"אבינו מלכנו": לקט סיפורים מרגשים על יחס הרבי לחסידים

מאת מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

שנים רבות שאני כותב סיפורים, ובכללם כמובן סיפורים על הרבי.

ישנם סוגי סיפורים רבים: סיפורי מופת, סיפורי ניסים, סיפורי רגש וסיפורים מרוממים. הכי אהובים עלי באופן אישי, אלו 'סיפורי אבא'. הסיפורים בהם משתקפת דמותו של הרבי כאבא דואג ואוהב, אכפתי וחומל על איש ואישה, נער או ילדה, יהיה אשר יהיה. ממש כמשה רבינו, מנהיג ישראל, שנתן לבו אל השה הקטן.

עשיתי לי מנהג: בכל פעם שאני נתקל בסיפור מעין זה, אני מעתיק אותו לעצמי בקובץ מיוחד, בתקווה שיום אחד אעשה עם זה משהו… עד כה הצטברו אצלי מאות סיפורים מעין אלה.

לקראת היום הגדול והקדוש ג' תמוז, בחרתי לשתף אתכם, הקוראים, בכמה מהסיפורים שבחרתי באופן אקראי מתוך האוסף שהצטבר באמתחתי במשך השנים.

הלוואי ונזכה לאהוב את הרבי, כמו שהוא אוהב אותנו. לחיים!

"גם אצלי זה היה ערב חג"

סיפר הרב מאיר הארליג שי':

באחד מימי ראשון של חג הסוכות, חיכיתי ליד חדרו של הרבי אחרי התפילה כדי לקבל מהרבי את הלולב עבור הקהל.

פתאום מישהו ניגש אל הרבי והחל לשוחח אתו. עצרתי בעצמי והמתנתי מרחוק עד שהלה יסיים את השיחה עם הרבי. למרות זאת, לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה.

האיש שאל את הרבי לגבי ניתוח כלשהו, והרבי אמר: "כבר עניתי על כך בערב החג; לא קיבלת את התשובה?" האיש השיב בשלילה, ואז הרבי פנה אלי והורה לי לקרוא לאחד המזכירים. כשהלה הגיע, הרבי אמר לו: "הרי מסרתי תשובה עבורו; מדוע לא העברתם לו את התשובה?" הלה אמר שזה היה ממש בערב החג, זמן קצר לפני כניסת החג. הרבי הגיב: "גם אצלי היה זה ערב חג, ובכל זאת מצאתי זמן לענות, ואילו לך לא היה זמן להעביר לו את התשובה??"

כשנותנים, נותנים לכולם

סיפר המשב"ק ר' חס"ד הלברשטאם שי':

בחורף תשל"ב החליקה הרבנית על השלג וכתוצאה מכך ספגה שברים בשתי ידיה. שבועות אחדים היו ידיה מגובסות, ואני ביצעתי כמעט את כל העבודות בבית, כולל הגשת האוכל בסעודות.

ביום–הולדתה של הרבנית הגשתי לשולחן, כשפתאום ראיתי את הרבי מכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו, מוציא ממנו קופסה קטנה ומגיש אותה לרבנית. הרבנית פתחה את הקופסה וגילתה בתוכה צמיד זהב יפהפה.

לאחר מכן שלף הרבי קופסה נוספת ונתן גם לי, באמרו: "כשנותנים, נותנים לכולם"… בקופסה היה שעון–יד איכותי. הרבי הוסיף ואמר, הבחנתי שהנך הולך בלי שעון"…

הרבי שאל: "מה אכפת לך?"

סיפר הרב ברוך כהנא שי', משפיע ב'תומכי תמימים' בקרית גת:

בערב יום הכיפורים לפני מנחה, הרבי נהג להיכנס עם שקית נייר גדולה, מלאה במאות מטבעות, והיה משלשל מספר מטבעות לכל אחת ממאות הקופות שהיו על השולחנות לאורך בית הכנסת.

שנה אחת, במהלך החלוקה בקופות, נגמרו המטבעות בשקית. הבחורים שהבחינו בכך ועמדו בסמיכות מקום, המתינו לרגע שבו יניח הרבי את השקית הריקה על מנת לזכות בה… אלא שמיד כאשר הניח הרבי את השקית, מיהר המזכיר ולקח את השקית.

פתאום ראיתי את הרבי פונה למזכיר ואומר לו: ״וואס ארט דיר?״ [= מה אכפת לך?]. המזכיר הניח מיד את השקית, ואחד הבחורים זכה כהרף עין…

הרבי הציב בפניי את עובדות החיים

סיפר מר יעקב שיפמן, תושב שכונת פלטבוש:

לפני השואה, אבי למד בישיבה בהונגריה. אף שהוא עצמו לא בא מרקע חסידי, היה לו חשוב שאיחשף גם לחצרות חסידיות.

כשהייתי ילד, לקח אותי לרבי מליובאוויטש, וגם לחצרות סאטמר ובאבוב. הוא רצה שאחווה את כל המגוון של היהדות האורתודוקסית – את הצד הדתי לאומי, את הצד החסידי, ואת הצד הליטאי – כדי להכיר ולהתרשם מכל אחד מהם. כך, בכל מקום שאליו אגיע, תמיד אוכל להשתלב.

בשנת תשל"ג, השנה שבה חגגתי את הבר מצווה, אבי עבר ניתוח. הסתבר שהוא סבל מסרטן המעי הגס, ומאותו שלב והלאה, החל מצב בריאותו להתדרדר. כעבור שנתיים, לפני הפורים, חלה החמרה במצבו של אבי. התברר שמצבו התדרדר, וגם ניתוח לא יכול היה להועיל עוד.פנינו לקבל את ברכותיהם של כמה רבנים. אבי ירד מאוד במשקל – גובהו היה מעל מטר ושבעים, אך תוך זמן קצר הגיע משקלו בקושי לארבעים קילוגרם. שום דבר ש

ניסינו לא עזר.

יום אחד המליץ לנו קרוב משפחה, "כדאי שתלכו לפגוש את הרבי מליובאוויטש".

היה זה בחורף, בשבוע הראשון של חודש כסלו. באנו אל הרבי חמישה אנשים – אבי ואמי, סבתי, אחותי ואני. אבי היה כל כך חולה וחלוש… הוא נראה כחוש, ופניו היו חיוורות.

נכנסנו לחדרו של הרבי. אני נעמדתי בחלקו האחורי של החדר, ואבי שוחח בשקט עם הרבי במשך כמה דקות. כאשר הרבי סיים לשוחח עם אבי התחלנו לצאת מהחדר, אך אז פנה אלי הרבי לפתע ואמר לי, "אתה, הישאר כאן".

הייתי גם כך בחרדה גדולה בגלל כל מה שהתרחש; הייתי אז בסך הכל נער בן שש–עשרה, ונלחצתי מאוד.

הרבי אמר לי, "גש הנה", וסימן לי להתקרב. הוא ניגש אל מדף הספרים בחדר, שלף משם שני כרכים של גמרא מסכת ברכות, ואז אמר לי באידיש:

"על פי חוקי הטבע והרפואה, אביך כעת מאוד חולה, וקצו קרב. ה’ יעזור, אבל אביך יהיה מדוכא, וגם אתה תהיה מדוכא. אתה תהיה זקוק למשהו שיעניק לך כוחות. אני רוצה ללמד אותך משהו שייתן לך כוח להמשיך".

כאן פתח הרבי את הגמרא בדף י’ עמוד א’, והחל ללמד אותי את הסיפור מספר מלכים ב’ [פרק כ, א–ו] שבו דנה הסוגיה בתלמוד. המלך חזקיהו חלה, והנביא ישעיהו בא לבקרו. הנביא אומר למלך כי ימיו ספורים, וכי עליו להתכונן לקראת מותו, אך, חזקיהו מסרב להשלים עם רוע הגזרה, והוא אומר, "לא, יש לי אמונה בקב"ה". על אף שהנביא מודיע לו כי מאוחר מדי ו"כבר נגזרה עליך גזירה", חזקיה פותח בתפילה, שכן, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".

עמדתי מול הרבי, מעברו השני של השולחן, והוא ישב במקומו. אך, באמצע הסיפור, הרבי סימן לי שאבוא סביב השולחן, ואסתכל בגמרא יחד אתו. הוא תרגם לאט לאט לאידיש את כל הדו–שיח שבסוגיה, מילה אחר מילה, כשהוא מצביע על המקום בטקסט, כמו שאב מלמד את בנו.

נקודת המסר שהתלמוד מפיק מתוך הסיפור הזה היא שאל לנו להתערב בענייניו של הקב"ה. אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו, והקב"ה יעשה את הישר בעיניו, וזה הכל.

אני זוכר כיצד הרבי הצביע על המילים באצבעו, ואחר כך הביט בי, ושוב הצביע על המילים. הוא ביקש שאחזור על הדברים עד שהיה ברור שהבנתי אותם היטב. אף שלאבי היה ידע די נרחב בתלמוד, הרבי ביקש לוודא שגם אני הבנתי את הרעיון בסוגיית התלמוד, ושאוכל גם להסביר אותה לאבי: שאפילו על סף המוות אין לאבד תקווה, אין ליפול לייאוש ולדיכאון, וצריך לקבל את רצונו של הקב"ה.

כל זה לקח לא מעט זמן – התעכבתי שם כעשרים וחמש דקות.

מה שבולט בזיכרוני יותר מכל זו הצורה הכנה והאוהבת שבה הרבי הביט בי. מעולם לא ראיתי סוג כזה של אהבה. עמדתי שם, אדם זר, נער צעיר שבא עם אביו הזקוק לברכה. הרבי העניק את ברכתו, אבל, אחר כך הוא העניק הרבה יותר מכך. הוא ראה שהנער הזה זקוק לאהבת אב, והוא נתן אותה.

כאשר יצאתי ממשרדו של הרבי, ממש הזעתי. תוך כדי הנסיעה הביתה, סיפרתי לאבי את מה שקרה שם, והוא פרץ בבכי. ברגע שהגענו הביתה, למדנו את אותו קטע גמרא לפחות שלוש או ארבע פעמים.

אני זוכר שאבי שאל אותי כמה פעמים, "אתה מבין למה הרבי אמר לך ללמוד את זה אתי? אתה מבין?"

חודשיים וחצי אחרי הביקור שלנו אצל הרבי, אבי נפטר. זה קרה ביום שני בלילה, אור לי"ח בשבט, והמילים האחרונות שהוא אמר לי היו, שגרמתי לו נחת עצומה.

אחרי שהוא נפטר, הייתי על סף ייאוש. לא היו לי קרובי משפחה שישמרו עלי – אמי הייתה בת יחידה, ומשפחתו של אבי הושמדה כולה בשואה – ואני הייתי בסך הכל בן שש עשרה.

אינני יודע כיצד אוכל להודות לרבי על כך, אך הוא היה זה שהושיב אותי והציב בפניי את עובדות החיים. עד אז כולם אמרו לי, "לא, יהיה בסדר; אל תדאג, יהיה בסדר". הרבי הביט בי ישר בעיניים, ואמר לי כיצד להתכונן לקראת הבאות.

היו זמנים שבהם היה לי קשה. עזבתי את הישיבה במשך תקופה מסוימת, וסטיתי מן הדרך. אך, אז נזכרתי במה שהרבי לימד אותי. לאורך אותן שנים, למדתי את אותו קטע גמרא אולי שלושים פעם, וזה מה שהחזיר אותי חזרה למסלול.

העובדה שכיום אני אדם בריא, וגם שומר מצוות, ושזכיתי להקים משפחה מקסימה, היא הודות לאותו יום שבו הרבי בילה זמן כה רב אתי.

"הבנות שלי זכו להקפות 'פרטיות'"

סיפר הרב ראובן מטוסוב שי':

לקראת שמחת תורה תשמ"ח הבאתי את בתי בת ה–4 לרבי. זה לא היה קל גם לשמור על הילדה, וגם לשמור על המקום הקבוע משם יכולתי לראות את הרבי בהקפות, אך ב"ה עבר בהצלחה.

