בצלאל ואהליאב משוחחים על נדבת לב בימינו

מאת: אהליאב אבוטבול, בית משיח

זה קרה לפני חודשיים ימים, שני מקרים זהים אירעו באותם ימים ממש, אך במרחק של 4185 ק”מ זה מזה.

כזכור לרבים מקוראינו, צו פינוי הוצא לבניין הפנימיה של ישיבת חב”ד בצפת. הצו היה אמור להוציא את כל התלמידים מבניין הפנימייה וחדר האוכל ולשולחם לכתובת בלתי–נודעת.

בדיוק באותם ימים ממש, גם בפונה שבהודו, קיבלו השלוחים צו פינוי מבניין בית חב”ד המהווה גם את ביתם הפרטי. שבע–עשרה שנים שירת הבניין נאמנה את משפחת השלוחים, הרה”ח ר’ בצלאל ורעייתו הגב’ רחל קופצ’יק וילדיהם, לצד רבבות מטיילים שביקרו במקום במשך השנים וראו בו בית חם.

בדיוק במקום הזה, שני האחראים על המוסדות הבינו כי התשובה לפינוי היא כסף. הרבה כסף, וכדי להשיג את הכסף, יש לגייס תרומות מנדבת לב הציבור.

באותם ימים פנה אלי הגה”ח הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי, ראש הישיבה, וביקש ממני להירתם להצלחת הקמפיין. על הקמפיין עצמו נכתב כבר בהרחבה מעל דפי גיליון זה (מספר 1104), ובו סיפורים מרגשים של אנשים שפתחו את כיסם, ונתנו נתינה של לב. מכל הלב.

כשאוחזים בפרשת תרומה, ועוסקים בנדבת לב של בני ישראל, השיחה המרתקת עם הרב קופצ’יק, עוסקת, איך לא, בנושא גיוס כספים עבור מוסדותיו של הרבי מה”מ, ובנדבות–לבם של המוני חסידי חב”ד שנתבעים ונותנים שוב ושוב, פעם לישיבה, פעם לשלוחים, לבתי חב”ד ולפעילויות השונות שנועדו לעורר ישראל לאביהם שבשמים ולזירוז הגאולה.

ר’ בצלאל, את הסיפור בישיבה בצפת, דומה שהקוראים כבר מכירים. תוכל לתאר מה הסיפור אצלכם, בפונה שבהודו?

“בדעת עליון – כנראה שנגמרו הבירורים שלנו בבניין הזה. בדעת תחתון – את הבית הזה שכרנו לפני 17 שנה עבור הפעילות שלנו, כאשר הקומה העליונה הוקצתה למגורי משפחתנו. כעת השוכר מבקש את הבית בחזרה ועלינו לפנותו כבר בימים הקרובים”.

קצת רקע: כשמשפחת קופצ’יק הגיעה לפונה שבהודו, הם הגיעו זוג הורים ושבעה ילדים (מתוך עשרה. שלושת הגדולים נותרו ללמוד בישיבות). עוד אחד נולד שם. עשרים שנים חלפו מאז, הרבה מים חלפו בנהר המולא הסמוך לעיר. הילדים כולם התחתנו ונותר רק הצעיר שבעוד חודש יחגוג בר מצווה, ואז גם הוא יסע הרחק מהבית, אל הישיבה.

בהתחלה שכן בית חב”ד, ועמו המשפחה, בגסט–האוז עלוב ושחור. מאז נדדו השלוחים ממקום למקום, עד ששכרו בית בשכונת קורגאון פארק היוקרתית. כאמור, היה זה לפני כשבע–עשרה שנים.

הקושי שעומד בפניהם כעת, הוא לא רק הצורך לעבור למבנה חדש, אלא מלאכת גיוס הכספים. זוהי מלאכה קשה וסיזיפית שכל שלוחי המלך מתמודדים עמה יום יום, כדי קיום.

איך זה מתנהל בדיוק?

“תראה, יש קורסים שמלמדים שלוחים איך לגייס כספים, אבל אתה מכיר אותי. אני לא אדם של קורסים. אצלי זו עבודת רגליים, וניסים”.

אתה יודע, ר’ בצלאל, כשאתה אומר “עבודת רגליים” ואתה אומר “ניסים” – אני נזכר באימרה של אדמו”ר הריי”צ שאמר פעם לפלוני שלקח על עצמו התחייבות למעלה מדרך הטבע: לקחת על עצמך התחייבות למעלה מיכולותיך – ולא יכולותיך כפי שאתה מכיר, אלא כפי שאני מכיר אותם – אזי ייפתחו לך צינורות חדשים משמים, והאיש אכן נהיה גביר גדול.

“אני רואה את זה במוחש”, אומר ר’ בצלאל, “כשאדם, או שליח, לוקח על עצמו התחייבויות, או אז יש שתי אפשרויות: עבודה לפי היכולת. ויש מקרים שהקב”ה מזמן לך עניין שצריך לבצע אותו גם אם אין לך אפשרות, ואז אתה קופץ למים העמוקים מבלי שתדע מראש איך תסתדר, ואז קורים ניסים”.

אתה אומר דברים של טעם. אבל אין כמו דוגמאות מהשטח. נשמח אם תשתף בסיפור או מקרה שאירע אצלכם, בפונה.

אספר לך סיפור דווקא מהתקופה הראשונה שלנו בשליחות. המקרה הבא אירע שבוע לפני פסח. נוצר מצב בו היינו צריכים לשלם שכירות לחצי שנה מראש, סכום גדול בהחלט, לצד ההוצאות הגדולות של חג הפסח: מצות, יין, ירקות, כלים וכו’ וכו’. איכשהו התארגנו מראש והכנו את התקציב הנדרש בסך 23,000 דולר.

ואז קיבלנו טלפון ממטייל בגואה, 12 שעות נסיעה מאתנו. הוא מספר שיש קבוצה של ישראלים שרוצים לעשות את ליל הסדר. הוא אמר שכבר יש להם הכל והם צריכים מאתנו רק מצות ויין.

לא היינו בטוחים שאמנם זה רק מצות ויין, ונסענו לשם, אני ורעייתי, לבדוק מקרוב מה נדרש. התברר שהם צריכים עוד הרבה דברים… לפי מה שהיה להם שם, אי אפשר היה לקיים פסח כהלכתו. כאן היו לנו שתי אפשרויות: או להביא להם מצות ויין כפי שביקשו ולעצום עיניים. או להיכנס לעובי הקורה ולדאוג להביא להם את כל צרכי החג.

הבעיה שהייתה, היא כפולה: ראשית תקציבית – לצורך כך נזקקנו לתוספת תקציב של 2000 דולר, סכום נכבד. מאין אגייס כעת, ערב פסח, עוד סכום כזה? בעיה נוספת – אחרי תקופה ארוכה של שהות בישיבות, הבנים הגיעו אלינו הביתה להודו, וכדי לערוך ליל הסדר בגואה, היה צריך לשלוח אותם לשם. אשתי לא ראתה את הילדים שנה שלמה, הם רק הגיעו ושוב להיפרד מהם לקראת ליל הסדר?! זה קרבן פסח לא קל…

תכל’ס, הוצאה לא–צפויה היא אתגר. מאיפה אתה מממן עוד ‘סדר’?

באותם ימים, לא הייתה תקשורת זמינה כמו היום, והלכתי למלון סמוך. אמרו לי שבאחד האולמות יש מחשב זמין עם חיבור לאינטרנט. כשנכנסתי לשם, חשכו אוזניי מהרעש והצלצולים. היו שם עשרות רבות של מהמרים שישבו והימרו.

כמובן שהתעלמתי מהכל, התיישבתי ליד המחשב ובדקתי אולי הגיעה בינתיים איזו הבטחה לתרומה שתסייע לנו בעת הזאת. פתאום ניגש אלי הודי מקומי ואומר לי “שלום”. נו, יש הרבה הודים שיודעים להגיד ‘שלום’. הוא הציג עצמו כיהודי וכדי להוכיח זאת, הוציא מתוך החולצה מדליון של מגן דוד. הוא דיבר ודיבר, וההודים מדברים הרבה, ובסוף שלף כרטיס ביקור וסיפר שיש לו משרדים במומביי, בגואה ובדובאי.

למחרת התקשרתי אליו והזמנתי אותו לליל הסדר. למרות שהייתה זו שעת צהריים, היה נשמע כאילו הוא קם רק כעת. הוא אמר שישמח להגיע, ובכך תמה השיחה. הבנתי שהוא לא רציני, שכן אפילו לא שאל היכן יתקיים ה’סדר’.

בליל בדיקת חמץ ליבי אמר לי להתקשר אליו ולתאם בכל זאת את בואו לליל הסדר. נתתי לו את הכתובת, והוא אכן הגיע קצת אחרי תחילת ה’סדר’. תאר לך את הסיטואציה שבה כל המטיילים הישראלים בלבוש של מטיילים יושבים סביב השולחנות, בעוד הוא נכנס בחליפה הדורה, עניבה וזר פרחים גדול בידו… הושבתי לידו דובר אנגלית שיתרגם לו את מהלך ה’סדר’.

מהמפגש עמו למדתי ששמו שמואל, ולאמו קוראים רבקה, והיא מקוצ’ין. הוא יהודי יליד המקום.

אחרי ה’סדר’ ניגש אלי, וסיפר לי שאמו לימדה אותו כמה מצוות, ובין השאר אמרה לו, שאם יהיה לו כסף, שיידע שעשרה אחוז מהכסף שייך לה’ ולא לו. “אני רוצה להיות שותף בחג”, אמר לי. חשבתי שיתן לי אלף או אלפיים רופי (כ–10–20 דולר). אמרתי לו שבחג איננו יכולים לגעת בכסף. הבחנתי שהוא הוציא מכיסו מעטפה עבה והוא הניח אותה במקום מסויים.

(צוחק) למען האמת, עברו עלי שלושה ימים במתח מסויים, שני ימי חג ושבת צמודה. הסתקרנתי לדעת כמה יש שם. במוצאי שבת פתחתי את המעטפה והיו בה אלפיים דולר ברופים הודיים – בדיוק הסכום שהיה חסר ל’סדר’ בגואה…

זו הייתה תחילת הקשר אתו, ומאז הוא מגיע כל שנה לליל הסדר. בנוסף לכך, גם פתח בפנינו דלתות וסייע לנו עם קשרים שהיו לו.

זו דוגמה למקרה שבו צריך לקפוץ למים, השלך על ה’ יהבך, והרבי כבר ידאג לשאר.

הרב קופצ’יק, זה סיפור אופטימי. אבל אני מבין שזה לא תמיד כך…

אתה רוצה לשמוע את האמת?

רק!

תראה, אנחנו שם כמעט עשרים שנה. היו לא מעט ימים שלא ידענו מאיפה נקנה מים. בהודו הרי אי אפשר לשתות מהברז וחייבים לקנות מים מינרליים. יושבים בארוחת ערב 30–40 חבר’ה ואין מים. היו לילות שהלכנו לישון בלי שידענו איך נקנה מחר מים…

במצב כזה, תלוי איך אתה מתנהל ומה אתה עושה עם כל מה שלמדת בחסידות על אמונה וביטחון. האם כל זה נשאר בתור דרשה יפה, או שאתה עובד על עצמך לעמוד בניסיון. עליך להפנים עוד יותר שלא באת לעולם הזה כדי לטייל, אלא הנך שליח שעושה את תפקידו, וכפי הפתגם הידוע שתפקידו של חסיד הוא לתת חלב, ותפקיד הבעל הבית שלו, הרבי, לדאוג לו לכל צרכיו. במצבי משבר שכאלה, הכל תלוי בך, באמונה שלך שהיא מהווה בעצם את הכלי לברכה.

היו רגעים שחשבת להרים ידיים, שהרגשת שאי אפשר להמשיך ככה?

(מהסס כמה שניות) לא. אבל אני זוכר פעם אחת כשכלו כל הקיצין, רעייתי כתבה לרבי שהמצב הכספי מאד דחוק, והתשובה ב’אגרות קודש’ הייתה מעניינת. הרבי ציטט את המילים “מאין יבוא עזרי”, והסביר שכאשר אדם מגיע לדרגת ‘אין’, אז יבוא עזרי…

הניסיון שעל שליח לעמוד בו

ר’ בצלאל קופצ’יק, תושב צפת במקור. לפני כעשרים שנה הוא היה הראשון שקפץ למים הזדונים, ופתח את בית חב”ד הראשון בהודו. היום רגילים קוראי העיתון לשמוע על השלוחים הרבים הפרושים בערים רבות ברחבי הודו, אולם באותם ימים היה מדובר במשימה על גבול הטירוף. לעזוב קהילה חמה, מוסדות חינוך מסודרים ולעבור עם משפחה ברוכת ילדים לחור חשוך, שבו אין חשמל מסודר, ואין מים באופן קבוע (וכשיש, אסור לשתות מהם), והכל ברמת חיים נחשלת.

לא אף זו, אלא זכה שילדיו לאחר נישואיהם התפזרו במדינות שונות, ומשמשים כשלוחי המלך, אף הם מתוך תנאים לא פשוטים.

השיחה עם ר’ בצלאל קופצ’יק, היא אפוא חוויה בעבורי.

אני רוצה לספר לך דבר–מה שלא פורסם, הקשור לקמפיין הגדול שערכנו לטובת ישיבת חב”ד בצפת. זה היה באחת האספות לפני שיצאנו לדרך בקמפיין. חשתי במתח מסוים באוויר, ולא ידענו אם אנחנו רציונליים או לא… בסיכום האסיפה אמרתי בכמעין ‘הצהרה’: “מעכשיו אנחנו לא ישנים עד שמגיעים אל היעד”.

הרב וילשאנסקי שנכח במקום, עצר אותי ואמר: “אם אתה לא ישן בגלל הקמפיין אפילו לילה אחד, תעזוב את הקמפיין כעת…” זה היה די מפתיע, ותליתי בו עיניים שואלות. אינני רגיל לשמוע ממנו כאלו ביטויים חריפים. אך הרב וילשאנסקי הסביר: צריכים תמיד לדעת וגם להרגיש שהקב”ה הוא זה שמנהל את הענינים ואנחנו רק עושים את ההשתדלות בדרכי הטבע.

זכורני – הוסיף הרב וילשנסקי – שבאחת השנים הייתי מוטרד מחובות כספיים ולא ישנתי בלילה. למחרת הרגשתי שחטאתי למטרה. הרי אם אנחנו חיים מתוך אמונה שאנחנו שלוחיו של הרבי, אז מה יש לדאוג?!

הרב קופצ’יק: אם אדבר בלב גלוי, במשך כעשרים שנות השליחות שלנו בהודו, עברנו הרבה מאד מצבים וקשיים. בפרספקטיבה לאחור אתה מגלה שבסוף הכל מסתדר. אלא מה? העבודה שלנו מתחילה מאותו רגע שבו אתה מגלה שאתה בבעיה ועד הרגע שאתה רואה את הפתרון. זה המרחב שנדרש ממך לעבוד מתוך אמונה וביטחון.

אבל זו לא החמצה? במקום לעסוק בהפצת תורה וחסידות ולהכין את פונה לגאולה, אתה צריך לעסוק בהישרדות ובשיעורי אמונה…

תראה, אם היינו כמו שצריך, אז בהחלט היינו זוכים להתעסק בעיקר.

אתה יודע, שמעתי שפעם נכנס שליח לרבי והתלונן על ‘הימים הטובים’ שבהם הגיע למקום שליחותו. באותה תקופה הוא חיפש יהודים והניח להם תפילין, לימד אותם תורה ורבים מהם התקרבו. עם הזמן נוצרה קהילה ב”ה, והיה צריך להקים בית כנסת, בית ספר וכו’, ולשם כך החל להשקיע את רוב זמנו בגיוס כספים ואין לו זמן לעשות ‘מבצעים’. כך התאונן באוזני הרבי. הרבי השיב לו: אם היה לך כסף, מי היה מטפל בגבירים?!

זה בהחלט נכון. כי גם גיוס כספים זה חלק מהשליחות שלך, תלוי בך, איך אתה בוחר להסתכל על זה…

העניין הוא, שבהודו הבעיה יותר גדולה מאשר אצל שלוחים במדינות אחרות. בהודו אין גבירים וכל הפעילות שלכם היא סביב מטיילים צעירים, שהיום הם פה ומחר שם…

אתה צודק. זה באמת חלק מהקושי שלנו. אם כי, יש גם יוצאים מהכלל, ואני רוצה לתת לך דוגמה מרגשת, רק במקום שאני אספר לך, אתן לך לקרוא את חלופת המיילים שהייתה בין אחת המטיילות שהייתה אצלנו לפני עשר שנים לבין אשתי. התכתובת הזאת התקיימה לפני כמה חודשים, ואני בטוח שהיא תוסיף לך לכתבה:

שלום הר’ בצלאל ומשפחתו היקרה,

הייתי אצלכם בפונה לפני 10 שנים בערך, עזרתם לי מאוד מאוד.

נחתתי בהודו מבולבלת מאוד, בלי יעד ברור, ואיכשהו עם חבורה לא–מי–יודע–מה של בחורים החלטתי להגיע לפונה. לא ממש עניין אותי אושו [עבודה זרה – א.א] וסדנאות מעין אלו, דווקא די עניין אותי להתקרב לה’, רק שלא ידעתי בדיוק איך. מצאתי את עצמי באיזה הוסטל עם החבורה ההזויה ההיא, ואתם הייתם לי מפלט חזרה לקצת קדושה.

למיטב זכרוני לא תרמתי לכם כמעט בכלל והייתי רוצה מאוד לתרום לכם היום, לקראת ראש השנה, ואולי באופן קבוע אם זה לא יהיה מסובך מידי.

אשמח אם תצרו איתי קשר כדי שאבין איך עושים את זה.

ישר כוח על עבודתכם הברוכה ועל מסירות הנפש!

אשתי הופתעה למדיי לקבל מייל שכזה אחרי 10 (!) שנים, והיא ענתה לה: “אולי תספרי לנו איך נזכרת… איך מצאת… ומה קורה איתך כיום… בכל מקרה, שנה טובה ומתוקה. תזכי למצוות!

כמה שעות לאחר מכן, השיבה במייל מרתק:

טוב. אז מאיפה להתחיל?

נולדתי למשפחה דתית, בשכל הבנתי תמיד שזה נכון, אבל היה לי חסר אמונה באהבה של ה’ אותי, אולי גם היה חסר דרך בעבודת ה’.. כל מיני..

הייתי רווקה בירושלים ונסעתי לבד להודו. לא יודעת מה בדיוק חשבתי לעצמי… אבל ה’ כנראה רצה לגלגל אותי ולהוריד אותי למטה כדי שאחפש אותו.

כמו שכתבתי הגעתי לפונה עם חבורת חובבי אושו ומיסטיקה. כאילו מכוח האינרציה, בלי יכולת להתנגד, מצאתי את עצמי בזוהמה הזו. אני זוכרת את עצמי משוטטת בפונה בלי מושג מה אני בדיוק רוצה.

והנה פתאום רואה את השלט של הבית חב”ד. אני זוכרת חזק את הרגע שראיתי את השלט. כמו אנחת רווחה. כמו אור באמצע החושך. הגעתי והייתי אצלכם במהלך שבת. ב”ה, בשבת עצמה סיפרתי מהמצב שלי לרוחל’ה [השליחה – א.א] והיא הציעה לי להישאר אצלכם. נשארתי אתכם וזה היה חסד גדול גדול, ועזר לי למצוא קצת את עצמי ואת הרצון האמיתי שלי להיות במקומות יותר נקיים.

מבחינתי, זה שהייתם שם, אפילו עוד לפני המפגש אתכם, היה כבר הצלה מסויימת, כמו נורת תזכורת למקום שהנשמה באמת שואפת אליו.

אחר כך המשכתי למקום נוסף ושם יותר התחברתי לשליח, שעד היום ב”ה הכי נוגע בי ומקרב אותי לה’.

חזרתי לארץ מאוד מוארת ומשם המשיך תהליך של התקרבות וחזרה, או יותר נכון מציאה של נתיב חדש באמונה שלי ובעבודת ה’ שלי.

ולמה נזכרתי בכם עכשיו?

כי עכשיו ב”ה אני נשואה, אם לשלושה ילדים קטנים, עם הצורך להיות בשביל כולם, לדאוג ולארגן כ”כ הרבה דברים, וגם לעבוד. כל זה שם אותי בהמון עומס; מרגישה שאני קצת מנותקת מעצמי. היום חשבתי לעצמי כמה זה כואב שאני כביכול כבר יודעת את הכיוון אבל ממשיכה להרגיש כל כך רחוקה.

ב”ה הצלחתי להתפלל, ואז פתאום עלתה לנגד עיניי דמותי האבודה שהיתה שם, שכל כך רצתה קדושה, אבל לא האמינה שאפשר.

המפגש אתכם בהודו אולי לא היה ארוך, לא יודעת אם בכלל אתם מצליחים להיזכר בי, אבל נתתם לי המון כוח ואמונה ובעיקר עזרתם לי להיזכר במה שהנשמה שלי תמיד ידעה וחיפשה.

אז כפי שאני זוכרת, לא תרמתי לכם אז כלל, והייתי רוצה מאוד לתרום לכם היום, ואולי באופן קבוע אם זה לא יהיה מסובך מידי.

כמובן ששלחנו לה את פרטי החשבון, ומאז היא חתמה הוראת קבע של 500 ₪ בחודש. אז אמנם אין כמעט הכנסות ותרומות ממטיילים, כפי שציינת, אבל פה ושם יש גם ניצוצות…

הרבי מדבר שכל אחד צריך להיות עשיר

מלאכת גיוס הכספים, למרות הניסים והמופתים, היא מלאכה שמתישה את הגוף והנפש. המשפט “בית חב”ד צועד על קופתו” הוא אקסיומה מוכחת, לא רק במובן הפיננסי של המילה. רובו של זמן השליחות מוקדש לפניות לנדיבים, להשגת תקציבים ומשאבים קבועים, וכמובן שימור מעגל הידידים, הרחבתו, והחזרת משובים בדמות קבלות, מכתבי תודה, תעודות הוקרה ועוד. עד כדי כך הוא המצב, שלעיתים צריך השליח להזכיר לעצמו, שעם כל הכבוד לכסף, הוא אינו אלא האמצעי להשגת המטרה – השליחות של הרבי מלך המשיח, להכין את עצמו ואת אנשי עירו לקבלת פני משיח צדקנו.

ר’ בצלאל, מה הקושי הכי גדול שלך בענין גיוס המשאבים?

אומר לך את האמת – אני בעל גאווה גדול; קשה לי לאסוף כסף. ולמרות עשרים שנות הפעילות וגיוס הכספים, עדיין לא חדר לי למודעות שגיוס כספים זה מבצע ככל המבצעים. כל פעם מחדש זה שבירה עבורי.

אבל מצד שני – אנחנו נמצאים כעת בפרשת תרומה, וב’דבר מלכות’ של השבוע, הרבי מדבר על כך שבגאולה הקרובה, כל אחד יהיה לו תשעים חמורים, ועשירות כפשוטה ולא רק עשירות ברוחניות. אז הנה, לפחות פעם בשנה, כשלומדים את השיחה הזאת, אתה אומר לעצמך שיש לנו שייכות לעניין העשירות…

להציל את הבית

כשר’ בצלאל מספר את סיפורו, אני מרגיש לפעמים שאני יודע למה הוא מתכוון. אני זוכר את היום הזה שבו הגיע צו הפינוי, והישיבה שהייתה גם בית שלי, כתלמיד, צריכה להתפנות ולמצוא לעצמה מקום חדש. לא פשוט למצוא את עצמך עומד מול שוקת שבורה מבחינה פיננסית. זו הסיבה שעזבתי באותם ימים את עניני הניהול השוטף של “בית משיח” בארץ הקודש, וכמו עוד מאות תלמידים אוהבים, התגייסתי להיחלץ לעזרתה של הישיבה בצפת, שהייתה צריכה לגייס סכומי עתק עבור הבניין.

כשמדברים על לפתוח את הלב, ובהתאמה גם את הכיס, אני נזכר בלא–מעט סיפורים שהיו בעת הקמפיין הגדול להצלת הבניין, אבל אפיזודה אחת עדיין עומדת מול עיניי.

זה היה במהלך החגיגות שהתקיימו ב’זאל’ הישיבה עם סיום הקמפיין. למרות השעה המאוחרת, נכחה שם קבוצה של ילדים שעלו לרקוד על השולחן.

כשירדו, שאלתי אותם למה הם שמחים כל כך? הילדים כולם החלו לפרט לי בזה אחר זה, כיצד כל קופת החיסכון שלהם הלכה לטובת הישיבה. 15 ש”ח, 10 ש”ח, אחד הילדים אפילו התגאה באוזניי: “אני התרמתי את אחותי הקטנה והיא תרמה עשרה שקלים”.

על פניו של ר’ בצלאל משתפכת קורת רוח: “הילד הראשון שתרם את כל כספו לקמפיין של הישיבה, היה נכדי בערל’ה מבוליביה. התרומה שלו הוסרטה ורצה במרחבי הרשת, מה שהניע ילדים נוספים לתרום”.

זה סוג של סגירת מעגל? אני מציין באוזני ר’ בצלאל.

ר’ בצלאל מחייך באירוניה: “הסיטואציה בה אנחנו נמצאים כעת בפונה, זו לא סיטואציה של מיליונים, וגם לא מאות אלפים. אבל כשאתה יודע שאתה צריך לגייס סכום כדי למלא ‘בור’ תקציבי, אז אתה מתכונן לזה. אבל כשה’תיק’ נופל עליך בבת אחת, אתה לא יודע מאיפה זה נחת עליך… וזה בדיוק המצב כעת. בעל הבית מגיע ואומר לנו שלפי החוזה בינינו, הוא מבקש בחזרה את הבית אחרי שבע–עשרה שנים…”

כדי להיכנס למבנה החדש, בני הזוג קופצ’יק צריכים לגייס כשלושים אלף דולר באופן מיידי, ועוד סכום דומה עבור תשלום דמי השכירות עצמה. בנוסף לכך, השלוחים בפונה עומדים לפני הוצאות פורים ופסח, בר מצווה קרובה ועוד

אם לא די באתגר הזה, בדיוק בימים אלה של הפינוי, הם היו חייבים לצאת מהודו לתקופה קצרה, על מנת שיוכלו לחדש את הויזה. כזה הוא החוק בהודו. זו הסיבה שתפסנו אותם בדיוק כעת בשהות בארץ הקודש, והכתבה הזאת, בהשגחה פרטית, יוצאת לפועל.

איך תמרנתם בין שני האירועים?

“זה מתח עצום. בעלת הבית הסכימה לבסוף להאריך לנו את החוזה עד שנשוב, אז נצטרך לעבור מבנה.

“כעת, ערב שבת קודש פרשת תרומה, עוד לפני דמי השכירות עצמם, אנחנו צריכים עזרה מהציבור כדי לפתוח את הדלת של הבית חב”ד – תרתי משמע – ולבנות בו בית לה’, בית לרבי מלך המשיח ובית שבו כל יהודי באשר הוא ירגיש בו בבית”, מסכם ר’ בצלאל, האיש שפרץ ראשון את הדרך לתת–היבשת הודו, וקרא שם בשם השם א–ל עולם.

ר’ בצלאל היקר! אני רוצה בהזדמנות זו לאחל לך הצלחה למעלה מדרך הטבע – שתצליח לא רק לשכור את הבניין, אלא לקנות אותו ובע”ה כשהרבי מלך המשיח או–טו–טו יגיע, תעלה יחד עמו לארץ הקודש.

אמן ואמן.

ליצירת קשר עם בית חב”ד בהודו: +91-86579-70770
לתרומה לבית חב"ד בפונה לחץ כאן