הרבי חי וקיים כפשוטו ממש • הרב ישראל הלפרין

הביא לדפוס: שניאור זלמן נוימן

בצבא, החיילים עוברים אימונים רבים ומפרכים, חלקם אף מדמים מלחמה, עד שהם מגיעים להצלחה במשימה. אך פעמים רבות, כשמגיעים אחר-כך 'למעשה' – זה אחרת לגמרי. גם מי שבאימונים הצטיין וביצע את תפקידו כראוי, 'הלכה למעשה' תחת אש – הוא נדרש לכוחות אחרים בנפש.

אימנו אותנו שנים רבות להיות נאמנים בלי גבול לרבי שליט"א, ואחרי אימונים רבים מגיע שלב של 'הלכה למעשה'. האמונה שהרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים – כפשוטו, בלי הסברים, בלי פלפולים. ככה, פשוט.

האימונים לא התחילו מג' תמוז, לא מכ"ז אדר, ואפילו לא מי' שבט. דורות של חסידים אומנו להאמין שהרבי יחיה לנצח. כבר במכתבים של אדמו"ר הזקן, כמו ב'כתב התקשרות' לרבי אברהם המלאך – נכתב י"נ = יחיה נצח.

משלב מסויים, אצלנו בדור השביעי, מהאימונים יצאנו לתכל'ס, יישום האמונה בפועל.

אמונה בלי גלגלי עזר

אדמו"ר הזקן מביא בתניא שיש שלוש דרגות של התגלות אלקות ביחס לעולמות. ממלא כל עלמין, סובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב. לענייננו: באמונה במה שהתורה הקדושה אומרת, אמונה בה', ובמשה עבדו – יש כמה אופנים. יש אמונה שהיא בבחינת 'ממלא'. כלומר: אני מאמין, וגם המציאות תומכת בגילוי באמונה. עמדתי במבחן כלשהו – אמרתי תהלים, נתתי צדקה, אמרתי יחי, ובאמת מה שרציתי הצליח. אמנם היה צריך אמונה, אבל הטבע משדר גם על אותו תדר של האמונה.

יש אמונה שהיא בבחינת 'סובב'. אני לא רואה לעיני בשר תמיכה גלויה באמונה, אבל גם איני רואה סתירה לאמונה. זה שנתן צדקה ואמר יחי, הצליח בדיוק כמו חברו שפעל רק בדרך טבעית. ובכל זאת – יהודי "מאמין בחי העולמים וזורע".

אבל יש את התכלית של האמונה – "כלא חשיב". זוהי אמונה במצב שלא זו בלבד שהעולם והחושים לא תומכים באמונה, אלא בדיוק להיפך – כל מה שקורה סותר לאמונה. כמו הווארט, שלפני הגאולה "האש תיפול בצד השני". ובכל זאת – אנחנו מאמינים!

כל הזמן מאמנים אותנו לשלב בו נדרשת כזאת אמונה, בלי "גלגלי עזר". כשזה מגיע תכל'ס, אנחנו צריכים לזכור שהאמונה לא צריכה 'הכשר' מ'הרב שכל'. עלינו לפתוח את הספרים, ללמוד ולהבין מה התורה אומרת על המציאות העכשווית, ועם מה שכתוב – אנחנו הולכים וגמרנו. בזה נגמר הסיפור.

כפשוטו ממש

בחודש תשרי תשנ"ב הרבי מלך המשיח שליט"א עשה לנו בזה 'שיעור אישי':

ביום טוב ראשון של חג הסוכות, קצת אחרי השעה שמונה בבוקר, הרבי מלך המשיח שליט"א הגיע לסוכה הקטנה בה מברכים על הד' מינים שלו. היינו בחצר, מסביב לבריכה של ה'תשליך' (אני הייתי (על-פי הפתקים שחולקו בשעה מוקדמת יותר) מספר 770 בתור…), וכששמעו שהרבי מלך המשיח נמצא, כולם רצו להספיק לזכות, והחל דוחס נוראי. היציאה של האנשים נהייתה הרבה יותר איטית מהכניסות, לא עלינו כמה וכמה איבדו את שיווי משקלם ונפלו, ואנשים פשוט דרכו עליהם ללא רצונם, זה היה פשוט ללא שליטה וללא יכולת להתייצב (דבר דומה למה שקרה בהתחלה בל"ג בעומר במירון רח"ל). 

"ותעל שוועתם" לרבי מלך המשיח שליט"א, והוא מרגיע ואומר: "לא לדחוף, אני אהיה עד שכולם יברכו". ברגע שהרבי אמר את זה, פתאום קרה נס: אלה שהיו למטה הצליחו לקום, ולא קרה לאף אחד שום דבר, כולם קמו, ו"השתחוו רווחים", הרבי פשוט הציל את החסידים ממצב של סכנת חיים.

בירכתי בשעה רבע לתשע בבוקר. בעודי עומד מול הרבי, לא העזתי להסתכל בפניו. אבל אחר-כך נעמדתי במרחק כ-10 מטר, ופשוט הסתכלתי על הרבי. 6 שעות עמדתי ולא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלהסתכל על הרבי. הייתי 'עיני וליבי' אך ורק על הרבי מלך המשיח. אי אפשר לקחת לי את זה…

כשדיברנו אחר כך, התברר שלא ממש חשבו או האמינו שאם הרבי מלך המשיח אומר ש'אני יהיה עד שכולם יברכו' – פירושו כפשוטו.

בהתחלה חשבו שמקסימום זה ייגמר לקראת עשר, הלא זו השעה הקבועה לשחרית! אך חולפות השעות, וכבר הבינו שאין שעת סיום. כאשר שאלו 'מתי יתפללו?' ענה הרבי שליט"א: היום! 

2:30 בצהריים, ואנשים עדיין מגיעים. כולם הגיעו לברך על הד' מינים של הרבי. וכך כמה שעות הרבי מלך המשיח עומד, לא מתיישב על כסא, לא נשען על הקיר ולא כלום – "נצב מלך", ופשוט מחכה עד שכולם יברכו.

זה לא יאומן. לכאורה בעיני בשר המגושמות שלנו, הדברים נאמרו בכדי להציל יהודים מהדוחס, אבל הרבי – הוא מתכוון למה שהוא אומר. עינינו ראו ולא זר. כשהרבי מלך המשיח אמר "עד שכולם יברכו" – הכוונה היא עד שכולם יברכו!

עבורי זה היה 'שיעור' חשוב מאין כמותו. כאשר הרבי מלך המשיח אומר משהו – הוא מתכוון כפשוטו. בלי חוכמות ובלי פשט'לאך!

הבדל של שורשון קטן

היה אחד שהתקשה לתת צדקה, ועשו לו קורס עזרה בענין. בסוף הקורס עשו לו מבחן סיכום: אם יש לך 500 פרות, כמה אתה נותן? 50 פרות, הוא ענה. יש לך 300 עזים, כמה אתה נותן? 30. יש לך 200 תרנגולות, כמה אתה נותן? שום דבר! למה? כי זה הדבר היחיד שבאמת יש לי!… 

כשהדברים הם תיאורטיים ולא מעשיים אז הכל מאוד קל, אבל כשהדברים מגיעים לפועל ונוגעים אלינו, זה כבר סיפור אחר…

כשיש השגחה פרטית גלויה, או אפילו במצב שאין תמיכה אך גם אין סתירה – עדיין הדברים אפשריים. אבל להישאר נאמנים גם כשבלתי אפשרי להאמין, זה הכי קשה. אבל לכך נוצרנו.

פעם היינו בניווט צבאי באיזור מדברי, והגענו למקום שהיה שם באר מים ולידו עץ גדול. העץ שכב על האדמה, אבל לבלב. הסתכלנו וראינו שתלשו את כל השורשים שלו, לכן הוא שכב. שאלנו את עצמנו: אם כן, איך הוא מלבלב ולא מתייבש? הסתכלנו פה ושם, וראינו שהעץ די גדול ורובו באמת תלוש, אבל שורשון קטן נשאר מחובר, ולכן הוא המשיך ללבלב!

ואני שואל את עצמי: מה ההבדל בין ב' תמוז לג' תמוז? אחרי כ"ז אדר השני, כפי שהרופאים הגדירו את המצב הבריאותי לעיני בשר, שכל שניה נוספת היא ממש נס לא מובן, ובכל זאת, זה היו החודשים הכי משיחיסטים בחב"ד! המצב אז היה שליובאוויטש הייתה מאוחדת באמונה שהרבי הוא מלך המשיח, ושהוא יחיה לנצח. כולם האמינו.

ופתאום הגיע ג' תמוז – ו.. נהיה "ומשם יפרד"… למה?!

מה ההבדל בין ב' תמוז לג' תמוז? שורשון.

בב' תמוז, האמונה שהרבי חי וקיים – בגשמיות, כפשוטו, לנצח – 99.9 אחוז זה היה לא נורמלי, אבל היה איזה שורשון, שאולי זה כן יסתדר עם השכל/טבע/השתלשלות.

אז מי שהאמונה שלו מבוססת על כך שכל מילה של הרבי מלך המשיח שליט"א היא נצחית, "כי בשם קדשך… לעולם ועד" גם כשהטבע סותר לגמרי – אצל אחד כזה, כאשר המציאות סותרת ב-99 אחוזים או סותרת ב-100 אחוזים – זה אותו דבר. כי האמונה שלו לא מגיעה מצד השכל, אלא כי זה האמת!

אבל מי שכל ה'יחי' שלו והאמונה שלו התבססה גם על כך שזה מסתדר בשכל – אז כשנפל אותו שורשון – הוא נפל… ולכן ג' תמוז זה היה המבחן עבורנו: האם אנו מאמינים כי מסתדר לנו בשכל או כי זה האמת?!

לא רק שזוהי אמת. זה שהרבי מלך המשיח חי וקיים זה הא-ב. זה היסוד של הכל. אם לא זה, אין שום דבר. זה נוגע להכל. ענין עיקרי בסיסי ושרשי. זה כמו האמונה בהקב"ה, מצווה המצוה, שזה הבסיס וזה קודם לציווי על המצוות.

אמונה פנימית – משפיעה על הזולת

יש שאלה מאוד מעניינת בחסידות: מה זה 'מצרים דקדושה'? התשובה היא שזה הצמצום של 'מיצר הגרון' שהוא מצמצם את המעבר בין השכל לרגש. יש כאן צמצום, אבל בסופו של דבר זה (מצרים) דקדושה, כי בזכות הצמצום הזה – השכל יכול לפעול על הרגש.

מה זה 'יציאת מצרים' בעבודת ה'? שהאור מאיר לא דרך צמצום. אבל אם האור של השכל הוא כל-כך נעלה – איך הוא יכול להתלבש במידות בלי צמצום? מוסבר על כך בחסידות שזה נקרא 'מוחין דגדלות'. כאשר ההארה היא מפנימיות המוחין, אין צורך בצמצומים.

איך זה יכול להיות? והרי אפילו בכדי שחיצוניות המוחין תשפיע על המידות – חייב להיות צמצום, אז איך פנימיות המוחין יכולה להשפיע למידות ללא צמצום?

התשובה היא, שזה מגיע ממקום אחר במוח, וזה מגיע למקום אחר ונעלה יותר גם למידות.

חיצוניות המוחין זה 'להבין כל דבר בשכל', אבל אחרי שהבנת יכול לבוא מישהו ולסתור זאת באמצעות סברה הפוכה.

בפנימיות המוחין, מוחין דגדלות – אמנם מתחילים עם סברות שכליות, אבל אז מתעצמים עם הענין, וגם אם יבוא מישהו ויסביר אחרת, זה לא יזיז כלום. כפתגם הידוע: "אזוי אזוי איז דער ענין" – כך העניין וזהו!

לענייננו: מוחין זה לעצמי, מידות זה השפעה החוצה. כשאתה מאמין, אבל באופן כזה שמחר יכול לבוא מישהו ולסתור את האמונה שלך בסברות שונות – אות וסימן שעוד לא התעצמת עם הענין. זה חיצוניות המוחין – ולכן גם השני לא יהיה כלי לקבל את מה שאתה אומר. 

אבל אם התעצמת עם הענין, אם האמונה שלך נובעת מצד פנימיות המוחין, והאמונה שלך היא בבחינת 'כך ולא אחרת' – אז תוכל להשפיע גם על הזולת באופן שהוא יקבל את האמונה שהרבי חי וקיים.

חי וקיים כפשוטו

בשיחת שבת פרשת בא תשנ"ב אומר הרבי מלך המשיח ש"החידוש דדורנו דור התשיעי" לגבי הרבי הריי"צ הוא, שאז בדור השמיני הייתה הסתלקות, ואילו בדור התשיעי אין הסתלקות!

בלשונו הזהב של הרבי: "מה שאין כן בדורנו זה". 

(מה ש)אין כן – אפשר לפרשו בכל מיני אופנים – רק לא 'יש כן'! אין הסתלקות, נשמות בגופים דווקא!

"אין שינוי דגניזה" פירושו, אין גניזה! הרבי חי וקיים ב-770 בית משיח! בשיחות של סוכות תשנ"ב הרבי אומר שאבן השתיה נמצאת תמיד גלויה לעיני בשר – ולפי דברי הרבי בשיחה שמשווה את נשיא הדור לאבן השתיה, מובן שכן המצב הוא גם עכשיו אצל הרבי, שהרבי מלך המשיח גלוי, ורק אנחנו בעינינו הבשריות – לא רואים אותו!

בכל הדורות נשמתו של משה קיימת אבל הגוף מתחלף. נשמת הנשיא עוברת לגוף של הנשיא של אותו דור; אבל בדורנו הרבי חי וקיים בגוף גשמי ולא בגניזה! נשמתו של משה נמצאת בגוף של הרבי שליט"א מלך המשיח לנצח, עכשיו זה 'גילוי יציב' – הנשמה באופן קבוע באותו גוף, אפילו עוד יותר מהגוף של משה רבינו עצמו! כי אצלו הנשמה לא נשארה בגוף אלא עברה הלאה, אך מהרבי מלך המשיח היא לא עוברת עוד לשום מקום. לנצח!

אז כאשר הרבי אומר "עד שכולם יברכו" – זה "עד שכולם יברכו". 

וכאשר הרבי אומר "אין שינוי דגניזה" – פירושו כפשוטו – "אין שינוי דגניזה".

חי וקיים – חי וקיים!

"כל ענייני הגאולה נמצאים בפועל ובגלוי, וצריך רק לפקוח את העיניים" – זה בדיוק ככה! 

אנחנו צריכים להיות נאמנים. כשמתעצמים עם האמונה, גם השני יראה שזו ה"אמת הוי' לעולם" ואין בלתה! 

כאשר הדברים יהיו חקוקים בלבנו באופן הזה – מה שאנחנו נאמר, השני יענה אחרינו: "חי וקיים!" ו"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". כי ה'יחי' שלך, זה לא מסקנה שכלית שיכולה להיות מופרכת על ידי חכמולוג אחר, אלא אתה והחי וקיים זה דבר אחד! אז זה משפיע גם על הזולת באופן פנימי.

להיות ב'היכון'!

לפועל: כאשר אנחנו באים ל-770, איננו מגיעים רק ל"בית משיח", אלא ל"משיח" עצמו, הרבי מלך המשיח נמצא פה. זאת עובדה, ולא יעזור לאף אחד (ואדרבה – זה יעזור לכולם…) לא צריך להתווכח, אין על מה להתווכח, רק צריך דוגמא אישית. כשרואים עבד לפני המלך, יודעים שיש מלך.

אכן, אנחנו יודעים בוודאות גמורה שהרבי מלך המשיח נמצא פה; אבל זה לא מספיק, צריך כבר שנראה אותו כפשוטו. וזה תיכף קורה!

"דבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם". כל רגע הרבי מלך המשיח שליט"א אמור להתגלות, ואנחנו צריכים רק להיות מוכנים!

"בכל עת יהיו בגדיך לבנים". צריך שיהיו לנו מחשבות מעשים ודיבורים – שמתאימות למפגש עם הרבי מלך המשיח שליט"א.

וברגעים האחרונים של הגלות, לדעת את האמת, שהרבי פה, חי וקיים. כפשוטו.

התורה, זו האמת!

בכינוס של מנהלי בתי חב"ד הביאו פעם מומחה לשיווק המונים. הוא הראה לצופים סרט של 30 שניות, ובו שני קבוצות של שחקני כדורסל – שלושה לבושים בלבן ושלושה בשחור. המומחה מקדים משימה לפני הצפיה: לספור כמה מסירות היו. כולם מתרכזים כדי לא לפספס. 

אחרי הצפיה הוא שואל: כמה מסירות היו? התשובות מהקהל: 8, 9, 10. ואז הוא הנחית את הפצצה: מי ראה את הקוף? 

על מה אתה מדבר, איזה קוף?! והמומחה אומר בחיוך: אראה לכם עוד פעם, אבל עכשיו תעזבו את המסירות, שימו לב טוב יותר ותחפשו קוף.

פתאום תוך כדי המסירות רואים מישהו עם מסיכה של שימפנזה, נכנס בגלוי מול העדשה. לא רץ לא מתחבא. מגיע למרכז עושה שלום עם היד ומסתובב ויוצא. כל זה היה כ-10 שניות מתוך ה-30! ובכל זאת אף אחד לא קלט את הקוף!

סיפור נוסף: לפני שנים הייתה תקופה "מלחמת המשקאות הקלים", בין קוקה קולה לפפסי. תחרות מתמשכת, ופתאום פפסי נפלו בצורה לא ברורה. הם לקחו חברת חקירות לבדוק מה קרה, ולבסוף גילו את הסוד והם תבעו את קוקה קולה וניצחו.

מה קרה? קוקה קולה עשו שימוש מתוחכם מאוד בפרסום בטלויזיה. באמצע התכניות הכי פופולריות שנצפות מחוף לחוף, הם הכניסו רגע קצרצר, כמעט לא נראה, של אדם שותה קוקה קולה ו'נהנה מהחיים', וזה גרם לכולם לקנות אחר כך דווקא קולה, כי זה נכנס להם בתת מודע.

במילים אחרות, אנחנו אנשים מוגבלים. מה שאנחנו כן רואים או לא רואים – זה שום דבר. יש דברים שקיימים פיזית ואנחנו לא רואים אותם… ויש להיפך.

איך נדע מה אמת ומה לא?

צריכים לדעת ש"אמת – תורתנו הקדושה". מה שהרבי מלך המשיח אומר זה 'אמת הוי' לעולם' – כפשוטו, בלי סיפורים, בלי הסברים וצריך להאמין בעצם העניין! 

פעם חיפשו אנשים לתפקיד בתחום התדרים באמצעות איתות. הביאו הרבה מועמדים ללובי של מלון, עם אוכל ומוזיקה, וכולם נהנים ומחכים שיקראו להם לראיון. בינתיים אחד הגיע מאוחר, אחרי כולם, כעבור זמן קצר הוא נכנס למשרד, וכעבור כמה דקות הוא יוצא, ומכריזים ברמקול, נגמר הראיון, אפשר ללכת הביתה.

מה קרה? במוזיקה השמיעו איתותים בעוצמה נמוכה שנבלעה במוזיקה, שמשמעותם היתה מי ששומע את האיתות שייכנס. השאר לא היו ערניים ומרוכזים – הרי הם עוד לא בתפקיד… – והם לא שמעו את האיתות.

אנחנו צריכים לדעת שהאיתות קיים. הגאולה כאן. אנחנו צריכים להיות ערניים ומרוכזים.

בדיוק כמו הקורונה שאם מישהו היה אומר שכזה דבר הולך לקרות היו שולחים אותו לפסיכיאטר… והמציאות הוכיחה שדברים שנחשבו כבלתי אפשריים – נתבררו מעל לכל ספק כאפשריים.

מה אנחנו לומדים מזה?

אם כך בדבר כזה, לטובה על אחת כמה וכמה!

אם הרבי אומר שהוא עומד להתגלות, לגאול אותנו כפשוטו – זה הולך לקרות עכשיו ממש! כפשוטו!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

(תודתנו לעזריאל בנימיני על עזרתו בתמלול ועריכה)