דרשת משיח בפרשה: עונש מסוג אחר

להורדת הדרשה לפרשת קרח בעברית

להורדת הדרשה לפרשת קרח באנגלית

להורדת הדרשה לפרשת שלח בעברית

להורדת הדרשה לפרשת שלח באנגלית

***

עונש מסוג אחר

מבוסס על לקו"ש חלק ל"ג שיחה ב

מה היה העונש של דור המדבר? ומה זה "לשמה" באמת?

***

בגיבוש לסיירת מובחרת בצבא, המפקדים מחלקים לכל חייל מספר סידורי.

במהלך הגיבוש המפקד התעצבן המפקד על מתגבש 34 שהתעצל, והוריד אותו לשכיבות שמיכה: “34!!!! רד ל-20!”

שאל החייל:“המפקד, מי זה 20 ?”

פרשת השבוע, פרשת שלח, מספרת לנו את הסיפור העצוב של חטא המרגלים. אנשים רמי מעלה, בעלי דרג חשוב שהחליטו שהם יודעים יותר טוב "מה נכון ומה כדאי", דבר שהביא למחלוקת נגד ה' ומשה עבדו, מחלוקת שהסוף המר שלה ידוע.

קריאה חפוזה של הסיפור המקראי הזה מעוררת תמיה אדירה שלכאורה מפרשי המקרא לא נתנו עליה את הדעת. בסופו של דבר, מה רצו המרגלים?! הם רצו שדור המדבר יישאר… במדבר! 

נו, ומה היה "העונש" שלהם??? להישאר במדבר!!! [המרגלים עצמם מתו במגיפה, אבל שאר אנשי דורם המשיכו את החיים במדבר]

ממתי העונש נהפך למתנה? ממתי מענישים ילד בכך שנותנים לו בדיוק את מה שהוא ביקש?! איזה מין חינוך זה?

אם התורה היתה מספרת, שלאנשי דור המדבר היה חסר באספקת המזון, לא נתנו להם מן ובארה של מרים הפסיקה לספק מים, קיצצו להם את קצבאות הילדים, לקחו להם את קופות הגמל והפנסיה, העלו את הריבית, ענני הכבוד פלטו אותם החוצה והם המשיכו ארבעים שנה ללכת בחום היוקד של המדבר, עוד היה אפשר להבין את העונש. אבל בפועל ממש, לא קרה שום כלום…הם המשיכו לחיות בנוחיות אופטימלית, עם מן מין השמים ומים קדושים, אספקה שוטפת וכל ההטבות שאפשר רק לחשוב עליהם (אם תשאלו אותי, הלואי עלינו כאלו חיים) אז מה היה פה העונש? איפה הצדק?!

הדברים מוקשים דווקא לאור תורת החסידות הרואה בעונשי התורה כתיקון לחטא ולפגם שנעשה ע"י העבירה. איך השארותם של בני ישראל במדבר מתקנת את הפגם על רצונם…להישאר במדבר? אם הם היו נענשים בחיים אומללים במדבר, חסרי כל, עניים ומרודים, רעבים וצמאים, אולי זה היה מתקן את הרצון הזר להישאר במדבר. אבל ככה, להישאר ארבעים שנה על פסגת היקום, משוחררים מכל דאגה, מלחמה או מחסור?!

בשיחה מאירת עיניים, מסביר הרבי מלך המשיח, את הנושא ומלמד אותנו מסר חשוב וחיוני בעבודת ה' שלנו, ובעיקר בנושא הבאת המשיח והגאולה. כל בר בי רב יודע שתורת החסידות מסבירה שרצונם של המרגלים להישאר במדבר היה ממניעים רוחניים. הם לא רצו להתעסק עם הארץ הגשמית, חיים של עבודה ועמל, חרישה, זריעה, קצירה ובצירה כי (בלשונו של רשב"י) "תורה מה תהא עליה?!" הם רצו להתבודד מהעולם, לחיות ללא טרדות הפרנסה בשביל מטרה אחת ויחידה-ללמוד תורה במנוחה ובכך להתקשר ולהתאחד עם הבורא יתברך. המרגלים התכוונו לשם שמיים, הם עשו את הכל "לשמה", כל מה שהם רצו זה, להתקשר לבורא! הטעות שלהם הייתה, שהם לא הבינו (או לא רצו להבין..) שע"י התעסקות עם העולם-בירורו ותיקונו- מגיעים (אם כי זה נשמע פרדוקסלי..) לדביקות והתקשרות פנימית יותר ואמיתית יותר עם הקב"ה, כי זהו רצונו האמיתי!!

אמנם המרגלים התכוונו "לשמה", אבל הרבי מלך המשיח מלמד אותנו (לאור דיוק נפלא ברמב"ם) שישנם שני סוגים של "לשמה". יש "לשמה" בשביל מבוקש מסוים (ולא למען שכר), ויש "לשמה" ללא כל תכלית אחרת. ישנם אנשים שמקיימים מצוות, לא בשביל שכר גשמי כמו משכורת גבוהה ופנטהאוז בסביון, גם לא בשביל שכר רוחני כמו מקום אקסקלוסיבי בגן עדן ליד משה רבינו והאבות הקדושים, הם לומדים תורה ומקיימים מצוות אך ורק בשבילו יתברך, בשביל להתקשר ולהתאחד עם הבורא. נקח לדוגמא את הציטוט הבא (רמב"ם תשובה ט,ב):"מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא". האם חכמי ישראל עבדו את ה' למען שכר?! הם חיפשו לקבל תמורה, בצע כסף בדמות עולם הבא?! מובן שלא! 

חכמי ישראל לא חשבו ולא חושבים על שכר, לא גשמי ואף לא רוחני. הם רצו להשיג ולהגיע לשלימות הדביקות האמתית בה', וזו תתכן רק ע"י החיים ה"עולם הבא". כי התקשרות ודביקות של בן תמותה באין סוף האלוקי בשלימות תתכן (לשיטת הרמב"ם) רק ב"עולם הבא"! 

אבל יש דרגא גדולה מזו, רמה אחרת לגמרי של "לשמה" שעליה הרמב"ם מתבטא במילים-"עושה האמת מפני שהוא אמת", לא בשביל שום מבוקש אחר וגם לא בשביל להתקשר עם הבורא, אלא לקיים את הרצון העליון אך ורק מפני שזהו רצונו וציוויו של ה'! זהו, נקודה נטו! 

זוהי מעלה כ"כ נפלאה שהרמב"ם פוסק בקשר אליה ש"אין כל חכם זוכה לזה". אפילו תלמיד חכם רציני, למדן ועובד ה' באמת, יתקשה לחיות בכזו "רמה" של מסירות לרצון העליון, של ביטול מוחלט ללא כל פשרות, וללא כל רצון או מבוקש פרטי. זאת אומרת להיות "מרכבה" לה', כמו אברהם אבינו או משה רבינו.

הרצון להישאר במדבר מייצג את המדריגה הראשונה ב"לשמה", ואילו הכניסה לארץ מייצגת את המדריגה השניה.

 הכניסה לארץ מסמלת (ודורשת) ביטול מוחלט לה'. מאוד קשה להתעסק עם ענינים גשמיים ויחד עם זה לעשות את זה אך ורק כי זה רצונו של הבורא. מאוד קשה לחרוש ולזרוע (או לצאת כל בוקר לעבודה) ולא לחשוב, ולו לרגע, על הפרנסה…זה לא דבר קל בכלל. המרגלים לא הגיעו לביטול המוחלט הזה כי כדי להגיע לזה, צריך שתהיה אהבה אינסופית לה', אהבה מוחלטת בלי כל חשבונות, אהבה בלי כל רצונות. אהבה בדוגמת אהבתו של אברהם אבינו שהקב"ה בעצמו קורא לו:"אברהם אוהבי"!

ולכן הקב"ה השאיר אותם במדבר! מכיון שהם עדיין לא הגיעו לשלימות הדביקות ולאהבה המוחלטת, לכן הקב"ה השאיר אותם במדבר במצב של הכנה, במצב שמקדם התעלות רוחנית, כדי שע"י ההכנה הזאת, ע"י ארבעים שנה של לימוד התורה יחד עם משה רבינו, 'אבי אבות האבטיפוס של הביטול המוחלט', בדור הבא הם יוכלו להיכנס לארץ המובטחת בצורה הנכונה עם האהבה הנכונה והביטול הנכון! זה לא היה עונש למטרת עונש, זה היה 'עונש מתקן', עונש שמטרתו להביא אותם לשלימות הרוחנית הנצטרכת בשביל להיכנס לארץ בצורה הנאותה.

ואת כל הסיפור הזה התורה מספרת לנו כדי שנלמד לקח. עכשיו, אחרי חטא המרגלים, אחרי ההכנה הרבתית, אחרי ציוויו של הקב"ה בתורה:"ואהבת את ה' אלקיך..בכל מאדך", יכול כל אחד ואחת להגיע ל"לשמה" הנכסף. לרצות משיח באמת, לא בתור שכר גשמי, לא בתור שכר רוחני, וגם לא בתור מבוקש כל שהוא. לרצות משיח באמת כי זהו רצונו יתברך! ובכזו צורה ללמוד תורה ולקיים מצוות, לחיות חיים של מסירות אמיתית לו יתברך!

ונסיים בסיפור על החסיד ר' ניסן נמנוב, שהיה סמל הביטול וקבלת עול. הוא היה ידוע בשיטה שאסור להנות אפילו מדברי תורה. ברגע שהוא היה לומד נגלה, והיה מתחיל להרגיש תענוג מהלימוד, הוא היה סוגר את הגמרא ופותח ספר חסידות. וברגע שהוא היה מתחיל להרגיש תענוג מלימוד החסידות, הוא היה סוגר את המאמר ופותח שוב את הגמרא, וחוזר חלילה, הכל בשביל הרצון העליון!

בג' תמוז תרפ"ז, לפני שהרבי הריי"צ יצא ברכבת מלנינגרד לעיר גלותו קוסטרומה, שם היה אמור לגלות ל3 שנים – ביקש מחסידיו לא לבוא ללוותו בתחנת הרכבת, עקב הסכנה מעיניהם הבולשות של הק.ג.ב. בפועל, למרות הציווי החסידים באו בהמוניהם לחתנת הרכבת כיוון שידעו שבדרך הטבע אין להם סיכוי לראות את פניו הקדושות של הרבי בשלושת השנים הבאות. ר' ניסן ציית להוראת הרבי ונשאר בביתו. כשראה הרבי את המוני החסידים שהגיעו לתחנת הרכבת, שאל את אחד החסידים אם גם ר' ניסן נמצא במקום. ענה החסיד: הרי הרבי הורה שלא לבוא! הגיב הרבי: "ניסן איז א זיסער סאלדאט" [= ניסן הוא חייל מתוק]. 

שבת שלום!

***

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך?

לחץ כאן להרשמה