"צריך להיות פשוט אצלינו שהרבי מתגלה היום!" • מרומם

מנחם כהנא, מגזין ׳בית משיח׳

ג' תמוז האישי שלי

אנחנו עומדים ממש כמה ימים לפני היום הגדול והקדוש ג' תמוז – מהי ההרגשה שמתאימה בעת הזאת?

בג' תמוז תשנ"ד הייתי בן שבע שנים. למדתי אז בתלמוד תורה לא חב"די בעמנואל. אני זוכר את האווירה של החודשים לפני; את אמירת התהילים, והנסיעה לכותל המערבי מידי פעם, הדיבורים בבית כנסת, ועוד.

אני זוכר שסיפרתי לחבריי הלא חב"דיים בכיתה, על התקופה בה אנו נמצאים לפני התגלותו של מלך המשיח ובניית בית המקדש השלישי. הוספתי לספר להם את העובדה שהרבי מעודד, ובעצם מאשר את שירת "יחי אדוננו".

כמו כן הראיתי לחבריי את סימני הרמב"ם בהלכות מלכים אודות מלך המשיח, ועל כך שמי שהכי מתאים לזה – הוא רק הרבי שליט"א.

כל זה כילד בגיל שבע?

כן. אמנם לא כל כך מסתדר לי עם הגיל, אבל כך אני זוכר את המאורעות בימים ההם. אכן, במהלך השנים חשבתי לעצמי – כיצד באמת בהיותי ילד בגיל כה צעיר, ידעתי להסביר ולדבר על המצב בכזה ידע? והתשובה היא, שפשוט זה היה נושאי השיחה בין המבוגרים, בבית, בבית הכנסת ובכל מקום.

כמו שהיום, הילדים, אפילו קטנים מאוד, מדברים על המצב הביטחוני, ויודעים שישנו איום בטחוני מהחיזבאללה, וגם מדברים איתם בכיתה איך צריך לנהוג בשעת אזעקה, ועוד. 

ואז הגיע ג' תמוז…

כן, אז הגיע יום ראשון, ג' תמוז… אני זוכר איך שבהפסקת עשר הגיע אלי ילד ואחריו עוד ילד, לא חב"דניקים, ואמרו לי שקרה מה שקרה… בהתחלה לא האמנתי להם, חשבתי שהם רק רוצים להרגיז אותי, עד שבאיזה שלב נכנס לכיתה מנהל התלמוד תורה מחסידי גור, והתחיל לספר בשבחו של הרבי בהערצה גדולה בלשון עבר, כפי מה שהילדים סיפרו לי…

אני זוכר שלאחר שהמנהל יצא, קמתי והבטחתי לכל חבריי בכיתה שהיום הרבי מתגלה וגואל אותנו, ואני כל כך בטוח בזה, ואין שום דבר שישנה את זה. כל מה שקורה, זה רק 'הצגה אחת קטנה', לפני הגאולה השלימה…

איך בתוך ילד, קיבלת את זה שגם המנהל מדבר על זה, וזה לא רק 'מתיחה' של הילדים?

הבנתי שכנראה זה רק מצד הטבע, רפואה או רופאים. אבל אדרבה, זה אומר שעכשיו הרבי מתגלה! הנה זה-זה זמן גאולה! זה בטוח היום! פשוט לא יכול להיות אחרת!

אני זוכר את היום עובר, ואני מבטיח לחבריי שהנה הנה זה קורה והרבי מתגלה.

כששואלים מה זה ג' תמוז, מה זה בעצם צריך לעורר בנו – בראש ובראשונה, ג' תמוז כפי מה שאני מרגיש, זה לחזור לאותו מקום כפי שהייתי ילד. כלומר, לחזור לאותו מקום בו מונח בפשטות כמושכל ראשון, שלא יכול להיות אחרת. אמנם כמבוגר קשה לחזור למחשבות תמימות של ילדות, אבל הנקודה צריכה להישאר כמו אז – לא יכול להיות מצב כזה, ואי אפשר להמשיך את החיים הלאה בלי ההתגלות של הרבי מלך המשיח.

ג' תמוז צריך וחייב לעורר אותנו לכך, שמוכרח שההתגלות של הרבי תהיה הרגע, השניה – ללא המתנה נוספת.

חייבים את ההתגלות

ארחיב מעט את הדברים:

ב'הקהל' הקודם (שנת תשע"ו), הייתי עם כל המשפחה אצל הרבי שליט"א. בליל שמיני עצרת, לאחר הקפות ולאחר שהשכבתי את הילדים לישון, הלכתי לסוכה ב-770 כדי לאכול סעודת יו"ט. בסוכה היה אברך שהיה אצל הרבי כבחור בשנות הממ'ס, וסיפר סיפורים מיוחדים על הרבי מלך המשיח.

לאחר שסיים את דבריו, שאלתי אותו: עם כל הזכרונות הללו, איך ההרגשה היום להגיע לרבי, כשאתה לא רואה ולא שומע?..

הוא ענה לי שתי תשובות: א. באמת היום קשה לבוא לרבי מבלי שרואים או שומעים את הרבי באופן גשמי. ב. תקשיב, הוא אומר לי, עברו שנים, התחתנו, נולדו לנו ילדים… הוא עצר ולא הוסיף יותר מזה.

זה היה מובן ומזעזע. הוא בעצם אמר כך: אתה חושב שאני עדיין 'בוער' עם כל הזיכרונות האלו? לא ממש! הרי מאז התחתנו, נולדו ילדים והזמן עושה את שלו; חיים שלמים עברו בנתיים, במילא עכשיו זה כבר לא ממש בוער לי…

אינני מאשים חלילה את אותו חסיד בחוסר התקשרות, רק מספר דברים כפי שסופרו.

ישנו מכתב של הרבי מחודש שבט תשי"א, בו הרבי כותב מעין זה, "גוברים הגעגועים אשר עבר קיץ כלה חורף ועדיין לא נושענו, אבל ישנו החשש אשר יתיישן הדבר ואור וחום ההתקשרות .. ילך הלוך וחסור". זה פחות או יותר מה שאותו חסיד שידר.

אך עם זאת, זה צורם, משום שאתה רואה ומרגיש שהזיכרונות באמת 'חיים' בו, ואף על פי כן הוא אומר לך בכנות, שכבר עברו שנים רבות מאז וזה לא 'חי' מול העיניים כפי שזה היה בשנים הראשונות.

גם אני, כשאני מגיע ל-770 ורואה מה קורה, האם באמת אני חש ומזדעק בכל ישותי 'רצוננו לראות את מלכנו'?! לא נעים כל כך לומר, אבל עברו שנים, והמצב הוא קצת אחרת.

ההרגשה הזו, שהחיים זורמים כרגיל, יכולה להתבטא אצל כל אחד מאתנו באופנים שונים: אצל האחד זה יכול להיות שגרת חיים עם געגועים לרבי. אצל השני זה יכול להיות ש'הכל לגמרי בסדר', והחיים נמשכים, ואצל שלישי – הוא אפילו כבר לא מרגיש הבדל ושוני בין פעם לעכשיו. מבחינתו הכל בסדר, טוב ויפה…

מגיע אוטוטו ג' תמוז, וזה הזמן בו צריך להתעורר על המצב שלנו; להרגיש שאנחנו לא יכולים עוד להמשיך לחיות כך. אמנם 'הרגש' מעין זה צריך להיות אצל חסיד 'בריא' כל יום, אבל גם מי שלא חש כך בכל ימות השנה – הרי לכל הפחות כשמגיע ג' תמוז ואתה קולט שאנחנו ל"א שנה מז"ך אדר ראשון תשנ"ב, וכמעט ל' שנה מג' תמוז תשנ"ד, המינימום הנדרש הוא ההרגשה ש'אי אפשר להמשיך כך!' חייבים את ההתגלות של הרבי מלך המשיח בפועל ממש!

אם בג' תמוז לא ננפץ את ה'בלון' של ההעלם והסתר, אז מתי כן נעשה זאת?…

המינימום של יום כזה הוא, שאתה נעמד על הרגליים האחוריות שלך, ומסרב להמשיך הלאה מבלי שתקח על עצמך צעדים כדי להביא את הגאולה בפועל!

עדיין הספסלים ב770 הפוכים?

אני מבקש להזכיר את דברי הרבי הידועים מיום י"ב תמוז תשד"מ – שגם אדם בעל לב אבן, הרי כשהוא רואה שבית המקדש נחרב מול עיניו, יעשה הוא הכל ('יהפוך את העולם'), כדי שזה לא יקרה שוב בימיו…

ממש כך. ההעלם וההסתר כל כך סמיך, ממש בבחינת "וימש חושך" שהיה במצרים, ורש"י מסביר שהכוונה שלחושך הייתה ממשות עד שיכלו למשש אותו בידיים.

אפשר לראות חסידים בג' תמוז, כ"ז אד"ר שמשדרים 'עסקים כרגיל'. רגע! עצור שניה! תחשוב ותתבונן על המצב בו אנו שרויים.

אז, בשנת תשנ"ד, היה ברור שהמצב לא יכול להמשיך ככה. אפילו כילד הרגשתי – כמו רבים-רבים אחרים – שהגילוי של הרבי כמלך המשיח חייב להיות היום. ומה שקרה, לא משנה לנו את הדברים כהוא זה. לנו ברור ש"הוא בחיים" כפשוטו ללא פשטל'ך.

הבעיה העיקרית היא, שמה שהעולם חשב ואמר, לא התבדה תוך מספר דקות. לצערנו הניסיון מאז הולך ונמשך עוד רגע, עוד יום, ועוד שנה שחולפת מבלי לראות את מלכנו שליט"א. זה לא נתפס! גם כעת, כשאנחנו מתוועדים כהכנה לג' תמוז, לא יכול להיות שהנה מגיע עוד ג' תמוז של שנת תשפ"ג, והרבי לא התגלה; ועדיין ננסה להחזיק את עצמנו באמונה ובביטחון בדבריו הק' של הרבי.

בכל אופן, זה מה שנדרש עכשיו מאיתנו כדי שהמצב לא יימשך, זה לדבר ולהתוועד על ג' תמוז מתוך רגש אחד ויחיד: המצב הנוכחי לא יכול להמשיך! כל חסיד חייב להרגיש רגש בסיסי, המינימום, שהמעמד ומצב בו אנו נמצאים, מופרך!

שנה אחת, בעת 'בין הזמנים', בהיותי שליח בישיבה, נסעתי לרבי. זה היה ערב תשעה באב, ועם כל ההתרגשות וההכנות שלפני הנסיעה, הגעתי לרבי בתשעה באב. החוויה הראשונה שפגשתי הייתה – ספסלים הפוכים…

אני זוכר שבהרגשה שלי זה היה כה מופרך. מה, פה ב-770, היכן ששוהה מלך המשיח, שוב פעם הספסלים הפוכים כחלק מהאבלות על חורבן הבית? איך נשארנו באותו סיפור? זו הייתה הרגשה כל כך קשה. מבחינתי 770 זה בית ומקום של גאולה, ומכאן תתחיל הגאולה, ואיך אפשר שתשעה באב עדיין קיים בלוח השנה כיום אבל וצער עם ספסלים הפוכים.

לקרוא על הציפייה שהייתה

מי שקורא את היומנים על שנת תשל"ח, בימים שלאחר האירוע בשמיני עצרת, ישנם כמה שבועות בהם לא ראו את הרבי. אמנם שמעו את הרבי, היו התוועדויות מתוך החדר שנשמעו ברמקול בכל מקום, אך לפועל לא ראו את הרבי. חיסרון זה העיק על לב כולם. ביומנים מאותה תקופה ניתן לחוש את הגעגועים והציפייה העזה לראיית פניו הק' של הרבי, ואי אפשר אחרת.

כך גם ביומנים שנכתבו בחודשים בין כ"ז אדר ראשון תשנ"ב לבין חג השבועות באותה שנה, ולאחר מכן – אתה קורא את הציפייה לגילוי של הרבי. 'ציפייה' זו בעצם הגדרה קטנה. אחרי שעברו כמה שבועות בלי לראות את הרבי, אתה קורא עד כמה זה היה מופרך להמשיך לחיות בלי לראות את הרבי.

אז מה קורה לנו היום? אני לא מדבר על עצבות, ממש לא! אבל אני כן מדבר על כיסופים וצפייה. מופרך שלא יכול להיות שעבר עוד יום בלי לראות את הרבי.

זכורני את הימים שלאחר הפיגוע הנורא עם השלוחים בבומביי שבהודו, הלכנו אז ללוויה שהתקיימה ב-770 בכפר חב"ד. הייתי אז שליח בישיבה. היו הרבה קושיות באותם ימים.

תוך כדי שאני הולך ברחובות כפר חב"ד לעבר מקום ההלוויה, אני שומע ברקע את קולו של הרב לייבל גרונר אומר "אנחנו צועקים, תובעים וזועקים, אך אין זה סותר לאמונה האיתנה בכי הוא זה"… והשאלה "למה עשה ה' כך" הייתה נחלתם של רבים, ועדיין זה לא סותר את האמונה…

כך גם בימים אלה – ההעלם וההסתר הוא מופרך. אנחנו צריכים לצפות ולהשתוקק לראות את הרבי גואל אותנו ברגע זה.

בשנה שעברה הקרינו את ה"ואביטה" מבית 'את"ה העולמי', על הימים שלפני ג' תמוז. לאחר שצפיתי בזה, הבנתי כיצד בחודשים ההם אנשים חיו בהרגשה שהמצב הוא מופרך ולא יכול להמשיך.

הראו שם נאומים של משפיעים ורבנים שדיברו על המצב. ראו את נאומיהם של ר' איצ'ה שפרינגר ור' משה סלונים, שדיברו על כך שצריך לומר תהילים מתוך שמחה ולא בבכיות וכו'. הצד השווה – שאצל כולם היה מופרך שהחיים לא יכולים להמשיך כך.

זה זעזע אותי מאוד. הרגשתי כאילו שמים מראה מול ההתנהגות שלנו כיום. חשבתי לעצמי האם חזרנו להיות אברכים חסידיים כמו בשנות המ"מים? חיים חיים חסידיים, נוסעים לרבי, לומדים את תורתו, לומדים חסידות, ומתוועדים. אפילו לומדים 'דבר מלכות' ורוקדים 'יחי', וכו' – אבל איפה ההרגשה שהמצב כיום הוא מופרך ואי אפשר להמשיך ככה עוד רגע; להרגיש שכל עוד לא הגענו לגאולה, הרי הכל "להבל ולריק", ש"ימינו חסרים" באמת…

ולכן, כשאנחנו אומרים כעת את צמד המילים "ג' תמוז", ומתכוננים לקראת ג' תמוז, איננו יכולים לקבל את זה כדבר המובן מאליו, שיעבור עוד ג' תמוז ללא ההתגלות!

מה לעשות, אבל באמת הזמן עושה את שלו…

בתור לימוד זכות אפשר לומר כך, אבל באמת, זו לא טענה נכונה כלל.

מדוע?

כי מי שרק מסתכל בשיחות של הרבי, עולה ברור שלא שייך לאפשר מצב כזה לחיות עוד יום ועוד שנה בהעלם והסתר. אנחנו עכשיו ב"ימות המשיח"…

אסור שג' תמוז יקבע לאיזה תאריך חסידי בלוח השנה, בו נזכרים 'פתאום' ברבי מלך המשיח. ג' תמוז הוא תאריך שזועק לכל חסיד: "עד מתי", "כלו כל הקצין". רבי, הגלה נא!

צפיה ודריכות

מה שאתה אומר, בעצם גורם לנו לקונן על המצב…

ממש לא. אין כאן שום קינה ועצבות.

אחת השלוחות סיפרה, כי פעם התארח אצלם 'מקורב' שאמר לילדים כי הרבי עוד מעט בא. הוא התכוון לאבא שלהם, ה'ראביי', אך הילדים חשבו שמדובר על הרבי. מיד האח הקטן אמר בהתרגשות לאחותו ללבוש בגדי שבת, וגם הוא הלך ללבוש בגדי שבת… וכך בציפייה דרוכה עמדו מוכנים ליד הדלת, כי יתכן שכבר הרגע הרבי יבוא ויתגלה.

כעבור כמה דקות הגיע אביהם, ואז ה'מקורב' צהל ואמר: הו, הנה הראביי הגיע. כשהבינו הילדים – שהראביי המדובר הוא בסך הכל אביהם, התאכזבו מאד.

השליחה סיימה את סיפורה באמירה קצרה וקולעת: "אנחנו דור מתגעגע". אם כי לדעתי הביטוי היותר מדויק הוא "אנחנו דור דרוך ומצפה".

דריכות – זו ההגדרה. געגועים זה התרפקות על העבר. אצלנו הדריכות מוליכה אל העתיד. אנחנו מצפים ודרוכים בכל רגע להתגלות.

ונקודה עוד יותר עיקרית שכדאי לחיות איתה: ה'עצם' נמצא כפשוטו ללא שינוי. הרבי חי וקיים,  נמצא איתנו, רואה ומחייב אותנו. ההעלם והסתר זה דמיון ולא מציאות אמיתית, וכשפוקחים את העיניים, "היינו כחולמים".

כך גם בעניין הגאולה: לא הלכנו אחורה, אין 'פשלות' אצל הקב"ה. אנחנו "נמצאים בימות המשיח בפשטות", הכל צועד לגאולה. וזו הנקודה העיקרית שחייבים לחשוב ולהתוועד עליה כדי לחיות!

מספרים שבשנת תשנ"ג ר' מענדל פוטרפס התוועד בזאל הקטן, וחזר הרבה על הפסוק "והימים הראשונים יפלו" (במדבר ו, יב). הרגישו שהוא תובע לא להתרפק על גילויי העבר, אלא לחיות את העצם של הרבי כעת ללא שום שינוי.

כשמאמינים ומרגישים שהרבי חי וקיים, והעצם הוא בלי שינוי, ו'ימות המשיח' בעולם, זה מגביר עוד יותר את ההרגשה הזועקת שחייבים את ההתגלות.

אני זוכר ביטוי שהרב לוי יצחק גינזבורג חזר עליו ב'בית משיח' כמה פעמים: "יש לנו הכל, ואין לנו כלום – העצם נמצא לגמרי, אך ללא הגילוי". וכפי שהרבי מדבר באריכות ב'דבר מלכות' וארא, על כך שהעצם בלי הגילוי של העצם – חסר בעצם העניין. ולכן, דווקא כשחדורים בידיעה של 'עצם ללא שינוי', כלומר, שהרבי מלך המשיח חי וקיים – ממילא רוצים יותר את הגילוי וההתגלות השלימה.

אבל חייבים לחדד: הנקודה העיקרית זה לחיות את העצם, את ה'אין שינוי', את ה'כפשוטו ממש'. הרגש העיקרי הוא שהרבי חי וקיים, הכי איתנו והכי בתוכנו. להרגיש רבי עכשווי, נוכח, מוחשי ומחייב. זה חייב להיות רוח החיה אצלנו ואצל הילדים שלנו.

כל זה מביא אותנו לעיקר העיקרים: לקחת את הכל שלב קדימה, לגאולה. לבחון עם עצמי מה אני עושה כדי שהמצב לא ימשיך להיות כך; כיצד אני מכניס את הגאולה לתוך חיי הפרטיים ובכך מביא את הגאולה לעולם כולו.

זו המשימה העיקרית – לקחת אחריות ולא לתת למצב הקיים להמשיך במתכונתו העכשווית, להביא לגילוי העצם בגאולה.

הבשורה הטמונה בשיחות ה'דבר מלכות'

תכל'ס איך עושים זאת?

הרבי מלך המשיח שליט"א מרומם אותנו לגאולה באמצעות שיחות ה'דבר מלכות'. בשיחות אלו הרבי מביא אותנו לדרגה אחרת מכל מה שהכרנו, לדרגת גילוי עצם הנשמה והאחדות המוחלטת שלנו עם עצמות ומהות – שזה נקודת הגאולה.

אמנם באופן כללי אפשר לראות בכללות המאמרים והשיחות של הרבי את ההתמקדות בגילוי העצם, אך בשיחות ה'דבר מלכות' זה לאין ערוך. יש שם הסברים נרחבים ומפורטים, באותיות ובהבנות שגם נפש הבהמית יכולה להבין.

כשמעמיקים בשיחות ה'דבר מלכות', רואים כיצד הרבי מרומם אותנו לחיים של גאולה כפשוטו. הרבי מדבר על 'לחיות גאולה', 'לחיות כמו בימות המשיח', 'לימוד חסידות באופן של 'מוחין בעצם", 'אהבת ישראל באופן של טעימה מהגאולה', 'לימוד תורה באופן של בלי גבול', 'עבודת התפילה באופן של התכללות בעצם', וכהנה רבות. הרבי מכניס אותנו כבר לעולם של גאולה. אנחנו רק צריכים לחיות את זה.

איך זה מתבטא ב'דבר מלכות' כדבר מעשי, ולא רק תאורטי?

יש לי מכר, יהודי מחסידי פולין, המדבר על כך שהרבי הוא מלך המשיח. גם המשפחה שלו סבורה כך, ואצלו בשטיבל כולם אומרים שאין מועמד אחר להיות משיח מלבד הרבי… שאלתי אותו פעם "איך הגעת לזה?" הוא ענה לי בשיא הפשטות: "למדתי 'דבר מלכות'… אתם חייבים לקחת את השיחות האלו, להפיץ אותם בכל מקום, ללמד אותם, לעשות עליהם מבחנים ולחלק עליהם מלגות… זה מה שמשנה את האנשים".

באמת שאנחנו צריכים לעשות זאת. במקביל, צריכים לתפוס שיש פה אור עצום שיכול לשנות לנו את החיים. לפעמים כלל לא חשים בעוצמות השיחות הנפלאות האלו.

אני זוכר אימרה שאמר פעם 'בעל תשובה': לא יאומן שספר התניא הופך לאנשים את כל החיים ומחזיר אותם בתשובה, ורק בחב"ד יש כאלה שממלמלים אותו… ממש כך גם עם ה'דבר מלכות' שיכול להפוך לנו את החיים לחיי גאולה!

יש לי קרובי משפחה ליטאיים. בשמחה משפחתית אחת, לאחר שחזרתי מהרבי, שאל אותי אחד מבני הדודים: מה תעשה כאשר בית המקדש ירד בירושלים – ואתה תהיה אצל הרבי בחוץ לארץ?

עניתי לו שהרבי מלך המשיח אומר, שבית המקדש ירד קודם כל ב-770, ורק משם ימשיך לבית מקדש בירושלים. הסברתי לו בקצרה את המהלך של הרבי בקונטרס הנפלא "בית רבינו שבבבל". אחד מקרובי המשפחה, שעמד בסמוך, מגיד שיעור בישיבה ליטאית מפורסמת, קפץ ממקומו: אתה בטוח בזה? כך הרבי כותב בפירוש? אמרתי לו שכן והוא יצא מהכלים…

אנחנו עצמנו לא מעריכים מספיק את העוצמות והחידושים שהרבי הכניס בתוך השיחות האלו.

מהי העצה כדי להשתנות?

בחב"ד אין קיצורי דרך: יש ללמוד את השיחות בעומק ובעיון. בשיחה של פרשת בלק הרבי תובע "יתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה בעניני גאולה ומשיח". ואילו בשיחה של פרשת ואתחנן "העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה בענין הגאולה השלישית".

במילים פשוטות – יש להתמסר לזה ברצינות בלימוד עיוני שמשנה את ההבנה, את ההסתכלות וההרגשה ואת כל התפיסה עלי ועל המציאות. זו תפיסה חדשה של ה'דבר מלכות', של משיח.

אך גם מי שמרגיש שאין לו את הזמן לזה, אני ממליץ לתמימים בישיבה, לחשוב שתי דקות לאחר לימוד השיחה, איזו נקודה בשיחה הזאת נותנת לו את הכוח ואת היכולת לחיות גאולה. בסיום הלימוד אני צריך לקחת לפחות נקודה אחת בשיחה שמוסיפה לי חיות בחיים של גאולה ומשיח. לא יתכן שה'דבר מלכות' יישאר בספר… מוכרח שהשיחות יכניסו את הגאולה לתוך עולם המושגים והחיים הפרטיים שלי.

ונקודה נוספת לסיום: אני חושב שכדאי לקבוע זמן שחסיד יעורר את עצמו ב'יחי אדוננו'. זה יכול להיות בריקוד 'יחי' בקבלת שבת, בהכרזת 'יחי' בזמן מסוים וכדו'. זמן שבו הוא מתרומם וחי את גילוי מלך המשיח ואת הגאולה שהוא כ"כ רוצה שתיכנס בתוכו.

עיקר כל העיקרים, תיכף ומיד ממש פוקחים את העיניים בהתגלותו המלאה והמושלמת של הרבי שליט"א מלך המשיח בגאולה השלימה.

באדיבות מגזין בית משיח