ביחס לצרכים הגשמיים של יהודי, נדרשים ממנו שני קטבים: מצד אחד אמונה פשוטה כי הכל בא מיד הקב"ה, וכיון שהכל בא מיד הקב"ה, תכלית הטוב, הרי הכל טוב בתכלית. ואשר לעובדה שלעיני בשר נראה דבר מסוים כהיפוכו של הטוב ח"ו – מורה עובדה זו עצמה, אדרבה, על דרגה גבוה ביותר של טוב. יחד עם זאת נדרש מהיהודי בטחון גמור, ללא כל ספק, שאמנם יתבטא הטוב – בטוב הנראה והנגלה.
הרי תוכנה זו של מידת הביטחון אינו ביטחון שהקב"ה יעשה כך שרק הקב"ה יודע שאמנם טוב הדבר, כי אם ביטחון שהקב"ה ייטיב לו בטוב הנראה והנגהל, שגם האדם ידע כי הוא טוב. בטחון כזה חייב להיות גם בזמן שלפי הטבע אין נראים ח"ו סיכויים לכך, ולמרות זאת קיים הביטחון שהקב"ה יושיע בוודאי, משום שהקב"ה אינו מוגבל ח"ו ובידו לשנות את הטבע.
כאשר כבר באו עליו ייסורים רח"ל הוא חייבים לקבלם בשמחה, ולהאמין באמונה שלימה כי הם טוב גמור, אך בשעה שלא באו ייסורים – אפילו במצבים שעל פי הטבע אין סיכויים למניעת הייסורים – חייב הוא להיות בבטחון גמור כי הקב"ה ייטיב לו בטוב הנראה והנגלה. יהודי נדרש לשני הדברים משום שהוא קשור עם הקב"ה – נושא הפכים.
משום כך אין הבטחון מהווה הפרעה לאמונה, ואדרבה: באופן כללי נחשב הבטחון לאחד מיסודות ועיקרי האמונה.
(לקוטי שיחות ח"ג, עמ' 883)