שנתיים לאחר מכן, החלטתי שאני כבר מספיק "מנוסה", אז הבאתי את שתי בנותיי, הגדולה כבר הייתה בת 6 וילדה נוספת בת 4. כמובן שאינה דומה מחשבה (ועוד פנטזיה) למציאות… ומובן שלא הצלחתי להיכנס בהקפות עם שתי ילדותיי למקום הקבוע שלי. נאלצתי לעמוד מאחורי הפירמידות ולחזות ברגליים המקפצות… הייתה לי מכך עגמת נפש רב ולא ידעתי מה לעשות.

בהחלטה של רגע, החלטתי לעשות מבצע 'קריעת ים–סוף'. לקחתי את בתי בת ה–4 על הכתפיים והוריתי לילדה בת ה–6 להמתין לי ליד העמוד במקום בו עמדנו.

נכנסתי ל'ים הסוער' של ההקפות. כיוונתי את הבת שלי שתסתכל למקום של הרבי ותראה אותו. אני כמובן לא ראיתי כלום. שאלתי אותה "את רואה את הרבי?" היא צעקה ברוב התרגשות: "כן! כן! ראיתי את הרבי, הוא מוחא כפיים".

יצאתי חזרה למקום והחלפתי בין הילדות, ושוב אותו קריעת ים סוף, וגם הילדה השניה ראתה את הרבי וחזרתי בחזרה.

אחר כך עליתי ל'זאל הקטן' שהיה שמם יחסית, ניסיתי להשכיב את בנותיי שיירדמו על הספסל מתוך מחשבה שאוכל להספיק לרדת רק לראות את הרבי, אבל זה לא עבד… בלית ברירה ערכתי 'הקפות' בזאל הקטן.

לפתע קלטתי שאוטוטו ההקפות למטה מסתיימות. מיד לקחתי את הילדות ליד 'גן עדן התחתון', העמדתי אותן אחת ליד השנייה והדרכתי אותן שיגידו לרבי "גוט יום טוב" כאשר יגיע מלמטה לכיוון חדרו.

(ר' ראובן בוכה מהתרגשות): אכן חיכינו וחיכינו, ולפתע הרבי מגיע… אני ברחתי לכיוון הדלת היציאה מ–770 והסתכלתי משם. הרבי הביט בבנות, לקח את סידורו מתוך כף ידו והניחו תחת בית השחי, והתחיל למחוא לכיוון הילדות כפיים ועודד את השירה במשך כ–10 דקות…

"הבנות שלי זכו להקפות מיוחדות ו'פרטיות' מהרבי…"

שלא להפריע לשמחתו של ילד

סיפר הרב נחמן יוסף טווערסקי שי':

בשנת תשל"ה, חל ט' בכסלו בשבת קודש. מכיוון שיום זה הוא יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי, היה טבעי וברור לכל החסידים שבשבת זו בוודאי תתקיים התוועדות.

באותה שבת ובאותו יום סגולה שבאופן הרגיל ניצל זאת הרבי להשפיע אורה לכלל החסידים, החליט הרבי שלא להתוועד ויהי הדבר לפלא! כגודל הצפייה של החסידים, כך הייתה התדהמה שדווקא בשבת שכזו לא התקיימה התוועדות!

ומעשה שהיה כך היה:

אחד הנערים שלמד במוסד החינוכי בשכונה, היה ילד חריג במראהו החיצוני ובמהותו. הדבר גרר התגרויות לא רצויות ממספר נערים בכיתתו.

אמו של הילד האומלל, בצר לה כתבה לרבי את כל המתרחש עם בנה. הרבי ביקש ממזכירו הראשי הרב חודקוב לטפל באופן אישי במאורע ולדאוג לסיום מסכת ההתעללויות בנפש הילד.

