"הרבי העמיד אותי על רגליי" • ראיון מרתק

מגזין פסחב"ד אינפו, באדיבות מערכת 'בית משיח'

נולדתי בווילנה בשנת תש"א בזמן מלחמת העולם השנייה.

בדיוק ביום הברית שלי, החלו ההפצצות של הגרמנים על העיר וילנה. לימים נודע לי שהיה קשה למצוא מניין לברית. בהמשך נאלצו הוריי להסתיר אותי בבית יתומים, בעוד הם בורחים מפני הנאצים.

אבי נרצח בידי הליטאים, אך אמי שרדה את המלחמה וגם נישאה בשנית. אבי החורג – ר' דוד, שגידל אותי במסירות רבה ממש כמו אב, היה דור תשיעי לבעל שם טוב ובן למשפחת אדמו"רים, אך התרחק מהדת בעקבות מאורעות השואה ונתפס לקומוניזם.

בשנת תש"ח עלינו ארצה והתיישבנו בשכונת חליסה בחיפה. למדתי במסגרת החינוך הממלכתי, אך כבר בתור נער הבחנתי בהבדלים שבין החינוך החילוני לבין זה הדתי. הוריי היו מבוגרים ומאחר שמצב הפרנסה בבית היה דחוק, התחלתי כבר מגיל צעיר למסור שיעורי עזר לילדים מתקשים כדי לסייע בפרנסת הבית.

שינוי ראשוני

מטבעי אני רגיש לכל הנושא של יחסי אנוש, ושמתי לב להבדל מאוד ברור אצל הילדים שהתחנכו בבתי הספר הדתיים; היה בהם איזשהו רוגע, וכל היחס להורים אצלם היה באופן אחר לגמרי.

אחרי שסיימתי תיכון מקצועי, התגייסתי לצבא, ובשנה האחרונה בצבא התחלתי ללמוד הנדסת מכונות בטכניון במסגרת לימודי ערב. גם כאן הבחנתי בתופעה שמאוד הפריעה לי: מצד אחד, מבחינה טכנולוגית, היינו בפסגה, ברמה המקצועית הכי גבוהה שיכולה להיות; מצד שני, ברמה האנושית, חשתי שאנחנו נמצאים בקצה ההופכי, בנקודת השפל הכי נמוכה. ראיתי איך שאנשים מבלים את זמנם החופשי בצורה מאוד רדודה ושגרתית, וחרה לי מאוד על כך שאלו הנחשבים לאנשי מעלה, מונחים בדברים כל כך ירודים ונמוכים.

כל הדברים האלה לא ממש דיברו אלי, ובתוך כל היובש הרוחני הזה תמיד הרגשתי שמשהו חסר, ואיזו משיכה למשהו יותר עמוק; לא ידעתי בדיוק מה חסר, אבל ידעתי שמשהו חסר.

בטכניון הכרתי סטודנט בשם שמואל קטן, שהיה מקורב לחב"ד, ונוצר בינינו קשר קרוב. הוא גר ביישוב עין דור הסמוך לטכניון, ודרכו הכרתי את הרב מיכל כץ, חסיד חב"ד שגר ביישוב וכן את רב היישוב הרב שיר, כך החלו להיפתח לפניי חלונות לעולמות חדשים.

עוד קודם לכן, יצא לי לשמוע פעם שיעור תניא ברדיו שמסר הרב נחום גולדשמיד ע"ה הוא דיבר על עניינים של גוף ונפש. למרות שבקושי הבנתי את מה שדיבר, הוקסמתי ונכבשתי מתוכנם. התרשמתי שיש כאן משהו מאוד חזק ועמוק, וקיבלתי תחושה מאוד טובה וחמימה ביחס לדת.

בהמשך הכרתי דמויות נוספות, את הרב יחיאל מיכל דוברוסקין, שהרשים אותי מאוד, והייתי הולך מרחק רב מידי שבת לשמוע ממנו שיעורים – וכן את הרב ראובן דונין, שדרכו התחלתי להבין מה זה רבי, והוא זה שקידם אותי בצורה משמעותית בתהליך ההתקרבות שלי.

