השליח שחיכה לחזור מלונדון… • סיפור חיים מרתק

משיח בשחקים

הם ישבו במטוס אחד ליד השני – הרב לוי פריז חסיד חב"ד מלונדון, לצד אברך ליטאי 'בן–תורה'. הרב פריז החל ללמוד את הרמב"ם היומי, ואילו האברך הליטאי החל לומד את הדף היומי. צורת הדף בגמרתו של הליטאי, הייתה מאוד מוכרת לרב פריז. הן רק לפני כמה שעות מסר על כך שיעור עיוני מקיף בישיבה… הוא הבין שההשגחה הפרטית זימנה לו כאן שליחות מעניינת.

ההזדמנות לא איחרה לבוא. כאשר שניהם סיימו את השיעור היומי, פנה אליו הליטאי בנימה מזלזלת ושאל: "למדת את הרמב"ם טוב, אתה הבנת אותו?"

הרב פריז השיב בחיוב, וכיהודי טוב המשיך מיד בשאלה: "ואתה למדת את הגמרא היטב, אתה הבנת את הגמרא?".

כאשר האברך הליטאי השיב אף הוא בחיוב, שאל אותו הרב פריז שאלה חזקה בסוגיית הגמרא. הלה התפעל ואמר "באמת, שאלה טובה!". בעודו מנסה למצוא תירוץ לשאלה, הפטיר לעברו הרב פריז: "למעשה זו השאלה של תוספות על הדף, והתשובה שלו היא כך וכך"…

בעוד האברך הליטאי מנסה לעכל כיצד ייתכן שהחב"דניק שלצידו מכיר בכלל את הסוגיה, המשיך הרב פריז עם שאלה נוספת, קשה מהראשונה. "זאת שאלה קשה", הודה הליטאי, והרב פריז מיד הבהיר: "זאת שאלה של המהרש"א, אתה יכול להסתכל…".

הרב פריז המשיך להפנות לאברך הליטאי שאלות נוספות, מכמה 'ראשונים' על הסוגיה, והאברך הליטאי החל לחשוב שאם החב"דניק הזה בקיא כל כך בסוגיה 'אקראית', בוודאי מדובר ביהודי שבקיא בכל התורה כולה. מרגע זה ואילך הוא ישב בביטול כיאה לתלמיד חכם גאון בסדר גודל כזה…

גם השאלה הבאה, שבנסיבות אחרות הייתה נשאלת בנימה אחרת – נשאלה כעת דרך כבוד: "האם אתם מהמשיחיסטים? אתם מאלה שמאמינים שהרבי חי?"

הרב פריז במכוון לא ענה מיד, הוא העדיף להסביר קודם: "אני יכול להסביר לך את הענין, מה עומד מאחורי האמונה הזו".

בשעה הבאה, הרב פריז הציג לפני האברך הליטאי את כל יסודות האמונה הטהורה שהרבי הוא מלך המשיח, ולמרות ההעלם וההסתר, ממשיכים להאמין שהרבי חי וקיים. הוא ציטט בזה אחר זה גמרות ומדרשים, שו"תים הלכתיים וכמובן מאמרי חסידות ושיחות של הרבי – כשהוא מעמיד את הבניין כולו על מקורות בנגלה שהאברך הליטאי לא יכל שלא לקבל אותם.

מכיוון שהדברים נאמרו מפיו של 'התלמיד חכם הגאון שבקיא בכל התורה כולה', הם התקבלו והתיישבו בלבו של האברך הליטאי, כפי שהם לאמיתתם, בלי הפרעה של דעות קדומות.

כאשר הרב פריז סיים להרצות את דבריו – נשארה לאברך הליטאי שאלה אחת בלבד לרב פריז: "אם ככה, אז למה אתה בעצמך לא משיחיסט?"

"אני בהחלט משיחיסט", השיב הרב פריז כשחיוך שובב בקצה עיניו…

דורות של חינוך חסידי

הרה"ח הרב לוי פריז ע"ה, שימש כר"מ ומשפיע בישיבה קטנה ליובאוויטש בלונדון אנגליה. נפטר בכ"ו אד"ר תשפ"ב, כשהוא בשיא פעילותו והשפעתו, והוא בן 67 שנים בלבד.

הרב פריז נולד בי"א אייר תשי"ד, להוריו הרה"ח ר' ברוך ורעייתו מרת חסיא. מלבד החינוך החסידי שקיבל בילדותו בכפר חב"ד – זכה לערך חסידי מוסף בדמות הוריו שהיו 'ציור' חסידי בפני עצמו, וגם מזקניו משני הצדדים – החסידים הידועים הרה"ח ר' אברהם פאריז, והרה"ח ר' פאלע כהן.

על החינוך הייחודי שקיבל מאביו, סיפר בעצמו: "אבי היה דוגמה חיה ל'איך מחנכים ילדים בלי לדבר'. איך לחיות ובדרך במילא נספג החינוך. זכורני כשהייתי בחור צעיר אחרי בר מצווה, זה היה ב'בין הזמנים' והארכתי מעט בשינה. אבי חינך אותי שקריאת שמע בזמנה זה מהדברים הגדולים והחשובים. הוא חזר מהתפילה הביתה וראה אותי במיטתי אחרי זמן קריאת שמע. למען האמת, קמתי קודם לכן, נטלתי ידיים, אמרתי קריאת שמע וחזרתי לישון… פתאום התעוררתי לקול בכי, פקחתי עיניים וראיתי שאבי ע"ה עומד ובוכה. הוא לא צעק ולא אמר שום דבר, רק עמד ככה ובכה. שאלתי "אבא למה אתה בוכה?" והוא אמר לי "מה יעזור כל העניינים, איחרת את קריאת שמע. אפילו אם תקרא קריאת שמע כל החיים שלך, לא תוכל להשלים את קריאת שמע שהפסדת היום". מה אומר לכם, כשאתה רואה כזה דבר, יותר מזה אתה לא צריך מילה. הדמעות הללו, שזלגו מעיניו של אבא, השפיעו עלי כל כך, ופעלו הרבה יותר מאשר היו פועלים אלף תוכחות ודברי מוסר".

ואכן, החינוך הצליח במידה כזאת, שלא זו בלבד שהרב פריז עצמו הקפיד על אמירת קריאת שמע בזמנה, אלא שהיה לו 'קאך' מיוחד בנושא זה, וחזר על כך פעמים רבות בהתוועדויותיו. זמן קצר לפני פטירתו, ביום האחרון לפני שאושפז, אשתו תבדלחט"א שמעה אותו כשהוא אומר לעצמו, "ברוך ה' אמרתי שמע", אלו היו כמעט המילים האחרונות שלו.

לימים, מאורע מעניין אירע לרב פריז במהלך נסיעה ברכבת התחתית של ניו–יורק, וכפי שסיפר על כך: "יושב אני על הספסל ואומר מזמורי תהילים, לפתע ניגש אלי יהודי אלמוני, לא חב"דניק, ושואל אותי:

"האם אתה בנו של ר' ברוך פריז"?

"הן" – עניתי לו מתפלא. "ומנין לך זאת?" המשכתי בשאלה.

ויענה לי בסיפור:

"פעם, ב'סתם יום של חול', נכנסתי ל–770 להתפלל. והנה רואה אני יהודי, שתפילתו המיוחדת הסבה את תשומת ליבי. הוא נעמד והתפלל תפילת שמונה עשרה, אבל כזאת תפילה לא שמעתי מימי, כל מילה ברורה, כל הברה מודגשת, עד היום זוכר אני כיצד אמר 'אלוקי אברהם, אלוקי יצחק'… לא יכולתי להסב פני ממנו. לבסוף שאלתי את האנשים העומדים שם: 'מיהו האיש המיוחד הלזה?' ויענו לי: 'זהו ר' ברוך פריז'. הוספתי ושאלתים: 'האם יש לו היום אירוע מיוחד, שלכן מתפלל הוא בצורה ייחודית כל כך?" והללו השיבו–הבהירו: "לא ולא. יום יום מתפלל הוא כך. זוהי תפילתו".

"כעת, כאשר שמעתי כיצד אומר אתה תהילים, נזכרתי באביך. קולך דומה מאד לקולו וכן גם צורת האמירה שלך. לכן מיד זיהיתיך. אשריך שכזה אבא היה לך!"

במקביל לחינוך שקיבל מאביו, גם אמו הכניסה ללבו פנימה את הלחלוחית החסידית. על אחת מדרכי החינוך של אמו, סיפר כי בכל שבת הייתה אמו יושבת ליד מיטתו וקוראת לפניו בספר הזכרונות, עד שהיה נרדם.

כאשר הרב פריז היה מספר על כך, הוא הוסיף: "לדעתי, מי שלא קורא את ספר הזכרונות, לא עובר על זה פעם או פעמיים, אפשר להגיד עליו את מאמר רז"ל 'איזה שוטה שמאבד מה שנותנים לו'… ספר הזכרונות עצמו זה משהו עצום, מי שקרא את זה יודע, במיוחד כשקוראים את זה לילדים, ובמיוחד כשאמא קוראת את זה מכל הלב. כשהרבי הריי"צ כותב סיפור, זה מדויק, כל דבר 'חי', וכשאמא עם אהבה של אמא קוראת סיפור של רבי לילדים, אין חינוך גדול מזה. אם בכל שבת אמא תקרא לילדיה את ספר הזכרונות, זו דוגמה חיה ומעשה נפלא להשרשת הרגש החסידי בנפש הילדים".

כל החיים – לגרום נחת לרבי!

התוועדות הבר–מצוה שלו, היתה בתקופת מלחמת ששת הימים. באמצע אמירת המאמר על–ידי לוי חתן הבר מצוה, נשמעה לפתע אזעקה. הוא עצם עיניים והמשיך במאמר. כאשר פתח את עיניו הוא ראה שרק סבא ואבא שלו לידו, כולם ברחו למקלט…

ביום הבר מצוה אמר לו סבו ר' אברהם פאריז: "לוי, תזכור כל החיים שלך שהסיבה שהנשמה שלך ירדה למטה – זה רק לגרום נחת רוח לרבי". המשפט נחרט במוחו והפך לקו מנחה בחייו. במשך השנים הוא חזר על כך פעמים רבות.

ילדות חסידית, מלאת מרץ

לוי הצעיר היה תלמיד מצויין ששקד על לימודיו והצליח בהם בהצטיינות רבה. אפילו כאשר חלה בשפעת לא חשב להתבטל מלימוד, אלא ניצל את החופשה הכפויה בביתו, כדי ללמוד את כל הנביאים והכתובים, מה שלא לומדים באופן מסודר בישיבות.

לצד הלימודים פיתח גם כישורים חברתיים מיוחדים. אחותו, הגב' שרה טייכמן, מספרת שתמיד היה מקובל בחברה, וידע להסתדר עם כולם. היה לו לב טוב באופן נדיר. היה לו גם חוש הומור בריא, ותמיד היה כיף להיות בחברתו.

תכונות אלו שימשו אותו בהמשך חייו, כאשר הצליח להסתדר עם כל סוגי האנשים ודעותיהם השונות. הוא ידע להקשיב ולקבל, ואם רצה לומר את דעתו האחרת, היה עושה זאת בנעימות ובחיוך, בלי מריבות. כך חי בשלום עם כולם, גם כשהיו חילוקי דעות.

את מרצו השקיע בדרך כלל בלימודים, אבל כאשר הבחין במישהו שזקוק לעזרה, הפנה את כל מרצו לטובת הזולת. תכונה זו ניכרה בהמשך חייו, כאשר התגורר בלונדון, וביתו הפך להיות כתובת להכנסת אורחים. כשהיו מגיעים אורחים – הוא סגר את הספר ומיהר לקבל אותם בהעניקו להם הרגשה נעימה.

היה שווה להיוולד, כדי שהרבי יחייך…

כבר מצעירותו, בער בו הרצון לעשות נחת–רוח לרבי מלך המשיח ולמלא את כל רצונו.

בחודש אייר תשל"א התקבלה במשרדי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, הוראה ממזכירות הרבי שהבחורים יפעלו בל"ג בעומר במירון במבצע 'מיהו יהודי'. לוי וחבריו נסעו במשאית מהכפר, וחילקו לכל העולים דפי הסברה בנושא. כעבור מספר שעות של חלוקה, אחד מחבריו של לוי הסב את תשומת לבו לאיש ציבור בכיר מאוד, שפעל בניגוד לדעת הרבי בעניין מיהו יהודי, והגיע לבקר בציון רשב"י.

אחרי כמה שעות של 'קאך' במבצע, ובפרט כשנקרתה לפניו הזדמנות להביא את דברי הרבי לאותו יהודי, לוי מאוד רצה לתת לו את הדף, אלא שבדיוק בדקה הזו נגמרו כל הדפים. הוא לא אמר נואש, וחשב על רעיון מקורי לפעול.

הוא עלה לציון, כשאותו איש ציבור נכח שם, והחל כאילו להתפלל לרבי שמעון בקול רם: "רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי! האחות שלי הולכת להתחתן עם גוי! הוא נרשם כיהודי, ובגלל זה היא חושבת שהוא יהודי…" וכך המשיך לצעוק ולבכות מעומק לבו…

הנוכחים, שחשבו שמדובר בסיפור אמיתי, התרגשו מאוד, וכאשר הבחינו באותו איש ציבור והבינו את אחריותו הישירה למצב ההזוי – הם החלו לצעוק לעברו בקריאות רמות, כולל גם אמירת בוטות של "צא טמא!", עד שהלה נאלץ לעזוב את המקום בבושות ובבזיונות.

למחרת, הסיפור התפרסם בתקשורת ועורר רעש גדול. אחרי ל"ג בעומר, התקשרו מהמזכירות של הרבי להנהלת הישיבה, וביקשו לדעת האם הבחורים אכן נסעו למבצעים. לאחר שהשיבו בחיוב, התקשר המזכיר שוב, ואמר שהרבי ביקש לדעת האם היה איזה סיפור מיוחד. חברי ההנהלה שלא ידעו על מה שקרה במירון, שאלו את הבחורים ולאחר–מכן התקשרו שוב למזכירות לספר את כל הפרטים. כאשר הרבי מלך המשיח שמע על כך, עלה חיוך רחב על פניו הקדושות. "כשאבא היה מספר את זה", אומר בנו, "הוא אמר 'כדאי היה שהנשמה שלי תרד לעולם הזה, רק כדי לגרום לשמחה אצל הרבי'".

'האם גם אתה תלמיד?'

לקראת ל"ג בעומר תשל"ג, נסע ר' לוי לראשונה לרבי מלך המשיח. ב–770 למד בשקידה והתמדה במשך שנה וחצי. בחודש אלול תשל"ד הודיע הרבי מלך המשיח על רצונו לשלוח תלמידים–שלוחים לארבע ישיבות ברחבי העולם – 'תורת אמת' בירושלים, 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, ברינואה ומונטריאול. ר' לוי נבחר להיות מהתלמידים השלוחים לברינואה.

בהתוועדות של ראש השנה ייחד הרבי מלך המשיח שיחה על מעלתם של התלמידים השלוחים, ובסיומה הורה שכל הבחורים שיוצאים בשליחותו – יאמרו לחיים ביחד, בתוך חמש דקות. ואחר–כך הוסיף ואמר שבאם אפשר שיאמרו את ה'לחיים' בתוך ארבע דקות…

השליחות החלה מיד לאחר החגים, לשנה שלימה. בחג הפסח, חזרו השלוחים לבית חיינו והיו במחיצת הרבי במשך ימי החג.

בשנים ההן היה מקובל שבדרך כלל הרבי מברך את התלמידים השלוחים טרם נסיעתם, ולכן התאספו כל התלמידים השלוחים לגן–עדן התחתון. ואכן, כעבור זמן קצר יצא המזכיר הרב לייבל גרונר מחדר הרבי, והודיע: "הקבוצה הנוסעת לצרפת, להיכנס לרבי".

לאחר שנכנסו לחדר היחידות, חילק הרבי לכל אחד שיחה מידו הקדושה, ואחר–כך דיבר לפניהם על ערך לימוד התורה והפצת המעיינות. דברי הרבי ארכו כעשר דקות, ואחר–כך החל הרבי לחלק לכל אחד שטר של מאה פרנק.

אלא שאז, לאחר שהרבי חילק לעשרה בחורים, נגמרו השטרות… התברר, שמתוך 16 בחורים, רק עשרה דיווחו שהם נוסעים. ששת הבחורים האחרים נסעו למחרת, וחשבו לכתוב על נסיעתם רק לקראת הערב, כך אירע שבמזכירות היו מודעים רק לעשרה בחורים, והכינו עשרה שטרות בלבד…

התמזל מזלו של הרב פריז, להיות הבחור האחד–עשר בתור… כאשר הגיע תורו, הרבי פנה אליו ושאלו: 'האם גם אתה תלמיד'? הוא נבהל והתבלבל מאוד מעצם השאלה, ובקושי הנהן בראשו לאות הן. הרבי הוציא מכיסו שני מטבעות של חמישים פרנק, והעניק לרב פריז. לחמשת הבחורים הנותרים נתן הרבי שטר של חמש מאות פרנק ואמר להם לערוך גורל על השטר ולהתחלק בערכו.

ר' לוי סיפר פעם, שכאשר יצא מחדר הרבי, כאב לו מאוד על כך שהרבי שאל אותו אם גם הוא תלמיד. כביכול הציב על כך סימן שאלה. הוא כתב על כך לאביו במכתב, וקיבל מכתב–תשובה מאביו, עם שלושה הסברים אפשריים:

א) פשוט, הרבי רצה לדבר איתך.

ב) הרבי רצה לומר שעליך ללמוד יותר בהתמדה מאשר קודם. "אצלי" – מספר לו אביו – "היה פעם סיפור דומה בקשר למבצע תפילין. הייתי מניח עם אנשים תפילין פעמיים ביום, והרבי שליט"א כתב לי שאני צריך להניח תפילין עם אנשים. כשהייתי ביחידות שאלתי: 'הלא אני מניח?' והרבי השיב לי שכוונתו שאניח יותר. אז אפשר גם כאן להסביר שכוונתו שתלמד יותר בהתמדה נגלה ודא"ח.

ג) כמו שטר שערערו עליו ונתקיים, הרי אחר–כך הוא נהיה יותר חזק מאשר קודם. גם כאן: הרבי שליט"א הסכים שאתה תלמיד, אבל כמובן שאתה צריך ללמוד בהתמדה.

בהזדמנות אחרת, כאשר אביו היה ביחידות אצל הרבי שליט"א ודובר אודות הלימודים של בניו – אמר לו הרבי מלך המשיח: "תגיד ללוי, שהענין שלו הוא ללמוד בסדרים נגלה וחסידות". וזה אכן מה שעשה אז והמשיך להתמיד כל חייו.

התמודדות מקורית

בר"ח מנחם–אב תשל"ה, יצא הרבי שליט"א לראשונה בהוראה לערוך סיומי מסכת בתשעת הימים. היה זה בתקופת שליחותו בברינואה, והתמימים התחלקו לזוגות ויצאו לערוך 'סיומים' בבתי כנסת ברחבי פריז.

כשנכנסו לבית הכנסת, ניגש התמים לוי לרב, אך הוא לא מיהר לאשר את הענין. לוי התחיל להסביר לו ולשכנע, אלא שאז הגיע חתנו של הרב, 'מתנגד אמיתי', ונזף בו "אתה לא מדבר בדרך ארץ, תצא מבית הכנסת!"

היה זה בית כנסת צר וארוך, ור' לוי החל עושה את דרכו ממקומו של הרב לכיוון היציאה, כשכל הדרך הוא צועק בקול: "רבונו של עולם, כל החיים שלי אף פעם לא זרקו אותי משום בית כנסת…". הרב חש בחוסר נוחות, וקרא לעברו: "לא, לא, אתה יכול להישאר…"

המגבעות של הרבי הריי"צ

בסיום שנת השליחות חזר ללמוד ב–770, אצל הרבי מלך המשיח. במוצאי שביעי של פסח של אותה שנה, תשל"ו, נפטר אביו הרה"ח ר' ברוך, והוא כבן 55 בלבד.

בבית משפחת פריז בכפר חב"ד היה ארון אחד נעול, שם נשמרו שתי מגבעות של הרבי הריי"ץ. אחת רגילה ואחת מקטיפה (פלוש). הייתה זו ירושה מהסבא ר' אברהם פאריז, אשר קבלן במתנה מהרבנית נחמה דינה. ר' ברוך שמר עליהן מכל משמר, ומפעם לפעם הוציאן מהארון לניקוי ומיד היה נועל שוב את הארון. רק פעמים בודדות ממש במשך חייו, חבש לראשו את מגבעת הקטיפה בחרדת קודש.