כאשר התערבותו של הרב חודקוב עזרה רק לזמן קצר, כתב הרבי תשובה חריפה למוסד החינוך בו למד הילד: האם מחכים שאבוא בעצמי לטפל בבעיה?…

חלפו מספר שנים, ובאותה שבת, ט' בכסלו תשל"ה, חל יום הבר מצוה של אותו הנער באחד מבתי הכנסת בשכונה. המתפללים ישבו בסיום התפילה לעריכת קידוש לרגל ולכבוד חתן הבר מצוה, אלא שתכננו לעשות זאת במהירות, זאת כדי להספיק להגיע להתוועדות עם הרבי.

רגעים ספורים לפני שסיימו את ההתוועדות, הגיע אחד החסידים והודיע שהיום לא תיערך התוועדות עם הרבי! בעקבות כך, המשיכו המסובים לחגוג עם הנער בנחת עוד כמה שעות, מה שגרם לו עונג רב.

למחרת היום, בשעות הערב התקיימה סעודת הבר מצוה לילד באחת האולמות בשכונה. משום כך, גם למחרת בחג גאולת אדמו"ר האמצעי הרבי לא קיים התוועדות!

למפרע התברר שהרבי עצמו הסביר למזכירו הרב חודקוב, את הסיבה האמיתית מדוע לא הייתה התוועדות באותה שבת מיוחדת ואף לא למחרת השבת, ביום חג גאולת אדמו"ר האמצעי: "כדי שהנער המיוחד הזה לא ירגיש מאוכזב שחגגו לו את הקידוש ואת שמחת הבר מצווה בחיפזון ובהעדר קהל"…

"אני יודע יותר ממה שאת יודעת…"

סיפר הרה"ג הרב ניסן מאנגל שי', מרבני שכונת 'קראון הייטס':

בשנת תשכ"א באתי בקשרי השידוכין עם רעייתי רייזל. לכבוד החתונה, אישר הרבי לאמי להגיע לארה"ב [מעניין, שלמרות שכבר בשנת תשי"ב הצליחה אמי לעלות לארץ ישראל – הרבי לא הרשה לי לנסוע לבקרה בארץ ישראל, ואף לא הרשה לה לבוא לארה"ב לבקרני. רק פעם אחת הרבי אמר שאם ברצוני לפוגשה, אני יכול לנסוע ללונדון, וגם היא תסע ללונדון, ושם נפגש. איני יודע טעם הדבר].

לכבוד החתונה הגיעה אמי לארה"ב, והתכוננו להיכנס ל'יחידות' לפני החתונה. באותה שנה הפסיק הרבי לערוך סידור קידושין, וכמה בחורים לפניי התחתנו בלי הזכות המיוחדת שהייתה מנת חלקם של אלו שהתחתנו בשנות היו"דים.

כאשר אמי אמרה לי, שברצונה לבקש מהרבי להיות מסדר קידושין – אמרתי לה, שברור לי שהרבי יסרב, ובשביל מה לגרום לרבי אי–נעימות? אבל היא אמא יהודייה טובה, ואמרה שאני בחור מיוחד, ובטח הרבי יסכים… מכיוון שלא רציתי לגרום לרבי אי–נעימות, אמרתי לאמי שלא אכנס איתה ל'יחידות' אם לא תבטיח לי מראש שהיא לא מבקשת על כך מהרבי. בלית ברירה הבטיחה לי.

נכנסנו ל'יחידות' משותפת, יחד עם הכלה, והרבי דיבר באריכות עם אמי, והרעיף עלינו ברכות רבות.

בסוף ה'יחידות', כאשר הרבי הרכין את ראשו לאות שה'יחידות' הסתיימה, צעדנו כולנו אחורה לכיוון הדלת, כשפנינו אל הרבי, כנהוג. ואז, ברגע האחרון, כאשר כולנו היינו מחוץ לדלת ולמעשה היחידות הסתיימה – צעדה אמי שוב, לתוך חדר הרבי…

מסתבר שאמא זו אמא, ומכיוון שהבטיחה שלא לבקש מהרבי במהלך ה'יחידות' המשותפת, היא קיימה את הבטחתה. אבל כעת, כאשר ה'יחידות' המשותפת הסתיימה, נכנסה שוב אל הרבי, כאילו נכנסה ל'יחידות' חדשה, והחלה לבקש מהרבי שיהיה המסדר קידושין שלנו.

אמר לה הרבי: "גם אני מאוד רציתי, אבל איך אני יכול לעשות הבדלים בין הבחורים?"

ואמא, כמו אמא יהודיה טובה שבטוחה שהבן שלה הכי מיוחד בעולם, התעקשה ואמרה לרבי: "אבל כזה בחור מיוחד…"

אמר לה הרבי: "אני יודע, אני יודע יותר ממה שאת יודעת… אבל איך אוכל לחלק בין הבחורים?" ואז הוסיף הרבי ואמר: "למרות שלא אהיה בגופי – ברוחי ובנשמתי אהיה בחופה!"

מחווה אצילית

בתשרי הראשון אליו הגיע הצלם ר' לוי יצחק פריידין, הוא עמד וצילם את הרבי לאורך כל השעות של 'כוס של ברכה'.

בעיצומה של השירה, סימן הרבי עם שתי אצבעותיו כאות הוראה לקהל לשרוק, ור' לוי יצחק פריידין ניסה לצלם את הרבי באותו רגע. הרבי הבחין בו, הרים את ידו לעברו, ותפס בקצה כובעו של פריידין, ומשך את הכובע כלפי מטה, על עיניו של פריידין…

פריידין נבהל מאוד והתבלבל לחלוטין. הוא לא ידע האם זו מחווה של קירוב מצד הרבי, או שמא זה ביטוי של נזיפה. הוא חשב לעצמו שמא הגזים עם הצילומים וכבר חצה את הגבול. הוא לא מצא מקום לנפשו.

הרבי הרגיש בתחושותיו של פריידין, ולאחר סיום 'כוס של ברכה', אחרי שהרבי סיים לברך ברכה אחרונה, הרבי נעמד על מקומו כדי לצאת מהזאל – אלא שאז חזר הרבי לפתע אל מקומו והתיישב על הכסא, ובתנועת יד–מזמינה ובחיוך רחב הוא פנה לפריידין ואמר לו: "כעת אתה יכול לצלם".

הרבי התיישב למען הצלם, חייך אליו חיוך רחב, ו"פיצה" את פריידין בתמונה לא שגרתית זו.

הציבור כולו היה עֵד למעמד, וחייך למראה הסיטואציה הבלתי שגרתית. הקהל כולו נהנה מהמחווה הייחודית של הרבי, שלא נעשתה אלא כדי להפיס דעתו של הצלם שזה עתה הגיע לחצרות קדשנו.

ממש כאָב לבנו

סיפר הרה"ח ר' זלמן ליפסקר שי':

לפני חתונתי נכנסתי ליחידות. תמיד הייתי רגיל להיכנס ליחידויות קצרות בנות שתי דקות ואף פחות, אולם להפתעתי הרבי החל להתעניין בכל פרט. במהלך היחידות פתח המזכיר ר' לייבל גרונר את הדלת כמה פעמים, על מנת לברר מה פשר העיכוב.

התחתנתי בארה"ק בכ"ז אדר ראשון, והרבי שאל מתי בדעתי לחזור לניו יורק. אמרתי לרבי שמיד לאחר תום השבע ברכות, אולם הרבי שאל אותי: "מה בוער לך? איפה בדעתך לחגוג את חג הפסח?" כשעניתי בבית הורי, הגיב הרבי: "שוויגער, אפילו א גוטע שוויגער, איז פארט א שוויגער" [= חותנת, אפילו אם היא חותנת טובה, אחרי הכל היא חותנת], ובכך התייחס לתחושותיה של רעייתי מחותנתה הטריה.

כאשר שאלתי את הרבי מה אעשה חודשיים בארץ ישראל עד לאחר פסח, הציע לי הרבי שאלך לצא"ח ואבקש מהם לעזור בפעילויות בשפה האנגלית, וכן שאעזור לוועד ע"א המוסדות שהיה קיים אז.

'יחידות' זו ארכה לא פחות מעשרים דקות תמימות, בהן הרגשתי את התעניינותו של הרבי בכל פרט ופרט. ממש כאָב לבנו.

איחול לבבי

סיפר הרב מרדכי בורג, מנהל ישיבת 'מבשרת' במבשרת ציון:

הרב שלום דובער גורדון ז"ל, נשלח על ידי הרבי הריי"צ, הרבי הריי"צ נ"ע להפיץ יהדות במדינת ניו ג'רסי. במשך שנות שליחותו פעל שם גדולות ונצורות בתחומים רבים. וקירב יהודים רבים לקיום תורה ומצוות.

הסיפור שלנו התרחש בשנת תשל"ג.

לקראת אחת השבתות, כשהתכונן הרב שלום דובער גורדון לנסוע לרבי, לקח עמו קבוצת נערים ונערות כדי לאפשר להם לחוות בפעם ראשונה בחייהם חוויה של שבת יהודית כהלכתה.

לאותה קבוצה הצטרפו גם פולה ושרל, שתי נערות בגיל 14.

הן כמובן התאמצו להתלבש בצניעות המתאימה כראוי לביקור במקום זה, אך בכל זאת, במהלך השבת, לא הרגישו כל כך בנוח, משום שהיו לבושות במכנסיים ולא כשאר בנות המקום.

ביום השבת בעת שעמדו הבנות מחוץ ל–770, הבחינו פתאום שהרבי יוצא מהבניין בדרכו לביתו, והוא מוקף במאות חסידים.

התחושה הפנימית שלהן אותתה להן שאין זה ראוי לעמוד ליד הרבי במכנסיים. באופן ספונטני נצמדו שתיהן לחומת האבנים הבנויה לאורך המדרכה במטרה להסתיר את עצמן.

כשהרבי ירד במדרגות, הבחין מיד באותן בנות ובמבוכתן. הרבי סטה מעט מדרכו ופנה בחיוך אבהי, לשתי הבנות ואיחל להם בחיבה "שבת שלום", ורק אז המשיך בדרכו.

המתח שלהן התפוגג באחת. מחווה נפלאה זו שחוו, ריגשה אותן מאוד. באותו מעמד שוחחו ביניהן והתפעלו מהעובדה שרבי גדול כזה, מוקף במאות חסידים, הבחין בכל זאת במבוכתן, ונתן להן קירוב כה גדול. הן החליטו ביניהן לדבוק בדרך חיים של שמירת מצוות.

כשחזרו לביתן אחרי שבת, החלו בהדרגה לעשות שינוי בחייהן הרוחניים, ואט אט התקרבו לחיים של תורה ומצוות באופן מלא.

סיים הרב מרדכי בורג ואמר:

אותה נערה, פולה (למשפחת שיין) היא אמא שלי!

ברוך השם, זכיתי להקים משפחה נפלאה, כיום אני מנהל ישיבה של 120 תלמידים – ברור לי שהכול בזכות אותה אמירת "שבת שלום" לבבית של הרבי.

"קוקה קולה, טעם החיים"

סיפר ר' שאול ג'ובאני שי':

הסיפור הבא היה בעת שהותי בשנת ה'קבוצה' בשנת תשל"ו:

יום אחד קיבלנו ידיעה שנהיה רשאים להיכנס לרבי ל'יחידות'. אי אפשר לתאר איזו התרגשות זה העביר בנו: לשהות עם הרבי לבדו בחדרו הקדוש.

ה'יחידות' שלי עם הרבי ארכה קרוב לחמש עשרה דקות. דומני שלא הייתה לכך דוגמה נוספת בין חבריי. המזכיר ר׳ לייבל גרונר נכנס כמה פעמים לבדוק מה קורה, כאשר כל פעם מסמן הרבי בידו הק׳ לבל יפריע.

הכל החל כבר ברגע הראשון. נכנסתי אל הקודש פנימה והתחלתי לברך בקול, לאט, ובמנגינה ובהברה תימנית מובהקת: "ברוד אתה.. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"… על פניו הקדושות של הרבי התפשט חיוך רחב במיוחד, והרבי ענה "אמן״ בקול גדול. זו הייתה הקבלת פנים שהמיסה את לבבי ונתנה לי את התחושה שהגעתי לאבא אוהב.

"אתה מהתמימים התימנים של לוד – כפר חב״ד?״, פתח הרבי בהברה אשכנזית כבדה, כשעדיין החיוך על פניו.

"כן, רבי", השבתי.

למעשה, היחידות לא נשאה אופי רציני וכבד, כפי שתיארו חבריי. הרגשתי ׳חופשי׳ ומשוחרר. ממש כבן לפני אביו.

הרבי לקח את הפתק שלי. יותר נכון פתקים. היו שם שמונה עמודים כתובים בכתב צפוף. בפתקים גוללתי את כל מסכת חיי, מיתמותי כמעט מיום לידתי, ועד אותו היום. הוספתי והצבעתי על נקודות רבות שהפריעו והציקו לי. הרבי עלעל בדפים וקרא במהירות, ותכף החל להשיב על ראשון ראשון. אין לי כל דרך להסביר כיצד ניתן היה בדרך הטבע לקרוא כל כך הרבה חומר, ברגע כה קצר.

בכלל הרבי הרבה לחייך ולהסביר לי פנים. במהלך היחידות אף חזר פעמיים ואמר לי "תדבר מה שאתה רוצה".

בין היתר ציינתי במכתב כי אינני חש בנוח בהתוועדויות חסידים משום שאינני אוהב ׳משקה', והמתוועדים לוחצים עליי לשתות ׳לחיים׳. הרבי התייחס לכל דבר. גם לזה.

"מה שכתבת אודות השתייה, מהו המשקה האהוב עליך?" שאל.

"קוקה קולה, טעם החיים", השבתי.

אינני יודע מאין היה לי את האומץ כך להשיב, אבל מעשה שהיה כך היה. הייתה לי הרגשה מיוחדת של בן שהגיע לאביו, וזה יצר אצלי סוג של שמחה ושחרור.

הרבי צחק. ממש צחק. אמר לי (כזכור, בלשון הקודש, אך בהברה אשכנזית כבדה): ״תאמר ׳לחיים׳ על קוקה קולה ולא תרגז ולא תכעס ולא תשים לב למה שאומרים לך. ומי שיאמר לך לומר ׳לחיים׳ על 'משקה' דווקא, תאמר לו בשמי שאמרתי לך לומר ׳לחייב׳ על קוקה קולה״.

הרגשתי דאגה וחיבה יתירה מהרבי כלפיי, והייתי ׳ברקיע השביעי׳…

כל אימת שהזכיר הרבי את השם: ״קוקה קולה״, הדבר העלה אצלי חיוך קל. מפי הרבי, בהברה אשכנזית כבדה, זה נשמע מיוחד ולא שיגרתי.

בשלב זה פתח הרבי את המגירה, הוציא משם שטרות של דולרים.

לא ראיתי כמה. והוסיף לומר לי: ״הרי אתה בחור שלומד בישיבה. אם כן אין לך כיצד לקנות קוקה קולה. הנה לך כמה דולרים לקנות קוקה קולה״… לא יאומן כמה אהבת ישראל מצד הרבי.

לצערי, לא לקחתי. הדבר נבע מתמימות. לא ידעתי אם לרבי יש מקורות הכנסה משלו… שיערתי שלא… הרגשתי שאולי זו ״סעודה שאינה מספקת לבעליה״. אני יודע שזה היה טיפשי. אני מיצר על כך. הייתי ׳ירוק׳. הרבי הגיב בחיוך ובמין תנועת ביטול בידו הק׳, והכניס את השטרות חזרה אל המגירה.

כאשר יצאתי מה'יחידות', חגו סביבי כל חבריי וביקשו לדעת מה עשיתי כל כך הרבה זמן בקודש פנימה. סיפרתי להם על ׳ההוראה׳ החדשה שאומר 'לחיים' על 'קוקה קולה', וסיפרתי אף שהרבי ביקש לממן זאת, אך סירבתי. תכף נרתמו הבחורים, חבריי לקבוצה, וערכו מגבית במקום לרכישת 'קוקה קולה'. מיותר לציין, שמיום זה ואילך לא הטרידו אותי יותר ולא לחצו עליי לומר ׳לחיים׳ על 'משקה' חריף.