'ישראל היום' בכתבת פרופיל על הרופא החב"דניק

מיטל יסעור בית-אור, ישראל היום

כשפרופ' פטריק סורקין (67) מסתובב ברחבי בית החולים איכילוב (המרכז הרפואי ת"א), רוב השאלות שהוא נתקל בהן קשורות לדת: הכשרות בבית החולים, מיקום בית הכנסת, ברית מילה. חזותו המרשימה של הרופא הוותיק (32 שנה) חמושה בזקן ארוך ובכיפה שחורה, חב"דניקית, שעליה רקום בזהב "מלך משיח", מה שמקשה על רבים להבין שבכלל מדובר במנהל היחידה לטיפול נמרץ, בבית החולים שהוא מעוז החילוניות התל־אביבית.

"אשתו של חולה אחד ביקשה לדבר עם מנהל המחלקה. הגעתי, היא הסתכלה עלי ואמרה: 'לא ביקשתי לדבר עם רב'. הסברתי לה שאני מנהל המחלקה, אז היא אמרה: 'לא חשוב, תן לי גם ברכה'", הוא נותן דוגמה לבלבול ומסביר: "זה לא מתחבר לאנשים שחרדי יכול להיות רופא ומנהל יחידה ומחלקה".

החודש סורקין יוצא לגמלאות מהתפקיד התובעני, אך עובר להקים מחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים מעיני הישועה בבני ברק. לנוח הוא לא מוכן: "הרבי מלובביץ' אמר שליהודי אסור ללכת לפנסיה. כל עוד בן אדם חי, הוא צריך לעבוד. אני לא רואה את עצמי הולך לדוג בעכו".

במשרדו הצנוע הקירות חפים מתמונות, ורק איור בודד של הרבי מלובביץ' משקיף מעל שולחן העבודה, שעליו בחן אלפי תיקי חולים שאת חייהם הציל אחרי שעברו תאונת דרכים, או נפלו קורבן לאלימות או לסמים. אך הם לא היו לבד. קורבנות המחבלים המתאבדים, ברחובות העיר ובאוטובוסים, היו העיקר, ומעל כולם בלט הפיגוע בדולפינריום.

"כשאדם חולה אתה מקבל את זה יותר בקלות מאשר כשאתה רואה אדם שנפגע כשהלך לעבודה או להוציא כסף מהכספומט. זה קשה מאוד, משום שאתה חייב להשאיר את הרגש בצד", הוא מתאר. "מהפיגוע בדולפינריום, שהיו בו צעירים, קיבלנו שבע או שמונה בנות, ואתה רואה את ההורים שבאו עם תמונת הבת, להראות עד כמה היתה יפה, ואתה בוכה איתם", סורקין ממשיך, "אתה לא יכול לעמוד בזה. אני גם זוכר שפעם עליתי לגג בית החולים, הנפתי ידיים למעלה ושאלתי: 'מה אתה רוצה ממני? גם אתה לא יכול לראות את זה'. אלו היו שנים לא פשוטות".

מה כל זה עושה לך?

"זה גיהינום של אחרים שאני חי אותו, וכשאגיע למעלה אני מקווה שייתנו לי על זה הנחה (הוא צוחק לרגע). העבודה כאן היא ללכת על הדברים הכי קשים שיש בחיים, אבל אתה מתרגל לזה, חיצונית. בהתחלה, כשהייתי בן 18 וראיתי פצוע קשה, כמעט התעלפתי. לאחר מכן אתה מתרגל לזה, כביכול. גם אם אתה שוכח קצת, זה עדיין נשאר בפנים, כתוב וחתום".

איך אתה שומר על שפיות בגיהינום הזה?

"אני לא יודע אם אני שפוי (צוחק). למה אני אומר את זה? כי כדי לעבוד במסגרת כזו כל כך הרבה שנים, לא צריך להיות שפוי. הרבה אנשים שעבדו בטיפול נמרץ באירופה ובארה"ב עשו הרבה הפסקות. כשאתה חי במציאות של ארץ הקודש – אין לך הפסקה, גם לא של דקה או שתיים. אתה כל הזמן בפנים, וזה משפיע על האישיות שלך".

עד כמה?

"ההתייחסות שלך לדברים שחשובים לאחרים שונה. אם מישהו הולך להיות במצב קשה בגלל בעיה כלכלית או אישית, אז אתה מסתכל עליו ומחייך, חושב לעצמך: 'על מה אתם מדברים בכלל? זו מצוקה זו? בכלל אין לזה הצדקה'. לכן אני אומר שהעיקר זה החיים, לא הבריאות".

כנגד המחיר הכבד שהוא משלם, נפשית, הקלו לאורך השנים סיפורי ההצלחה – מטופלים שיצאו ממצב קשה והמשיכו בחייהם. לפעמים האור הכי קטן עושה הבדל. "אחד הפיגועים הראשונים היה בדיזנגוף", סורקין חוזר לשנות ה־90, "מחבל פוצץ עצמו והרג חייל, שאחותו נפצעה קשה. במיון, כשקיבלתי אותה, אני רואה רק עיניים, 80% כוויות, ולא יודע מה לעשות. היא מורדמת ואני מוריד שלושת רבעי רגל, כליה, טחול, חלק מהכבד, חלק מהמעי – מה כבר נשאר ממנה".

אבל הבחורה שרדה. "היא היתה אצלנו זמן רב", הוא נזכר, "חזרה להכרה, אבל עכשיו לך תגיד לה שאחיה נהרג. אי אפשר. כשהיא יצאה מכלל סכנה, חצי בן אדם, היא באה ואמרה: 'אני מודה לכם שלא אמרתם לי שאחי מת. ידעתי את זה ולא רציתי לשמוע על זה'. מאיתנו היא הלכה לתל השומר, עברה כל מיני ניתוחים בארה"ב, והיום היא נשואה עם ילדים". ניצוץ של תקווה.

לא קובע מוות מוחי

גם אחרי 34 שנים בארץ המבטא של סורקין, יליד צרפת, לא עוזב אותו. הוא בנם של ניצולי שואה, שגידלו אותו כחסר דת, הרחק מחגי ישראל. אפילו מביצוע ברית מילה רצו הוריו להימנע. רק כשהיה בן 12, כששכנו למד לקראת טקס נוצרי וסורקין ביקש להצטרף אליו, הוריו שללו את הרעיון והסבירו לו מדוע.

"סבי, שעבר מחנות עבודה והשמדה ואת מצעד המוות, חשף אותי לזהותי היהודית. הוא סיפר על החוויות במחנה הריכוז. לא שמעתי ממנו סיפורים על נסיך שמתחתן עם נסיכה, אלא על אנשים שראו כלב מת על מסילת הרכבת וביקשו מקציני האס.אס לאכול את בשרו. ככה גדלתי, לא שייך לעם הצרפתי, לצרפת, וכשישראל רחוקה, אתה סוגר את עצמך".

רק לאחר שהחל ללמוד רפואה, החל בתהליך החזרה בתשובה. "הייתי מומחה בגיל צעיר מאוד והכל היה פתוח בשבילי. חייתי חיים פשוטים. פה מסעדה, שם חופש, חברים – ופתאום התעוררתי ואמרתי 'אלה החיים?' אין פה ערך. ואז מופיע סימן השאלה. אתה יהודי. מה זה אומר להיות יהודי? כדי להבין את זה אתה צריך ללכת למקורות".

וכך, תפקידו הרגיש ואמונתו התערבבו זה בזה. הליכה לבית הכנסת בימי שישי, כשהטלפון עליו, צמוד, עשוי לצלצל באמצע תפילה ולהזניקו לאיכילוב. עם זאת, סורקין לא נותן להתנגשויות הבודדות בין דת ורפואה לפגוע בהחלטותיו. למשל, מוות מוחי הוא לא מוכן לקבוע, משאיר לרופאים אחרים במחלקה לעשות זאת.

הוא גם מבקש ממשפחות המתאשפזים, בניגוד לרופאים בכירים אחרים, להתפלל לשלום החולה. "הרופאים והאחיות מטפלים בסוכר, בדם, בגוף, אז אני אומר שהמשפחה צריכה לטפל במובן הרוחני. צריך להתפלל עבור בריאות הקרוב, ואם רוצים, אני אומר להם מה להגיד. אם לא, אז כל אחד עם התפילה שלו", הוא אומר ומודה שלא כולם מקבלים זאת בעין יפה, "פעם אמר לי אחד הקרובים: 'אתה רופא, אני לא צריך אותך כרב'".

אך כאמור, מקומה של הדת בעבודתו הוא רק חלק מהמשחק הקשה הזה. העיקר הוא כמובן תוצאות מאמץ הצלת החיים, בין שמדובר באחד העם ובין שמדובר במפורסם. הוא נלחם על חיי הספורטאים האלמונים שנפגעו באסון גשר המכביה, אך גם טס עד ניו זילנד כדי לטפל במיליארדר טד אריסון. סורקין מזכיר לטובה את בתו של אריסון, שרי, שהפכה מאז לאחת התורמות הגדולות של איכילוב ומצביע על חלק מהמבנים במרכז הרפואי, מלמד שהכל נבנה בזכות תורמים.

לטובה הוא גם נזכר בראש הממשלה דאז מנחם בגין ז"ל, ממטופליו המפורסמים ביותר: "הוא היה איש מדהים בצניעותו. הוא היה מאושפז כמה פעמים אצלנו ביחידה. פעם אחת הוא אמר לי: 'דוקטור, אל תבזבז עלי את הזמן היקר שלך. אני בסדר, לך תטפל באחרים'. איפה אתה רואה דבר כזה?! המשפחה שלו – זו ישראל כמו שאני רוצה לראות. זה שאתה מי שאתה, לא אומר שאתה חייב להיות עם האף למעלה".

וכמובן, גם המקרה הטראומטי ביותר, רצח רבין, לא נפקד מידיו של הפרופסור. הוא היה בכלל אצל חברים בחיפה כשהוזעק במוצאי שבת, 4 בנובמבר 1995. "מתקשר אח מטיפול נמרץ בשם מוחמד ואומר: 'היה פיגוע אצל ראש הממשלה'. אמרתי לו שיפסיק עם השטויות שלו. אחר כך לקחתי את הרכב מייד, נסעתי 140 קמ"ש".

כשהגיע לבית החולים הוא נכנס לתוך כאוס. "אנשי ביטחון עשו לי תחקיר, ואני ברוב חוצפתי אמרתי לאחד מהם: 'שמע, אם אתה היית עושה את העבודה שלך, לא הייתי פה', ואז נכנסתי לחדר הניתוח. פציעות כאלה על ידי כדורים לא ראיתי בחיים שלי. כל החברים הכירורגים ניסו להציל אותו, אבל אמרתי: 'תשמעו, אין מה לעשות. פשוט אין מה לעשות'. באותו רגע אתה לא רואה אותו כראש ממשלה, אלא כפצוע, ורק למחרת קלטתי שזה היה ראש הממשלה. אם אתה קולט דבר כזה תוך כדי טיפול, אתה בבעיה קשה".

לא להתייאש

אף שהציל חיים של אלפי בני אדם ואולי משום שהקדיש את כל זמנו לרפואה הציבורית, פרופ' סורקין מתאר מצב שבו חשבון הבנק שלו אף פעם לא היה בפלוס. "לא הסתדרתי כלכלית ואני עדיין לא מסתדר. אני לא זוכר את עצמי בפלוס. קיבלתי עזרה מדוד שלי בצרפת שפה ושם נתן לי כסף. בגיל 67 אני מתחיל לעשות חשבון. אני מרגיש טוב, אני מרגיש מצוין. גדלתי במשפחה של שליחים, אני מקווה וחושב שעשיתי שליחות טובה".

התחום שבחר, טיפול נמרץ, נחשב להתמחות לא מבוקשת. האינטנסיביות, לצד העובדה שאין אפשרות לפרקטיקה פרטית במקצוע הזה, גרמו למשרד הבריאות להכריז עליו לפני כמה שנים כ"מקצוע במצוקה". אבל פרופ' סורקין אופטימי: "מי שבא לכאן נהנה מאוד, משום שהרפואה בטיפול נמרץ מרתקת. אתה מסתכל על חולה שנמצא בסכנת חיים ונותן לו טיפול, וברוך השם הוא משתפר, זה דבר מרתק".

סורקין ממשיך: "מנגד, רופאים מעטים חוזרים לכאן, משום שהם מבינים את המצוקה, ועד כמה זה קשה במובן המשפחתי ובמובן הכספי. אבל מי שחוזר, לא חוזר כי הוא רוצה קריירה, אלא כי הוא רוצה להיות רופא של ממש מול החולה – ועם הזמן יש כאלה יותר ויותר".

לקראת פרישתו, לפני קצת יותר משבועיים, הוא פירסם פוסט שזכה לאלפי לייקים ותגובות נרגשות בדף הפייסבוק של איכילוב, וביקש להעביר למטופליו מסר וחיזוק: "בתפקידי, ראיתי אנשים שכולם היו בטוחים שהם כבר עברו מן העולם, אבל הם הצליחו לקום על הרגליים ולהחלים. ולכן, דווקא מניסיון החיים שלי, אנא, לא להתייאש אף פעם, לא לוותר על התקווה, להמשיך להאמין בטוב ובאור גם במצבים הקשים ביותר, ובעיקר, זיכרו שהחיים הם מתנה".

כאמור, התגובות של מטופליו לפוסט לא איחרו להגיע. "נתת לי עצות איך לגרום לאבא לשרוד בתוך המערכת הרפואית. קראת בעיון את התיק הרפואי שלו ולא דרשת תשלום. נתת לנו זכות לבלות עם אבא עוד חודשיים שלמים לפני שנפטר. אתה מלאך ששומר", כתבה אחת הגולשות.

אחרת הוסיפה: "אתה המלאך שהיה הצינור הישיר לבורא עולם והציל לי את הילדה. לא אשכח לעולם את הרגישות שלך, לא נתקלתי בחיים בפרופסור שבוכה יחד איתי". ומטופלת נוספת שיתפה: "הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ לפני ארבע שנים. רוב הזמן הייתי מטושטשת, אבל את הפנים הללו זיהיתי מייד. הייתי שם, בין חיים למוות, והיום אני הכי בחיים".

אילו היה מגיב לכל אלו, פרופ' סורקין היה בוודאי מסביר כי "מה שברור בספר לא תמיד ברור במציאות. אתה יכול לראות בן אדם שמגיע למצב הכי קשה שאפשר, והוא יוצא חי ובריא ואתה לא יודע עד הסוף מה הנסיבות; ואחרים שהיו במצב בינוני כביכול לפי הגדרתנו, לא יוצאים בחיים. אני תמיד אומר שהרופאים כותבים ספר לרפואה והחולים לא קוראים אותו".