האם ישאר כבוד? • דרשת "משיח בפרשה"

להורדת הדרשה בעברית

להורדת הדרשה באנגלית

להורדת הדרשה בצרפתית

***

האם ישאר כבוד?

מבוסס על ימות המשיח בהלכה סימן עא 

מה הקשר בין כיבוד אב לאריכות ימים? ואת מי נכבד בעידן התחיה?

פעם היה יהודי יקה, שהיה קם כל בוקר בשעה 5, מתפלל במנין הראשון, ומקפיד לשבת לארוחת בוקר מלכותית בשעה 7:00 בול.

הבן שלו נהיה חבדני"ק, קם בשמונה, רץ למקוה, לומד חסידות ומתפלל באריכות ואם הוא היה גומר שחרית לפני זמן תפילת מנחה, הרי זה נס..

יום אחד הזמין האבא את הבן לביקור. מתוך כבוד, החליט הבן לותר על "דרכי החסידות" בעת שהותו בבית אביו, וגם הוא היה נעמד להתפלל שחרית כ"ותיקין" ומסיים בזמן.

אחרי ארוחת בוקר (שהסתיימה ב7:30 בול) נעמד הבן ואמר:"עכשיו אני מבין!!!"

"מה הבנת, בני?" שאל האב המופתע

"הבנתי את הקשר בין כבד את אביך.. לבין למען יאריכון ימיך!" אמר הבן.

"פתאום, שאני כאן איתך, נוספו שלי שש שעות בכל יום!"

***

בפרשת השבוע אנו קוראים את סיפור מתן תורה -המעמד הכי חשוב בתולדות ההיסטוריה היהודית. מיליוני יהודים, אנשים נשים וטף הצטופפו למרגלות הר סיני, באותו יום שבת בבוקר, ו' סיון שנת ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם, על מנת לראות (ולשמוע) במו עיניהם את נתינת התורה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו.

את הרגעים המרטיטים הללו ליוותה שורה של אירועים שמימיים המתוארים במדרשי התורה ובגמרא."צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש" (שמו"ר כט)…עד שנשמע אותו קול מיוחל אנכי ה' אלוקיך…

התיאור המרגש הזה של קפיאה מוחלטת של כל האנושות, ולמעשה של היקום כולו, ברגעים המקדימים למתן תורה מלמד אותנו, ולו מעט מזעיר, על עוצמת ההשפעה שהיתה לאירוע הזה עלינו ועל העולם כולו.

אחת מהמצוות המיוחדות עליהן נצטוינו בעת מתן תורה היא מצות "כיבוד אב ואם". מצוה מוסרית וערכית מהשורה הראשונה, מצוה עליה הסכימו בעבר (ובעז"ה יסכימו גם בעתיד..) כל האנשים, מכל הדתות, מכל השכבות, בעלי כל ההשקפות ומכל החוגים. מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שמתן שכרה בצידה, המכבד את אביו ואת אמו זוכה לחיים טובים וארוכים כפי שמבטיחה התורה:"למען יאריכון ימיך".

נו, ומה הייתם עושים במקרה הבא?

אבא שולח את בנו להביא לו גוזלות, אפרוחים קטנים, מקן הציפור שעומד בראש העץ. הילד מטפס ועולה, שולח את האם (מצות שילוח הקן) ומוריד את הגוזלות, ותוך כדי מאמץ, הוא מאבד את שיווי המשקל נופל ומת… אז, איפה החיים הטובים? ואיפה החיים הארוכים?

 התנא המפורסם, רבי יעקב, היה עד למקרה עגום שכזה, ובלית ברירה, הוא הסביר את דברי הפסוק:"למען יאריכון ימיך-לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך". לפעמים, את החיים הטובים והארוכים מקבלים רק בעולם הבא, בגן עדן או בעולם התחיייה!

וכאן נשאלת שאלה מעניינת, מה יקרה בעידן התחיה עם מצות כיבוד אב ואם? האם נצטרך לכבד את ההורים שלנו שחזרו מן המתים?! האם ישאר קשר גופני או נפשי בין האב לבן ובין האם לבתה?! ומה יקרה אם גם הבן חזר מן המתים, האם הדין ישתנה?!

