החיים בנקרת הצור • משיח בפרשה

לקריאה והורדה

אחד יצא למסע צייד ביער עם רובה.

הוא מצא חור באדמה, התכופף והשמיע קול:" וו…ווו" פתאום נשמע קול מתוך החור: "וואו..וואו" אז יצא מהחור ארנב קטן, והערבי צד אותו בלי בעיה.

הדבר נמשך מספר פעמים, שכל פעם החור גדל, ויחד איתו גם החיה שיצאה מהחור גדלה.

בהתחלה זה היה ארנב, אז שועל, לאחר מכן דוב ועוד.

גאה בהצלחתו, המשיך הצייד במסעו והגיע למערה ע-נ-ק–י-ת. הוא נעמד בפתח וקרא:"וו…ווו" משהו בפנים ענה לו:"שיק…שיק" המשיך הצייד והשמיע שוב את הקול:"וו…ווו", ומשהו בפנים ענה לו:"טוו…טוו" התרגש הצייד, דרך את נשקו, והתכוון לצוד את החיה הענקית עד ש…

יצאה הרכבת מתוך המערה ודרסה אותו!

או
​אדם אחד הגיע לרב עם חיוך רחב על פניו וביקש הדרכה לתשובה.

הרב הביט בו ואמר: "התחל לאכול כל יום לימון."

האיש, מופתע, שאל: "זה יעזור לי לחזור בתשובה

הרב השיב: "לא, אבל לפחות זה ימחק את החיוך מהפנים שלך."​

הסיפור המרכזי בפרשת כי תשא הוא סיפור חטא העגל, כשחלק חשוב מסיפור חטא העגל עוסק בתיקון החטא והעבירה. מבלי להיכנס לכל הפרטים הארוכים עליהם מספרת התורה נתמקד השבוע בחלר קצר מהפרשה העוסק בסוגיית י"ג מידות הרחמים.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לראות את פניו, והקב"ה מבטיח למשה שהוא הולך ללמד אותו איך לבקש ולעורר רחמים בעת הצורך, וזאת ע"י אמירת י"ג מידות הרחמים, כמו שאנו עושים בתפילה מדי יום, ובעיקר, בימי התעניות או הסליחות, בהם אנו זקוקים להתעוררת רחמים מיוחדת.

בתוך הקדמה לגילוי האלוקי הזה, אומר הקב"ה למשה משהו מעניין. "והיה בעבור כבודי, ושמתיך בנקרת הצור, ושכותי כפי עליך עד עברי" (שמות לג ,כב) למה הקב"ה שם את משה ב"נקרת הצור"? ומהי בדיוק אותה נקרת צור, איזה חור בסלע הררי מדברי, מערת נטיפין חפורה עתיקת יומין?! נשמע מוזר, לא?!

הביאור הפשוט, והידוע לכולם, מופיע בפסיקתא רבתי ושם נאמר שמשה התחבא בנקרת הצור מזעף המלאכים. "מה עשה משה? ישב לו בנקרת הצור עד שהקב"ה עובר. באו מלאכים לפגוע במשה. מה עשה הקב"ה? הגין ידיו עליו. ומשם נטל משה קרני ההוד". לפי זה, נקרת הצור היתה מעין בונקר תת קרקעי, מעין מנהרה בה מתחבאים על מנת שלא להיפגע מ"אש האויב", נשמע מוכר?!

אבל כשמעיינים בלשון המדרש (המצוטט לעיל) מתעוררת שאלה פשוטה ונוקבת על כל הצורך הזה ב"נקרת הצור". אם, אחרי הכל, הקב"ה הגן על משה בכל מקרה, ע"י שהוא שם את "כף ידו" עליו, אז מה היה הצורך להתחבא בנקרת הצור? משה רבינו לא היה צריך לשבת באיזה מנהרה תת קרקעית בשביל בטחונו האישי, היה לו "שכפ"ץ אלוקי" שכיסה אותו מכף רגל ועד ראש, ידו של הקב"ה בכבודה ובעצמה הגינה עליו! אז לשם מה הצור? לשם מה הנקרה? לשם מה ה"בונקר"?

בתורת החסידות אנו מוצאים ביאור נפלא המסביר את יסוד הדברים, תוך כדי שהוא מלמד אותנו מוסר השכל חשוב בעבודת ה' שלנו, כיצד עלינו להביא את הגאולה הפרטית של כל אחד מאיתנו ודרכה גם את הגאולה הכללית לכל עם ישראל.