לקראת ראש השנה תשנ"ב, החליטו ילדיו לתתן מתנה לרבי. ואכן, שני הבנים ר' יוסף–יצחק שיחי' ור' לוי נגשו אל הרבי במהלך חלוקת הדולרים בערב ראש השנה, ונתנו לרבי במתנה את המגבעות. הרבי קיבלן והתעניין לדעת בפרוטרוט כיצד הגיעו אליהם המגבעות.

עוד בהיותו בחור זכה לקבל בקבוק משקה מידו הקדושה, כשהרבי מלך המשיח אף הודיע לו על כך מראש. היה זה ביחידות באסרו חג השבועות תשל"ח, בפתח חדרו הקדוש של הרבי שליט"א. כשעבר הת' לוי פריז לקראת נסיעתו לחתונת אחיו, שאל אותו הרבי מלך המשיח מתי הוא נוסע, והוא ענה שלאחרי שבועיים. השיב לו הרבי שליט"א שבמוצש"ק תתקיים התוועדות ויתן לו בקבוק משקה. וכך, בהתוועדות מוצש"ק י"ב סיון קיבל לוי בקבוק משקה מידו הקדושה, תוך שהרבי אומר לו שיחלק את המשקה בחתונה [של אחיו] ושיהא בשעה טובה ומוצלחת.

בשליחות המלך

בכ"ג אלול תשל"ח נשא את רעייתו לובא תבדלחט"א, בתו של הרה"ח ובעל מסירות נפש ר' חנן לוין מצרפת. החתונה נערכה בחצר 770, כשלאחר–מכן הזוג הצעיר התיישב בשכונת המלך. לאחר תקופת הלימוד בכולל, לימד במשך תקופה באהלי תורה.

כשביקשו בני הזוג לצאת לשליחות, הגישו לרבי שלוש הצעות – בויסקונסין, קליפורניה ולונדון. הרבי מלך המשיח הקיף את הצעת לונדון, ובאלול תשמ"א יצאו משפחת פריז ללונדון, בשליחות הרבי מלך המשיח שליט"א.

מאז במשך כל חייו, התמסר הרב פריז לשליחותו כר"מ ומשפיע בישיבה קטנה ליובאוויטש בלונדון, וחינך את התמימים באהבה ובהתמסרות.

כשנשאל על–ידי ר' יוס'ל שטראקס שהציע לו את מקום השליחות, אם הוא חושב שהוא מתאים לאנגליה? הוא ענה "מה זה משנה, בכל אופן משיח מגיע תיכף. לא נהיה באנגליה הרבה זמן".

תלמידים מספרים

תפקידו הרשמי של הרב פריז היה 'ר"מ' ו'משפיע' בנגלה וחסידות, אבל תלמידיו מעידים שהשפעתו חרגה הרבה מעבר לקווי המתאר הרשמיים. "הוא חי משיח, חי רבי כל היום. זה מה שחשב, זה מה שדיבר, וזה מה שחינך אותנו", מסכם אחד התלמידים.

הקפדתו על לימוד החת"ת והרמב"ם ותקנות הרבי בכלל היו בבחינת 'חוק בל יעבור'. "אני זוכר שהרב פריז אמר לנו שמיום התקנה של לימוד הרמב"ם, הוא לא פספס אף יום אחד. כשהיה בדרכו לישיבה דבר ראשון למד את הרמב"ם היומי 'לגירסא', ואחר–כך בזמנו הפנוי במשך היום למד שוב בעיון יותר. 'חת"ת ורמב"ם זה קודש קודשים', היה מתבטא תדיר.

הוא שיתף ברגעים מיוחדים שהיו לו עם הרבי. כך סיפר פעם, על השתתפותו בתפילה בבית הרבי, כשלאחר התפילה אמר הרבי שיחה אודות בתי חב"ד. באותם רגעים חלף הרהור בראשו, שזה לא נוגע אליו שהרי הוא בישיבה. בדיוק באותו רגע – הוסיף הרבי ואמר: בוודאי יש להוסיף גם בלימוד התורה, והעמידו תלמידים הרבה. ושוב חזר לדבר על בתי חב"ד…

הוא שמע, אבל עדיין היה לו ספק אם הרבי התכוון אליו. לאחר השיחה, כאשר הרבי עלה במדרגות, הסתכל עליו הרבי במשך כל הזמן שעלה… או–אז הבין שהרבי יודע ומתכוון אליו…

"כאשר היה מספר על הפעמים שזכה לעבור לפני הרבי, היה אומר בהתרגשות: "כשעמדת מול הרבי – ידעת שהרבי פשוט יודע את כל המחשבה–דיבור–ומעשה שלך מכל היום". כך הוא הרגיש בכל פעם שעבר לפני הרבי.

הוא השקיע בתלמידים את הנשמה. כמה וכמה מהם התבטאו "אנחנו חסידים בזכותו. ראינו בו חסיד אמיתי שפיו ולבו שווין". בכלל, הייתה לו סבלנות לכל אחד. אחד התלמידים סיפר, שכאשר אמר לרב פריז שלא הבין את הגמרא, הוא הגיע לביתו ולמד איתו שוב ושוב. התלמיד כבר הרגיש שלא בנוח, אבל הרב פריז המשיך באהבה ובסבלנות עד שהתלמיד הבין.

כמים הפנים לפנים. על הקרבה ואהבת התמימים חזרה אליו, ניתן ללמוד מהאפיזודה הבאה: אחרי פטירתו, בתוך השבעה, חל ר"ח אדר שני. בכלל נהוג לרקוד בחודש אדר, ובמיוחד בראש חודש. התכנון היה לערוך ריקודים בישיבה, אבל הרבה מהתמימים אמרו שהם בכלל לא מסוגלים לרקוד עכשיו. מצד שני היו שאמרו ש"אדרבה, הוא היה רוצה שנרקוד. כל חייו היו בשמחה וריקוד".

במקביל לישיבה, גם קהילת חב"ד המקומית נהנתה מהחום והחיות החסידית שהכניס. מלבד שליחותו בלונדון, הוא היה מוזמן להתוועד במקומות שונים. כל פעם שנסע לרבי מלך המשיח שליט"א, לחודש תשרי, וגם במשך השנה, היה מתוועד עם התמימים ואנ"ש ב–770 בית משיח, ואף מוסר שיעורים בדבר מלכות ובעניני גאולה ומשיח.

בחום ובהתלהבות רבה ביקש הרב פריז להתמקד סביב הנקודה המרכזית: למרות שלא זכינו לראות, הרבי כאן! איתנו יחד, בכל צעד ושעל.

'חסידישער איד', חי משיח

הרב פריז לא התפעל מאף אחד, הוא היה אומר את מה שהוא רוצה, אבל תמיד עשה זאת עם אהבה גדולה. לא הרגישו שזה מוסר. כך עם המשפחה, עם התלמידים, וכל מי שבא עמו במגע. תמיד בחיות, תמיד בשמחה. 

ביחד עם זה הוא היה מאוד מאוד רציני. תפילה בכוונה, הידור מצווה, עבודת ה'. בני משפחתו מספרים שבסידור שלו ניתן לראות שהוא כתב לעצמו על פתקים מה לכוון. התפלל ברצינות, חשב חסידות ואף עורר על כך בהתוועדויות.

הוא היה דוגמא, ולא רק לאנ"ש חסידי חב"ד. אנשים קיבלו ממנו כי ראו בו חסיד אמיתי. הוא פעל גם עם יהודים חרדים תושבי לונדון מחסידויות אחרות ומסר להם שיעורים. הרב של קהילת בעלז המקומית העיד שהוא השפיע מאוד על חסידי בעלז שם. במשך שנים גם הלך בקיץ מחוץ לעיר, שם שהה האדמו"ר מויז'ניץ עם תלמידיו, והרב פריז מסר להם שיעור תניא, בהשתתפות האדמו"ר.

כל רואיו ומכריו, מצעירותו ועד יומו האחרון מספרים על שהיה 'חסידישער איד' בתכלית, מקושר לרבי מלך המשיח בכל נימי נפשו, חי להחיות. "הוא פשוט היה יהודי פנימי. הוא לא התפעל מאנשים – פשוט לגמרי. ראינו את זה בכל כך הרבה דברים ומקומות". מספרים משפחתו. "גם בעניני משיח, הוא לא התפעל. הוא היה משיחיסט אמיתי. דיבר על כך שהרבי מלך המשיח ושצריך לחיות עם זה".

פעמים רבות סיפר על שמחת תורה תשנ"ג, אז הרבי מלך המשיח שליט"א יצא להקפות. היה זה בשעה מוקדמת, ורוב הקהל היה עדיין בתהלוכה ולא נכח ב–770. בסיום ההקפות הרבי מלך המשיח עודד את שירת 'יחי אדוננו' בעידודים נמרצים, שבישרו על תחילת עידן חדש, כשמאז, ה'יחי' הפך לניגון הקבוע המושר בפני הקודש לאורך השנה כולה.

הרב פריז סיפר שזמן קצר לפני היציאה לתהלוכה, הוא נתקל בספסל ב–770, ונפצע בצורה כזו שלא יכל לצאת לתהלוכה. כך בהשגחה פרטית זכה לראות את הרבי בהקפות. הוא היה מאוד מתרגש כשסיפר על כך, 

"אינכם יכולים לתאר לעצמכם באיזה עידודים חזקים הרבי עודד את 'יחי אדוננו'"…

סוד ההצלחה ב'מבצעים'

הרב פריז היה יהודי מלא חיות, ואת מבצעי הקודש של הרבי עשה תמיד מתוך חיות ושטורעם מיוחדים. דבריו שנאמרו מהלב, נגעו תמיד בלבבות ופעלו את פעולתן.

"המבצעים אצלו היו חוק ולא יעבור", מספרים תלמידיו. "בכל יום שישי יצא עם התמימים בטנק לרחוב הראשי. הוא סיפר לנו שיש לו חיות מיוחדת בזה, כי הוא היה ב–770 כשהתחיל הטנקים, והוא ראה איך הרבי התייחס לזה, בעידודיו החזקים כשהגיע ל–770".

בפעם הראשונה כשנסעו, הוא ביקש להצטרף לאחד הטנקים, אולם מכיוון שלא ידע אנגלית אמרו לו הבחורים האמריקאים 'זה לא בשבילך'… לבסוף, דחק ונכנס, ובמהלך הנסיעה התעניין אצל אחד הבחורים: איך שואלים באנגלית 'אתה יהודי? אתה רוצה להניח תפילין?' אפילו את המשפט הזה הוא לא ידע לומר באנגלית…

אבל כשהלב מדבר – לא צריך לדעת אנגלית. לפועל, כאשר עצרו במנהטן והחלו בפעילות, הרב פריז הצליח להניח תפילין לעשרות יהודים, כולל כמה וכמה 'קרקפות' שמעולם לא הניחו תפילין. למחרת, כל צוותי הטנקים 'רבו' עליו וביקשו שיבוא איתם…

באותן שבועות של קיץ תשל"ד, הלכו הבחורים בכל יום למבצעים, עד שהרבי קבע את הסדר שהבחורים יילכו רק בימי שישי.

פעם הרב חדקוב יצא מחוץ ל–770 וכשראה שהתמימים מחכים לרבי, אמר שלא יבטלו זמן. יכולים בינתיים לומר שניים מקרא או חת"ת. הרב פריז אימץ זאת ועשה כך תמיד, גם לימים בלונדון, ולמד שניים מקרא ורמב"ם בטנק. במשך השנים אף הספיק ללמוד את כל הש"ס – בנסיעותיו השונות.

גם בשבוע של השבע ברכות שלו הלך הרב פריז למבצעים. הרב דוד רסקין היה מכניס לרבי בכל שבוע דו"ח עם שמות ההולכים למבצעים, ובאותו שבוע ציין ליד שמו של הרב פריז 'החתן', להפליא במעלתו שיצא למבצעים. הרבי הדגיש את זה בעיפרון, ונראה כי רווה נחת רוח.

עוד בהיותו בארץ הקודש, השקיע את כל מרצו במבצעי הקודש, וראה הצלחה גדולה. פעם לאחר שעתיים מוצלחות של הנחות תפילין, הגיע איזה 'מתנגד' והתחיל לצעוק עליו: "איך אתה יכול להניח תפילין בכזה מקום! פע". ר' לוי לא הבין מה הוא רוצה, עד שהלה הצביע על הקיר הסמוך, ור' לוי נחרד לראות שם תמונה לא צנועה. לאחר שר' לוי ביקש מהמתנגד לעזור לו להרחיק את השולחן, שאלו: "תסביר לי רק דבר אחד: איך יכול להיות שאני עמדתי שם כבר שעתיים ולא שמתי לב לתמונה, ואתה מיד כשהגעת שמת לב?"

כאשר התגורר כבר בלונדון, הכיר יהודי אנגלי קר, שלא הסכים לשמוע על קיום מצוות. הרב פריז לא וויתר עליו, ובראש השנה נעמד ליד ביתו ותקע בשופר. בלי שירצה, שמע אותו יהודי את כל התקיעות… כעבור שבועיים בחג הסוכות, דפק הרב פריז בדלת ביתו כשלולב בידו. הלה אמר לו: "שופר לא היתה לי ברירה, הוכרחתי לשמוע, אבל לולב? אתה לא תצליח לגרום לי לקיים את המצוה". הרב פריז לא התבלבל, ואמר לו: 'אין בעיה, רק תעשה לי טובה, אני צריך לסדר את המכנסיים שלי, אתה יכול להחזיק רגע את הלולב?" הלה הסכים להחזיק את הלולב, וכך בעצם קיים את המצוה…

ה'קאך' הגדול שלו היה במבצעים. לכל מקום שהלך היה לוקח איתו תפילין, ומזכה יהודים. יש חסידים שכאשר משיבים להם בשלילה, הם ממשיכים הלאה. אצלו זו לא הייתה אופציה. הוא ניסה שוב ושוב וכמעט תמיד הצליח. והכל מתוך חיוך. פעם סיפר לחתנו שבכל יום שהוא הולך למבצעים, הוא מכוון על כך בברכות השחר, באומרו "ותנני היום ובכל יום לחן . . בעיני כל רואינו". וזה עבד.

האם הסבא כתב לרבי לפני הפרסום שהרבי הוא משיח?

מסופר, שהרבי אמר פעם לרב חיים הכהן גוטניק: חסיד שלי הוא זה שעוסק בלהט ("קאכט זיך") בשלושה דברים: א) במבצעים, הכלולים משלושת העמודים שעליהם העולם עומד, וכשמתעסקים במבצעים, מחזקים את העולם. ב) בגאוותן של ישראל, וכאן הזכיר הרבי באריכות את נושא "מיהו יהודי". ג) עוסק בלהט במשיח. מאוחר יותר שאל את הרבי מה הפירוש "קאכן זיך מיט משיח", והרבי הסביר שהכוונה "לחיות עם משיח" – שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו יהיו מכוונים למטרה אחת – "להביא לימות המשיח".

על הרב לוי פריז אפשר לומר שהוא ענה לכל ההגדרות הללו, ובמיוחד בכל הנוגע לענייני גאולה ומשיח. מלבד שליחותו בלונדון, הוא היה מוזמן להתוועד במקומות שונים, בארץ ישראל ובעולם כולו, ובכל מקום עורר וחיזק את ענייני גאולה ומשיח.

לפני מספר שנים, הגיע הרב פריז מלונדון כאורח השבת שכולה משיח למשפחות, בארגון 'מטה משיח'. 

הוא עורר את הקהל על ההתקשרות לרבי מלך המשיח. את נאומו פתח הרב פריז בתמיהה רבתי: "היתכן? האם כאן זה לונדון הקרה והקפואה או שבת שכולה משיח? כיצד לא התהפך האולם בריקוד סוער של 'יחי אדוננו'?"… והוא מיד פרץ בשירה אדירה שסחפה אחריה את כולם.

אחר–כך פתח בדברים חוצבי להבות בענייני משיח. תחילה סיפר על סבו המפורסם הרב אברהם פאריז, שכבר לפני עשרות שנים פרסם מנשרים בהן בישר כי הרבי הוא מלך המשיח וכי הוא עומד לגאול את ישראל, מיזם שנעצר על ידי הרבי במברק חריף.

"כששמעתי על כך הטרידה אותי השאלה: כיצד זה שסבי הדגול, אותו חסיד שלא עשה דבר בחייו ללא ששאל על כך את הרבי, יוצא בפרוייקט שכזה ללא שכתב על כך לרבי? הרי מרגלא בפומיה של סבא שאפילו האם לקנות נעליים חדשות יש לשאול את הרבי, ומה קרה כאן?"

אך כשהסבא ביקר בביתו, התגלתה לו התשובה: סבו כתב גם כתב לרבי! שלושה שבועות לפני שיצא למיזם המהפכני, הודיע לרבי על המהלך המתוכנן. והרבי לא התנגד!

רק לאחר שחסידים כתבו לרבי שהם "מתביישים ללכת ברחובות תל אביב", עצר הרבי את הפרסום…

המשיך הרב פריז בנאומו: מאז חלפו שנים רבות, והרבי בעצמו אישר ועודד את הפרסום של זהות הגואל, וכפי שלא יעלה על הדעת לחזור לקודם תשי"א ולקרוא לרבי "הרמ"ש" ולנופף בכך שסירב לקבל על עצמו את עול הנשיאות, כך בדיוק לא ניתן לחזור אחורה מתשנ"ב, תשנ"ג ותשנ"ד, אלא רק להמשיך הלאה והלאה לקראת ההתגלות השלימה!

אמונה מוחשית

בדברו על המוחשיות בה צריכים לחיות את בשורת הגאולה, והאמונה השלימה בהתגלות המיידית, כנבואת הרבי מלך המשיח "הנה זה משיח בא", סיפר הרב פריז את הסיפור הבא:

"יהודי במונטריאול ניגש לסופר סת"ם וביקש לקנות תפילין מהודרים בהקדם האפשרי עבור אביו. לאחר ששילם טבין ותקילין והתפילין היו מוכנות, ביקש הסופר מהמזמין לקרוא לאביו על מנת למדוד את ראשו כדי לקבוע את הקשר במקום הנכון, אלא שלפליאתו השיב היהודי כי אביו נפטר לפני שנים רבות… הקשה הסופר: אם כך, מדוע לך לקנות תפילין עבורו? השיב היהודי: הרי הרבי אומר שמשיח מגיע, וכאשר יקומו כולם לתחיה ירצו כולם תפילין, תאר לעצמך איזה לחץ יהיה על הסופרים, ולכן אני מכין כעת לאבי תפילין שיוכל להתחיל להשתמש בהן ברגע הגאולה!"

הרב פריז עצמו היה אות ומופת לחסיד ש'חי' את הציפייה להתגלות הרבי מלך המשיח. הוא 'בער' בהתקשרות ובציפיה להתגלות, וקולו נשנק כאשר סיפר על הפעם האחרונה בה זכה לראות את הרבי מלך המשיח בעיני בשר. היה זה בכינוס השלוחים תשנ"ד, כאשר השלוחים עברו בזה אחר זה מול פני הקודש, כשהרבי יושב בפתח חדרו ומראהו מאוים. הרב פריז מספר כי רצה לזעוק 'יחי אדוננו', אך אמר לעצמו כי מי הוא ומה הוא לפתוח את פיו לפני קודש הקדשים, ולכן החליט לדבר אל הרבי במחשבה, ובעברו 'זעק' בתחינה אילמת: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! והרבי קרא את מחשבותיו וליווה אותו במבטו עד ליציאתו מגן עדן התחתון. הרב פריז היה אומר כי ניתן להבחין בוידאו מאותו מעמד כיצד לכולם הרבי מנענע בראשו הק', ואילו אותו מלווה במבט ארוך ונוקב, שהמשיך ללוות אותו כל ימיו.

יחי – לעולם ועד!

נסיים בדבריו של הרב פריז כאשר הגיע לארה"ק כאורח ימי העיון מטעם אגו"ח בנושאי חינוך, בהם רכש ניסיון והצלחה רבה. הוא הרצה והתוועד בנושא "איך בונים בית חסידי בדורנו", והדגיש את החובה להחדיר בחינוך הילדים את האמונה הלוהטת בבשורת הגאולה של הרבי, ובפרט בנוגע להכרזת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" והאמונה שהרבי חי וקיים בגוף גשמי כפשוטו.

"אם הרבי עודד בכל תנועות גופו הק' את הכרזת 'יחי' שמסתיימת במילים 'לעולם ועד'" – זעק הרב פריז – "הרי ברור שלא יכול להיות בזה שום הפסק, אלא זה נמשך כפשוטו 'לעולם ועד'!"