בכלל, התהליך אצלי היה מאוד הדרגתי, ורק בשנה השלישית בטכניון החלטתי להתחיל לחבוש כיפה בקביעות – שלב שהיה קשה מאוד בשבילי. בפעם הראשונה שהגעתי כך לטכניון, התיישבתי בשורה הראשונה, הכי קרוב למרצה ועם הגב לכיתה, כדי שלא יזהו אותי. אחר כך החלו חבריי לשאול ולהתעניין האם קרה משהו, האם מישהו אצלי נפטר? אני מיעטתי בדיבורים, בעיקר כי לא היו לי מספיק תשובות לענות על כל השאלות ששאלו אותי.

שתי 'יחידויות' להן זכיתי

אחרי שסיימתי את לימודיי בטכניון, בשנת תשכ"ו נכנסתי ללמוד במשך כמה חודשים בישיבה בכפר חב"ד, במקביל, הרב ראובן דונין ע"ה דרבן אותי מאוד לנסוע אל הרבי. הייתי בצומת דרכים שבו הייתי חייב להחליט מה אני עושה עם עצמי. מצד אחד, הרגשתי שאני חייב להשלים חסכים ופערים גדולים בלימוד התורני; מצד שני, אבי רצה מאוד שאמשיך להתפתח מבחינה מקצועית, אחרי שכבר היה לי ביד מקצוע. הוא תלה בי תקוות גדולות, שאצליח להתבסס מבחינה כלכלית ולהגשים את כל מה שהם לא הצליחו להשיג.

לבסוף, נעתרתי להפצרותיו של ר' ראובן, ובתחילת שנת תשכ"ז נסעתי לראשונה לחצר הרבי. לאבי אמרתי שאוכל אולי למצוא שם אפיקים להשתלם ולהתפתח גם מבחינה מקצועית, וכך הנחתי את דעתו.

בפועל, כשהגעתי לרבי התקבלתי לישיבה שם, ושקעתי כל כולי בלימוד. הייתי לומד יום ולילה ברצינות רבה כי הרגשתי שאני חייב להספיק להשלים הרבה מאוד תוך זמן קצר – הייתי אז כבר בן עשרים ושש, והיה חסר לי ידע תורני בסיסי בהרבה תחומים. למדתי שם תשעה חודשים תמימים, ושם בפעם הראשונה חשתי את ההנאה והעונג שבלימוד תורה.

במהלך אותה תקופה זכיתי להיכנס אל הרבי פעמיים ליחידות. הפעם הראשונה הייתה בהתחלה, יחד עם שאר האורחים שהגיעו אל הרבי. הייתה זו יחידות קצרה מאוד, ובה גם ביקשתי ברכה עבור דודתי שהייתה חולה במחלה ממארת. ביקרתי אותה לפני הנסיעה, והסברתי לה מה זה 'רבי', והיא ביקשה שכשאהיה אצלו אבקש ממנו ברכה עבורה. הרבי הזכיר שלושה דברים שאם יעשו אותם, הם ישמשו כלי לברכת ה': הדלקת נרות, הקפדה על כשרות המאכלים, והדבר השלישי שמאוד הדהים אותי – שהבעל יבדוק אם ברית המילה שלו נעשתה כהלכתה.

כשפניתי אליהם וסיפרתי להם מה אמר הרבי, היא קיבלה עליה לבצע את שני הפרטים הראשונים התלויים בה, אך בעלה שטען שאינו מאמין בדברים הללו התקשה להבין מה הקשר בין הברית שלו לבין מצבה הבריאותי של אשתו, והוא סירב לשתף פעולה. לצערי הרב אותה דודה נפטרה כעבור כשנה.

התוויית דרך חדשה בחיים

ה'יחידות' השנייה שלי התקיימה בחודש תמוז של אותה שנה, בה זכיתי לקבל מהרבי כמה הדרכות מאוד מעניינות ומשמעותיות. תחילה שאלתי את הרבי בנוגע להמשך דרכי, האם להמשיך ללמוד בישיבה או לחזור ארצה. הרבי המליץ שאחזור לארץ ישראל.

העליתי בפני הרבי את החשש מפני תגובתו של אבי כאשר יראה אותי. כשעזבתי את הארץ היה לי עדיין זקן צרפתי קטן, וכיפה סרוגה, ואילו כעת כבר סיגלתי לעצמי הופעה חסידית מלאה, עם מגבעת וזקן עבות, אבי היה חולה לב, וחששתי מאוד שלראות אותי כך עלול להשפיע עליו לרעה. הוא הרי קיווה שבאמריקה אשתלם בתחום ההנדסה, והנה במקום זאת אני חוזר חסיד מושלם… אמרתי לרבי שאני חושש שזה גובל בפיקוח נפש ממש, ושאלתי האם לא עדיף שאולי אסדר קצת את הזקן ואת הלבוש למראה קצת יותר מודרני.

תשובתו של הרבי הייתה בשום פנים ואופן לא לגעת בזקן. הוא נתן לי ביאור עמוק ומרתק על עניינו ומהותו של הזקן, הן מבחינה הלכתית שלדעת אדמו"ר הצמח צדק שלמות הזקן כלולה בציווי "ופאת זקנם לא יגלחו" – והן על פי תורת הקבלה, ששערות הזקן מסמלות דרגה רוחנית גבוהה מאוד הנקראת 'י"ג תיקוני דיקנא', וקשורה לי"ג מידות הרחמים. "תבוא שלם, כמו שאתה", אמר לי הרבי, "כי ברגע שתתחיל להיות חצוי, ותתחיל להפחית ולהתפשר פה ושם – הרי אז אין לדבר סוף, ותיאלץ להתפשר ולוותר עוד ועוד. עליך לשמור על הכל. ובנוגע לאביך, הוא יזכה בעזרת ה' לבריאות מלאה ולאריכות ימים!"

אבי אכן חי ותיפקד עד גיל שמונים ושתיים – מעל ומעבר למצופה מאדם עם מצב בריאותי כשלו – ואני זוקף זאת לזכות ברכתו של הרבי.

נושא נוסף שעליו שאלתי את הרבי היה בנוגע לתחום העיסוק המקצועי – הגם שכבר היה לי ביד מקצוע מכובד. הרבי ענה לי תשובה מפתיעה, שחשבתי עליה רבות אחר כך, ולקח לי זמן לרדת לסוף דעתו. הרבי אמר: "אם אתה לא זקוק לכסף, והנושא הכספי הוא לא בראש מעיינך – בחר בחינוך".

כאמור, תחילה קצת תהיתי לפשר הדברים הרי כל מקצוע שאדם עובד בו, בסופו של דבר, זה בשביל להרוויח כסף – וקצת הפריע לי לעזוב ולזנוח כזה מקצוע לאחר שלמדתי והשקעתי בו כה רבות. אך, אחרי שליבנתי את הנושא לעצמי, הבנתי עד כמה הרבי קלע אל המטרה וכיוון אותי אל תחום העיסוק שבאמת התאים לתכונות נפשי.

בסוף חטיבת הביניים עברתי אבחון פסיכוטכני, ומתברר שנקבע אז שאני מתאים יותר ללמוד בבית ספר עיוני, במגמות ההומניות. אבי מצידו בחר להתעלם מכך, ושלח אותי לבית ספר מקצועי, כדי לרכוש מקצוע מבוקש ולהתבסס כלכלית. אמנם הייתי תלמיד טוב, אבל לא ידעתי כל אותן שנים שנפשי לא נדבקת לזה. והנה כאן הרבי גילה לי באותה יחידות שהייעוד והשלמות הנפשית שלי היא דווקא בעיסוק בתחום יותר רוחני.

יכול אדם לעבוד במקצוע שאינו תואם את הכישורים הטבעיים ואת המבנה הנפשי שלו, אבל אז זה יהיה באמת רק בשביל הרווח הכספי – ייתכן שיהיה לו סיפוק כלכלי, אבל לא סיפוק נפשי. הכסף הופך להיות העיקר, ואילו העבודה עצמה לטפל. רק כאשר אדם עובד בתחום שמעניין אותו ומתאים לו באמת, הוא יחוש שהוא ממלא את משימתו ואת ייעודו בחיים.

כך בדיוק הרגשתי ביחס לעבודה בחינוך. נכון שמעבודה זו לא מתעשרים, אבל כאשר עובדים בעבודה הנכונה, אז זה העיקר; בסוף יש מזה גם פרנסה, אבל זה כבר הופך להיות החלק הטפל בחשיבותו.

הרבי העמיד אותי על רגליי – שכן מאז ועד עצם היום הזה, אני זוכה לעסוק בחינוך בשירותו של הרבי מלך המשיח.