשמחתו של יהודי אחר, למרות שלא הכירו כלל, ואפילו לא ידע איך קוראים לו. 

זה השאיר עלי רשימו רציני.

במבט ראשון נקשרתי אליו

הרה"ח ר' נפתלי דגן, מאנ"ש חיפה

נולדתי במקום שאפילו בית כנסת לא היה שם, למרות זאת, היה לי ברור לגמרי שהתורה היא אמת וחוץ ממנה אין שום אמת אחרת. ידעתי שכל מה שמספרים לנו בעיתונים ובבית ספר, הכל בלוף מהתחלה ועד הסוף.

בשלב מסוים הפנמתי שאין אמת בעולם והשלמתי עם העובדה הזאת. אין מה לעשות, אפשר לחיות בלי זה… כשראיתי את ר' ראובן בפעם ראשונה, אמרתי לעצמי: יש אמת! זו היתה הפעם הראשונה בחיים שנתקלתי באדם שהאמת מקרינה ממנו. התיישבתי לידו, וזהו. מאז תמיד הייתי בא לשיעורים ויושב לידו.

הקשר שלי איתו נוצר באמצעות יהודי בשם ר' הלל הופמן ע"ה, מקרית אתא. הוא עבר מדלת לדלת ומכר אותיות בספר תורה הכללי, ואחרי כל סיבוב שלו, היה כותב דו"ח לרבי. 

יום אחד הלל הופמן דפק על דלת ביתי בקרית־אתא כדי למכור לי אות בספר התורה, ואני שכל חיי רציתי ללמוד תורה, הרגשתי שזו ההזדמנות. אמרתי לו: "בסדר, יש לי אות, אבל התורה עצמה מה תהא עליה?"

הוא הביט בי, ואמר: יש לך כאן בבית הכנסת, ממש ליד הבית, שיעור בכל יום שלישי בשעה שמונה וחצי עם ראובן דונין.

הגעתי לשיעור פעם אחת, הסתכלתי על ר' ראובן, וכבר במבט הראשון הבנתי שזהו זה, זה המקום שלי. מאז הייתי איתו. באתי לכל שיעור שמסר, למרות שקיימתי אז אורח חיים חילוני "למהדרין"…

גרתי ליד ר' ראובן במשך שנתיים, והייתי צמוד אליו. עברתי לשכונה שלו כדי להיות לידו. הייתי אצלו בשבתות והצטרפתי אליו לשיעורים שמסר כל יום ראשון ורביעי בחיפה, וכל יום שלישי בקרית אתא. זכיתי להיות הנהג שלו ולהסיע אותו מחיפה לקרית אתא ובחזרה.

זכורני שר' ראובן היה קונה המון דגלונים של משיח ומפיץ אותם בחינם לכל מי שרק מוכן לקבל, למרות שזה עלה לו הון תועפות.

פעם מישהו פגש אותו ואמר לו: "תראה, יש כאן פוסטר עם תמונה של הרבי מלך המשיח במקום לא הכי מכובד. זה לא ביזיון למשיח ככה?" ר' ראובן פתח עמו בשיחה והם דיברו. בשלב מסוים אמר ר' ראובן: "אם התמונה הזו לא היתה פה, האם היינו מדברים כעת על משיח?"…

פעם נאלץ לעבור ניתוח באופן פרטי. בשלב מסוים שאל את המנתח כמה עליו לשלם, והמנתח סיפר לו על יהודי שעבד במקום כלשהו, ובעת ההפסקה, כל העובדים הוציאו סנדוויץ' ואכלו, אך אותו יהודי לא הוציא סנדוויץ', משום שלא היה לו מה לאכול בבית. היה שם יהודי נוסף שהבחין בכך, ומאז הביא בכל יום שני סנדוויצ'ים, ואחד מהם נתן לאותו יהודי. "היהודי שנתן סנדוויץ', היית אתה, ראובן, והיהודי שקיבל – זה היה אבא שלי", סיים המנתח. "אז אתה על הניתוח הזה לא צריך לשלם כלום"…

פעם שאל אותי אחד התמימים, האם יש עוד משפיעים כמו ר' ראובן. אמרתי לו שמשפיעים כמו ר' ראובן אין בשום מקום בעולם. אחיו של הרב דונין, ר' אברהם, היה אומר, שכשמייצרים משהו בכמות גדולה, קודם מייצרים את ה'אב–טיפוס', ורק אחר כך משכפלים אותו בסיטונאות. ר' ראובן קיבל יחס אישי ומיוחד מהרבי, מה שנקרא 'עבודת יד' אישית. הוא ה'אב–טיפוס' של דור בעלי התשובה בעולם – כל השאר זה כבר העתקים…

חלפו יותר מעשרים שנה מאז פטירתו – בשבת קודש י"א מנחם אב בעלות המנחה – אבל לחיות בלי ר' ראובן, אף פעם לא מתרגלים.

(התודה נתונה לר' חנוך שחר על סיועו בהכנת הכתבה)

וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

"באחת ה'יחידויות' שלי", סיפר פעם ר' ראובן, "אינני זוכר איך התגלגלה השיחה לנושא זה, אבל אמרתי לרבי: 'הרי אתה המשיח!', והרבי חייך".

•

"בואו נדבר באופן חיובי. שלא יהיו אי–הבנות, חס ושלום, אצלי הרבי הצטייר כמשיח בתקופה הכי ראשונה, כשראיתי אותו לראשונה". 

•

בהזדמנות מסויימת אמר ר' ראובן: "זה שהרבי הוא המלך המשיח, זה דבר פשוט אצלנו מלפני שנים. ככה היינו כותבים לו תמיד…"

•

ביום ההילולא של האריז"ל ה' מנחם–אב תשס"א (ככל הנראה), נפגשו כמה חבר'ה עם ר' ראובן בסמוך למדרגות, בירידה לבית החיים בצפת, בדרך לציון האר"י.

ר' ראובן עמד לפוש ליד המעקה, סביבו עמדו שלושה ארבעה והוא דיבר על עניין הדגלון של משיח. בשלב מסוים הוציא מכיסו נייר קרטון בו היו נעוצים דגלונים, והציע למי מהסובבים שלא היו 'מדוגלים' כנדרש.

הוא הסביר אז (ובעוד הזדמנויות), שבבית המקדש – היה כלי לקבלת הדם אחרי השחיטה, שהיה "בצורת פינג'אן קטן, עם רגל כמו של סביבון בתחתית". המטרה שלו הייתה שהדם לא ייקרש, ומשום שלא ניתן היה להניח אותו בגלל השפיץ בתחתיתו היו מחזיקים אותו בידיים כל הזמן, וממילא הדם היה מתערבב וכך הדם לא נקרש.

כך גם השפיץ של הדגלון, הסביר, בא להזכיר לנו כל הזמן, שהנושא של משיח לא ייקרש.

(לקט זה – מתוך הספרים על ראובן)