הכוח לשנות – אפילו במעשה קטן • משיח בפרשה

עולם עם תקווה

מבוסס על שיחת ש"פ נח תשמ"ט

זוג שלא הסתדר מעולם עם אף אחד מהשכנים שלהם, החליטו לעבור דירה פעם נוספת. הם פנו לסוכן דירות בבקשה: "תמצא לנו מקום שקט, עם שכנים חדשים שלא עושים רעש" ."אין שום בעיה". אמר הסוכן ,כמה הם הופתעו לראות שהדירה החדשה שלהם גובלת בבית קברות!

זוכרים את המושג 'מזרח תיכון חדש' של מר שמעון פרס ז"ל? לצערנו, 'מזרח תיכון חדש' כנראה לא נזכה לראות עד ביאת משיח צדקנו. אבל המושג 'עולם חדש' כבר קיבל עור, גידים ועצמות בפרשת נח.

ידועים דברי המדרש (בראשית רבה ל, ח) שנח "ראה עולם חדש". הוא, אמנם, לא היחיד שמוזכר שם בתור מישהו שראה "עולם חדש", אבל הוא הראשון שזכה לכך. אחריו הגיעו גם יוסף, משה, איוב ומרדכי, אבל נח היה זה שסלל את הדרך ו"פתח את הצינור" לקראת חידוש העולם.

אלא שכאן נשאלת השאלה: איזה "עולם חדש" הוא ראה בכלל? איך אפשר לראות עולם חדש? קודם כל, "אין כל חדש תחת השמש", ושנית, נח לא ראה עולם חדש, הוא לכל היותר ראה עולם מחודש.

או במילים אחרות (ובתוספת דוגמה מעולם הטכנולוגיה), כל מי שעומד בפני קניית טלפון חכם חדש (אין בכך נתינת גושפנקא לשימוש במכשירים אלו, ואכמ"ל) ניצבות לפניו שתי אופציות: א. קניית מכשיר חדש – בלתי משומש, ישירות מהספק עם כל התגיות והתוויות וכו'. ב. קניית מכשיר מחודש – הוא עבר כמה ידיים באמצע, ואולי חסרים בו כמה דברים, אבל הוא עומד בכל התקנים, והוא זול בהרבה…

מכשיר חדש מגיע ישירות מהחברה או מהספק הרשמי, בעוד שמכשיר מחודש יכול להגיע מעשרות חברות ביניים ומלקוחות צדדיים. כך גם בקשר לנמשל: עולם חדש, בריאה חדשה, יש מאין, דבר שלא היה קיים עדיין כלל, יכול להגיע אך ורק מהבורא יתברך. אבל עולם מחודש, שחלו בו שינויים משמעותיים עד כדי שינויים מהותיים, שינויים אלו יכולים להגיע כתוצאה ממעשה בני אדם, כמו בתקופת המבול.

בנוגע לענייננו, מדוע אומרים חז"ל שנח ראה "עולם חדש", אם לא נברא בעולם שום דבר חדש שלא היה קודם? לכאורה, היה ראוי לתקן את לשון חז"ל ולומר שנח ראה "עולם מחודש", כמו חדש, כאילו חדש, אבל לא באמת חדש!

ובלשון החסידות: המושג "חדש" מתייחס לבריאה "יש מאין", המושג "מחודש" מתייחס לבריאה "יש מיש". מכיוון שלא נברא שום דבר חדש "יש מאין" בתקופת נח, וכל מה שקרה הוא שהעולם השתנה מ"יש" אחד ל"יש" אחר, הרי לא ראוי לקרוא לזה "עולם חדש"!

בתורת החסידות מובא לעיתים קרובות לשון חז"ל (כתובות ה, א): "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמיים וארץ". בהשקפה ראשונה, המשפט הזה נראה תמוה מאוד. איך ניתן להשוות בין מעשה הבורא למעשה בני אדם, ועוד לטעון שמעשה בני אדם גדול ממעשה הבורא? נשמע כמעט אפיקורסי, לא?!

בשיחה נפלאה מעמיד הרבי מלך המשיח את הדברים לאשורם. הקב"ה ברא את העולם, יש מאין, על מנת שבני ישראל, על ידי עבודתם, ישנו את העולם ויהפכו אותו למקום טוב יותר – דירה בתחתונים. זאת אומרת, שחידוש העולם מאין ליש היה בכוונה תחילה כדי להביא לחידוש נוסף בעולם, חידוש נעלה יותר, על ידי עבודתו של היהודי. כל אחד מבין, שאם מטרת החידוש הראשון היא להביא לחידוש השני, הרי בהכרח שהחידוש השני נעלה הרבה יותר מהראשון.

כך גם בענייננו, בריאת העולם על ידי הקב"ה מאין ליש הייתה אך ורק למטרת החידוש השני, הנעלה יותר, של יצירת הדירה בתחתונים על ידי בני ישראל. לאור האמור, נמצינו למדים שאכן "גדולים מעשה צדיקים" – בני ישראל (ועמך כולם צדיקים) ההופכים את העולם מיש גשמי ליש רוחני עילאי, "יותר ממעשה שמיים וארץ" – הקב"ה שברא את העולם רק למטרת שינויו ושיפורו.

לפי האמור, נוכל גם להבין איזה עולם חדש ראה נח. נכון, נח לא ראה לוויינים וספינות חלל, הוא גם לא ראה נגמ"שים ומטוסי קרב, הוא אפילו לא ראה סמארטפון ומחשב. אבל מה שהוא כן ראה, והוא הראשון שראה, זה – תקווה!

עד נח, לא הייתה לעולם תקווה. בעולם לא הייתה ניכרת היכולת להשתנות ממצבו הנתון, העולם היה 'תקוע' במצב רוחני ירוד, בטומאה מתגברת ובלתי נעצרת, בדפוסי התנהגות אנושיים בלתי נסבלים, ואף אחד לא היה יכול לשנות את זה! המבול הביא את העולם לחידוש אמיתי – תקווה!

בתורת החסידות מוסבר שמטרת המבול הייתה לטהר את העולם. לכן המבול נמשך ארבעים יום, על דרך מי המקווה שהם ארבעים סאה, והם מביאים טהרה לאדם. בזמן המבול היה העולם מכוסה במים, בדומה ליעוד הגאולתי שלעתיד לבוא "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". דברים אלו, ועוד אחרים, מבליטים את הנקודה הייחודית בפועלו של נח – הוא האדם שהביא תקווה לקיום האדם ולקיום העולם. הוא הביא לטהרה כללית ברוח האנושית ובעולם שמסביבו, ובכך הוא סלל את הדרך לאברהם אבינו, ודרכו למשה רבינו, עד למתן תורה ועד להיום!

נכון, נח לא ראה איך הקב"ה עשה את השמיים, וממה בדיוק מייצרים את הארץ. הוא גם לא ראה איך עושים מ'אין' עציץ, ומ'רוח אלוקים' מאוורר… אבל הוא ראה הרבה יותר מזה – הוא ראה סיכוי לשינוי, הוא ראה עתיד קורץ, הוא ראה עולם של אפשרויות הנתונות לאדם, וזה הרבה יותר חדש מאשר "יש מאין".

ואם כנים הדברים, ניתן להוסיף ולומר שפתיחת התורה בפרשיות בראשית ונח מלמדת אותנו מוסר השכל חשוב לחיים. פרשת בראשית עוסקת בעיקר בסיפור בריאת העולם, בריאת "יש מאין", מעשה הבורא. בעוד שפרשת נח עוסקת בעיקר בסיפור זיכוך העולם והאדם, בריאת "יש מיש", מעשה האדם. ומכיוון שכבר למדנו ש"גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמיים וארץ", הרי שהחידוש של פרשת נח הוא גדול בהרבה מהחידוש של פרשת בראשית.

