שיחה מטלטלת: "האסון לא שבר אותנו, להיפך!"

ראיין: נתן אברהם

לפני שבועיים ימים, אירע מאורע חריג ומיוחד בכפר ההודי הנידח 'האמפי'. שלוחים ומטיילים רבים נהרו למעמד רב רושם ומרגש של חנוכת מקווה טהרה מפואר שבנייתו הושלמה לאחר שנתיים וחצי של עבודה ועמל. בני הזוג הרב מרדכי (מוטי) והגב' ליבי גרומך, שלוחי הרבי מלך המשיח בהאמפי, לא חסכו מאמצים; הם עברו קשיים ומהמורות רבות עד שזכו לברך על המוגמר והעמידו על תילו מקווה מפואר ומהודר.

ראשיתו של מאמץ הבנייה החל לפני חמש שנים ויותר, אך הטריגר שהכניס רוח במפרשים היה האירוע הטראגי והמצער שהתרחש לפני שנתיים וחצי, כאשר בדמי ימיה נקטפה לפתע פתאום בתם – החיילת בצבאות ה' דבורה לאה גאולה ע"ה, כשהיא בת אחד–עשר חודשים. המקווה שזכה לשם – 'מקווה דבורה' נקרא בין היתר על שמה ולעילוי נשמתה.

"כבר במהלך ימי השבעה, תרנו אחר פרויקט מיוחד שישא את שמה, ועלה הרעיון להקים מקווה טהרה שכל–כך חיוני עבור קהל המטיילים שפוקד את המקום. המקווה הקרוב אלינו נמצא במומביי, במרחק של 15 שעות נסיעה". מספר הרב גרומך וחושף אותנו לקשיים הרבים שעמדו בדרכם. "אין ספור התמודדויות והשגחות פרטיות חווינו במהלך הבנייה. זה החל במציאת מקום מתאים, חפירה שנתקלה בסלע בלתי חדיר, צורך במים זורמים המהווים מצרך נדיר בכפר, כלי עבודה מיושנים, פועלים עצלים, ועד הצורך לנתק את הכפר כולו מחשמל"… תודו שזה מסקרן.

למרות הקשיים, השלוחים לא ויתרו על 'קוצו של יוד' הן בצד ההידורים ההלכתיים והן בצד הטכני והעיצוב. "המקווה נבנה עם פרודוקטים שהבאנו מכל העולם. ברכותיו של הרבי הם אשר סייעו לנו להתגבר על כול מונע ומעכב".
בשיחה מיוחדת שקיימנו השבוע עם הרב גרומך ורעייתו, שמענו תחילה על השבר הגדול שפקד את משפחתם לפני כשנתיים וחצי ועל הקשיים והמהמורות הרבות שחוו בדרך לבניית המקווה. סיפורם רווי הדמעות של השלוחים הצעירים, מהווה בהחלט דוגמה מודרנית לניצחון האור היהודי והחסידי על חשכת העולם, ניצחון האמונה הניצחת על כל מניע ומעכב.

האמפי – כפר פרימיטיבי גם במושגים הודיים

'האמפי' הינו אחד מאתרי התיירות הפופולאריים בהודו. יש הסוברים שכפר נידח זה הוא מהמקומות היפים בעולם. הכפר הקטן שוכן בצפונה של מדינת 'קרנטקה' הנמצאת במרכז תת היבשת. בהאמפי פזורים מרתפים של ארמונות קדמוניים, שרידים של מבנים ורחובות שלמים ששרדו, מבצרים וביתני מלוכה.

האזור כולו מוקף סלעים יפיפיים, המונחים זה על גבי זה באופן שקשה להסביר כיצד נוצרו. "למביט מהצד נראה כאילו יד אדם הייתה בדבר, אך קשה לדמיין יד אנושית שיכולה להזיז ולהניח זה על גבי זה סלעים בגודל שכזה", מציין הרב גרומך. הנופים מרהיבים בין היתר בשל רבגוניותם: נופים מדבריים לצד נהרות, שדות, עצים בסבכי ג'ונגל לצד סלעים והכל במקום אחד.

הכפר נחלק לשניים כשבאמצע זורם נהר המשמש את תושבי הכפר בייחוד למקלחות, כביסה וגם כעורק תחבורה בו משיטות סירות המעבירות אנשים מצד אחד לשני. "למרות כל זאת, האמפי הוא כפר פרימיטיבי גם במושגים הודיים", מסביר הרב גרומך. "בתשעים אחוז מהבתים אין ברז מים זורמים ומבני המגורים עשויים מפחונים. אנשים מתרחצים ומכבסים את בגדיהם בנהר. הציוויליזציה רחוקה מכאן מרחק שנות אור. גילויי קידמה כאלה ואחרים, נחסמים כאן על ידי השלטון המרכזי שחושש לאבד את האותנטיות של הכפר.

"בדיוק כעת הכיתי על ענף יבש בחצר בית חב"ד, ונפל עלי נחש שמיהר להיעלם בסבך. תחשוב עכשיו מה נדרש מאתנו בבואנו לבנות בכפר מקווה שיעמוד בסטנדרטים גבוהים".

בני הזוג גרומך הגיעו אל יעד שליחותם בחודש כסלו לפני שמונה שנים. את הודו הכיר ר' מוטי מהתקופה בה שהה בה במסגרת 'מרכז שליחות' לאחר שנת ה'קבוצה' וזה התנאי שהציב לשידוך.

"לאחר האסון הגדול שאירע לבני הזוג הולצברג ממומביי, התחזקה אצלי ההחלטה שהפעילות החב"דית בהודו חייבת לגדול ולצמוח. ידידים רבים הציעו לנו לחפש מקומות שליחות אחרים לשליחות, אך היינו נחושים להעצים את הפעילות בהודו. כששמענו שאת האמפי פוקדים מדי עונה אלפי מטיילים ואין בו בית חב"ד, החלטנו לקבוע כאן יתד".

כשהרב גרומך נזכר באותם ימי בראשית, הוא מחייך. "לא ידענו כלום על הכפר הזה. כל האינפורמציה שהייתה לנו, שאבנו מהמטיילים שפגשנו וכן בזכות מידע שהופיע באינטרנט. היה ברור לנו שמדובר בחור נידח, אבל הבנו זאת היטב רק כשהגענו לכאן. בפונה – מרחק של 12 שעות נסיעה – ערכנו את כל הקניות הנדרשות של כלים ושאר העזרים שיסייעו לנו בשליחות, וכך הגענו אל הכפר. מאז בעצם הכול היסטוריה. היו קשיים רבים אך למדנו להתמודד.

"כיום מתארחים אצלנו מדי שבת מאות מטיילים ובית חב"ד מהווה כתובת לכל עניין".

ניסיון קשה

כשאני שואל את הרב גרומך על האסון הגדול שפקד אותם לפני שנתיים וחצי, הוא שותק שתיקה ארוכה. ניכר שהזיכרונות ההם עדיין קשים לו.

"אני בדרך כלל לא מדבר על זה. הזיכרונות מאותם ימים מציפים את רגשותיי וזה קשה מאוד. אני יכול לומר דבר אחד בוודאות – כשאני מביט מדי יום על המקווה, אני יודע בברור שהכוחות לעמוד בכל הקשיים, באו בזכותה.

"בנוגע לשאלתך, זה החל בשבת שלאחר פורים. בתנו דבורה לאה גאולה התעוררה עם תסמינים של חום. לא דאגנו במיוחד, אלו דברים שמתרחשים הרבה עם ילדים. נתנו לה סירופים של משככי כאבים ואקמול להורדת חום גוף, והיינו בטוחים שזה ישפיע לטובה.

"התכשירים אכן סייעו לכמה שעות, אך בחלוף זמן החום שב ואף טיפס כלפי מעלה. כשראינו שזה לא עובד, הגיע התור של 'תרופות הסבתא' בתקווה שהם יעזרו, כמו שעזרו בעבר, אך לצערנו זה לא הועיל. ביום ראשון בבוקר הילדה קדחה מחום. המרפאות הפרטיות בכפר סגורות ביום זה, ולכן התייעצנו עם רופאי ילדים בארץ ישראל באמצעות ה'וואטסאפ'. צילמנו את פיה והרופאים היו תמימי דעים שהחום נובע בעקבות מחלת 'הפה והטלפיים'.

"למען האמת, היינו היסטריים, מה גם שבאותם ימים החלו לצמוח לה שיניים. עשינו אפוא חישוב שגם השיניים וגם 'הפה והטלפיים' מסבירים היטב את החום הגבוה. אולם כשהחום לא ירד גם למחרת, יום שני, הבנו שמוכרחים ללכת לרופא. בחוץ היה חם נורא, קרוב לארבעים וחמש מעלות, ויחד עם חום גופה, הבנו שהיא יכולה להתייבש. הרופא במרפאה הפרטית קיבל את הילדה וערך את כל הבדיקות שניתן היה לעשות, ופסק מה שפסק. מכיוון שהראתה סימנים של התייבשות, הוא חיבר אותה לאינפוזיה.

"אותה מרפאה היא מהמתקדמות באזור, אך גם זה בעירבון מוגבל, בהתאם למושגים הודיים; בלי מזגן, עם הפסקות חשמל, מכת יתושים טורדנית שבכדי להילחם בה הבאנו 'קילה' נגד חרקים. הרופא עצמו למד רפואה במערב ונראה היה שיודע מה עושה. כשהרופא ערך לה לאחר מכן בדיקה נוספת, הוא ראה שהיא אפאתית, וכל מדדי הבדיקות מצביעים על הידרדרות. בו במקום החליט לשלוח אותנו לבית רפואה גדול הנמצא בעיר סמוכה – 'הובלי'.

"כבר לא היינו שלווים. הבנו שלא מדובר בעוד שפעת עונתית שתחלוף. שוחחנו עם השליח בבומביי הרב ישראל קוזלובסקי שתיאם לנו פגישה עם רופא מומחה לרפואת ילדים בעירו. התוכנית הייתה, שלאחר שיראה את הילדה, אשתי תעלה לטיסת אל–על לארץ ישראל שהייתה אמורה לצאת ביום חמישי. בין כה וכה מדובר היה בסוף העונה וזרם המטיילים התמעט מאוד, ואני אשאר לבד לליל הסדר ומיד לאחר מכן אשוב לארץ ישראל. כדי לעלות על טיסה, היינו צריכים להגיע לעיר 'הובלי' ומשם לקחת טיסה לבומביי. אל שדה התעופה ב'הובלי' הגענו באיחור בגלל מחסומי משטרה שהוצבו בכל הדרכים בגלל הכנות לבחירות שנערכו באותה תקופה. כשהגענו לשדה התעופה, כבר לא נתנו לנו להיכנס לטרמינל. בעיניים כלות הבחנו במטוס ממריא לדרכו. זה היה רגע של 'שבר'. בכינו ממש. אך לא היה הרבה מה לעשות.

משדה התעופה יצאנו לבית הרפואה עליו המליץ הרופא במרפאה הפרטית הסמוכה ל'האמפי'. הרופא במקום ערך בדיקות מקיפות. כבר בתחילה היה ברור שהילדה סובלת מרמת חמצן נמוכה בדם, והיא חוברה לחמצן.

"בתי הגדולה, חיה מושקא, נשארה בכל הזמן הזה עם שני התמימים השלוחים ששהו איתנו בהאמפי. הייתה לנו תחושה שהילדה נמצאת בידיים טובות, והחלטנו שאני אחזור לבית חב"ד. אשתי נותרה בינתיים בבית הרפואה עם הילדה.

"בשלב מסויים חלה הידרדרות נוספת, חריפה יותר, במצב הילדה, ורעייתי הזעיקה אותי לחזור ל'הובלי'. במהלך הזמן הזה, הועברה הילדה באמבולנס פרטי לבית רפואה גדול יותר, אוניברסיטאי, שם הצוות הרפואי נאבק על חייה. בשלב הזה הוצאנו הודעות לכל מי שיכול להתפלל עבור בריאותה. בפועל כשהגעתי לבית הרפואה הבנתי שהרופאים כבר התייאשו. רופאים בכירים מארץ ישראל כמו פרופסור סורקין ופרופסור ברקוביץ איתו יצרנו קשר בעזרת ר' אלי וולף מ"אור אבנר", ליוו אותנו בייעוץ ודיברו עם הרופאים באותם רגעים קשים – אך נראה שהגורל נחרץ".

קולו של הרב גרומך נשנק שעה שהוא מתאר באוזנינו את אותם רגעים קודרים וקשים בהם קיווה לנס. "הקושי היה עצום, אך מרגש היה כשנוכחנו שחב"ד כולה עמדה וסייעה לנו. קיבלנו טלפונים משלוחים בתאילנד ומהונג קונג. הרב קוזלובסקי מבומבאיי, הרב אלירן רוסו, הרב קופצי'ק מפונה, גיסי הרב סודרי, כל אחד סייע בדרכו. הרגשנו שכולנו עבדי אותו אדון".

הכאב הוא כל–כך עצום. איך מצליחים להתרומם מטרגדיה כזו, ועוד לשוב למקום השליחות ולהמשיכה ביתר שאת?

"למרות הכל, לרגע לא היה לנו מחשבה לעזוב את השליחות. ניתן כמובן לחשוב מחשבות נאיביות שאם הרופא במרפאה הפרטית היה מאבחן את הבעיה כבר ביום ראשון, אז היא הייתה מקבלת את הטיפול המתאים ויכולה הייתה לחיות. זו מחשבת היצר. אנחנו יודעים שלרופא הגוי אין בחירה חופשית, ויד ה' היא אשר גזרה את הגזרה הקשה הזו.

"ברור לנו שהשטן עושה מאמצים כבירים כדי לפגוע בהפצת המעיינות בהודו. יש כאן התקרבות עצומה של יהודים לדרך התורה, ולצד שכנגד הקדושה זה חורה מאוד והוא נוקט בכל צעד כדי שהמטרה של הרבי חלילה לא תתגשם. אנחנו פועלים בכוחו של הרבי".

מוסיפים טהרה כנגד כל הסיכויים

כבר בתוך ימי ה'שבעה' ההחלטה הטובה של משפחת גרומך הייתה להוסיף באור. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבנות מקווה טהרה בהאמפי הרחוקה.

"למעשה, בניית המקווה החלה עוד לפני חמש שנים ויותר. המקווה הכי קרוב לכאן, נמצא חמש עשרה שעות נסיעה. מטיילים שומרי מסורת היו מסתפקים בטבילה בנהר שיש בו כמה בעיות הלכתיות, והוא בדיעבד. בהתחלה חשבנו להסתפק במקווה רגיל, אך לאחר פטירת בתנו, החלטנו לבנות את המקווה הכי מפואר לזכרה.

"ביום שישי הגענו ארצה למסע ההלוויה. לקראת חודש אלול וחגי תשרי, טסתי להודו לבדי מוקדם מהרגיל כדי להתחיל להניע את פרויקט המקווה. קודם הטיסה ישבתי עם הרב בועז לרנר שפתח בפניי את כל הלכות ומנהגי המקוואות. התחלתי להבין יותר את מורכבות הנושא, מה עוד בכפר נידח כמו שלנו, אך הייתי נחוש".

תוכל לשתף את הקוראים, מה המשמעות של לבנות מקווה בהודו?

"במדינה מסודרת, אם הצלחת לאסוף את מלוא הכסף, אזי עליך להביא מהנדס וקבלן, להגיש להם את תוכנית הבנייה, ולעקוב מדי פרק זמן שהעבודה מתבצעת לשביעות רצונך. לא כך בהודו. אצלנו אני הוא הקבלן, אני הוא המהנדס ואני האדריכל. התוכנית נמצאת אצלי, ובכל שלב אני מזמין פועל המתמחה באחד מתחומי הבנייה, או המים והחשמל. עלי היה לתור אחר אנשי מקצוע מתאימים, ואם בזה לא די, הרי שעלי גם לרכוש עבורם את החומרים, וכמובן לעקוב מדי יום שהתוכנית מתבצעת.

"הקושי החל כבר בראשית הדרך, לאחר שמצאנו מקום מתאים. כשניגשנו למלאכת חפירת הבור, מצאתי פועלים מתאימים, אך בכל פעם נתקלו החופרים בסלע קשה ובלתי חדיר. כך זזנו ממקום למקום עד שהצלחנו לחפור בור יחסית עמוק, אך גם בזה לא היה די והוחלט לבנות חלק מהבור כלפי חוץ. צריך להבין שכל האזור הזה מלא סלעים, והמים הרבים של שדות האורז חודרים אל האבנים ומקשים את פיצוחם. כדי לנסות לחצוב בסלע, הזמנו טרקטור מיוחד עם פטיש אוויר שהצליח לסדוק רק במעט את הסלע. אגב, כדי שטרקטור יגיע אלינו, קיבלנו אישור להוריד את החשמל מכל הכפר"…

נשמע ממש מפרך…

"זו הייתה רק ההתחלה. הקושי העיקרי היה בשפה. אני אומר משהו אחד, אבל הפועלים מבינים דבר אחר, או שהם רצו להבין דבר אחר. כך למשל, כשהגענו למלאכת הריצוף, ישנו הידור שהחלק התחתון של הקרמיקה לא יהיה עם בית קיבול. מכיוון שכל קרמיקה יש לה בית קיבול כדי שיקל על הדבקתה, יצאנו למסע חיפוש בדרום הודו עד שמצאנו מה שרצינו.

כשהרצף נקרא לעבודה, הוא התעניין מדוע התעכבנו כל–כך עם הריצוף, והסברתי לו. הוא הכין את החומרים ובינתיים הייתי חייב ללכת לבית חב"ד. בשל עניין אחר שהייתי צריך לדאוג לו במקווה, הגעתי למקום והנה אני רואה שהרצף הדביק את כל הקרמיקות הפוך, עם הפנים שלהם כלפי מטה. משום מה הוא הבין ממני שזה מה שעליו לעשות… בחסדי ה' הגעתי לפני שהדבק התייבש, וניתן היה להסיר ולרצף מחדש.

"בשלב מסויים לאחר בניית הבור, היה צריך לעשות בדיקה שאין נזילה. סגרנו את הבור עם ניילון חזק ומלאנו את הבור במים, ואז תקעתי מסמר בגובה מסוים ומדדתי מדי יום כמה מים התאדו. אני מגיע ביום הראשון, והמים לא ירדו, וכך גם ביום השני. שמחתי מאוד. אך הנה ביום השלישי אני מגיע ורואה שירדו יותר משלושה סנטימטר מהמים. נדהמתי ובו ברגע נפלתי ברוחי.

"בהשגחה פרטית הבחנתי פתאום בפועלים שעבדו במקום לוקחים ספלי מים מהמקווה ושוטפים בהם את ידיהם. הסתבר שלמרות שהזהרתי אותם שלא לעשות זאת, הם החלו להשתמש במים הללו, וזו הסיבה שהייתה ירידת מים. בלבי שמחתי שזו הסיבה ומזלי שראיתי זאת בעיני, אחרת היינו צריכים לעמול שוב על איטום הבור בחינם.

"אולם הקושי הכי גדול בבניית המקווה היה בנוגע למים זורמים. בתשעים אחוז מבתי הכפר אין שירותים ולא ברז מים. התושבים מתפנים בנהר ואף מתקלחים בו. גם את מי השתיה מקבלים התושבים במשך שעה בבוקר, והם ממלאים לעצמם בקבוקים. למקווה, כידוע, צריכים מים זורמים. מה עושים? חוצבים באר. מהיכן אדע איפה לחצוב? הזמנו משאית מיוחדת של חציבה. מסתבר שבהודו ישנה שיטה פרימיטיבית, אך שהוכיחה את עצמה, כיצד לדעת היכן נמצאים מים בעומק האדמה. הודי מקומי מומחה למציאת בארות מים, צועד עם קוקוס בידו, וכשהוא נעצר עם הקוקוס, יודעים שיש מתחתיו מקור של מים חיים.

"זה לא היה פשוט, ושאלתי רבנים האם מדובר בעבודה זרה. התברר שמדובר באדם עם סוג דם בעל רגישות גבוהה למים.

"לאחר שההודי סימן עבורנו מקום, המשאית החלה לקדוח וכעבור כמה שעות מצאנו באר מים חיים. שמחנו מאוד. מאוחר יותר הבנו שרבים מבני הכפר חולמים על בארות מים בחצרותיהם, אך במרבית המקרים, גם כאשר מוצאים מים, יש שם כמות דלה מאוד.

"כעת נותר לנו לסדר את החשמל. על החשמלאים ההודים לא ממש סמכנו. כל ישראלי שנכנס לבית חב"ד, נשאל אם הוא מבין בחשמל, אך תמיד קיבלנו תשובה שלילית. כשכבר עמדנו להתייאש, הגיע להאמפי ישראלי בשם אוריה ארליך שהגיע לטיול בן שבועיים בהודו, ומתוכם שבוע בהאמפי. כששמע שאנו מחפשים חשמלאי, התייצב לעזרה. הסתבר שהלה מנהל מערכות חשמל בבתי רפואה. הוא התנדב לבצע את כל עבודת החשמל במקווה. במשך שלושה ימים חצב בקירות, חיבר, העביר, עד שהכול היה כשורה.

"ההשגחה פרטית הכי גדולה מבחינתנו הייתה, כאשר נזקקנו למים זורמים. בהאמפי לא יורד גשם בחורף, אלא בחודשי הקיץ בלבד. והנה הגיע הקיץ, ולא ירדה אף טיפת גשם. החקלאים כבר היו מיואשים ועצובים; כל המדינה דיברה על–כך, אך ביום שהמקווה היה מוכן, החל לרדת גשם זלעפות שנמשך על פני שלושה ימים. ההודי שעובד איתנו בבית חב"ד וחזה בעצמו בנס הזה, סיפר לכל חבריו – 'אתם יודעים למה ירד גשם? זה בזכות המקווה'…

"לא היה פרט בבניין המקווה שלא שאב מאתנו כוחות ותעצומות נפש. כך במציאת זגג טוב לחלונות, נגר שיעצב דלת עם ידית כפי שאנו מכירים מהארץ. ההודים גם אינם ממהרים לאף מקום; הם עובדים שעה ונחים שעה, ובאמצע העבודה יוצאים לחופשה של שבוע. העבודות נמשכו עוד ועוד עד שהגענו לשמחתנו לקו הסיום. רבים כבר זכו לטבול במקווה, וכולם מלאי התפעלות. בחוץ נמצאים בתי השכנים נוטים ליפול, ללא כביש וללא מים זורמים, פרות יושבות בכל פינה בתוך רפש ולכלוך, הרי שבפנים ישנו מקווה מעוצב בקפידה".

מקווה בינלאומי

לפני כשלושה שבועות חגגתם את חנוכת המקווה. מה התחושות שלך בימים אלו לאחר השלמת הבנייה?

"סוג של שלימות. כל כך הרבה זמן רצינו להגיע למאורע הזה. ההשקעה הייתה עצומה, אך לא ויתרנו. אשתי שתחי' לא ויתרה ודאגה שהכול יהיה בעיצוב הכי יפה ומהודר. אנחנו צוחקים ואומרים שזהו מקווה בינלאומי: הפרחים הגיעו מסרילנקה, דקורציה מארצות הברית, תאורה מבומבאיי ועוד אלמנטים שהגיעו מארץ ישראל. היה חשוב לנו לעשות את הלא–ייאמן ולבנות מקווה ברמה גבוהה.

"יחד עם זאת אני מרגיש סוג של המשכיות. אמנם בתנו דבורה לאה גאולה לא נמצאת אתנו, אך ברוחה היא נמצאת. היא הייתה הדלק והכוח ובזכותה הצלחנו לעמוד במשימה".

איך אתם בהאמפי הרחוקה מצליחים עם כל הקשיים הללו לראות את אור הגאולה?

"עצם זה שיש לנו מקווה מהודר ומפואר, שהשימוש בו הוא אינטנסיבי, זו כבר גאולה. עבור לא מעט משפחות שמשתמשות במקווה הזה בפעם הראשונה, זו גאולה!

נדיבי עם

כאמור, לפני שלושה שבועות התקיים אירוע מרגש של חנוכת המקווה. את האירוע כיבדו בנוכחותם כמה מהשלוחים בהודו, ביניהם הרב בצלאל קופצי'ק מפונה והרב עקיבא סודרי מדלהי שהגיעו במיוחד. במהלך הטקס נשאו השלוחים דברי ברכה, קבעו מזוזה, והקהל עשה סיור במקווה שנוצל כמובן להסברת חשיבות טהרת המשפחה. מרביתם נחשפו לראשונה בחייהם למשמעות 'מי הטהרה' במסורת ישראל.

בסיום הראיון מבקש הרב גרומך להודות לכמה נדיבי עם שבזכותם מקווה זה נבנה. בראש ובראשונה לנדיב החסידי הרב מאיר גוטניק מקראון הייטס, שהוזיל מהונו והמקווה אף נקרא על שם אמו מרת דבורה בת אברהם. נדיב נוסף שלקח חלק משמעותי, הוא הרב משה מורטנר ממקסיקו. משנה תודה גם לאדריכל והרוח החיה של המקווה שנפטר באמצע מלאכת הקודש, הרב בועז לרנר, שהיה המנוע והדוחף בגשמיות וברוחניות. כמו כן לתמימים שהיו שותפים בהקמת המקווה, התמימים מנחם כהן, אביחי סעיד ומענדי גרומך.

"חסידים וידידים רבים תרמו גם במסגרת ה'צ'ארדי' שקיימנו, ועל–כך גם מגיעה להם תודה גדולה", מודה הרב גרומך, "וכמובן לשלוחים הרב בצלאל קופצי'ק מפונה, הרב עקיבא סודרי מדלהי והרב בועז יורקוביץ שמלווה אותנו בכל צעד ושעל. רבים מהמטיילים והתרמילאים שעברו דרכנו אף הם תרמו את תרומתם, וזהו אחד הנדבכים המייחדים את המקווה שלנו".