אברך חסידי התגעגע לדבר חסידות, עקב במבטים דרוכים אחרי חסיד קשיש, השתוקק לשמוע דבר חסידות חי וכשעזר השם יתברך ושמע מאמר חסידי, היה לו הדבר למשיב נפש.. כל מה שראו אצל חסיד קשיש היה בו משום חוק. לא שאלו מדוע. היה זה אצלם בפשיטות שכך צריך להיות, ושרק בהנהגה כזו האדם הוא חסיד (ליקוטי דיבורים [מתורגם] חלק א' עמוד 76)
את המשפיע הרה"ח ר' ראובן דונין ע"ה (או 'ראובן' כפי שתיקן אותי כאשר התקשרתי לביתו ושאלתי אם הרב דונין בבית…), הכרתי מתקופת לימודיי בישיבת תומכי תמימים במגדל העמק. מפעם לפעם היינו מתקשרים אליו ומזמינים אותו לבוא להתוועד בישיבה, והוא מצידו – אם רק התאפשר לו – אהב מאוד לבוא ולהתוועד עם התמימים. זה היה בשנים תשנ"ה–נ"ז, ומטבע הדברים התוועדויות רבות נגעו באמונה הטהורה בדברי הרבי גם במצב של העלם והסתר לעינינו הגשמיות.
הוא היה משפיע מזן שונה. משהו מיוחד. את היכרותו הראשונה עם עולמה של חב"ד עשה המשפיע ר' ראובן דונין כשהגיע במכנסי חאקי קצרים ל'זאל' של ישיבת "תומכי תמימים" בלוד, שם טעם מטעמה של תורת החסידות, נסע לרבי והתקשר בכל לבו, נפשו ונשמתו אל הרבי מלך המשיח. הרבי מצדו החזיר לו אהבה רבה, והעניק לו יחס מיוחד שרק חסידים בודדים זכו בו.
במלאכת זריעה קשה בעבודתו למען קירוב יהודים בארץ הקודש, הצליח לסחוף אחריו מאות ואלפים וכך לייסד דור חדש של חב"דניקים ו'צברים' מחוספסים, שאצלם האמונה ברבי שליט"א מלך המשיח, הייתה הדבר הכי 'מתקבל'.
כדרכו בכל השנים, ר' ראובן סלד מפשט'לאך ומסברות שמקורן בשכל העצמי. מאז החל מבצע משיח, וביתר שאת, לאחר שהרבי עודד את שירת "יחי אדוננו". כחסיד ומקושר בכל לבו ונפשו, ידע כי זהו רצונו האמיתי של הרבי, וכך אף היה מפרסם בכל מקום.
כך היה גם אחרי ג' תמוז, בדברים שנהג לומר בהתוועדויותיו, כמו גם בדוגמה חיה שהיה כמפיץ בפועל את זהותו של משיח. ר' ראובן בעצמו ענד על דש בגדו וכובעו סמל, דגלון קטן, של משיח. אם לא די בכך, הוא אף היה מסתובב עם שקית מלאה בדגלונים ומחלקם לכל מי שקיבל על עצמו לענוד אותם…
את האמונה שהרבי מלך המשיח וחי וקיים, השריש במשך התוועדויותיו המרתקות ובשיחותיו עם מאות מושפעיו. באחת מהתוועדויותיו ביטא בזעקה עמוקה, עם סגנון וניסוח ייחודיים לו, את יסוד האמונה הטהורה שגם אחרי ה'העלם והסתר', שום דבר לא השתנה:
"צריכים פשוט, במחילה מכבודכם, להתחיל ללמוד תניא. אני מקוה שהנני טועה, אבל לפעמים מתקבל רושם שמתביישים לשבת עם ספר תניא, ועוד בדפים הראשונים [שם מדובר על ראשי אלפי ישראל שבכל דור]… וכשהיסוד הזה חסר – מתעוררים גם כל שאר הבעיות למיניהן: "אחרי ג' תמוז" – לא מסתדר לו… – תן לי להבין מה קרה לך בעצם? מה כל-כך "הסתדר" לך לפני ג׳ תמוז; ומה "קרה" לך אחרי ג' תמוז? תסביר במילים פשוטות: מה התרחש אצלך, שאתה פתאום לא יכול להגיד, מה כל הגימגומים האלה?
"מה אומר לכם, כשאני שומע לפעמים איך מכריזים "יחי אדוננו", רחמנא לצלן, אפשר לחשוב שאתה נמצא באיזו מאורה או במחתרת ברוסיה… מחליקים ככה מהפה לפני ש… וזה יכול לקרות אפילו בד׳ אמות! אם זה "יחי אדוננו" – אז זה "יחי אדוננו"!