בהשגחה פרטית, אנו קוראים את פרשת נח השנה בתחילת חודש מרחשוון. חודש מרחשוון הוא החודש הראשון של עבודת האדם בעולם בשנה החדשה (כי, אם נודה על האמת, הרי שבחודש תשרי אנחנו יותר בבית כנסת או עם המשפחה מאשר בעבודה ו/או בעולם). ודווקא ביום הזה, ביום הראשון של חודש מרחשוון, אנו מקבלים 'זריקת עידוד' לשנה החדשה על ידי קריאת פרשת נח. פרשת נח מלמדת אותנו את החשיבות ואת היוקר של עבודת האדם בעולם, איך שאדם אחד ויחיד, בן או בת ישראל, יכול לשנות את העולם לתמיד! איך שיהודי אחד יכול להביא תקווה לאנושות כולה, איך שעל ידי מעשה אחד או דיבור אחד או אפילו מחשבה אחת, בן עדת ישראל יכול להביא את הגאולה האמיתית והשלמה!

בהמשך ההתוועדות מביא הרבי מלך המשיח מספר ראיות/נקודות המבליטות את החשיבות שצריכה להינתן לכל מעשה אחד ויחיד, ואת היכולת שלו לשנות את העולם ולהביא ל"עולם חדש".

הבעש"ט אמר לר' מרדכי הצדיק שנשמה יורדת לעולם וחיה שבעים-שמונים שנה על מנת לעשות טובה אחת ליהודי בגשמיות או ברוחניות. זאת אומרת, שמעשה אחד, טובה אחת ליהודי, שווה חיים של שמונים שנה!

ונסיים בסיפור על חשיבותו של מעשה אחד ויחיד, כגון אמירת ברכה. פעם שלח הבעש"ט את תלמידו המפורסם, ר' חיים הכהן רפפורט, על מנת לתקן את נשמתו התועה של משה בן שמואל צדוק. אביו, שמואל צדוק, היה מתלמידי המהר"ל מפראג, אבל התנגד מאוד ללימוד הקבלה, דבר שהביא אותו לפרוש משאר תלמידי המהר"ל. בנו, משה, הלך בעקבות אביו, אלא שבאמצע חייו הוא התפקר ויצא לתרבות רעה. לאחר פטירת אשתו היהודייה, הוא אף נשא אישה נוכרית וחי כגוי לכל דבר. ישנו סיפור ארוך ומפותל, כיצד חבורת הצדיקים הנסתרים, ובראשם ר' אליהו בעל שם, הביאה לחזרתו בתשובה של ר' משה בן שמואל צדוק.

הקטע הבא (לקוטי דיבורים, ליקוט לב) הוא סיומת הסיפור הנוגעת לענייננו: "בנסיעה זו נתקיימה עוד שליחות גדולה – אומר הבעל שם טוב למסובים – איתא בזוהר הקדוש 'מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא קדישא' (אנחנו רוצים להיות לפני המלך הקדוש). כל המעיינות הנה מן היום שהקב"ה הבדיל בין מים למים, המים התחתונים בוכים שהם רוצים להיות לפני מלכא קדישא, שיעשו בהם ועל ידם דבר שבקדושה, כמו רחיצת ידיים לפני התפילה, טבילת מצווה, טבילת טהרה לתפילה ולתורה, נטילת ידיים עם ברכה בהזכרת שם שמים, מים לשתייה ומברכים עליהם לפניהם ולאחריהם… ובכייתם זו של המעיינות יכולה להימשך מאות ואלפים בשנים עד אשר אחד היהודים עובר עליהם ורוחץ ידיו ומברך על נטילת ידיים, או שותה לצמאו ומברך תחילה וסוף. ביער שליד אחוזתו של משה בן שמואל צדוק נמצא מעיין אשר זה כחמשת אלפים חמש מאות ותשע עשרה שנה הוא בוכה מדוע יגרע חלקו מכל המעיינות, אשר מאז בראו הקב"ה איש לא בירך על מימיו, ולא השתמש במימיו לקדושה וטהרה, וביום ההוא נושע המעיין על ידו – אומר הבעל שם טוב לגאון ר' חיים – אשר שתיתם ממימיו ורחצתם ידיכם לתפילת המנחה. זהו עניין השגחה פרטית שכל נברא יש לו זמן עלייתו ועל ידי מי יתעלה, וכל נשמה ונשמה יש לה תכליתה מה ובאיזה מקום עליה לעבוד ולתקן."

יחי המעשה הקטן! שבת שלום!