היררכיה תלמודית • דרשת משיח בפרשה

להורדת הדרשה בעברית

מטוס טס מעל האוקיינוס השקט, הרחק מכל יבשה. לפתע נשמע קולו של הקברניט ברמקול, “אני קברניט המטוס, ויש לי לבשר לכם שתי בשורת: אחת רעה, אחת טובה. הבשורה הרעה היא שמנועי המטוס כבו, אנו דואים, ואני מנסה לנחות נחיתת אונס. הבשורה הטובה היא שאנו ליד אי קטן, הרחק מכל מקום ישוב, וכאן נוכל לחיות את שארית חיינו, משום שאף אחד לא ימצא אותנו.”

המטוס נחת נחיתת אונס מושלמת על האי. בין הנוסעים נמצא זוג חרדים מבני ברק.

האישה שואלת את בעלה, “מה נעשה, אין כאן בית כנסת, אין אוכל כשר ואנו נאלצים להישאר כאן…”

אומר לה הבעל, “את שילמת את ההמחאה שהבטחת לישיבה בבני ברק?”

“לא”, עונה לו אישתו, “לא הספקתי בגלל ההכנות לפני הנסיעה.”

הבעל העלה חיוך קל והמשיך, “ואת התשלום שהבטחת לבית הכנסת שילמת?”

“לא”, אומרת לו אשתו הנבוכה ומרוגזת מעט, “מה זה שייך בכלל?”

החיוך של הבעל התרחב לצחוק, “ואת הוראת הקבע שפג תוקפה לישיבה של הבן חידשת?”

“מה קרה לך? לא, לא חידשתי.”

“אז אל תדאגי”, עונה הבעל בצחוק מתגלגל, “הם כבר ימצאו אותנו…”

החלק הארי של פרשת כי תשא עוסק בנושא חטא העגל וכפרתו. ביום רדתו מן ההר בפעם האחרונה, ביום הכיפורים, יו"ד תשרי של אותה שנה, החל סדר חדש בחיי העם היהודי. סדר של לימוד תורה, מפי רב לתלמיד, כפי שמשה רבינו למד ולימד את אהרון ובניו, זקני ישראל ובסופו של דבר, כל העם.

"ויהי ברדת משה מהר סיני..ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר יהוה אתו בהר סיני" (שמות לד, כט-לב)

התלמוד (עירובין נד,ב) מלמד אותנו על סדר הלימוד, ועל ההיררכיה התלמודית שהיתה באותם ימים.

"תנו רבנן כיצד סדר המשנה משה היה לומד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו משה פרקו נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה נכנסו בניו שנה להם משה פרקם נסתלקו הם ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן נכנסו זקנים שנה להם משה פרקם נסתלקו זקנים ישבו לצדדין נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם".

שמעתם פעם על מורה שמלמד אותו דבר 4 פעמים?! למה?! לא חבל על הזמן של משה רבינו?!

למעשה, הגמרא עצמה מקשה זאת. בהמשך הסוגיא, שואלת הגמרא מדוע משה עצמו מלמד את דברי ה' ארבעה פעמים – אפשר הרי שלאחר שאהרון למד ממשה, ילמד אהרון את בניו, הם את הזקנים, והזקנים את שאר בני ישראל? תשובת הגמרא לא מפתיעה:"כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מלתיה". כיון שמשה למד מפי הגבורה, ממנו ראוי ללמוד ישירות. משמעות הדברים במישור החסידי היא: לימוד התורה אינו כהעברת אינפורמציה, תורה היא לא מידע אותו צריך להעביר ממח למח או מפה לפה. לימוד התורה הוא קשר הנשמה האלוקית עם יוצרה ובוראה, הקשר עם הקב"ה. בני ישראל נזקקים לממוצע מחבר ביניהם ובין הקב"ה – משה רבינו, שמצד מהותו יש לו האפשרות לקבל את דברי ה' ישירות, ולהעביר זאת ישירות לנשמות בגופים פיזיים בעולם הזה.כי לימוד התורה מפי משה הוא כמו לימוד התורה מהקב"ה בעצמו.

מהי המשמעות של לימוד התורה ממשה רבינו, אלינו כיום? אלפי שנים אחרי שסדר העברת התורה השתנה כל כך? ומה זה מלמד אותנו בקשר לגאולה האמיתית והשלימה?

על מנת לענות על כך, נצטרך להתמקד ולנעמיק יותר, על מהותו של אותו אופן לימוד יחודי, מפיו של משה רבינו עצמו. בתחילת פרשת ואתחנן, משה רבינו מכריז לקב"ה:"אתה החילות להראות את עבדך", בתורת החסידות (לקו"ת ואתחנן ג,א) מוסבר שכוונת הדברים היא לרמז על כך שמשה רבינו זכה לבחינת 'הראיה'. הוא לא רק שמע את התורה, ואת הגילוי האלוקי, הוא ראה וחש אותו בעיני בשר. כל זה החל כבר בשעת מתן תורה, ש"פנים בפנים דיבר ה' עמכם", אבל שאר בני ישראל לא היו יכולים לסבול את הגילוי הנפלא הזה, ולכן פרחה נשמתם, משא"כ משה רבינו שהגיע לדרגת "עבדך", עבד נאמן של הבורא, היה מסוגל לראות ולהישאר בחיים. ואת הראיה הזאת הוא היה מסוגל וצריך להעביר הלאה לשומעי לקחו, לשאר בני ישראל. משה עצמו לימד את היושבים לפניו באותו האופן שבו הוא למד- בדרגת 'ראיה'! זוהי בדיוק הסיבה שאף אחד אחר לא היה יכול להחליף או למלאות את מקומו, זוהי בדיוק כוונת הגמרא:"מסתייעא מילתיה", מכיון שמשה רבינו למד מפי הגבורה-באופן של ראיה, רק הוא יכול להעביר את הדברים באופן של ראיה! ללמוד תורה מאהרון או מבניו תהיה בוודאי חוויה בלתי נשכחת, וכך גם בקשר ללימוד תורה משבעים הזקנים, אבל אחרי כל החוויות והרגשות, מדובר על העברת אינפורמציה, ולא על ראיה.

הכל טוב ויפה, אבל כמו תמיד, לכל דבר טוב…יש סוף..

גם ללימוד התורה באופן של ראיה מוחשית, היה סוף. וגם לתחושה שבני ישראל לומדים תורה ישירות מפי הקב"ה היה קץ. דרגא זו הייתה שייכת רק בדור המדבר, נשמות מעולם אחר. הדור שזכה לראות את השכינה על הים ובמתן תורה. דור שחי באופן ניסי, אכל לחם מן השמים, ולא התעסק עם חיי החולין והחומר.

אבל  לדור שנכנס לארץ (והדורות שאחריו) היו נשמות נמוכות יותר, הנדרשות לעבוד עם חומריות העולם; בזעת אפיך תאכל לחם. אלו דורות שלא שייכים לגילוי נעלה כזה בלימוד התורה חווים גילוי אלוקות בדרך של 'שמיעה' בלבד. דרך הבנה שכלית וגילויים המכריחים את המציאות האלוקית.

כבר דיברנו הרבה פעמים על ההבדל בין ראיה לשמיעה במושגים רוחניים, אבל במילים פשוטות ניתן לומר:

בלימוד על ידי משה הבנת התורה הייתה ברמה בלתי ניתנת לתיאור. התפיסה של לימוד התורה הייתה אצלם באופן מוחשי, וההתחברות עם הקב"ה נותן התורה הייתה באופן של התאמתות מוחלטת.

וכמו בדור המדבר גם גם בדור הגאולה, המצב הגאולתי הוא מצב של ראיה והתאמתות האלוקות. ראשית כל, תהיה הסרת מסך ההעלם. ההצגה השקרית של המציאות הגשמית הנראית כאילו עומדת, חיה וקיימת מעצמה, תיגמר. העיניים הגשמיות שלנו יפתחו ונראה את הקב"ה בעצמו. דרגא גבוהה כזו שאפילו משה לא זכה לה שהרי עליו נאמר: כי לא יראני האדם וחי. חיי הראיה שלנו ימשיכו ויתנו את אותותיהם גם בלימוד התורה. הראיה תהפוך סברות מופשטות למובנות בפשטות. דרגות אלוקיות נעלות תהפוכנה למציאות מובנת ונתפסת. ההשפעה של הלימוד באופן חזותי, תשפיע על מהות האדם ותשפיע גם על הגוף הגשמי, בחוויה מושלמת. האופן הזה גם מאפשר ללמד את כל עם ישראל בבת אחת:

חסרון השמיעה הוא שישנו צורך להשתמש במילים המותאמות לפי דרגתו ורמתו של כל שומע ושומע. לעומת זאת בראיה, אין צורך במלל רב. הצגת הדברים חזותית נתפסת אצל כל אחד ואחד, מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, בבת אחת.

ובנוגע אלינו, אמנם נאמר בתורת החסידות שמשה רבינו רצה לפעול את המדריגה הרוחנית הנפלאה הזאת בכל נשמות ישראל שבכל הדורות, אבל הוא לא הצליח. ולכן בסוף חייו של משה נאמר עליו:"וירא ראשית לו", דהיינו: שה"וירא", אופן הלימוד דרך ראיה, היה מיוחד רק "לו". ובעוד בקשר לשאר בני ישראל נאמר:"ועתה ישראל שמע וגו'", "עתה", לפני ביאת המשיח והגאולה, שאר "ישראל" אינם שייכים לבחינת הראיה, ולכן עליהם רק "לשמוע". מכל מקום, מלמד אותנו הרבי מלך המשיח, שעלינו לטעום את יעודי הגאולה עוד לפני ביאת הגאולה, בדומה לטעימת מאכלי השבת לפני כניסת השבת. כך גם בקשר ללימוד התורה כהכנה לגאולה, אמנם עדיין לא זכינו ל"ראיה" באלוקות, אבל עלינו להשתדל ככל יכולתינו, להפנים את לימוד התורה שלנו כאילו אנו רואים. לא ללמוד בשטחיות, על פני השטח, דף אחרי דף ,מאמר אחרי מאמר, מבלי לתת את הלב ואת הנשמה בתוך הלימוד. צריך (לנסות) לראות את הדברים, להחדיר את המושגים, להפנים את התחושות, לחוש בקרבה האלוקית, וככה נזכה ל"תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

נסיים בסיפור על אחד מגדולי תלמידי המגיד, הלוא הוא "הוולפער". על רבי חיים  וואלפער מסופר בבית רבי ש"מתחילה היה היותר גדול בהחברייא, וכולם היו הולכים לשמוע ממנו הדא"ח של הה"מ, שהיה חוזר הדברים כהוויתן ובטוב טעם", בתורת שלום מסופר: "שמתלמידי המגיד היו שנים אשר קיבלו את תורת המגיד כולה. הר"ש מקארלין היה נחלה בשלשול דם, הרב מבארדיטשוב היה יוצא מגדר הכלים בדביקות והתפעלות עצומה, רק רבינו הגדול הבעל התניא והרב מוואלפע קיבלו".

בסוף ימיו נפל לשכרות והיה מחזר על הפתחים כשהוא נודד בין העיירות, פעם הגיע לאדמו"ר הזקן בעת אמירת מאמר, הקשיב למאמר ובסיומו אמר "כולנו אכלנו מתוך קערה אחת, אך הוא לקח את העידית".

מסופר שפעם פגשו הרב ברוך מרדכי אטינגר באכסניה, וכשעזב לרגע את חפציו התחיל לחטט החסיד אחר איזשהו "כתב" של המגיד, כשתפסו הוולפער בעת החיטוט אמר לו: אצלכם הרבי והתורה הם דבר בפני עצמו, והחסידים הם דבר בפני עצמו, לפיכך זקוקים אתם לכתבים, אולם אצלנו הרבי והתורה והחסידים הם דבר אחד".

ככה אנו צריכים ללמוד תורה!

_______________________

מבוסס על לקו"ש חלק טז יתרו ב

מבוסס על שיעור משיח בפרשה, מהמחזור הרביעי, לשיעור המלא

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן