בימים (הכתומים) ההם מול שתיקת הזמן הזה

1.

ביום שלישי השבוע התבשרו תושבי ארץ הקודש כי סוף–סוף הם יכולים להסתובב ברחובות ערי ישראל בביטחה. אחרי גל הפיגועים האחרון והתערערות המצב הביטחוני, היה ברור שהשב"כ והמוסד יידרשו לטיפול דחוף בגורמי הטרור. אז הנה שירות הביטחון הכללי עשה מעשה ועצר את "היעד מספר 1 של השב"כ", לא פחות ולא יותר. אז אם תהיתם לעצמכם מיהו אותו יעד שאיים על ביטחונם של תושבי ארץ הקודש, מדובר בנער צעיר מצפת בן 23, לא יותר, שהיה מפרסם בלוגים פרטיים ברשת בדרישה לחולל "מהפכה" במזרח התיכון. אותו צעיר אלמוני, שאיש לא שמע עליו ואיש לא יכול לאמוד את השפעתו מעבר לחוג חבריו המצומצם, הוא היעד מספר 1 של השב"כ. ממש מנהיג דאע"ש. כעת אפשר לנשום לרווחה.

מסתבר שבשב"כ לא לומדים לקח. אותם גורמים שמדברים גבוהה על כך שמילים יכולות להרוג ומאשימים את הציבור האמוני בהסתה ואחריות לרצח השכם וערב, הם אלו שמסיתים ללא הבחנה. מה יחשוב האזרח התמים כשהוא מתבשר שהאיום הכי גדול על ביטחון המזרח התיכון הוא נער גבעות עם פאות וכיפה?

כל קיץ וסיפור המלחמה שלו. מסתבר שהסיפור של הקיץ הזה אינה מלחמתנו מול אויבנו, אלא סיפור מלחמת האחים. וכשאח נגד אח המנצח תמיד מפסיד. כך קורה שאנשים לא–תמימים לוקחים טרמפ על אירועים שוליים מפינת המחנה, שנעשים בידי סהרוריים ומוקעים בראש כל חוצות, כדי להסית נגד ציבור לומדי התורה או מגיני ארץ הקודש. מבחינתם כל מה שמדיף ריח של קדושה ותורה – כל מה שלא תואם לסיסמת 'עם ככל העמים' – ראוי לו שיתגנה ויתבזה ולא משנה מה התירוץ התורן. הם פשוט לא רוצים כאן 'דוסים', לא רוצים כאן אנשים אמוניים שמדברים על תורה ודבקים בערכי הנצח של עם ישראל. כל הסיפור הזה של הקדושה וה"ובנו בחרת מכל העמים" פשוט לא מתאים להם. לכן חייבים לנצל אירועים שוליים ולנפח אותה למימדי "תופעה", כדי שיוכלו להסית נגד הציבור כולו.

הציבור החרדי ונאמני שלימות הארץ התאחדו השבוע לרגע אחד. שתי מערכות הסתה מקבילות נפתחו כמעט ביחד, בעקבות אירוע הדקירה ובעקבות הצתת הבית בדומא. לרגע הבינו כולם שבעצם זו אותה מערכה, מול אותם גורמים, שפעם מסיתים נגד הציבור החרדי ופעם נגד ציבור הדבקים בארץ הקודש. הם מתאחדים מול אותה קדושה, שמגיעה מאותה תורה.

נסתרות דרכי ההסתה. את פעולות האיבה עשו סהרוריים בודדים, משולי המחנה, אנשים אנונימיים שכל בר דעת מבין שאפילו את עצמם קשה לדעת אם מייצגים – בהתחשב בנסיבות; לעומת זאת את הגינוי לאותם אירועים שמענו מכל קצוות הקשת, בראשם הרבנים הראשיים לארץ ישראל, אנשי הציבור והמחנכים. כל גורם חרדי היה חייב לקיים את חובת היום, מצוות עשה של "וגינית". ובכל זאת אצל רבים בתקשורת ובקרב קובעי הבון–טון כל החרדים הם רוצחים והמתנחלים הם שורפי תינוקות.

2.

ותמיד זה קורה בזמן הכאילו–ממשלת–ימין, שכאילו שומרת על ארץ הקודש, אבל בפועל מרסקת, הורסת ומחריבה על ימין ועל שמאל. כבר כל–כך התרגלנו למראות החורבן וההרס עד שהפסקנו להתרגש. העין רואה אבל הלב כבר לא מרגיש. לפני שבוע שלח ראש הממשלה את אנשיו להחריב עשרות דירות מגורים שנבנו בבית–אל, שזכו לשם "בתי דריינוף". השבוע החריבו אנשיו בישוב עלי.

גם בהרס האחרון בבית–אל שמענו את ההבטחה הנלעגת לבניית 300 יחידות דיור חדשות בבית–אל. גם אז ידענו שאותם יחידות דיור כבר הובטחו בעבר וכלל לא היו קשורות למעשי ההרס. אבל למי זה אכפת. אם הייתה עכשיו ממשלת שמאל בראשות "העבודה" היינו שומעים אופוזיציה לוחמנית. היינו שומעים שהרס עשרות דירות בבנימין מהווה התנכלות חסרת תקדים. אבל כשיש ממשלת שמאל בראשות "הליכוד" כולם שותקים. בתים שעמדו על תילם נהרסים עד היסוד וכולם מוחאים כפיים לממשלת הימין, שהעומד בראשה משקר במצח נחושה ומבטיח שוב ושוב ושוב את אותם 300 יחידות דיור דמיוניות שייבנו בבית–אל, שהבטיח כבר פעם אחר פעם.

ראש הממשלה הודה לפני שבועיים כי ישנה הקפאת בנייה ביהודה ושומרון וכי אין לו כוונה להרחיב את יו"ש. בתגובה לאמירה זו לא נשמע כל ציוץ, כי הרי מדובר בממשלת "ימין", אז מי יתקוף את מדיניות השמאל? את אף אחד העובדות לא מבלבלות. הרי ראש הממשלה שלנו אימץ את הסכמי "אוסלו", מסר את חברון והיה תומך אקטיבי של עקירת גוש–קטיף וצפון–השומרון. הוא לא הביע על כך חרטה מעולם. אז מדוע שמשהו ישתנה בעתיד אם איש לא מקים קול מחאה?

כשהרבי דיבר על מחאה הרבי התבטא שהוא יודע שבשעת קבלת ההחלטות מתחשבים ב"חלונות הגבוהים" במחאות. הרבי גם דיבר על "הענשת" הפוליטיקאים בנשק היחידי אותו הם מבינים: פרסום מעשיהם כדי שביום הבוחר – אותו כינה הרבי "יום הדין" – הם ישלמו מחיר על מעשיהם. אבל בשנים האחרונות אותם פוליטיקאים שנלחמים בנו ומיישמים מדיניות שמאל זוכים לתשואות כאילו היו נאמני התורה והארץ.

3.

אירועי העשור לגוש–קטיף הציפו גם את חשבון הנפש ואת הפולמוס על שותפותם של חסידי חב"ד בפעולות המאבק.

אחד האנשים שלקח על עצמו להביא את דבר הרבי במחאת גוש–קטיף היה הרב אליהו פולטראק משכונת המלך, קראון הייטס. הוא הטיס לגוש–קטיף בחורים משכונת המלך ופתח את ישיבת "תומכי תמימים בנווה–דקלים". ישיבת הקיץ שלו פעלה כחודשיים במסירות נפש, עד היום האחרון של הגירוש. גם כשגוש–קטיף כותר ואלפי חיילים זרעו אימה על תושבי גוש–קטיף, התמימים בישיבת נווה–דקלים לא וויתרו וישיבתם פעלה עד הרגע האחרון.

כשהגיעו צבאות המחריבים והציפו את הישוב נווה–דקלים בחר הרב פולטראק שלא לרקוד לפי תכתיבי הכניעה לכוחות הגירוש ויחד עם תלמידיו הם היוו את אחד ממוקדי המאבק בנווה–דקלים. מחאתם נגד גירוש היהודים תועדה בשידור ישיר בכל ערוצי החדשות הישראלים ובעוד עשרות כלי תקשורת בינלאומיים. נוכחותם בגוש–קטיף היוותה תשובה לרפיון בזכותנו על ארץ מתנת ה'. הם התראיינו בעשרות כלי תקשורת באנגלית והסבירו כי לא מדובר על מאבק נדל"ני, אלא מאבק אמוני. בזכות פעילותם צוטט הרש"י הראשון בתורה פעם אחר פעם ונשמע מהדהד בערוצי החדשות הבינלאומיים.

משפיע הישיבה היה הרב לייבל מוצ'קין, שפעל במסירות עצומה בכל התקופה שלפני הגירוש, בקרב תושבי נווה–דקלים וגם בקרב כוחות החיילים הרבים. הוא שימח, עודד והתוועד ללא הרף. אותה קבוצה נפלאה של תמימים, בראשות הרב פולטראק והרב מוצ'קין, לימדה אותנו כיצד יש להתייחס למחאת הרבי. גם עשור אחרי מהווה עבורי ועבור רבים אותה קבוצת חסידים דוגמא לדביקות בהוראת הרבי. כשפונו מישיבתם נראו התמימים בלבוש חב"די ובראש מורם, נושאים את דבר הרבי – את אותה זעקה של "חובת המחאה". הם הוכיחו שחסידים לא שותקים כשזעקה צריכה להישמע – גם אם לשם כך צריכים להוציא סכומי כסף גדולים ולהגיע מעבר למדינת הים.