י"ג מידות הרחמים אותם גילה הקב"ה למשה רבינו באותו מעמד, הם שורש התשובה. ע"י המשכת אותם י"ג מידות, ביכולתינו לתקן את כל הפגמים ולכפר על כל החטאים שלנו. אבל כדי להמשיך את אותם י"ג מידות הרחמים, כדי להגיע אליהם ולעורר אותם להתגלות אלינו, כאן למטה בעולם הזה, עלינו לגעת בשורשם. היהודי החפץ בתיקון נפשו צריך להגיע לשורש י"ג המידות, למקור העליון שממנו הם נמשכות, ומשם-מהשורש, להמשיך אותם למטה בעולם. מהו המקור? היכן נמצא אותו שורש הנכסף?

שורש י"ג מידות הרחמים הוא ב…נקרת הצור! ולכן משה רבינו היה צריך לעמוד ב"נקרת הצור", על מנת להגיע לשורש, וממנו להביא את הכפרה והתיקון על חטא העגל.

מהי המשמעות הפנימית של "נקרת הצור"? למה חור חצוב בסלע מסמל את שורש הכפרה?

"צור" אינו סלע רגיל, "הצור" הוא סוג אבן מיוחד שבכוחו להצית אש. אבן הצור מסמלת, בעצם, את מקור האש, את הניצוץ שיוצא מהצור ע"י הכאה חזקה בכח, ומאותו ניצוץ אפשר להדליק מדורה גדולה. אבל כדי להוציא ניצוץ מהצור צריך כח, צריך להכות בכח! אי אפשר להסתפק בנפיחת רוח קלה (כמו שמוציאים אש מגחלת פחם דולקת) צריך הכאה בכח רב. זהו סמל גשמי לאופן בה צריכה עבודת התשובה להיעשות. את עבודת התשובה צריך לעשות ב"חילא יתיר"- בכח רב, אי אפשר להסתפק ב"תשובה פשרנית", "תשובה קלה וקלילה", כי עם תשובה קלילה לא מקבלים שום "אש", ולא מגיעים לשורש הכפרה והמחילה!

לאור האמור, מסביר הרבי מלך המשיח את הפסוק שצוטט לעיל, באופן חדשני ומעורר השראה. "והיה בעבור כבודי"- אין כבוד אלא תורה, וכשיהודי "עובר" על התורה וחוטא, "ושמתיך בנקרת הצור"- הוא צריך להגיע ולעמוד בתוך מקור האש, בתוך המקור של הניצוץ האלוקי, דהיינו הוא צריך שהתשובה שלו תיעשה מתוך "חילא יתיר", כח רב של הכאה בנפש הבהמית וביצר הרע.

נשמע מאוד אגרסיבי…די תוקפני…התורה דורשת "אש" ו"הכאה"….מה אם קצת חסד? מה אם קצת רחמנות?

מסביר הרבי מלך המשיח שאמנם "אש" מקורה הספירת הגבורה האלוקית, ואנחנו בדר"כ מעדיפים לשמוע יותר על מידת החסד והרחמים שלמעלה, ולא כ"כ על מידת הגבורה. אבל יש דברים שרק "גבורה" יכולה לעשות. הרבי מסביר ומבאר שלוש מעלות נפלאות, שעל מנת לקבל אותם עלינו לעורר את מידת הגבורה בעצמינו, על מנת להגיע לגבורה האלוקית.

א. בגבורה יש יותר חיות מאשר בחסד. אמנם, חסד מעניק לכולם, אבל זה נעשה בעצלתיים. מתוך טבע מובנה, וללא כל רגש מיוחד. לעומת זאת, הגבורה אינה מעניקה לכולם, אבל מי שזוכה לקבל ממנה, מקבל עד אין סוף, וללא כל מעצורים. הרבי מדגים את ההבדל הזה במשל גשמי. ההבדל בין בהמות לחיות, שורש הבהמות הוא בחסד, ואילו שורש החיות הוא בגבורה. אמנם, יש בבהמות הרבה כח, "שור לעול וחמור למשאוי", אבל הם מתהלכים בעצלתיים וחסר בהם זריזות שבה מעודף אנרגיה. לעומתם החיות הולכות בזריזות ובמהירות, שמגיעה מתוקף החיות שלהם, שורשה ממידת הגבורה.

ב. השפע האלוקי מגיע למרחקים כמשתמשים במידת הגבורה. דוגמא גשמית לדבר, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". גם אם השומע נמצא "רחוק מאוד" מעולמו הרוחני של הדובר, הם לא משדרים על אותו גל בכלל, מ"מ מכיון שהדובר מדבר עם עודף חיות פנימית, הוא מדבר מהלב, מהאש הפנימית שלו, מהגבורה הפנימית שלו, הדברים נכנסים גם לליבו של אדם הרחוק מאוד.

ג. ע"י הגבורה השפע האלוקי מתחלק לחלקים קטנים, אותם אנו יכולים להפנים ולקבל. דוגמא גשמית לדבר, ירידת גשמים נקראת בתורה "גבורות גשמים" מכיון שהגבורה גורמת להתחלקות הגשם לטיפות טיפות. ואם הגשם לא היה מתחלק לטיפות, ורק יורד כמו מתח אינסופי של מים, היה לנו כאן מבול!

אז אחרי הכל, יש הרבה דברים טובים ונחוצים בקצת גבורה פנימית, וקצת גבורה אלוקית.

אלא, שכאן נשאלת השאלה, ומה עם מי שלא חטא? כיצד הוא יגיע ל"נקרת הצור", לכל אותם מעלות נפלאות שקיימות רק אצל בעלי תשובה, שעובדים את הקב"ה עם קצת (או הרבה) גבורה?!

לכן הקב"ה שם דווקא את משה רבינו בנקרת הצור, כי גם הוא לא חטא! הוא אפילו לא היה בסביבת החטא, הוא היה למעלה בשמיים. ומ"מ, הקב"ה שם את משה בנקרת הצור, כי משה רבינו מסמל את הצדיק שלא חטא, ומלמד אותנו שגם "צדיקים גמורים" צריכים להיעשות "בעלי תשובה", ולעבוד את הקב"ה עם האש הפנימית שלהם, עם הניצוץ הפנימי שלהם, עם "הצור" של נשמתם.

זוהי גם עבודתו של משיח צדקנו, כידוע דברי הזוהר ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", מלך המשיח הולך להחזיר בתשובה (גם) את הצדיקים הגמורים. וזוהי הדרך להגיע לגאולה הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרך הגאולה הפרטית הזאת אנו מגיעים לגאולה הכללית של כל עם ישראל. כשכל אחד מאיתנו יעמוד ב"נקרת הצור", כמו משה רבינו, וישתמש באש הפנימית שלו למטרת עבודת ה', הוא יגאל את עצמו. והכח שלנו לעמוד "בנקרת הצור" מגיע ממשה רבינו, משה שבכל דור ודור, הצדיק שלא חטא שמלמד אותנו כיצד להוציא את האש הפנימית שלנו לפעולה, נאו ממש!

נסיים בסיפור חסידי קצר על כוחה של גבורה חסידית שבאה לידי ביטוי ב"דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב". שמעתי בשם הרב טוביה בולטון מכפר חב"ד, את הסיפור הבא.

פעם הוא נסע ברכבת עם המשפיע הנודע רבי מענדל פוטרפס. הוא הסתובב בין הקרונות והציע לנוסעים להניח תפילין. קשה היה לסרב ליהודי כמוהו. יהודים הפשילו שרוולים והניחו תפילין זה אחר זה.

והנה, ניגש רבי מענדל ליהודי אחד וביקש ממנו להניח תפילין. היהודי סירב, ואף הרים את קולו וצעק על רבי מענדל, שופך עליו את כל מריו על "הדתיים" ו"הפרזיטים" וכו'.

רבי מענדל נותר שלֵו, ובחיוך גדול ובמבטא אשכנזי ישן אמר לאיש, "אבל אני אוהב אותך!" (נשמע כמו: "אַבו‍ֹל אני או‍ֹיהֵב או‍ֹיסו‍ֹךְ"). היהודי המשיך לקצוף ולרטון, ורבי מענדל חזר על השורה "אבל אני אוהב אותך", שוב ושוב. הסוף כבר ברור, הם לא זזו משם עד שהפשיל אותו יהודי את זרועו, והניח תפילין, ואף חיבק ונישק את רבי מענדל.

שבת שלום!

____

מבוסס על מאמר ד"ה כי תשא תשכ"ב

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן