26 שנה להוראת הרבי • הנבואה נסתלקה, אך לא פסקה!

כאשר מתייחסים לסוגיית הנבואה לאחר חורבן הבית, ראוי להבהיר כי "זכות הראשונים" מתייחסת לראשונים כמו הרמב"ם ובעלי התוספות, שכבר בזמנם קבעו כי קיימים נביאים גם לאחר חורבן הבית. כך שכל השאלות בנושא לא מופנות אל חסידי חב"ד, כי אם אל הרמב"ם ואל שאר הראשונים. איך שלא יסבירו את הרמב"ם – זה יסביר גם את אמונתנו שהרבי מלך המשיח הוא נביא דורנו.

בשורות הבאות נתייחס עניינית לכל המקורות, מהם עולה לכאורה כי לאחר חורבן הבית לא תתכן נבואה.

הרמב"ם: אין הגבלה בזמן הנבואה

את פרק ז' מהלכות יסודי התורה פותח הרמב"ם במילים "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם". בהמשך מונה הרמב"ם את המעלות הנצרכות לנבואה, כגון "חכם גדול בחכמה, גבור במידותיו כו'", ומסיים – "מיד רוח הקודש שורה עליו".

– מאחר והרמב"ם לא הגביל את הנבואה לזמן מסויים – זאת-אומרת, שלא רק שיכולה להיות נבואה בזמננו, אלא עוד זאת: זהו עיקר בדת ישראל!

מה בין 'זכוכית לבנה' לנבואה?

רבים מצטטים את לשון הגמרא (יומא ט. סוטה מח) האומרת ש"משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", אבל כאמור – שאלה זו נשאלת על הרמב"ם: מדוע לא כתב בספרו שהיות "הא-ל מנבא את בני האדם" הוא רק עד שמתו נביאים אחרונים?

שאלה זו קשה גם על כל אותם תלמידי הבעל-שם-טוב שמקובל אצלם שרבותיהם היו בעלי רוח-הקודש בגלוי. גם הראב"ד בהלכות לולב כותב "וכבר הופיע רוח-הקודש בבית מדרשנו". ובמבוא ל'שו"ת מן השמים', מאת הרב מרגליות, בפרק "גילויים" מובאים סיפורים נפלאים על רבים מגדולי ישראל הראשונים, שהייתה רוח הקודש מופיעה תדיר בבית מדרשם!

ובאמת, הפירוש בדברי הגמרא שם – הוא פשוט מאוד: הגמרא איננה מתכוונת לומר שרוח הקודש פסקה לחלוטין (ח"ו) לאחר מותם של נביאים האחרונים, אלא שאינה מצוייה כמקודם. וכפי שמוכח מדברים דומים שנאמרו בגמרא (בבא מציעא כט) ש"משחרב בית המקדש בטלה זכוכית לבנה" – ומוכיח התוספות שגם לאחר חורבן הבית ישנה זכוכית לבנה, וכוונת הגמרא היא רק לומר "שאינה מצוייה כמקודם".

וכשם שבנוגע לזכוכית לבנה, אין כוונת התוספות שהימצאות זכוכית לבנה הינה אפשרית לאחר החורבן, אלא כוונתו היא בפשטות, שקיימת בפועל גם לאחר החורבן, אלא שאינה מצוייה כל-כך – כך גם בנוגע לנבואה: לא רק שמציאותה אפשרית לאחר נביאים אחרונים, אלא היא קיימת בפועל, רק שאינה מצוייה כמקודם.

– וכבר ראינו במוחש אצל הבעל-שם-טוב ותלמידיו, שכעדות האדמו"ר הצמח-צדק בספר החקירה – "הבעל-שם-טוב ז"ל, אשר כמוהו לא היה מימות הראשונים, פלאי פלאות ניסים היוצאים מהטבע אשר היו נראים על-ידו, כאשר שמעתי מאאזמו"ר נ"ע שהוא ותלמידו הרב המגיד נ"ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראיה, והיו אומרים מה שהיו רואים כאשר היה נראה בעליל לתלמידיהם", וממשיך הצמח-צדק ואומר ש"גם מזקני נ"ע [אדמו"ר הזקן] שמענו עתידות קולע אל השערה".

הנבואה אינה מצוייה כמקודם, או שמצוייה בדרגה נמוכה יותר

לעצם העניין, את משמעות דברי הגמרא, שרוח הקודש אינה מצוייה כמקודם – ניתן לפרש בשני אופנים: א. כפשוטו, שכיום רוח הקודש קיימת רק אצל יחידים. ב. אולי ניתן לומר שכוונת הגמרא היא לדרגת ההתגלות של רוח הקודש – שהיום אינה מצוייה באותה דרגא כפי שהייתה "מקודם", לפני שמתו נביאים אחרונים; אבל ודאי שנמצאת במדרגה יותר נמוכה.

לרעיון זה נמצא סימוכין בדברי הגמרא במסכת סוטה (מט, א) האומרת: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת-חטא . . משמת רבי מאיר בטלו מושלי-משלים". האם יש מישהו שסבור שמבין כל גדולי ישראל במשך מאות השנים שחלפו מאז – לא היה אפילו צדיק אחד העונה להגדרה "עניו", "ירא-חטא" או "מושל-משלים"?

ההסבר היחיד הוא, שגם כאן כוונת הגמרא היא שאינם מצויים כמקודם, ושוב – בשני אופנים: או שמאז מת רבי בטלה ענווה ויראת-חטא בדרגתו הגבוהה של רבי, וכך גם בנוגע למושלי משלים שמאז מת רבי מאיר אין בנמצא מושלי-משלים בדרגתו הגבוהה של רבי מאיר, או שהיא אינה מצוייה כמקודם, אבל אצל יחידים יש את העניינים הללו בדיוק כמו קודם! [אגב, את דברי הרמב"ם (בפרק ט מהלכות יסודי התורה) שמלאכי היה "אחרון שבנביאים" – ניתן לפרש בפשטות, שהכוונה היא לתקופת הנביאים, אך אין הכוונה חלילה שמאז לא היו ולא יהיו נביאים].

רש"י על הנבואה בתקופת התלמוד

עד עתה הוכחנו את אפשרות מציאותה של "רוח הקודש" גם לאחר שמתו נביאים אחרונים. כעת נבוא להוכיח את מציאותה בפועל של "נבואה" לאחר שהסתיימה תקופת הנביאים:

במסכת בבא-בתרא (יב, ב) מביאה הגמרא את דברי רב אשי: "תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה" ושואלת הגמרא: "ודילמא כסומא בארובא?", ומתרצת: "ולאו טעם יהיב". ומפרש רש"י: "וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא המבקש לירד בארובה במקרה בעלמא, אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני". רואים אם-כן ברור, שרש"י למד בדברי רב אשי שסובר שהנבואה שייכת גם לאחר תקופת הנביאים האחרונים.

נבואה בתקופת בעלי התוספות

גם במסכת עירובין (ס, ב) אומרת הגמרא "אין אלו אלה דברי נביאות", ומסבירים התוספות "דבכל מקום שאומר "אין אלו אלא דברי נביאות" – הוי לשבח. כלומר: אין חכמה כזו שמבין לחלק כל-כך סברא מועטת, וברוח הקודש אמר". רואים, אם-כן, ברור, גם מדברי התוספות, שגם לאחר תקופתם של נביאים אחרונים – יש את עניין הנבואה.

גם מאוחר יותר, בתקופת הראשונים, אנו מוצאים כמה וכמה הגדרות של נבואה ביחס לגדולי ישראל בתקופה ההיא. יש דוגמאות רבות לכך, ונביא כאן רק שתיים:

א. בגמרא בגיטין (פח, א. בתוס' ד"ה "ודילמא") אנו מוצאים שאחד מבעלי התוספות היה נקרא "עזרא הנביא".

ב. בגמרא במנחות (קט, ב. בתוס' ד"ה "בתחילה כל האומר") מביאים התוספות את דברי רבינו קלונימוס, אביו של רבי משולם, ומסיימים: "ושלשה דברים הגיה כמפי נבואה בשעת פטירתו". שוב אנו רואים ברור, שגם בתקופת הראשונים – עדיין שייך עניין הנבואה.

נבואה לשוטים?

השאלה שרבים נתקלים בה, היא ציטוט דברי הגמרא במסכת בבא-בתרא (יב, ב): "אמר רבי יוחנן משחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ותינוקות".

ובכן, ראשית, בגמרא שם מופיעה דעה נוספת, של רב אבדימי דמן חיפה, ש"ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים"; כך שאימרה זו אינה מקובלת על כולם. ושנית, גם בדעת רבי יוחנן ש"ניתנה לשוטים ותינוקות" – יש מפרשים רבים הטוענים כי הוא אינו חולק על רב אבדימי. אדרבא: הוא חוזר בדיוק על דבריו של רב אבדימי, ומוסיף עליהם. כלומר: הוא סובר שלאחר חורבן הבית ניתנה הנבואה לחכמים, אולם לא לכל החכמים, אלא רק "לחכמים מיוחדים המעלימים ומסתירים את חכמתם ומשימים עצמם כשוטים ותינוקות".

– אם-כן, גם רבי יוחנן סובר כי לאחר חורבן הבית שורה הנבואה על החכמים, אלא שלדעתו זהו רק בחכמים ש"משימים עצמם כשוטים ותינוקות".

אדמור"י חב"ד נהגו כנביאים

אלא שעדיין ישנם המקשים מדברי אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש (סימן כ"ב), שם מתרעם אדמו"ר הזקן על החסידים המבקשים עצות בענייני פרנסה, ואומר שם מפורש כי הנבואה הייתה רק "לפנים בישראל", ולאחר מכן – גם חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים לא זכו לנבואה, וממילא לא יכלו להורות בעניינים גשמיים ולגלות עתידות כמו הנביאים.

כ"ק אד"ש מה"מ כבר התייחס לטענה זו בלקוטי-שיחות (חלק יד ע' 37 ), לאחר שמוכיח את המצאות הנבואה בדורות האחרונים: "ואף שאין זה באותה הדרגא של השראת רוח-הקודש שהייתה אצל הנביאים [וראה אגה"ק (סכ"ב) "ההייתה כזאת כו' אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים וכו' כי-אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה וכו'"], מכל-מקום, בכללות הרי זו דרגא בנבואה".

– תוכן הדברים הנ"ל, הוא כמוסבר לעיל, שיש כמה דרגות בנבואה, ואף ש"לאחר שמתו וכו'" נסתלקה באופן כללי מדריגה אחת של רוח-הקודש – בכל-זאת, נשארו עדיין דרגות נמוכות יותר של רוח הקודש. וכפי שאדמו"ר הזקן עצמו מגדיר את חכמי ישראל הראשונים אשר "כל רז לא אניס להו ונהירין להון שבילי דרקיע", והרי גם זו דרגא בנבואה!

זאת ועוד: ידוע, שגם לאחר שאדמו"ר הזקן כתב את האגרת הזאת – החסידים המשיכו לשאול והרבי המשיך לענות! מילא על החסידים לא קשה כל-כך למה המשיכו לשאול… אבל על אדמו"ר הזקן וכל האדמו"רים הבאים אחריו – יכולים לשאול שאלה עצומה: איך יכלו לחרוץ עניינים כה גורליים הנוגעים לחיים גשמיים שעליהם אומר אדמו"ר הזקן שרק נביאים מורשים לענות עליהם?!

ולא מדובר במקרה בודד, אלא ברבבות יחידויות אצל כל רבותינו נשיאינו החל מאדמו"ר הזקן ועד כ"ק אד"ש מה"מ, שחסידים שאלו בעניינים גשמיים, כאלו שאדמו"ר הזקן אומר עליהם שרק נביא יכול לענות עליהם, ורבותינו נשיאינו השיבו! ואמנם מוסבר, שלאחר שראו ברור שדברי רבותינו נשיאינו "קולעים אל השערה" – ראו בעליל שניתנה נבואה לחכמים, ולכן המשיכו לשאול, ורבותינו נשיאינו המשיכו לענות… (וראה גם בשיחת שבת פרשת שופטים תנש"א בהערה 120). הרמב"ם:

לפני ביאת המשיח תחזור הנבואה

מעניין לציין, שלמרות שבכללות יש "ירידת הדורות" – הרי בנוגע לענין הנבואה אומר הרמב"ם מפורשות שבעקבתא דמשיחא יהיה לנבואה תוקף יותר מדורות ראשונים שלאחר חורבן הבית:

באגרת תימן (קונטרס ג') כותב הרמב"ם בזה הלשון: "יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה, קבלתי אותה מאבי שקיבל אותה מאביו ומאבי אביו, וכן הדבר עד תחלת הגלות של ירושלים, כמו שנאמר "וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב", וביאור הדבר שבנבואת בלעם יש רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם".

ואחר-כך ממשיך הרמב"ם ואומר: "ועל העניין הזה קבלנו, שזה שאמר בלעם (במדבר כ"ג, כ"ג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" – יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשב כמניין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת, ותחזור הנבואה לישראל, ואז יאמרו להם הנביאים מה פעל א-ל". לאחר חשבון מדוייק מסיק הרמב"ם: "ולפי הפירוש הזה וההיקש הזה, תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע-מאות שבעים ושש ליצירה, ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח, שנאמר (יואל ג, א-ב) "וניבאו בניכם ובנותיכם וגו' וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי". כך כותב הרמב"ם, והדברים מדברים בעד עצמם.

בגירסאות מסויימות של הרמב"ם מופיע גם הקטע הבא, המספר על איש חסיד ונעלה, אחד מחכמי ישראל בשם מר משה דרעי, ש"התחיל לנבא דברים שנתקיימו לנכון". מנהגו היה להודיע לההמון "התקבצו למחר ודבר זה יארע או זה יארע", ובאמת כן היה הדבר. פעם אחת אמר שבשבוע זה ירד מטר שוטף בדם… זה היה בחודש מר-חשון. גשם חזק ורב ירד בשבוע זה, והמים היו בלולים בטיט. המופת הזה הוכיח לעיני-כל שהוא נביא באין ספק". ומסיים הרמב"ם: "אמנם דבר זה אינו בלתי-אפשרי מנקודת מבט של התורה, כמו שביארתי לך בנוגע לנבואה שתחזור (לישראל) קודם ביאת המשיח". גם כאן מדברים הדברים בעד עצמם.

המורם מדברי הרמב"ם: א. לפי חשבון הרמב"ם, גם אותן דרגות בנבואה שהסתלקו לאחר תקופת הנביאים האחרונים – עתידה לחזור לישראל החל משנת ד'תתקע"ו.

ב. חזרת הנבואה היא הקדמת המשיח. ג. אם הוכיח הנביא שדבריו מתקיימים – הרי הוא נביא בלי שום ספק!

מי ראוי לנבואה בדורנו?

לאחר שהוכחנו שגם בזמננו שייך מציאות הנבואה – נביא את דברי הרמב"ם (בהלכה הראשונה בפ"ז מהלכות יסודי התורה) המתאר את האיש הראוי שתשרה עליו הנבואה, וגם כאן – הדברים מדברים בעד עצמם:

"מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד. אדם שהוא ממולא בכל המידות הללו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותם העניינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד הדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו וכו' – מיד רוח הקודש שורה עליו וכו'".

אין צורך להאריך ולבאר מדוע היחיד העונה להגדרות אלו בדורנו – הוא כ"ק אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א, נשיא הדור ומנהיגו, אשר מוסר כל ימיו ולילותיו, באופן שלא היה לו אח ורע בדברי ימי ישראל, כשהוא ספון בדל"ת אמותיו ללא יום אחד של חופש ומנוחה! וכאשר יחד עם זה אנו רואים כיצד נבואותיו מתקיימות, "קולעות אל השערה" – הרי אין ספק כי הוא הוא נביא דורנו. וכבר אמר כמה וכמה נבואות – לא רק בענייני הפרט, אלא גם בענייני הכלל, והמפורסם אינו צריך ראיה, וכפי שכבר פורטו במקומות רבים נבואותיו אודות מלחמות ישראל, שחזה מראש את העתידות, כנביאים הראשונים ממש!

– וכלשון הרבי בשיחת שבת פרשת שופטים ה'תנש"א: "לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאליהם אפשר להגיע – שצריכים לקבל על-עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות ועצות ד"שופטיך ו"יועציך" שבדורנו – "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט נשיא דורנו – הבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו – שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו . . עד – הנבואה העיקרית – הנבואה ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא".