נלחמים בפוליטיקה ושוכחים מבשורת הגאולה • ר' מענדל

הרהורי תמים, גיליון 'קודש לנשיא הדור'

זה הי' באותם ימים מבולבלים, אחר ג' תמוז תשנ"ד. אלו מיימינים ואלו משמאילים. כולם שואלים זה לזה "עם מי האמת", "עם מי צריך ללכת?".

גם החסידים בלונדון שבאנגלי' חיפשו כיוון. חיפשו מענות. חיפשו עידוד, כח ובהירות. במצב שכזה מצאו לנכון לגשת לר' מענדל, לשמוע עצה, לאן פונים בזמן קשה שכזה.

כדרכו, סיפר ר' מענדל לחסידים האנגליים משל.

תושבי כפר קטן ונידח התפרנסו מייצור דבש ומכירתו לערים הגדולות הסמוכות. אך הכפריים נתקלו בבעיה: בכל פעם, אחרי שעבדו שבועות וחדשים לקבץ את כל הדבש מכל הכוורות, היו יוצקים את הדבש לחבית גדולה ומכינים אותה למשלוח. אך בכל לילה היו מגיעים דובים רעבים, וזוללים את הדבש בלי טיפת רגש לכל העמל ויגיעה של הכפריים המסכנים…

בכל יום ניסו הכפריים קונץ חדש, כיצד להקשות על הדובים. אך תאוות הדובים תמיד גברה על חכמת האיכרים, ובסוף הלילה נמצאה החבית ריקה. בבוקר נואש נקראו כל חכמי הכפר לטכס עצה, כיצד להתגבר על הדוב החזק.

בתום לילה ארוך של העמקת הדעת, הצליחו החכמים לייצר פטנט מיוחד. החבית תונח גבוה על העץ. ומה בכך? הרי כבר נוסה הרעיון הזה, וגם על העץ יודעים הדובים לטפס? אלא, בכל פעם שינסה הדוב לטפס, ענף עץ גמיש וחזק יצליף בו. אם ינסה שוב, הענף יצליף שוב ושוב.

באותו הלילה, הראשון להתקנת הענף, התחבאו החכמים מרחוק לראות האם תצליח תוכניתם. המחזה שראו היה מדהים: הדוב הריח את הדבש, התקרב לעץ בצעדים גמלוניים והחל בטיפוס. אך מיד כשהדוב שם את רגלו על אחד הענפים, הצליף הענף הגדול בעוצמה אדירה ישר בפני הדוב השעיר! הדוב, כצפוי, התעצבן נורא, פנה אל הענף החוצפן והחל להרביץ לו בחזרה. לזה ציפו החכמים, הם ייצרו את הפטנט כמו בומרנג. הענף הצליף בדוב שוב, דבר שגרם לדוב להתעצבן עוד יותר ולנסות להלחם בענף ביתר חוזק. ושוב קיבל הדוב את המכה העצומה בחזרה בפניו, עד שהדוב שכח לגמרי מהדבש המתוק, ושם את כל כוחותיו במלחמת תנופה בענף המחוצף. התברר שהענף הי' חזק יותר מהדוב, ובסוף הקרב הקשה נפלה גופת הדוב ארצה.

ממש כך עכשיו, הסביר ר' מענדל, כ"ק אדמו"ר שליט"א מסר לנו את הדבש, הרי הוא בשורת הגאולה. אבל הסטרא אחרא יודע שאם נגיע לדבש ונאכל אותו, נתחיל לחיות עם בשורת הגאולה, חיים גאולתיים, עם 'המשקפיים של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א', אזי הוא גמר את תפקידו. אין לו סיכוי. מביא הסטרא אחרא ענף מחוצף ומעצבן – מתגנד להפצת בשורת ונבואת הגאולה, לחיות האדירה בעניני משיח – שכל-כך מצליח להרגיז אותנו ולעורר בנו את מדת הנצח. אנחנו מתרגזים כל כך עד שלא שמים לב באיזו פשטות הצליח הקלוגינקער להסיח את דעתנו מהדבש המתוק!

בשביל להגיע לדבש, מוכרחים לוותר על האגו שלנו, על הישות והמציאות. להתבטל לגמרי לרצון העליון, בלי הרגשת היש. ככה – ורק ככה – נוכל להגיע לרצונו הק' של כ"ק אד"ש בלי ליפול 'לעת זקנה ככלות כחנו', מרוב התעסקות בפוליטקה והתרגילים של הענף המעצבן…

*

חסיד יקר! כבר 33 שנה שהדבש מחכה שם גבוה בעץ!! אין ברירה. חייבים לבלוע את הישות, לא להכנס לוויכוחים עם הענף, לדיונים כיצד אפשר לטרפד אותו ולהוכיח לו שהוא טועה. עלינו להמשיך הלאה ב"דברי הרב", להסתער ולעבוד, בלי לתת למדת הנצח לשלוט בנו. הבה נתמקד בכ"ק אדמו"ר שליט"א, ברצונו הקדוש, "און קוקט נישט אויף די זייטן" [=אל תסתכלו על הצדדים] גם אם ה'זייטן' עוקצים לנו חזק ב'ישות' שלנו, במקומות הכואבים, ומעוררים אצלנו נצחנות, את מדת הנצח נשאיר לכ"ק אד"ש, מלך המשיח, "שינצח את כל האומות שסביביו", שכבר התחיל לנצח בכמה ענינים. בינתיים, אנחנו נגיע לדבש, וננצח את הגלות…