בשו"ת רב פעלים (ח"ב סוד לישרים סי' ב) מאריך הגאון המחבר להסביר שקיים חילוק משמעותי בין מצוות שמקורן בגוף למצוות שמקורן בנשמה. לדבריו, הגוף שיעמוד בתחיית המתים הינו גוף חדש שאינו קשור לגוף שהיה קיים בזמן הזה. גוף חדש, שאין לו כל זיקה ושייכות לגוף הראשון שנקבר ונרקב. לכן, בכל הקשור למצוות שמקורן בקשר בין גוף אחד למשנהו, הרי שקשר זה נפסק ונגמר בעת הפטירה, ואותו קשר לא יחודש בעת התחיה. דוגמא לדבר:דיני אישות ונישואין, דיני קורבה בין אחים ואחיות או איסורי עריות וכדומה. דינים ואיסורים אלו מתבטלים בשעה שהאדם נפטר מן העולם והם לא "חוזרים ומתעוררים" בעת תחיית המתים. ולכן, טכנית, לאחר תחיית המתים אין איסור על אח לשאת את אחותו (לשעבר..) כי היא כבר לא אחותו..כי אם סתם אישה מן המנין!

לאור האמור, היה ניתן לומר שהדבר תקף גם בקשר לאב ובנו ולאם ובתה. לא תהיה מצוה לכבד את אביו בעידן התחיה כי האדם הספציפי הזה שנראה כמו "אבא", נשמע כמו "אבא" ומתנהג כמו "אבא" הוא בעצם..לא אבא! הוא אדם אחר, חדש ומחודש, מבלי כל קשר גופני לבן או לבת.

אלא, שדברים אלו אינם פשוטים בכלל. לאור תורת הרבי מלך המשיח, יתכן מאוד לומר שחידושו של הגאון הנ"ל שנוי במחלוקת תנאים יסודית. הדברים תלויים במחלוקת ישנה נושנה:האם הגוף דלעתיד יבנה מ"עצם הלוז" שתשאר מהגוף הקודם, אותה עצם נצחית שמעולם לא חזרה לעפר והיא תשמש כיסוד הבנין של הגוף החדש דלעתיד או שמא לעתיד תתרחש יצירה של גוף חדש לגמרי, כזה גוף שמעולם לא היה חי עדיין ושאין לו כל קשר ושייכות לשום מציאות קודמת אחרת.

לאור השיטה שהגוף דתחיית המתים יבנה ע"י עצם הלוז, קשה לומר שאין כל קשר בין האב לבן, קשה לומר שאין כל מצוה על בת לכבד את אימה. אחרי הכל, אותה עצם שממנה נבנה הבן, אותה עצם שממנה נוצרה הבת הם חלק בלתי נפרד מההורים שלהם ועל כן ראוי ונחוץ לכבד אותם ולירא מהם.

זאת ועוד, גם אם נרצה להתעקש שאין כל קשר בין הגוף דאז לגוף דעכשיו, מכל מקום, מי אמר שמצות כיבוד ומורא אב ואם תלויה בגוף?! אולי היא תלויה, בכלל, בנשמה?!

ראוי לציין, שגם הגאון בעל "רב פעלים" מתחשב ומתייחס לעובדה שהחובה לכבד הורים אינה מבוססת אך ורק על זיקה גופנית, כי אם בראש ובעיקר על זיקה נשמתית. בספרי הקבלה ובתורת החסידות אנו מוצאים אזכורים רבים שחובת כיבוד ומורא אב ואם היא כתוצאה מהנשמה הקדושה אותה המשיכו ההורים בעת הלידה לבנם ולבתם. אותה נפש אלוקית מיוחדת אותה הם המשיכו לעולם על ידי נישואיהם. ומכיון שהנשמות לא השתנו ולא ישתנו, נשמת האב ונשמת הבן תשארנה אותם נשמות. רוח האם ורוח הבת תשארנה אותם רוחות, הרי שהקשר הנפשי הזה בין ההורים לצאצאיהם הוא קיים ונצחי לעד, הוא קשר נפשי, פנימי ועמוק שאותו המיתה לא יכולה להבדיל ולבטל. ולכן גם מצוות כיבוד אב ואם תשאר ללא שינוי בעידן התחיה.

סמוכין לכך ניתן למצוא בפסק ההלכה המפורסם לפיו הבן חייב בכבוד אביו ואמו אפילו לאחר מיתתם (רמב"ם ממרים ו,ה) והרי לאחר מיתת ההורים, הגופות כבר השתנו ומה הטעם לחייב את הבנים בכבודם?

אלא, שמכאן ראיה ניצחת שיש קשר עמוק יותר, קשר נשמתי עוצמתי שמקשר בין הורים לילדים, קשר שאותו גם המיתה לא יכולה לנתק. ואותו קשר מוליד כבוד, ואותו קשר יוצר מורא. מורא וכבוד שישארו ויתקיימו גם בעידן הגאולה!

ונסיים בנקודות קצרות על כיבוד האם המיוחד אותו נהג הרבי מלך המשיח באמו, הרבנית חנה.

הרב בערל יוניק ע"ה סיפר: 

בי"ג באייר תשי"ב בבוקר, הגיעה הידיעה על פטירתו של ר' ישראל אריה לייב.

הרבי שאל את הרב גרונר אם יש עוד מישהו שכבר יודע על כך וביקש שלא יעבירו את הידיעה לאימו הרבנית.

זכור לי שהרבי התאמץ בכל דרך אפשרית לגרום שאימו לא תדע זאת. לדוגמה, הרבי הורה שרק מניין מצומצם של אנשים יבוא להתפלל אצלו בימי ה'שבעה'.

ימי ה'שבעה' עצמם הרבי הלך בכל יום לבקר את אימו, כמנהגו מדי יום. לפני כן הרבי אמר לי שהוא חושש שאימו תבחין בכך שהוא אינו נועל נעליים רגילות [בגלל האבלות, הרבי נעל נעלי בד עם סוליות לבנות]. לכן הבאתי צבע שחור וצבעתי במברשת את החלק הלבן שבסוליות הנעליים כדי שהן ייראו כנעליים רגילות.

לגבי הביקור היומי, הרבי ביקש ממני [ביום הראשון מימי ה'שבעה'] שכעבור דקה או שתיים מבואו לבית הרבנית, אתקשר לרבנית בטלפון וכך הוא יוכל לומר לה שהוא לא רוצה להפריע לשיחת הטלפון וללכת מיד בחזרה ל-770 [בגלל האבלות, הרבי לא היה יכול לשבת ולהתנהג כרגיל והיה חשש שהרבנית תרגיש בזה]. בדיוק בשעה המתואמת מראש, התקשרתי אל הרבנית חנה. הרבי הרים את השפופרת ואמר לאימו הרבנית: מישהו רוצה לשוחח איתך בטלפון, איני רוצה להפריע לשיחה. והוסיף ואמר: רייד געזונטערהייט [דברי לבריאות], לילה טוב, והלך מיד.

מאז במשך שלושה חודשים ברציפות הייתי לוקח את כל המכתבים שהגיעו לרבנית ומביא אותם לרבי. הרבי היה עובר עליהם, הייתי מחזיר את המכתבים לתיבת הדואר, וב"ה כשהרבנית פתחה את המכתבים, היא לא הבחינה בכך שמישהו פתח את המכתבים לפניה ולא חשדה בשום דבר.

חלפו מספר חודשים. יום אחד אמרה לי הרבנית חנה בצער:

"איני יודעת מה קרה לבני לייבל. הוא לא כתב לי כבר זמן רב ויש לי הרבה עגמת נפש מזה"

סיפרתי על כך לרבנית חיה מושקא. כעבור ימים אחדים מסר לי הרבי מכתב על מנת שאשים אותו בתיבת הדואר של אימו.

כשביקרתי אחר כך אצל הרבנית, היא סיפרה לי בשמחה: "לאחר זמן רב, קיבלתי מכתב מבני לייבל, וגם כלתי ונכדתי כתבו כמה מילים".

ימים אחדים לפני חג השבועות, היסב הרבי את תשומת ליבי כי כדאי לדאוג לארגן מברק בשם אחיו ומשפחתו, לכבוד החג.

"לא ידעתי כיצד אפשר 'לזייף' מברק" ־ מספר ר' בערל – "והרבנית חיה מושקא אמרה לי שאגש למזכירות ואביא לה איזשהו מברק שהתקבל באותו יום והיא כבר תראה לי מה לעשות. הבאתי לה מברק והרבנית לקחה קומקום, הרתיחה בו מים, ואחר כך הראתה לי כיצד להיעזר באדים כדי להדביק את המעטפה כך שלא ירגישו שמישהו פתח אותה, וכשסיימתי כתב המזכיר ר' שלום מענדל סימפסון את הנוסח, ובו ביום מסרנו את ה'מברק' לרבנית חנה.

יש לנו  הרבה מה ללמוד!

שבת שלום!

***

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך? לחץ כאן להרשמה