"ז"ך אד"ר" בכוונת המכוון: יש לנו משימה!

מהות השינוי

בנוגע לז"ך אד"ר, השאלה המציקה ביותר היא: האם מאותו יום חב"ד השתנתה?

ראשית דבר עלינו להבין מה זה בכלל חב"ד? יש המתייחסים לחב"ד שכביכול פלוני ואלמוני הנם חב"ד ובהשתנותם חב"ד משתנה, ומטעות זו נובעת שאלתך 'האם חב"ד השתנתה'; והאמת לא כן היא: הם אמנם חב"דניקים ואולם חב"ד אינה מוגדרת בהם ולפיהם. חב"ד הינה הרבי מלך המשיח, והרבי מלך המשיח הנו חב"ד!

צריך להבין את העניין מיסודו. בחסידות מבואר שיש 'יחוד פנימי' ויש 'יחוד חיצוני'. שניהם נקראים 'ייחודים', שניהם המשכות אור, אמנם ההבדל ביניהם עצום: יחוד חיצוני הנו המשכת אור לקיום העולם ואילו באמצעות יחוד פנימי ממשיכים אור שהעולם אינו כלי אליו. זהו אור בלתי מדיד, בלתי ניתן למדידה; כפי שהוא למעלה ככה הוא יורד למטה ללא השתנות.

מה המשמעות של זה?

בחיים שלנו ישנם שני סוגי חיים: ישנם חיים עם שאיפה להיות יותר דתי, להיות יותר מוצלח, יותר ירא שמים, ומי שרוצה – גם בזה הקב"ה עוזר לו; אם לומר זאת בלשון בוטה, הקב"ה בשבילו הנו סגולה טובה ליראת שמים… יש אנשים ש"יראת שמים" אצלם היא מטרה בפני עצמה, והקב"ה, עבודתו ותורתו הם כולם כסגולה בכדי שאני אהיה ירא שמים. יוצא איפואה שאני הוא הנושא.

זה בעצם אור שנמשך כדי לחזק את העולמות, מלשון העלם. זה לא יגרום ח"ו שהעולמות יהיו לא טובים או יפים או קדושים; להפך – הם יהיו קדושים ויפים, אבל נקודת הענין מתעלמת באמצעות אותו אור.

יש מכתב של הרבי הריי"צ לרב זלמן הבלין ("אגרות קודש" אדמו"ר מוהריי"צ חלק א אגרת נו"ן) שם מדריך אותו הרבי כיצד להנהיג את ישיבת תורת אמת, לחנך את התלמידים לא להיות כמו 'מתנגדים' המתפטמים בכמה דפי גמרא, וזה מסריח מהם ד' מאות פרסאות, ולא כמו חסיד פולין המסתובב בגן ה' שמח רענן ובריא כיורשו של פריץ… וכו'. הרבי בעצם מדבר על "פיינע אידן", על יהודים טובים, יהודים יפים ונפלאים, והיהודי הזה ("ר פרישער ר גיזונטער") מסתובב בגן ה' ואומר איזה יופי, כמה נחמד.

כלומר, אצל יהודי יש המשכה שיכולה לעשות אותו יותר דתי, יותר פרומער, חסידישער; כל אלה דברים יפים, אבל עדיין אני, האדם, נשאר באמצע, עיקר העיקרים. אני במרכז העסק. הקב"ה (כביכול ח"ו), נברא לשמשני. זהו יחוד חיצוני.

ומה זה 'יחוד פנימי'?

יחוד פנימי פירושו שממשיכים אור כזה שהקב"ה "בא" לכאן כמו שהוא, ואני צריך לעבור שינוי בסיסי; צריך להיות אצלי שינוי מהותי בנפש, לקבל ולעכל את האור. נכון שאנחנו נולדנו עם הרגשה טבעית שאנחנו מרכז העולם (העיוות ש"בשבילי נברא העולם" ולא כפירוש המשנה…), אבל את זה צריך לשנות למהות אחרת.

זהו גם בעצם יחוד פנימי בעניין חב"ד – רבי. הרבי הוא העיקר! חב"ד זה הרבי, ואם שאלת אם יש שינוי בחב"ד, אז התשובה היא שב'רבי' אין שינוי!

אתן דוגמה: כשהייתי תלמיד בישיבה לא היה דבר כזה לשיר ב"לכה דודי". בכל המקומות היו שרים ורק בחב"ד לא. זכורני שפעם שבתתי בירושלים והתפללתי בכותל ונערך שם מניין של חסידי וויז'ניץ וכשהגיעו ל'לכה דודי' החלו לרקוד. הסתכלתי עליהם בתמיהה רבתי. פתאום, ב'לא תבושי', החליפו מנגינה. אני כבר לא יכולתי עוד להבין זאת. אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, מה זה המנהג הזה?'…

בחב"ד, מאז ומתמיד תפילה לא הייתה עניין של זמירות. תפילה זה עניין פנימי-אישי של התקשרות שלי עם הבורא. הפלא ופלא – פתאום הרבי שינה הכול: בהתחלה זה היה לשיר "הוא אלקינו" בזמן שהחזן שר; זכורני שבתחילת המ"מים שהקהל סיים לנגן והחזן החל לנגן הוא אלוקינו והרבי הכה בידו הקדושה על הסטענדר, הקהל בתחילה לא הבחין אולם ידידי הגאון ר' יצחק לנדא הבחין בתנופה הקדושה והחל לנגן עם החזן ומכאן ההמשך ידוע. ובתקופה שלאחר מכן גם ב-‏770 ומשם בכל בתי כנסת חב"ד התחילו לשיר ב'לכה דודי'. ולא רק שם, אלא בהרבה קטעים נוספים – וכל זה בעידודו של הרבי ועד כדי כך שהרבי מלך המשיח דיבר במעלת השירה בתפילה בשיחת קודש (ש"פ בשלח ה'תשנ"ב). ולכן אולי יש שינוי בהנהגה של הרבי, אבל ברור שאין שינוי בחב"ד לא בז"ך אדר ולא בזמן אחר, כי חב"ד זה הרבי והרבי הוא 'עצם' בלתי משתנה.

אז נשאל אחרת: האם בז"ך אדר ארע שינוי ביחס שבין הרבי לחסידים?

ביחס של הרבי כלפי החסידים רואים תנועה מתמשכת בשני כיוונים: מצד אחד רואים התנשאות יותר ויותר, בבחינת מלכות, ומצד שני ירידה אל העם.

התנשאות – ניקח לדוגמא את שנת תשמ"ב כשנת מפנה. עד אז היו יחידויות פרטיות; ומאז התחילו קבוצות קטנות. אחרי זה נכנסו קבוצות גדולות יותר ובשנת תשד"ם החלו רק 'יחידויות כלליות'. כך גם בפארבריינגען'ס – פעם זה היה משהו שנתן הרגשה אישית, ולאחר מכן זה הפך למשהו גדול. בהמשך זה בכלל הגיע למצב שהרבי ישב על המרפסת, מורם ונישא מעם.

מאידך גיסא – ואיננו מבינים בכל העניין הזה – בתשמ"ו החלה חלוקת דולרים בכל יום א', בתשמ"ח התחיל סדר של פררבריינגען בכל שבת, דבר שלא היה מעולם. הרבי גם התחיל להתפלל שחרית עם הציבור כל יום, דבר שלא היה כמעט 40 שנה.

כך שלצד ההתנשאות שהייתה בשנים האחרונות, החלה התקרבות גדולה מאוד. אנשים היום כותבים אל הרבי, מתייעצים עמו ומבקשים ברכות בשופי באופן שלא היה בעבר ועל כל צעד ושעל ונענים באופן הכי ברור.

מתי החלה התפנית? באיזו תקופה נעשה השינוי?

זה נעשה בהדרגה, בשלבים. אפשר לומר שמכ"ב שבט תשמ"ח החלה תקופה חדשה שנמשכה עד כ"ז באדר ראשון תשנ"ב. הרבי אמר והגיה שיחות, הרעיונות על משיח התעצמו; הרבי פשוט נתן תנופה חדה מאוד כלפי למעלה. בז"ך אדר החלה תקופה חדשה, תקופה אחרת לגמרי.

בשינויים דרסטיים אלו טמונה כוונה מכוונת; ברור שהרבי רוצה משהו, הרבי נאבק על משהו; אני לא יודע אם זה ביטוי נכון, אבל הרבי 'מתח את החבל' לכיוון מסויים, ואז הייתה נפילה (לגבינו!) יותר לא שומעים שיחות וכו', אין כלום – יש רק רבי! ובתשנ"ג הדבר בלט ביותר (בענין שירת יחי מול פני הקודש והרבי יצא כמעט רק לשם זה!).

לזה אני רוצה להפנות את תשומת לבך: מצד אחד התנשאות מוחלטת עד למצב שלא רואים את הרבי, היינו פחות גילויים. ומאידך-גיסא, חתירה ברורה למצב של יותר רבי! (ועל דרך ביאור כיסוי הלבנה כחלק משלימותה, בשיחת ש"פ וישלח ה'תשנ"ב).

לפני שלוש שנים, בי' שבט, הייתי ב-‏770. בשבת פגשתי אברך שהכרתי; תלמיד שלי בעבר, ודיברנו בארבע עיניים. הוא אמר לי 'תראה, אני לא 'משיחיסט' גדול, אבל אני רוצה לומר לך שהרבי חי. אני רואה פה ב-‏770 את הרבי חי'. והוא מתחיל להסביר לי שלל מושגים 'למטה מעשרה טפחים', 'למעלה מעשרה טפחים', 'אור חיצון', 'אור מקיף', 'פנימיות דאבא', וכו' וכו'; ואני עומד וחושב לעצמי שהאברך הזה ממש יודע הכל, לא נותר אלא שיברא כעת גולם מעפר… הוא יודע בדיוק נמרץ איך הרבי נמצא כאן פיסית ומדוע ואיך בדיוק נמרץ לא רואים אותו…

הבה נהיה כנים. המצב הנוכחי הוא כי הרבי רוצה את זה. כשאתה יושב היום עם הילדים שלך ומספר להם על דברים שהם לא ראו, ואתה מספר להם שהיו שנים שהרבי עשה ככה, ובשנים אחרות הוא עשה אחרת. אנחנו עורכים מעין 'סיכום' לאחור ומשתאים לראות את גודל השינויים, אך יש לדעת כי הכול נעשה בכוונת המכוון כדי להגיע למטרה טובה בגלוי (כמבואר בשיחת ש"פ תשא ה'תשנ"ב).

בעקבות ז"ך אדר איננו רואים יותר, לעת עתה, שיחות התוועדויות יחידויות דולרים וכו'. למה אתה מתעקש לומר שזה טוב?

בוא נאמר זאת כך: מה שקרה ביום הזה, נעשה בכוונת המכוון. בכלל: כל מה שנעשה, זה הרבי עושה. הרבי לא מובל, הרבי עשה ועושה הכל. מכיוון שבשיחותיו מסביר הרבי שאצל בני ישראל הירידה עצמה היא חלק מהעלייה – ברור, שאם הרבי עשה והסכים למצב הנוכחי של העלם, אז גם השלב הזה הוא חלק מהעלייה והטוב.

אנחנו מדברים כעת על העניין כפי שהוא באמת. מה שאנחנו רואים או לא רואים לא נוגע כאשר מדברים על העניין כפי שהוא לאמיתתו. אז מה זה משנה אם אני "מתעקש שזה טוב"? מי אני שאוכל לומר אם זה טוב לי?!

אני מתקשה להבין מה פירוש 'הרבי עשה הכל?' אם ניקח את כל השיחות של הרבי על הגלות, כשהרבי בכה ודיבר נגד, ותקף, בכה והתחנן וכו' וכו', וכי הרבי עשה את זה? וכי הרבי רצה במצב הזה?

הרבי נוטל הכול על עצמו מתוך בחירה. אין בזה שום ספק.

תראה, אתה מערב כל הזמן עד עתה בשאלותיך שני עניינים, אתה מערב אותנו, הרגש של החסידים, יחד עם עצם ומהות העניין לכשעצמו; בעצם העניין – אנחנו כעת ברגעי השיא. אמנם אנחנו לא מרגישים את זה, אבל נרגיש את זה רגע אחרי ההתגלות.

אבל אנחנו כיום, מה יש לנו? יש לנו את הרבי! הרבי כבר התווה לנו את כל הדרך; נתן לנו כלים לדעת איך להסתכל על העולם. על פי זה אנו צריכים להביט ולהתבונן.

אתה מכיר תמונות מחשב תלת מימדיות שנראות במבט שטחי כקשקושים ושרבוט צבעים וקוים באופן בלתי מסודר, אבל אם מתבוננים בתוכו היטב בטכניקה מסויימת מגלים תמונה תלת מימדית מסודרת ומענינת. זה המצב כעת – יש הרבה 'קשקושים' אבל הרבי רוצה שנעמיק מבט, ניתן את ליבנו לתוכן הכי פנימי, ואז נגלה את מהות התקופה בה אנו חיים.

ובשנת תשל"ג או בשנת תשי"ט (לדוגמה) הרבי לא נתן לנו כלים להסתכל על העולם?

נכון, אבל אז הרבי לא דיבר על הדברים האלה בסגנון כפי שדיבר אח"כ. בתקופה שלפני ז"ך אדר הרבי הביא אותנו למצב מסויים בו אמר לנו: קינדערלרך, תקשיבו, הסתכלו כך ועשו ככה. הרבי נתן לנו צידה לדרך שבמהלכה נצטרך להתרגל למצבים שלא ידענו אותם עד כה.

לשם הבנת הדברים מוכרחים ללמוד בעיון רב את השיחות מתנש"א נ"ב בהם הרבי מלך המשיח מחדש קו הסתכלות חדש על כל הענינים.

להיות בן-אדם

בוא נצא מנקודת הסכמה מסוימת: ברור שמשהו קרה בז"ך אדר, אתה טוען שזה תוספת התקרבות לקראת הגאולה, ואני רוצה לדעת במה?

במצב הנוכחי הרבי נותן לנו את האפשרות לעבוד בכלים של עצמנו! הרבי התחיל עם זה כבר בכ"ח בניסן כשאמר "עשו ככל אשר ביכולתכם" (ועוד קודם לכן בפורים תשמ"ז בצורה פחות חדה ומפורשת). עד אז פעלנו בדיוק לפי מה שהרבי אמר ועשה באותו יום ובאותה שבת, כעת הרבי השאיר אותנו, בגלוי עכ"פ, לעבוד לפי הכוחות והכלים שנתן לנו, תוך בקשה ותביעה שנתחיל לשנות את כיוון המחשבה שלנו.

מה ההבדל בין כ"ו אדר א' תשנ"ב לכ"ח באדר א'? מה קרה מבחינתינו, איפה הוא הטוב שאתה מדבר עליו?

תראה, קשה לי להגיד לך; כשאני חושב על משמעות כל כ"ז אדר. כשאני הולך להתוועד ביום זה, אני מרגיש את כובד האחריות וכובד העניין. זה לא פשוט. זה יום שבו אני מרגיש ביתר שאת את האחריות לחנך את הבחורים; לתת להם בדיוק את מה שהם צריכים לקבל.

לא הבנתי את הנקודה הזאת של חינוך בהקשר של ז"ך אדר, אני רוצה להבין את זה טוב יותר.

אספר לך משהו. כשהמשפיע ר' מענדל פוטרפס היה באנגליה עד יום פטירתו, ד' בתמוז תשנ"ה, הייתי מתקשר אליו בערך כל שבוע (השווער שלי ר' שלוימק'ה מיידנצ'יק ע"ה חינך אותי להתקרב לר' מענדל. כשלמדתי בישיבה הייתי אמנם קרוב אליו; הוא היה עבורי משפיע, סבאל'ה, אבל עיקר הקשר הפנימי שלי איתו החל אחרי החתונה. בכל פעם שהייתי מגיע לכפר, השווער היה לוקח אותי אליו והיינו יושבים יחד).

מאז שנסע לאנגליה, הייתי מצלצל אליו לערך פעם בשבוע. הפעם אחרונה שדיברתי איתו היתה מספר ימים לפני פטירתו. באותה שיחה רציתי לשמח אותו וסיפרתי לו כי לפלוני, מושפע שלו, נולדה בת. כאיחול אמר: "זאל ער האבן רן איידים 'ר פיירניצע'" [= שיהיה לו חתן שיכור] ככה היה מאחל הרבה פעמים למי שנולדה בת, שיהיה לו חתן שיכור, כלומר: ר חסידישער.

(בוכה) ואז הוא אמר לי "עופר, ומה אתה רוצה שאני אברך אותך?" אהבתי אותו מאוד. וכשהוא אמר את זה, התרגשתי מאוד. אמרתי לו 'תברך אותי שאהיה בן-אדם'. ור' מענדל השיב: "אם תהיה בן-אדם, אתה תהיה בן-אדם!" כלומר: אין ברכות, אלא הכוונת דרך תובענית, אם תרצה להיות בן-אדם, תהיה. זאת בעצם ה"צוואה" שהשאיר לי באופן אישי "אם תהיה בן-אדם, תהיה בן-אדם".

זו גישה של חסיד: אנחנו צריכים כל הזמן, בכל דבר, לחפש מה נדרש מאתנו. כשיש מאורע כמו שהיה בז"ך אדר, אנחנו צריכים לחפש מהי הנקודה שאנחנו נתבעים עליה.

אין ספק, אבל מה הרבי רוצה שנפיק מהיום הזה?

הרבי מאותת לנו מכל מקום, מכל דבר, גם מתחת לעציץ. מכל נקודה אפשר ללמוד ולהפיק עניין.

יש את המושג "אורות דתוהו בכלים דתיקון". יש לזה הסברים רבים ואני מנסה להקנות את הרעיון לתמימים בישיבה (אני רוצה לבנות חיילים בריאים, אני רוצה לבנות חסידים בריאים). .הסברתי להם ככה: תראו, יש כאלה שמסבירים ש"אורות דתוהו בכלים דתיקון" זה להיות חסיד 'אש' אבל עם עניבה או עם נעלים איטלקיות מצוחצחות שעושה רושם מכובד ורציני בחוץ… וזה אכן אחד ההסברים העיקריים. אומנם, ניתן להסביר באופן נוסף:

להיות 'אורות דתהו בכלים דתיקון' זו מידה בנפש ובטבע. אין זה שהאדם יודע לדבר יפה ברמה שיכול לקחת 'אורות דתוהו' ולהכניסם ל'כלים דתיקון', אלא האדם עצמו, במהותו הפנימית, צריך להיות 'אורות דתוהו בכלים דתיקון', ואז כל מה שיאמר, תמיד יתקבל ויונח אצל השומע, כי זה נובע מעצמו ומטבעו, וכל ענין שהוא מתבטא בו משורטט בהתאם ל'אורות בכלים' שאצלו.

זאת אומרת שצריך לעשות איזה שהוא שינוי במהות הנפש?

בדיוק! וזו הנקודה שאנו צריכים לתבוע מעצמנו, כי זה מה שהרבי רוצה מאתנו בתקופה זו.

מה רע אם אדם בנפשו הוא משהו אחד, אבל נוהג או מדבר באופן של "אורות דתוהו בכלים דתיקון"?

זה כבר עניין של "עבודה" למי שעדיין לא עשה את השינוי הפנימי הנדרש.

זה לא מעט…

נכון, אבל צריך לעבוד. לכן אמרתי, צריך לקחת כל דבר כדבר תובעני. אנחנו חסידים וחונכנו על "עבודה" פנימית ברמה הכי עמוקה.

אז מה הרבי תובע מאתנו בעצם המאורע של ז"ך אדר?

להתחיל להתקשר ל'עצם', לרבי עצמו. לא לגילויים השונים (הגם שהם חשובים בפני עצמם), אלא אליו. ממילא, כדי להגיע לכך, נוצר מצב שנועד לחנך אותנו להתחיל לעבוד בעצמנו, כי כדי להתקשר ל'עצם' צריך להיות 'עצמי' באמצעות שינוי מהותי; זה הולך בקו אחד עם כל העניין החב"די.

היום הנוהג הוא להפוך הכול. ישבתי פעם והתוועדתי באיזה מקום. מישהו שם התחיל להיטפל אלי ונכנס לכל עניין גדול כקטן: "למה דגל, למה סמל, ולמה עם כיפה?" אמרתי לו: עזוב, אני מדבר איתך על רמה אחרת לגמרי. על עניין מהותי, על נקודה כללית. אבל הוא נתפס וממשיך עם הדברים הקטנים: "למה הם שרים והוא יגאלנו? ולמה רוקדים?" ישבנו לילה שלם כשאני מבקש ממנו לעזוב את צורות ההתבטאות השונות של העיקר, באומרי לו 'אתה נתפס לסעיפים, לך למקור. בואו נדבר על המהות, נדבר על הרבי, נשאל את עצמנו מה נתבע מאיתנו, מה אנחנו צריכים לעשות, איך אנחנו עושים את זה מתוך שמחה'.

לאחר מכן סיפר לי מישהו ששוחח עמו בתום ההתוועדות, והלה אמר לו כך: 'ישבתי עם ר' עופר כל הלילה ובסוף התקרבנו בדעותינו זה לזה. ר' עופר הגיע למסקנה שצריך יותר 'פנימיות' ואני הגעתי למסקנה שצריך יותר חיצוניות'… הוא למעשה לקח והפך הכל: דיברתי איתו שצריך להתרכז בפנימיות, והוא דיבר איתי כל הזמן על סממנים חיצוניים ובסוף פירש זאת כפנימיות.

מה זה להיות 'פנימי'? יש אנשים שחושבים ש'פנימי' הכוונה להיות 'תמים' עם מבע של סגפן, משהו קדוש כזה, לא צוחק, מונח בעצמו כל הזמן, לחיים אדמדמות, מבט חולמני כזה, ורצוי שירבה בשתיקה… לא בזאת מתבטאת 'פנימיות', אולי זה "בינוני אשר לא עבדו" (בתניא יש 'בינוני עובד אלוקים' ויש 'בינוני אשר לא עבדו'). אתה יודע מה זה "בינוני שלא עבדו" – זהו חלומה של כל אם יהודיה, ילד טוב, חסידי, אדום לחיים, צנום שרק רוצה ללמוד כל היום… כולם רוצים ילדים כאלה, גם אני רוצה, אבל לא זו הגדרה של "פנימי". פנימי זה מי שכן עובד.

זה כ"ז אדר לכל אורך הדרך הנוכחית בה אנו נמצאים – לתבוע מעצמנו לעבוד, ובאופן פנימי, כדי להתקרב אל ה'עצם'. הרבי בעצמו. יש כאלה שחיים עם העבר אבל אנחנו צריכים להתקדם הלאה, להסתכל קדימה, אל היעד שהרבי מתווה לנו בהשראת כל הגילויים מהעבר.

כשמדברים בענינים כאלה פנימיים צריך לומר לחיים!

"לחיים!" יחי המלך המשיח! שלרבי יהיה נחת מאיתנו ושאנחנו נזכה לעשות נחת לרבי.

התביעה מבחורים לא השתנתה ולא תשתנה!

דיברנו על שינויים. מזווית מבטך כמשפיע של בחורי ישיבה, יש שינוי בתביעה מבחורים שלמדו אצלך בשנת תשמ"ה-תשמ"ו, למשל, לבין הדרישה מבחורים כיום?

תראה, התביעה הבסיסית מבחורים (לפחות אצלנו בישיבה) לא השתנתה ולא תשתנה.

והיא?

שבחור יישם את רצונו של הרבי שליט"א. נקודה. הדרישה הזאת לא משתנה אף פעם.

הרצונות של הרבי השתנו?

הרבי מביע אותם בצורה אחרת במשך השנים. פעם לא היה דבר כזה 'מבצע תפילין'…

אתה יודע, כשהתחלתי לצאת למבצע תפילין בתשל"ז, היה לי מאוד קשה לצאת לרחוב ולהניח תפילין לאנשים. התביישתי מאוד. אחרי זה, בשנות המ"מים הראשונות, החל מבצע "ספר-תורה". אמרתי לעצמי: ריבונו-של-עולם, אני כבר מוכן לעמוד להניח תפילין לכולם, רק לא לבקש כסף מבני אדם בעבור מחיר של אות (כפי שהרבי הורה); מה אני נכנס כעת לעולם ה'שנור'? אבל כחסידים צייתנו, ויצאנו פעמיים בשבוע לכל המושבים בסביבה. אחרי כמה שנים התחיל פתאום מבצע ג', לשכנע יהודים להצביע למפלגה הזאת. שוב אמרתי: רבונו של עולם, אני מוכן לרשום את כל היהודים לספר תורה ולבקש כסף, רק לא לשכנע יהודים להצביע… ועשינו את זה כי זה הרצון של הרבי!

אחרי-זה התחיל מבצע משיח. גם זה לא היה קל לצאת לרחוב ולדבר עם יהודים על משהו בסדר גודל של משיח.

הרצונות של הרבי הגיעו לידי ביטוי במבצעים משתנים, כאשר הנקודה העיקרית לא משתנה – להביא לגילוי משיח לעשות לו ית' דירה בתחתונים שהבורא יתגלה וייראה בעולמו. כי רבי הוא 'עצם' ו'עצם' לא משתנה. כך גם התביעה מבחורים לא השתנתה במשך השנים – המהות, האש, התוכן, האנרגיה, המנוע שמניע את כל המבצעים, מתבטאים בנקודה אחת: ליישם את הרצון של הרבי!

שינוי נעשה בחינוך

הבחורים בישיבת חב"ד בצפת, שאתה משפיע שלהם ואתה מכוון אותם למלא את המוטל עליהם, ממלאים את הרצון של הרבי בכל הקשור למבצע משיח?

לכל לראש אני חושב, שזאת כוונתם. הם רוצים לעשות את זה, והם דורשים זאת מעצמם, וזוהי הנקודה.

ראה, מבצע משיח נעשה מתוך מרחב גדול יותר ממבצע תפילין, כמשל. במבצע תפילין ההגדרות הינן 'הנח תפילין', 'הפשל שרוולך השמאלי', 'כרוך את התפילין' וכדומה, ובזה מסתיים כביכול המבצע. אין לך נתינת מקום משלך (מלבד הטקט בפנייתך אל האנשים). מבצע משיח, לעומת זאת, אינו מוגדר בהגדרות טכניות. ההגדרה היא "אורות דתוהו בכלים דתיקון", אבל כאן נשאר עדיין מרחב גדול לפעילות, הכול בהתאם לאישיות ולאופי שלי. כדי לעשות זאת בצורה הנכונה, צריך יותר להתרכז במטרה, והרבי צריך למלא אצלי הרבה יותר שטח כדי שאזכה לכוון לרצון של הרבי. זה צריך להיות כל הזמן בחשיבה.

הגענו למצב הרבה יותר רגיש מאי-פעם, כיוון שהמסר העיקרי שעלינו להעביר לעולם, מכיל הרבה יותר משיח; הנושא של משיח הוא נושא מאוד רגיש.

למה 'רגיש'?

ראה, משיח הוא בעצם אנטי-תזה של העולם. העולם הוא גלותי, הוא חסר ולא מושלם. משיח זה בדיוק להפך: זה שלימות, זה גאולה, זה ה'טופ' שיכול להיות בבריאה. אצל אנשים שחיים כל חייהם בפרמטרים של גלות, השלימות של ימות המשיח נראית כהזויה; הרבה יותר מכך: זה אנטי-תזה של עצם המציאות שלנו. להחדיר מושגים כאלה בעידן הנוכחי, זקוקים להשקעת מאמצים רבים, כפי שהרבי מלך המשיח עצמו אומר "עס קומט אן שווער (בא בקושי) להחדיר . . הנה זה בא", אבל זו המשימה שהרבי רוצה שנבצע.

נושא המשיח מצד עצמיותו הוא לא הזוי. זה העולם האמיתי. אבל לעלות את הנושא הזה על הטבע הקיים, להלביש את זה על גבי זה, אחד על השני, כדי להגיע למצב בו נוכל לראות תמונה אחרת – לזה צריך שינוי, שינוי בעיניים, שינוי בהסתכלות הפנימית.

וכיצד עושים את זה?

בחינוך! שמעתי מהרב יוסף חיטריק סיפור: בעיירה אחת היו שני רבנים, מתנגד וחסיד, שניהם היו גאונים ולמדנים. הרב 'המתנגד' היה יהודי יפה תואר, זקנו מהודר וכו'. ואילו הרב החסיד היה בעל זקן מדובלל, רזה וחיוור. שניהם חיו בידידות רבה. פעם 'המתנגד' אמר בהלצה לחסיד: "תראה איך אתה נראה ואיך אני נראה, אני יודע שאתה גאון ואתה יודע ללמוד וכו', אבל למה אתה נראה כך ואני נראה אחרת?" ענה לו הרב החסיד: "הכל מתחיל בחינוך שלנו; שנינו היינו בחיידר, אתה למדת אצל מלמד 'מתנגד' ואני אצל מלמד חסיד. המלמד שלך הביט בך וראה ילד כישרוני, וחשב שתהיה גדול בתורה, לכן הוא טיפח אותך וליטף אותך כל הזמן, ממילא, מרוב ליטופים, גדלת מטופח. אבל המלמד שלי ראה אותי וחשב לעצמו, 'אוי זה ילד עם ראש טוב, ווי, הוא יגדל בעל גאווה', ואז העניק לי "מנה". לכן גדלתי קטן ומצומק כזה…

חינוך – הנו להעלות ילד על אפיק של עבודה עצמית. לא תמיד הפירות נראים בשטח ברגע הראשון, כי הצורך הוא לשנות תפיסת עולמות, אבל, אצלנו בישיבה בצפת, תפיסת החינוך בנויה על הדבר הזה, לשנות תפיסות עולם, לשנות צ'יפ בראש, לעשות סוויץ' כדי שהחשיבה תהיה שונה, מעמיקה יותר וממילא נכונה יותר. דרך שהתווה ראש הישיבה הרב יוסף יצחק וילישאנסקי מאז התייסדות הישיבה.

אתה רואה נער שיש לו מעלות וחסרונות, לא תמיד מה שאתה רואה כמעלות הם אכן מעלותיו, ולא תמיד מה שאתה רואה כחסרונות אלו חסרונותיו. יתכן שיש בחור 'יפה תואר' בהנהגותיו ובמידותיו וכן בלימודו, אבל בפועל לא חינכו אותו, לא שינו אותו, לא עשו בו שום דבר. לא עיצבו אותו. ז"א שמוצלחותו בקיום מעשי של הדברים אינה נובעת מהנקודה שממנה הם צריכים לנבוע!

בילדותי השתתפתי בחוג לקרמיקה ולימדו אותנו לעשות קערה, או כד. בסיום העבודה היה צריך ללטש את היצירה. היו תלמידים שלקחו ספוג ומים וליטפו את היצירה והיא הבריקה, היא נראתה טוב. אבל זה לא היה באמת. צריך ללטש, לשייף ולעשות שהכלי מצד עצמו יהיה מבריק ולא רק בחיצוניות.

זו העבודה שלנו עם תלמידים – שתלמיד ידע לזהות מעלות לצד חסרונות; הוא צריך להיות בעל מודעות עצמית. כדי ללמד אותו את זה, צריך לשבת ולתת לו דוגמאות ולהסביר לו איפה יכול להיות חיסרון (גם כשנראה שזה נוצץ). לפתח אצלו רגש ביקורת בריא, ביקורת חיובית וביקורת שלילית, ואז, אחרי הרבה זמן, אתה גם תראה משוב חיובי כאשר הוא יבוא אליך וידבר על זה.

בא אלי פעם תלמיד ואמר לי 'אני מאוד נימוסי, יש לי נימוסים אירופאים, אבל לפעמים קורה שאני שומע מישהו שמתבטא או עושה פעולה מסויימת ואני חש בתוכי חסרון אצלו, של חוסר חכמה או אפילו טפשות במעשיו או בדבוריו ואני מזלזל בו בתוכי וזה מציק לי. אני יודע שזה לא בסדר'.

ראשית, להגיע למצב שאפשר לומר מילים כאלה, צריך לעבור תהליך נפשי מסויים, כי יהיו כאלה במקומות מסויימים שיסתכלו ויגידו, נו וודאי, אתה בן לגזע מובחר, לגזע של "בינוני אשר לא עבדו", לגזע של מוצלחים, איזה שאלה בוודאי שאתה צריך לזהות זאת. וככה הוא יגדל ובסוף אפילו יהיה רב קהילה וכדומה… וכך יסתכל על האנשים שבחסותו וכשהוא יתייחס אליהם כך הוא כביכול "יחנון אותם ביחס" ה' ירחם!

הבחור הזה הבין כי כל עוד הוא מסתכל בעין שלילית על הזולת, זה בעצם חיסרון שלו. ואכן, עבדנו על העניין הזה, דיברנו ובדקנו, והעניין אכן השתנה בצורה פנימית. דוגמה כזאת מביאה לי אושר, וכאלה סיפורים יש רבים בישיבה.

מאחל לעצמי שהרבי יתפוס אצלי קצת מקום

מה נידרש מאתנו היום?

מאתנו נדרשת היום אחראיות מאוד כבדה – לנסות יותר ויותר לכוון לכוונה העליונה של הרבי.

'כוונה של הרבי' זה מושג מאוד כוללני, כל אחד טוען שהוא מכוון לכוונה של הרבי…

אומרים 'באופן המתקבל', וגם זו נקודה תובענית. אין פה פשרות "בשיטת הסלאמי". 'באופן המתקבל' זו דרישה תובענית; תעשה את זה 'מתקבל', אתה צריך לעבוד ולדאוג שכך אכן יהיה, הרבי נתן לך כוח שהענין יתקבל. ברגע שהרבי אמר 'באופן המתקבל' אז כל עוד שזה לא מתקבל ומונח אצל הציבור, לא מלאתי את מחוייבותי. אני צריך לעשות תרגילים עד שאגיע לזה.

זה בעצם פירוש האמירה של הרבי "אני את שלי עשיתי", אני נתתי ונותן בכל רגע הכל; וכעת אתם תשפטו, אתם תעבדו על פי ההבנה והשכל שלכם, אבל שבשכל שלכם יהיה אותי; שהשכל שלכם יהיה מובנה לפי רצוני, אם זה לא זה, אז זה לא חב"ד.

מה זה לא חב"ד?

שוב, הרבי זה חב"ד, אין חב"ד אחרת! יכול להיות קאפוסט, ליאדי, ניעז'ין, אבל דרך חב"ד יש רק אחת, וזו הדרך של הרבי. היה יהודי שעבר בדולרים וסיפר כי הוא צאצא של הורנסטייפלער והוא רוצה להדפיס את הספרים של הסבא שלו שהם על דרך חב"ד, וביקש את תמיכתו של הרבי בעניין. הרבי ענה לו 'מה אני צריך על דרך חב"ד כשיש לי את חב"ד עצמה?'

אנחנו צריכים לפעול לא 'על דרך חב"ד', אלא בדרך חב"ד שהיא הדרך של הרבי. ולכן הענין היום הרבה יותר תובעני. אנחנו צריכים שהרבי יתפוס בנו יותר מקום.

איך נתרגם את זה לרמה הכי מעשית, באופן שנוכל לומר שזה רצונו של הרבי?

דיברנו על חינוך, ואני משתדל להכניס לילדים שלי את ההנחה שלפני כל מעשה שהם עושים, ישאלו את עצמם האם לרבי יש נחת מזה? אני רוצה שהנקודה הזאת תהיה פרמטר בחישובים שלהם. אני דורש מהם שהרבי יהיה מדד לטיב הנהגתם!

אני יודע שזו לא דרישה אחוזת שלהבות קודש, אבל היא ברמה הכי כנה. הדברים האמיתיים מגיעים במנות קטנות (נרגש) אני מאחל לעצמי שהרבי יתפוס אצלי לפחות קצת מקום, קצת אבל באמת; ואם הוא אכן יתפוס, אז זה יהיה קצת אבל אפקטיבי. אני לא מלאך ולא שרף, אני לא מבורר ומזוכך, ורצוני שהרבי יתפוס אצלי מקום. השינוי המהותי נעשה בקטנות וזה השינוי הכי גדול!

(פורסם בבית משיח גליון 500. ראיין: מנחם זיגלבוים).