הרב וילשאנסקי מדבר על הכל • ראיון

מראיין: ישראל לפידות

כאשר מתיישבים מול הרב וילשאנסקי, האתגר הוא להישאר בעמדת המראיין הניטראלי. התחושה המזמינה והמכילה, חיוכו האבהי, דבריו הנאמרים מנהמת הלב, מקשים שלא להתרפק ולהיסחף למחוזות הנוסטלגיה וימי הזוהר מהשנים היפות בצפת… געגועים.

בדיוק בגלל שמדובר בראש הישיבה האהוב כל כך, ועל הישיבה שכולנו חשים שהיא ביתנו וקן גידולנו, החלו להתעורר בי חששות ו'מחשבות זרות' בנוגע לעתיד הישיבה שנמצאת בימים אלו במאבק קיומי של ממש.

אך מי שמכיר את הרב וילשאנסקי יודע עד כמה קשה לזהות אצלו ולו 'סדק' בביטחון הגמור וההחלטי שלו בה'. כך היה גם כאשר העלתי בפניו שאלות נוקבות על גורל הישיבה במידה ולא יצליחו ח"ו… לא היה קשה לזהות שהדברים קשים עליו, אך הרב וילשאנסקי נותר הרב וילשאנסקי. איתן, חזק, מאמין ובוטח שרק טוב ייצא מזה, "זה מוסד של הרבי. נזכה לצאת מן המיצר אל המרחב הגדול", אומר–קובע בנחרצות.

ישיבה בשליחות הרבי

למעלה מארבעים שנה, כן–ירבו ולאורך ימים ושנים טובות, הרב משמש כראש הישיבה. איך הוקמה ישיבת "תומכי תמימים" בעיר צפת?
ניתן לומר שהתשובה לשאלה זו טמונה במילה אחת: שליחות. הישיבה נוסדה והושתתה על שליחות שקיבלנו מהרבי.
בשנת תשל"ו זכיתי להיות בין השלוחים של הרבי לארץ הקודש. כידוע, בשנים תשל"ו, תשל"ז ותשל"ח נשלחו על–ידי הרבי שלוש קבוצות של שלוחים לארה"ק וזכיתי עם משפחתי להימנות בין השלוחים בקבוצה הראשונה.

הרב אריה ליב קפלן ע"ה, שליח הרבי לצפת ומנהל ומייסד מוסדות חב"ד בעיר, שהיה בין המייסדים של שכונת חב"ד בצפת עוד בשנת תשל"ג, העלה את הרעיון לפתוח ישיבה בפני המזכיר הרב חודקוב, והרבי אישר את ההצעה.

הרב אליהו אריה פרידמן ע"ה, התמנה כמנהל גשמי והחל מיד בגיוס המשאבים להקמת הישיבה החדשה, ולאחר מכן פנה הרב קפלן אליי ואל הרב שלמה זלמן לבקיבקר וביקש שנעמוד בראשות הישיבה. ואכן, בחודש אייר תשל"ז, קמה הישיבה עם 20 בחורים, שהגיעו מהישיבה בכפר חב"ד, ושני אנשי צוות צעירים…

הרבי: גם בעלי תשובה

במלאות שנה להקמת הישיבה, עלה הרעיון שהישיבה תשמש כישיבה לבעלי תשובה, בה יוכלו הם לעשות את הצעדים הראשונים בעולמה של תורה. כאשר שלחנו לרבי את ההצעה, הקיף הרבי את המילים 'ישיבה לבעלי תשובה' וכתב "גם".

בעקבות תשובה זו, פיתחנו בישיבה מודל, שהינו הראשון (ולדעתי היחידי בעולם), בו בעלי תשובה שאך מקרוב באו לומדים בכפיפה אחת עם תמימים חב"דיים מבטן ומלידה באותו 'זאל' לימודים, כאשר ניתנים כמובן שיעורי עזר והעשרה לאותם הזקוקים לכך, אך הלימוד הוא באותו בית מדרש ולעיתים אף באותה חברותא…

המעניין הוא שעם הזמן גילינו כי העובדה שבחורים מאנ"ש ובחורים בעלי תשובה לומדים יחד, לא רק שאינו פוגע חלילה, אדרבה, מפרה את שני הצדדים: ה'חילא יתיר' של הבעלי תשובה כמו גם הזלזול בהוויות העולם, תרמו לא פעם גם לבחורים מבתי אנ"ש…

בסייעתא דשמיא, את הפירות ניתן לראות במאות רבות של בעלי התשובה שעברו בישיבתנו וב"ה הפכו לחסידים בכל רמ"ח ושס"ה ובנו בתים חסידים לתפארת, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם לבין אלו שנולדו כאלו…

הרב הזכיר את הבוגרים בעלי התשובה. כמובן שלא ניתן לשכוח את הבוגר הראשון מן הסוג הזה – הרב רחמים אנטיאן ע"ה
רמי ע"ה היה אדם מיוחד במינו. הוא באמת מהווה דוגמא לימי ההתחלה של הישיבה.

בטרם חזרתו בתשובה, רמי היה כתב ספורט בעיתון ארצי. מסיבות שאין כאן מקום לפרטן, הוא נפגש עם הרב משה דיקשטיין, כיום שליח הרבי בבאר שבע ובאותם ימים פעיל בצא"ח תל אביב, והחל להתעניין ביהדות.

לאחר שהקשר ביניהם התהדק וצימאונו של הבחור הצעיר ליהדות גבר, שמע ר' משה – אשר הכיר את הישיבה מתקופה קצרה שבה כיהן כמדריך – שהתקבלה ההחלטה להכניס בעלי תשובה למסגרת הלימודים בישיבה, הביא אותו לישיבה שלנו בצפת, והוא אכן היה הבעל תשובה הראשון שלמד בישיבה.

כאשר הגיעו השניים לצפת, אמר לי ר' משה שהבחור שאותו הביא לישיבה, רציני ביותר ומעוניין להשקיע בלימודים, אך לשם כך הוא צריך חברותא טובה שתלמד איתו בכל יום. היות ובאותה תקופה לא סבלנו מעודף אנשי צוות (…) למדתי אני איתו. רמי אכן התקדם בצעדי ענק, הפך לחסיד חב"ד מן המניין ולאחר חתונתו אף נטל לידיו את הניהול הגשמי של הישיבה.

ראשיתך מצער

כיצד התנהלה הישיבה באותם ימים?
מטבע הדברים, ישיבה שיש בה רק שני אנשי צוות, אינה מתפקדת בצורה רגילה… באופן רשמי אני כיהנתי כר"מ ומשפיע והרב לבקיבקר כראש ישיבה וכמשגיח, אך חלוקת התפקידים הייתה פורמלית בלבד. שנינו עשינו את כל הדרוש – אם זה למסור שיעורים, לשמש כמשיבים בסדר, להתוועד, להשגיח, להדריך ולחנך.

כך בעצם קמה הישיבה, בעבודת כפיים משותפת וביגיעה של כל העוסקים במלאכה. הדבר שעליו הקפדנו יותר מכל, היה שהבחורים ירגישו בנוח בישיבה. שתמיד יחושו שהישיבה היא בית עבורם ושהרבנים הם בעיקר דמות אוהבת.

אט אט גדלה הישיבה ונוספו בה עוד אנשי צוות, כמו הרב משה מרדכי ארנשטיין, שהגיע כדי לשמש כמשפיע. ככל שהתווספו עוד תלמידים, כך גם גדל מספר אנשי הצוות. השתדלנו מאוד לתת תמיד את אותה אווירה משפחתית ותחושת קרבה, גם כשגדל מספר התלמידים.

בתחילה שכנה הפנימיה במלון כרמל שבעיר העתיקה ובמלונות נוספים, ולאחר שהתרחבנו ב"ה והגענו לממדים גדולים, איתרו הרב לייבל קפלן והרב רמי אנטיאן את מלון רקפת ורכשו אותו, ובו שוכן בנין הפנימיה עד היום.

גם היכלי הלימוד נדדו בין בתי המדרש השונים בעיר העתיקה, כמו 'ויז'ניץ טוניס', 'קרלין סטולין' ו'קוסוב', עד שהגענו למשכננו הנוכחי שגם הוא הולך ומתרחב עם הזמן עוד ועוד. ה'זאל' הזה כבר שימש כהיכל לימוד לפני למעלה ממאה שנה עבור ישיבתו של הרידב"ז, אשר חיבר את פירוש הרידב"ז על התלמוד הירושלמי.

תחושה משפחתית

עם השנים הישיבה גדלה, מספר הבחורים נסק כלפי מעלה, אנשי הצוות רבים והזאל והפנימיה גדלים – אך האווירה המשפחתית הייחודית המאפיינת את 'צפת' נותרת כמקדם. מהו סוד ההצלחה, שמצליח לשמר את אוירת הקסם המשפחתית הזו, גם בישיבה עם מאות בחורים וגם בקרב אלפי הבוגרים?

למען האמת, יש לחלק את התשובה לשני חלקים, ואסביר את כוונתי: בכל צוות הישיבה מושרשת מחשבה ותודעה זהה: כולנו בנים לאבא אחד, לרבי. כולנו אחים – כולנו בני איש אחד אנחנו. זה הבסיס וזו התשתית להכל. אנחנו חסידים ואנחנו שלוחים. ישיבה שהוקמה מתוך שליחות, תשאר כזו לאורך זמן. זהו החלק הראשון שיוצר את הפאזל הזה שנקרא 'ישיבת צפת'.

בחלק השני, יש את היחס של אנשי הצוות לעבודת החינוך: חז"ל אומרים "ושננתם לבניך – אלו התלמידים". המלמד את בן חברו תורה – כאילו ילדו, זוהי לא אמרת כנף או ביטוי נחמד. זו המציאות. היחס הזה של 'אבא' כלפי מחנך אינו סתם, אלא מושרש בהלכה ובלשון הפסוק. לא 'כאילו' הם בניך או בנים בשם המושאל, אלא בנים ממש.

זה מקור הרגש המשפחתי ממש שיש לבוגרים שלנו כלפי הישיבה. כאשר הר"מים, המשפיעים והמשגיחים מתייחסים לתלמידים כאל בנים ממש, כולל מחשבה עליהם גם מחוץ לשעות העובדה הפורמליות, הדבר מחלחל גם אל רגשות התלמידים אליהם בחזרה. כאשר אתה חש שמישהו חושב עליך ולמישהו אכפת ממך באמת, רגשי אהבה וחיבה ינבטו גם אצלך. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.

ההרגשה של צוות הישיבה היא שאנחנו לא סתם רבנים – מוסרי שיעורים בנגלה ובחסידות, אלא אנחנו על תקן של מחנכים בשליחותו של הרבי ומתוך כך נובע הרגש האבהי של הקרבה והאהבה למחונכים.

קשר עם התלמידים

הגישה של הרב והישיבה בצפת אכן דוגלת בשיטה המקרבת והאוהבת של התלמידים וכולם אכן מרגישים כמשפחה אחת. אך לא תמיד תלמידים בישיבה גדולה הם נחמדים וממושמעים… לא אחת הם אף אינם מתנהגים כראוי. מה אז?

שאלה מצוינת. בשיחה על פרשת וארא (לקוטי שיחות כרך כ"ו) הרבי מתעכב להקנות לנו את הגישה החינוכית הנכונה והראויה גם כאשר נתקלים בתלמיד שמקרה נקרה וזקוקים להעמידו במקום 'מיט א שטרענגן ווארט' [= עם מילים קשות. י"ל].

מהפסוק "ויבלע מטה אהרן את מטותם", הרבי לומד, שגם אם צריכים לפעול עם המחונך והמושפע בצורה כזאת שיתפתל, עד כדי כך שהישות השלילית שלו 'תיבלע' – הרבי מזהיר שיש לזכור למי מותר ובאיזה אופן מותר לעשות זאת:

א. פעולה זו צריכה להיעשות על–ידי "מטה אהרן" – בחיבתו הידועה של אהרן איש החסד לכל יהודי: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". רק אם יש בך אהבת ישראל מלאה ואיכפתיות אמיתית למחונך מותר לך להעמידו במקום.

ב. כשצריכים להעמיד מישהו על המקום ו'לבלוע' את מציאותו, המשפיע והמחנך צריכים להיות כמו מטה ולא כמו נחש – מבלי שיתערבו במחנך נטיות אישיות. המטה הוא בסך הכל מקל יבש, בלי עוקצנות וערש שיש בנחש. נקי וענייני.

ואיך יוצרים כזו תחושה אחידה בקרב כל רבני הישיבה?

כאן בדיוק אנחנו מגיעים לנקודה הראשונה אותה הזכרתי – תחושת השליחות. לאורך כל הדרך, גם בתקופה שהיינו 20 בחורים בתחילת הדרך וגם כעת, כשיש למעלה מ–400 בחורים בישיבה הגדולה, כ–150 בחורים בישיבה הקטנה ועוד כמה עשרות בסניף הישיבה בחיפה, הקפדנו תמיד שהכל יהיה מתוך אותה תחושה של שליחות.

אף אחד מהצוות לא מסתכל על העבודה בישיבה כמקור פרנסה או כאופן מחיה גרידא – כולם ללא יוצא מן הכלל מביטים על התעסקותם בענייני הישיבה כעל שליחות. כשחיים את הדבר כשליחות של הרבי, מתמסרים לעניין עד הסוף וחיים אותו תמיד. תחושה זו מחלחלת לכל אנשי הצוות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתייחסים לישיבה כאל בית – ובבית משקיעים ללא קשר לשעות עבודה או לזמנים כאלה ואחרים.

אפשר לראות את התוצאות גם בקשר ההדוק שבין צוות הישיבה לתלמידי הישיבה. קשר זה ממשיך גם אצל בוגרינו הרבים. לרובם הגדול יש קשר חזק ביותר עם אנשי הצוות של הישיבה – בצורת "עשה לך רב" שכל אחד לקח לעצמו. לכל בוגר, ולא משנה מה הייתה רמתו הלימודית בישיבה ומה מעשיו היום, יש פינה חמה לישיבה ולצוות. כל אחד מרגיש שיש מישהו בישיבה שיש לי קשר איתו ושאני יכול לשוחח איתו. בליבו של כל בוגר שמורה פינה חמה לישיבה.

כדי שנוכל להמשיך ולתת יחס אישי לכל בחור, הוספנו ואנו מוסיפים כל העת עוד ועוד אנשי צוות. כאשר פתחנו את הישיבה, היינו שני אנשי צוות על 20 בחורים. כיום היחס לא השתנה, ויש לנו כ–45 אנשי צוות על 400 בחורים…

אני מוכרח לציין בנקודה זו: הן הצוות הגשמי והן הצוות הרוחני, כולם משקיעים את כל כוחותיהם ומרצם בבניית הישיבה – וכל הקרדיט על האוירה בישיבה מגיע להם. אני רוצה כאן להביע את תודתי העמוקה להם על כך, למרות שאני יודע שאף אחד מהם לא מחכה לתודה זאת…

אתגרים גדולים

בעשור האחרון היינו עדים לגל שמועות וידיעות בנוגע לבנין הישיבה במלון 'רקפת' לשעבר, אך הישיבה נמנעה מלפרסם את המצב לאשורו – עד ממש לאחרונה – עת פורסם בכלי התקשורת אודות ה'צו פינוי' מהאגף להוצאה לפועל. מה הרב יכול לשתף אותנו?

לאורך כל השנים הישיבה מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים, כלכליים ומינהלתיים, ומאז ומקדם לא רצינו סתם להדאיג כשהדברים מנוהלים על–ידי עורכי דין ואנשי מקצוע מן השורה הראשונה, וכאן נעוץ ההסבר מדוע נמנענו מלפרסם בריש גלי את המצב הסבוך בו נתונה הישיבה.

לגופם של דברים:

כאשר הישיבה נכנסה למלון 'רקפת', בתחילה זה היה על בסיס שכירות שנתית. לאחר תקופה מסויימת, רכשה הישיבה את הבניין. כאשר נקלעו לקשיים כלכליים בתשלום המשכנתא, איתר הרב קפלן תורם שהסכים לממן את רכישת הבניין – אך בתנאי שהוא ירשם בטאבו על שם החברה שבבעלותו, וכך נעשה.

לימים, כאשר נקלע אותו תורם לתסבוכת כלכלית, תבעו נושיו את המבנה ומתוקף תביעתם מכרוהו ליזם שהיה מעוניין בקרקע זו. התפתח דין ודברים בינינו לבינם. מצידנו, טענו שהבנין נרכש על ידי הישיבה והרישום על שמו היה פורמלי בלבד תמורת תרומה מכובדת, ושיש לנו את החזקה בשימוש, והם מצידם טענו שאין זה מעניינם ושעל המבנה לעבור לרשותם.
המשפט התנהל קרוב לעשור ולעיתים הכף נטתה לטובתנו, אך בית המשפט נאלץ לפסוק – לא על פי כללי ההלכה – אלא על פי הרישום הפורמלי, ולכן אולצה הישיבה להגיע להסדר מול הרוכשים או לחילופין להתפנות.

הזדמנות מיוחדת

בתקופה האחרונה נראה היה שנטווה הסכם כלשהו, אך בימי החנוכה הופיע לפתע צו פינוי מיידי של בניין הפנימיה – דבר שגרר אחריו כמובן חרושת שמועות מצד הקהל ותכונה קדחתנית מצד הנהלת הישיבה. לאחר התערבות גורמים רבי כח והשפעה, הצלחנו לדחות את צו הפינוי ולייצר חלון הזדמנויות חד פעמי, בו נוכל לרכוש את בניין הפנימיה ולשים קץ לכל אותם ימים של חוסר וודאות וספק מנקר.

לשם כך פתחנו בסיוע קרן הידידים של הישיבה בראשות הרב שלמה קאליש שי' את קמפיין 24,000,000 ₪ – שהוא הסכום שדרוש לנו לרכוש את הבניין ואת השטחים מסביב, על מנת לגייס את הסכום הגדול ולגמור אחת ולתמיד את העניין שגוזל כל כך הרבה כוחות ומשאבים מכולנו כבר יותר מעשור.

מאז החלה הפרשייה להתגלגל, צוות הישיבה עושה לילות כימים ופועל ללא הרף בתחום. גם קיבלנו מאות פניות – ללא גוזמא – של בוגרים וידידים שביקשו להירתם בכל דרך למען הישיבה. כאן המקום להודות לכל אלה על ההתגייסות האדירה שאין לה אח ורע ושנותנת תקווה אמיתית שאכן נצליח להגיע אל היעד.

חשוב לציין כאן, שזאת האופציה היחידה הנראית לעין: אין עוד מקומות בצפת היכולים לשמש כמבנה לפנימיה, וכן אין עתודות קרקע שניתן לבנות עליהם בניין חדש. בדיוק בגלל סיבה זו אנו משקיעים את כל כוחות נפשינו כי מדובר כאן על הצלת הישיבה, פשוטו כמשמעו.

שטח להרחבה עתידית

ומה התוכניות בעתיד?

במידי לשפץ את בניין הישיבה עד בלי הכר, שיהיה מרווח, מטופח ומהודר כראוי לבניו של הרבי. ובעתיד, מכורח המציאות הישיבה זקוקה להתרחב והשטח של כשש דונם – שאנו רוכשים ביחד עם הבניין – מעניקים לישיבה את האופציה הממשית להתפתח ולהקים במקום מבנים נוספים, עד להכפלת מספר התלמידים – הן מצד הגידול הטבעי של משפחות אנ"ש והן מצד הביקוש ההולך וגובר לישיבה קטנה וגדולה.

מה יש לרב לומר לקהל הקוראים / הבוגרים?

כל אחד ואחד מאיתנו יודע מה זאת הישיבה. אין צורך להכביר במילים מהי הישיבה ומה אנו חשים כלפיה. לא מתוך רוח נבואה אני אומר זאת, אלא אני מצטט מדברים שמביעים בפנינו התלמידים. הישיבה לא שייכת לאדם פרטי, אלא שייכת לרבי בעצמו וכעת זה הזמן שנירתם למען המשך שגשוג ופיתוח הישיבה.

הישיבה זקוקה לכל אחד מאיתנו שנהיה כולנו שותפים לרכישת חלק בבניין הישיבה – שיועתק כולו בהתגלותו של הרבי מלך המשיח בסמיכות ל–770 ובית המקדש השלישי בירושלים עיה"ק, תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!