גיסי שליט"א • הקשר בין הרש"ג לרבי מה"מ

מאת שניאור זלמן לוין, מגזין בית משיח

תקופת בראשית

הרב שמריהו גוראריה, המכונה בפי כל בראשי תיבות, הרש"ג, נולד בראש חודש כסלו תרנ"ח בעיר קרמנצ'וג שברוסיה, לאביו הרב מנחם מענדל גוראריה, מגדולי חסידי של אדמו"ר הרש"ב, ולאמו מרת שיינדל מושקא לבית קושאנסקי; נצר למשפחת הגבירים גורארי' המיוחסת למהר"ל מפראג.

כשבגר והיה לנער, נשלח ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שהקים אדמו"ר הרש"ב בליובאוויטש.

אדמו"ר הרש"ב הוא אשר העניק את הסכמתו לשידוכו עם נכדתו הבכורה מרת חנה, אך השידוך יצא לפועל שלושה חודשים לאחר ההסתלקות, ביום י"ב בתמוז תר"פ.

בתקופה שלפני חתונתו, עסק בניהול סניף הישיבה ברוסטוב. השלטונות טענו שעבר על החוק, והוא נאסר לכמה שבועות. לאחר שתדלנות מרובה ולחץ, שוחרר לקראת חתונתו.

באותה התקופה, הפך האידיאל הקומוניסטי למציאות מרה. הרכוש הפרטי בכל רחבי המדינה הולאם, ומשפחות אמידות רבות הפכו לעניות. המצב הכללי ברוסיה התדרדר במהירות רבה, מה שהשליך גם על המצב בבית אדמו"ר הריי"צ.

בסיון תרפ"א השיא הרבי הריי"צ את בתו הבכורה עם הרש"ג. חרפת הרעב שממנה סבל גם בית הרבי, כתוצאה ישירה מהשבר האדיר שהתחולל סביב, באה לידי ביטוי בחתונה שנערכה בחצר הבית ברוסטוב. לחתונה עצמה הוזמנו קרואים בודדים מבני המשפחה בלבד. בין הנוכחים היה גם הרה"ח ר' זלמן גוראריה (שנהג תמיד להעיד בתחושת הודאה לה', כי זכה להיות נוכח אישית בכל אחת מחתונות שלוש בנותיו של הרבי הריי"צ) שסיפר לימים, כי התקרובת שהוגשה לבאי החתונה הסתכמה בעוגיות ומים שבהם נמהלה מעט סודה.

לאחר נישואיו התגורר הרש"ג ברוסטוב, והחל לשלוח את ידו בעסקים. בהיותו בן 24 הקים מפעל לייצור טבק ברוסטוב, אך המפעל לא החזיק מעמד ימים רבים.

מאז נישואיו, כמעט לאורך כל שנותיו, גר בסמוך לחמיו הרבי הריי"צ, כאשר בהנחייתו החל לעסוק בעסקנות ציבורית. לימים התמנה הרש"ג ליושב ראש ועד הפועל מרכז ישיבות 'תומכי תמימים'. את התפקיד הזה מילא הרש"ג במסירות במשך שנים רבות עד ליומו האחרון.

שותף להצלת אדמו"ר הריי"צ

באותו לילה איום של ט"ו בסיון תרפ"ז, נכנסו הקלגסים לביתו של אדמו"ר הריי"צ, ואסרוהו. בתום שלב החיפושים, לפני שהוצא הרבי למאסרו, ניצל הרש"ג רגע של הסחת דעת מצד אנשי היבסקציה כדי לקבל הוראות פעולה: "מה עלינו לעשות? הגידו לנו דעתכם מה לעשות ולפעול כעת".

הרבי לא היסס והשיב מיד: "בראש ובראשו­נה, להודיע ב'אוהל' אבי ברוסטוב, וב'אהלי' הקודש שבליובאוויטש, בניעז'ין ובהאַדיץ'. כמו כן, לבקש מאנ"ש לומר תהלים בבתי כנסיות בימים הראשונים".

ואכן, לאחר שהתאושש מעט מהשבר הגדול, יצא הרש"ג למוסקבה לפגוש את החסידים ובכירי העסקנים כדי לתאם עמם עמדות ולדון בדרכי פעולה ברורות יותר בשתדלנות הנדרשת למען חמיו הרבי, שכן עסקני יהדות מוסקבה הכירו טוב יותר את שרי הממשלה שיש בידם כוח והשפעה.

ביום ג' בתמוז שוחרר אדמו"ר הריי"צ לגלות בקסטרמה. רק מתי מעט נסעו עם הרבי לגלותו, ובהם הרבנית חיה מושקא וחתנו הרש"ג שהה לצדו בימי הגלות.

כאשר חזר הרש"ג מקסטרמה לקראת השבת שלאחר השחרור, ישב לאחר תפילת מנחה ב'זאל' וסיפר לאברכים מעט מאשר שמע מחמיו הרבי, על אודות מהלך חקירתו ופרשת המאסר. בין השאר סיפר, שכשנשאל הרבי לגילו, לא רצה לומר את הגיל לפי הכתוב בדרכון שלו, ואמר: "זו שלשלת זהב שנמשכת למעלה ממאה וחמישים שנה. בכל דור מיתוספת חוליה אחת – חוליה חשובה יותר או פשוטה יותר, אבל חוליה בשלשלת הזהב…"

לאחר השחרור בי"ב-י"ג תמוז, נאלץ הרבי הריי"צ לעזוב את רוסיה יחד עם בני משפחתו. היציאה הייתה בשלהי חודש תשרי תרפ"ח, אליו הצטרף כמובן גם חתנו הרש"ג, עד הגיעם לריגה שבלטביה.

שנה לאחר מכן, הצטרף הרש"ג למסע המיוחד של הרבי הריי"צ לארץ ישראל ובהמשכו גם בביקורו הנודע בארצות הברית, שם סייע בפגישות של הרבי עם אישים שונים.

לאורך כל השנים סייע הרש"ג לחמיו בשורה של פעולות למען יהודי רוסיה ולמען יהדות העולם כולו. הרבי שלחו למשימות שונות, חלקן דיפלומטיות שדרשו מיומנות יתרה. כך למשל, בתקופת מגוריו של הרבי בריגא, עסק שם בין היתר בארגון אפיית מצות ובמשלוחים שלהם לרוסיה, במימון הפעילות הרחבה והחזקתם הגשמית של רבנים ו'כלי קודש'.

קצרה היא היריעה כאן מלהכיל ולתאר את עסקנותו רבת-האנפין של הרש"ג שפעל נמרצות בשליחות חותנו למען יהודי רוסיה, ולמען יהדות תבל בכללה. הרש"ג, כאיש בר-דעת, הצליח לקשור קשרים אישיים רבים, התחבב על אישים רבי-השפעה, ופעל רבות למען הכלל.

כך למשל, בשנת תרצ"ד נסע הרש"ג לארץ הקודש כדי לסייע בהצלת קבוצה של חסידי חב"ד מבריה"מ לארץ ישראל, לפי תכנית של ארגון הג'וינט "להוציא ב' מאות משפחות ולהביאם לאה"ק ת"ו". על התכנית לנסיעה כותב הרבי הריי"צ בחודש אייר תרצ"ד במילים חמות: "והאחד המיוחד שיכול לעשות בזה הוא חתני הרש"ג שי' אשר גם בהדברים שאעסוק אני יודרש לו במדה ידועה למלאות שליחותי, וישנם דברים שהוא בעצמו צריך לעשות, והכל כרוך בהוצאות נסיעה לפאריז לונדון וגם לאה"ק ת"ו להתראות על אתר".

לאחר שעבר אדמו"ר הריי"צ להתגורר בוורשה שבפולין, מינה אותו הרבי ל'משיב' בחסידות בישיבת 'תומכי תמימים' בעיר.

נפשו הייתה לשלל

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהה עם משפחתו יחד עם הרבי הריי"צ תחת הפצצות הגרמנים. לאחר מסע לחצים, הצליחו החסידים למלט את הרבי ואת משפחתו מעמק הבכא, ובניסים גדולים הפליגו לדרכם בעזבם את אירופה העשֵנה, בדרכם לארצות הברית.

ביום ט' באדר ראשון ת"ש, דרכו רגליו של הרש"ג על אדמת ארצות הברית לצד חותנו.

חודשים אחדים חלפו עד אשר נרכש עבור הרבי הריי"צ בניין 770. משהושלם תהליך הקניה, עבר הרבי להתגורר בקומה השניה של הבניין, כאשר הקומה הראשונה הוקצתה למשרדי הארגונים והמוסדות שהקים, לצד בית הכנסת וישיבה, בעוד הקומה השלישית הוקצתה לרש"ג ומשפחתו, שם התגורר עד יומו האחרון.

מיד עם בואו של הרבי הריי"צ לארה"ב, הקים רשת ישיבות 'תומכי תמימים', כשהוא ממנה את חתנו למנהלה בפועל. כמו כן מונה ליושב ראש אגודת חסידי חב"ד העולמית.

בשנים תש"ו-תש"ז, הצליחו רבים מחסידי חב"ד ברוסיה לפרוץ את מסך הברזל ולצאת מהגיהנום הקומוניסטי. בחודשים הראשונים שוכנו במעברות ובמחנות פליטים זמניים. מצבם הגשמי היה קשה, והרבי שלח את חתנו, הרש"ג, לדרוש בשלום החסידים. לצד זאת שלחו הרבי לדאוג להקמת היישוב החב"די בארץ ישראל, כפר חב"ד.

על פי הוראתו של חמיו הרבי, היה הרש"ג חוזר מדי שבת מאמרי חסידות בעת סעודה שלישית. בזמנים אלו נודעה בקיאותו הרבה במאמרי חסידות.

ביטול בפני הרבי

פרק חדש בחייו נפתח לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הריי"צ בבוקרו של יום השבת י' שבט תש"י. ההלם היה גדול, ואנ"ש לא ידעו 'מה לעשות עם עצמם'.

המזכיר הרב יהודה לייב גרונר מספר, כי כשעתיים לאחר ההסתלקות בערך, קרא הרבי לגיסו הרש"ג, החזיק אותו תחת זרועו והחל לצעוד עמו בפרוזדור בקומה השניה. למרות שאיש לא היה לידם, הם לא דיברו, אלא שתקו וצעדו כך הלוך ושוב במשך כחצי שעה, כאשר בכל הזמן הזה הרבי אוחז בזרועו של גיסו.

לאחר ההסתלקות, החלו החסידים דנים בינם לבין עצמם את מי להכתיר לנשיא הדור השביעי ולמנהיג עדת חסידי חב"ד. היו שנטו באופן טבעי לבקש זאת מהחתן הבכור, הרש"ג, מה גם שלא רבים הכירו את הרמ"ש, בשל התרחקותו מכל סממני כבוד והנהגה. אולם בסופו של דבר, החליטו החסידים להכתיר את הרבי לנשיא.

באופן טבעי, בחירה זו לא הייתה קלה עבורו, אולם שככל שחלף הזמן, קיבל הרש"ג את מרותו וסמכותו של גיסו הרבי כ'רבי' וכמנהיג, וכופף את ראשו בפניו בביטול נפלא.

הרש"ג עצמו המשיך בתפקיד אותו הטיל עליו הרבי הריי"צ – מנהל ישיבות 'תומכי תמימים'. כבר בחודש כסלו תשי"ב, הביא הרש"ג ליחידות את נדבני הישיבה, והרבי הואיל להשמיע לפניהם שיחה בחדרו הקודש, וכן דיבר עמם בנושאים פרטיים.

בהתוועדות אחרון של פסח תשי"ג ניגש הרש"ג לרבי ואמר: "אצלי ברור שאתם תוליכו אותנו לקראת משיח! מוסר הנני לכם את כל הכוחות שיש לי בתור החתן המבוגר. אמרתי זאת באוהל, ואומר אני זאת כעת ברבים. רק בתנאי, שתתייחסו אלי כפי שחותננו התייחס אלי".

מאותה תקופה הרכין הרש"ג ראשו בהתלבטות גמורה ולא עשה כמעט צעד קטן או גדול בלי לשאול את חוות דעתו של הרבי, הן בענייני הכלל והן בענייני הפרט.

הרש"ג החל להשתתף בהתוועדויות של הרבי, שהושיבו לימינו, היחיד באותו שולחן. דומה שהמראה שלו  היושב בצד שולחן ההתוועדויות של הרבי, יכולה להעיד יותר מכל על הביטול שחש הרש"ג כלפי הרבי. למרות הקושי והמאמצים הגדולים שהיו כרוכים בכך – התקשר לרבי בתכלית. התקשרות זו באה לידי ביטוי בהשתתפותו הקבועה בכל ההתוועדויות של הרבי; הוא השתדל שלא להפסיד אפילו התוועדות אחת עד תקופתו האחרונה, בהשתדלו לקלוט כל רמז וכל הוראה, ולהשתדל לקיימה במסירות כמקושר וכחסיד אמיתי.

כעין זה החזיר לו הרבי, שתמיד הראה לו חיבה יתירה ושמר מכל משמר על כבודו ומעמדו – כחתנו של הרבי הריי"צ וכגיסו של הרבי עצמו.

אחד מרגעי השיא, בהם כיבדו הרבי, היה בעת ההקפות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה, כאשר בהקפה ראשונה ושביעית יצאו יחדיו להקפה.

כל מי שזכה להצטופף בין האלפים החוגגים את שמחת תורה בבית המדרש המרכזי של ליובאוויטש, לא ישכח לעולם את נקודת השיא של חוויות החג. ה'הקפות' בליובאוויטש ידועות בהתלהבותן מרקיעת-השחקים. שיאן היה בהקפה הראשונה והאחרונה שבה הלך הרבי בעצמו. המוני השמחים בשמחת תורה היו עדים לריקודו של הרבי כשספר תורה בידו האחת וידו השנייה על כתף גיסו הרש"ג, ואז לא היה גבול להתלהבות ולדבקות ששררה בבית המדרש הגדול. כל העיניים הופנו אז אל הבמה המוגבהת במרכז, עליה התקיים הריקוד הנאצל בהתפשטות הגשמיות. באותו מעמד נכחו כולם בעוצמת ההתקשרות של הרש"ג אל גיסו הרבי. במסירות נפש היה מתאמץ לעמוד בקצב הנלהב של הריקוד השמיימי. הוא היה מגייס את כל שארית כוחותיו הגופניים, ובלבד לעמוד במשימה. מאידך, הרבי היה חדל מן הריקוד כאשר הבחין שהרש"ג שוב אינו מסוגל להמשיך עוד, לאחר שמיצה את כל כוחו. מראה זה חזר ונשנה קרוב לארבעים שנה.

מקום קבוע היה לו לרש"ג בתפילות, לשמאלו של הרבי ולימינו של החזן, ב'מזרח' בית הכנסת. באופן קבוע, בכל פעם שיצא הרבי מהיכל התפילה, הניד לו בראשו לשלום באחלו לו "גוט שבת", "גוט יום טוב" וכדומה.

קצרה היריעה מלתאר את מסכת הקשרים הענפה, אך מעובדות וממכתבים הקשורים לנושא, ניתן ללמוד מהו ביטול והתקשרות של חסיד אל רבו.

היה זה בשנת תשכ"ו כאשר הרש"ג נסע לארה"ק על מנת לבקר את אמו. הוא תכנן לנצל את הביקור לסבב ביקורים בקהילות חב"ד, במוסדות השונים ברחבי הארץ וכן אצל רבנים ואישי ציבור. לשם כך ביקש ממנהל הישיבה בארץ ישראל, הרב אפרים וולף, שיסייע לו להכין את לוח-הזמנים הצפוף של הביקור: "בקשר לביקורים שאעשה בארץ", כתב לו, "ביום שני, בכפר חב"ד ובלוד. ביום שלישי, בתורת אמת, ובשיכון חב"ד, ואצל הרב ש.י. זווין שליט"א, ואם יהיה הכרח גם אצל הרה"ג אונטערמאן שליט"א".

אך הרבי בהוראה מיוחדת הורה לו לשמור על ביקור זה כענין פרטי בלבד, ולא לנצלו לביקור במוסדות וקהילות. הרש"ג לא הרהר, ויומיים לאחר מכן כתב שוב לרב אפרים וולף מכתב ביטול התכניות: "לפי ההוראות של כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א עלי להתעכב בארץ ישראל רק עד יום רביעי פרשת מטות-מסעי, הנסיעה שלי לא"י הוא ענין פרטי בלבד, ובזה הנני לבטל את מכתבי שכתבתי לו .. ולהדגיש אשר בעת שהותי בארץ ישראל לא אבקר בשום מקום .. וזה על פי הוראת כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א".

היחס המיוחד בין הרבי לרש"ג, ניכר גם ממכתביו של הרש"ג אל הרבי, מהם ניתן ללמוד רבות על התקשרותו והתבטלותו לרבי.

במכתב המופיע בשורות הבאות, מודה הרש"ג לרבי על החוויות המרוממות שחווה בחודש החגים במחיצתו: "כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א, כאשר הנני עומד עכשיו תחת הרושם של סדר הנהגתו הק' של כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א במשך החודש תשרי, והגם שלא איש דברים אנכי, אולם בכל זאת אני רוצה לגלות בכתב את רגשי לבבי ..

"ואני רוצה להתברך מאת כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א שאזכה להיות אתו עמו עוד רבות בשנים יחד עם משפחתי, וליהנות מזיו תורתו ועבודתו הק', ויעזור השי"ת שכ"ק גיסי אדמו"ר יוליכנו במהרה לקבל פני משיח צדקנו בב"א. גיסו".

בשמיני עצרת תשל"ח, לאחר אירוע הבריאותי שעבר הרבי, טלפן הרש"ג בעיצומו של החג לרופאים בכירים שהכיר, ושידל אותם להגיע בבהילות ל-770 כדי לסייע לרבי.

כחודש ימים לאחר מכן, כאשר הבריא הרבי ויצא לביתו בראש חודש כסלו, כתב לו הרש"ג: "היות ששמעתי אשר כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א יחזור היום בשעה טובה ומוצלחת לביתו, אשר ע"כ הנני לאחל לכקא"ש שהשי"ת יחזק את בריאותו, וישוב לאיתנו כמקדם, ושיוכל לנהג את מלכותו ברמה, ויוליך אותנו כולנו בתוך כלל אחב"י לקבל פני משיח צדקנו בב"א. גיסו".

יו"ר ועד הפועל של 'תומכי תמימים'

תפקידו העיקרי של הרש"ג היה 'תומכי תמימים'. במשך ארבעים השנים של הישיבה, דאג תמיד לפיתוחה החזקתה והרחבתה בכמות ובאיכות, מתוך נאמנות לרוחה המקורית מתקופת ליובאוויטש ושמירה קפדנית על צביונה המיוחד.

מעניינת היא שיחה פרטית שניהל עם הרבי בשבת פרשת שלח תשי"ד, כאשר הרש"ג ניגש לרבי וביקש את ברכתו הקדושה שה'דינר' שאמור היה להתקיים לטובת הישיבה – יתקיים בהצלחה. נראה שבאותה תקופה קשתה העבודה על הרש"ג, והוא מיאן להכניס תלמידים נוספים לישיבה, והרבי בירכו: "אם יתקבלו תלמידים – תוספת בתלמידים – תהיה גם התוספת השפעה בהצלחה".

הרש"ג מצדו ביקש: "רבי, העניקו ברכה ללא 'תנאים'", אך הרבי השיבו במשפט לא-רגיל: "הנני מוסר לכם מה שאמרו לי"…

במשך השנים נרתם בכל מאודו ונפשו למען ישיבות 'תומכי תמימים' ברחבי העולם. הוא לא הסתפק בניהול גרידא, ואף יצא למסעות נדודים ממושכות כדי לאסוף כספים מנדיבי עם.

בעבודתו כמנהל הישיבות ראה משימת קודש, כפי שהוא עצמו כתב פעם לרב שניאור זלמן גורביץ' ממונטריאול: "בלתי שום ספק וספק-ספיקא, אשר כל אלו הנמצאים בעולם העליון בגן-עדן משתעשעים מהתרחבות 'תומכי תמימים' בארצות-הברית, אשר בבואו מזמן לזמן, בביקור לכ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א – ישלח לו השי"ת רפו"ש ורפואה קרובה במהרה, וימלא כל משאלות לבבו לטובה ולברכה ממש לאריכות ימים טובים אמן – רואה בעיניו את התלמידים התמימים שי' העומדים צפופים בכל פינות בית-המדרש ועיניהם וכל אשר להם הוא להאזין לדברי כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א, ומקשיבים לכל הגה היוצא מפיו הקדוש, ומוכנים תמיד במסירות-נפש ממש להפיץ מעיינות התורה והחסידות חוצה בכל קצווי תבל".

אחד ממסעותיו בתקופה שלאחר קבלת הנשיאות, היה בשיקגו. מי שהתלווה אליו בשובו מניו יורק, היה הרש"ז העכט מהשלוחים בשיקגו. השניים היו אמורים להגיע לניו יורק ביום חמישי, אולם הרב העכט הופתע כשהרש"ג אמר לו כי ברור לו שלא יגיעו לפני שבת לניו יורק. הרב העכט המופתע שאל את הרש"ג מניין לו זאת? השיב הרש"ג בפשטות מוחלטת: "דיברתי היום עם כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א בטלפון, ובסיום השיחה איחל לי 'שבת שלום'. מכך הסקתי שלא נגיע לשבת…"

כך אכן היה: בהיותם בדרך פרצה סערה, ובעקבותיה נאלצו השניים להישאר בעיר עד לאחר השבת…

סיפור נוסף ממסעות התרמה אלו, המלמד על התקשרותו האמיתית והאיתנה של הרש"ג לרבי, סיפר החסיד ר' פינייע אלטהויז:

היה זה בשנת תש"כ, כאשר נסע עם הרש"ג לוונצואלה על מנת להתרים גביר מסוים עבור הישיבה. טרם נסיעתם, הזהירם הרבי מלשוחח עם הגביר בעניינים כספיים בטרם יקבל על עצמו הקפדה כלשהי בעניני תורה ומצוות.

הם אכן קיימו את ההוראה, ונפגשו עמו שוב ושוב, ובכל פעם ניסו לעוררו להוסיף בפרט כלשהו אפילו הכי קטן, אך הוא סירב לשמוע דבר. מאידך גיסא – הם לא יכלו לגלות את אוזנו שאינם יכולים לקבל תרומתו לפני שיקבל על עצמו מצווה. כיון שכך, נמנעו מלהתרימו עבור הישיבה והשניים חזרו לניו יורק בידיים ריקות ובמפח נפש, למרות הקושי הנפשי העצום הכרוך בכך.

התקשרותו של רש"ג השאירה את ר' פינייע בהתפעלות.

הרש"ג היה מתייעץ עם הרבי בכל עניין הנוגע לאחזקת הישיבות ולניהולן. ממכתבים ששיגר לרבי, ניתן לשים לב למידת מעורבותו של הרבי בכל פרט בניהול הישיבה עליה היה מופקד, וכן לסיוע ועזרה שקיבל הרש"ג בהתמודדות מול צרות וחובות.

כך למשל הוא כותב בערב ראש השנה תשל"ב: "..אני מבקש שכבוד קדושתו ישא אותי בתפילתו .. ושיתן לי השי"ת בשנה זו הצלחה רבה שאוכל לסלק כל החובות של הישיבות, ושאוכל לנהל את הישיבות מתוך מנוחה והרחבה, ושלא יהיה לי שום עגמת נפש…"

בערב ראש השנה תשל"ח, שוב הוא כותב לרבי ומבקש: ".. יתן לי השי"ת הצלחה מופלגה בהנהלת הישיבות בתוך מנוחה בהרחבה גמורה, ושאשלם כל החובות של הישיבה, ויתרבו תלמידים בישיבותינו, ושתהיה הצלחה בישיבה הן ברוחניות והן בגשמיות .. ושאהיה מאלה שאעזור לבצע את העבודה הק' בהרבצת תורה ויראת שמים המתנהלת על ידי כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א בהצלחה מופלגה לאריכות ימים ושנים טובות".

כאשר ביקר הרש"ג בארץ ישראל בשנת תשכ"ט, העניק ראיון נדיר לשבועון ׳פנים אל פנים׳ בכל הקשור ל׳תומכי־תמימים׳. במרכז הדברים השמיע את המשפטים הבאים המגלים הערצתו ואהבתו לגיסו הרבי:

"היקף פעליה של חב"ד, גדל והעמיק עוד יותר בתשע-עשרה השנים האחרונות, ימי נשיאותו והנהגתו של גיסי, הרבי. אלפי צעירים בעולם כולו השתלבו במארג הרעיוני-רוחני של חב"ד ולמדו לשאת בעוז ובגאון את ניצוץ מסירות הנפש העובר בחב"ד מדור לדור"!

באחת השנים עורר הרבי שמוסדות החינוך של חב"ד יעלו את שכרם של המחנכים. בעקבות ההוראה, כתב הרש"ג לרבי, שלפני זמן קצר הייתה ישיבת הנהלה של תות"ל המרכזית, בה הוחלט להעלות את שכר המחנכים, אולם כעת – לאור הוראתו החדשה של הרבי – החליט על העלאה נוספת (למרות שמדובר בעובדים רבים, וממילא מדובר בסכום גדול), ומביע את תקוותו שהדבר יהיה לנחת-רוחו של הרבי.

עם המלך במסיבו

אחת הזכויות הגדולות של הרש"ג, מבחינת החסידים, היתה ללא ספק העובדה שהוא זכה לשמש כ׳מתווך' בין הרבי והחסידים בעת סעודות החג שתהקיימו בשנות תש"י-תשל"א.

היה זה בדירת כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. קומץ של זקני החסידים בראשות הרש"ג זכו להשתתף בסעודות החג במחיצתו של הרבי. אחדים מהתמימים ואנ׳׳ש החליטו לנצל עת-רצון ושעת-כושר זו והיו מבקשים בעיקר ממנו שיציע לפני הרבי את שאלותיהם וספקותיהם בעניינים שונים בנגלה ובדא"ח, בהלכה ובמנהגי חב"ד, ואף במנהגי הרבי עצמו. הרבי היה משיב לו כיד ה׳ הטובה עליו.

הרש"ג עשה זאת בנאמנות, ובשנים האחרונות אף היה הרבי שואל את הרש"ג ישירות: "האם נתקבל אצלם התירוץ?", והיה מוסיף ומבהיר פרט זה או אחר.

מרובות הן השיחות ששוחח עם הרבי באותן סעודות (הלא הן מובאות בהרחבה בשני הכרכים של הספר "המלך במסיבו"), ואין כאן המקום להרחיב, אך אימרה אחת בכל זאת בחרנו להביא.

היה זה בסיום ליל הסדר הראשון תשכ"ט, כאשר הרש"ג אזר אומץ ואיחל לרבי "שכ"ק אדמו"ר שליט"א יוליכנו לקראת משיח צדקנו". הרבי שאלו: אה? והרש"ג חזר על דבריו אך עם 'תיקון' קל: "שכ"ק אדמו"ר שליט"א עם כ"ק מו"ח אדמו"ר יוליכונו לקראת משיח צדקנו". הרבי השיב 'אמן', ואז הרש"ג הוסיף וביקש "שתכניסו גם אותי ב'מעגל'". הרבי הגיב: "הרי אנו יושבים יחד ב'סדר' – ממילא נאכל יחד גם את 'קרבן פסח'"…

זכה שנשיא דורנו נתן לו מינוי בהנהלת הישיבה

בשנים האחרונות לחייו, התגורר בגפו, כאשר הרבי והרבנית דואגים למלא כל מחסורו ואף דואגים למיטב הרופאים שיסייעו לו בעת הצורך. מדי יום ביומו הייתה הרבנית מתקשרת לבית הרש"ג ומשוחחת אישית עם הבחור שהוצב שם כדי לסייע, מתשאלת אותו ומוודאת את שלומו של גיסה. באחת הפעמים הרבנית אף ציידה את הבחור במספר הטלפון הישיר של ביתה, שלא היה ידוע, בהביעה תקווה כי יהיה "בר דעת", כלשונה, ולא ימסרנו לאיש, על מנת שיעדכן אותה בכל התפתחות.

באחת הפעמים, כאשר הרש"ג היה מאושפז בבית הרפואה, סיים הרבי התוועדות שבתית. טרם קומו ממקום מושבו, עטף פרוסת עוגה בנייר, התרומם ולקח את הסידור עם העוגה למקום עמדו בתפילת מנחה. בעת קריאת התורה של מנחה, כשר' זלמן גוראריה ניגש לגלול את ספר התורה כמנהגו, בעוברו על פני הרבי, הניח הרבי ידו הקדושה על כתפו ואמר לו "מן הסתם אתה הולך הערב לגיס, קח את זה לגיס, תן לו את זה בבקשה".

לא בכדי, לאחר פטירתה של הרבנית חיה מושקא בכ"ב בשבט תשמ"ח, העניק הרש"ג ראיון נדיר ומיוחד לעיתון "אלגעמיינר זשורנאל", ובעיצומו של הראיון פרץ בבכי תמרורים ואמר: "אני מרגיש כמו יתום שאיבד את אמו".

את נאומו האחרון השמיע הרש"ג ביום שלישי ערב ח"י אלול תשמ"ח בחצר 770, בעת הנחת אבן הפינה לבית הכנסת החדש. הרבי השמיע שיחה ולאחר מכן כיבד את הרש"ג (וכן את מר דוד צ'ייס) שיאמר כמה מילים.

בבוקר יום השבת, ו' באדר ראשון תשמ"ט, נפטר הרש"ג לבית עולמו. עוד באותו יום, בעת ההתוועדות, הזכיר זאת הרבי באמרו "..ועל דרך זה (וכל אלו) שזכה שנשיא דורנו נתן לו מינוי בהנהלת הישיבה, ונתן כחות לקיים תפקידו, ורואים בפועל הפעולות ותוצאות מעבודתו באופן דמראה באצבעו ואומר זה – ממשה שבדורנו ניתנו כחות למנהל פועל של הישיבה, שפעולות שלו יומשכו גם עכשיו (כמה ששייך בנוגע לנשמה שנסתלקה מהגוף) ובפרט ביום שכל מעשיו ועבודתו שעבד כל ימי חייו עומדים בגלוי ו"פועל ישועות בקרב הארץ".

הלווייתו התקיימה למחרת, כאשר באופן נדיר הרבי מה"מ הלך בראש וליווה את הארון עד סתימת הגולל. זכה ונטמן לימין האוהל הקדוש, בסמיכות לחותנו אדמו"ר הריי"צ.

במהלך כל ימי ה"שלושים", התפלל הרבי בבית גיסו בקומה השלישית של 770. עובדה נדירה ביותר.

מיד לאחר ה"שבעה", הוקמה המצבה. היה זה ביום ראשון אחר הצהריים, סמוך לזמן שבו הרבי מגיע לאוהל, כיוון שהרבי הביע רצונו להיות נוכח בעת גילוי המצבה.

עם הגיעו, פנה הרבי אל מקום המצבה, ולמרות המעבר הצר שבין הקברים, נדחק והגיע עד סמוך מאוד למקום המצבה. בעת המעמד נאמרו כמה פרקי תהילים.

לאחר השבת, הורה הרבי להדפיס מהדורה חדשה של ספר התניא עוד לפני סיום ימי ה"שבעה".

לקראת יום היארצייט השלישי שלו, הזכירו הרבי בשיחת קדשו באמרו "יום זה הוא יום ההילולא של המנהל-פועל דישיבת תומכי-תמימים, כולל גם כל הסניפים שניתווספו לאחר מכן… ויש לקשר זה גם עם שמו "שמריהו", המורה על שמירת כל העניינים שנסתעפו מכל עבודתו אשר עבד במשך חיים חיותו בעלמא דין – גם יחד, אשר, בעיקרם ובסופם של חייו בעלמא דין הוא היה המנהל-פועל דתומכי-תמימים במשך כמה וכמה עשיריות בשנים בפשטות. ויש לו גם-כן את ה"זרעו בחיים" – אלה הם התלמידים דתומכי תמימים… והעיקר… תחיית-המתים תיכף ומיד, כיוון שצדיקים קמים בתחילה, ובשורות טובות, ובפרט שהם באים  עם חיל גדול – תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם…"