נס ההצלה מבניין השגרירות

איסר קירשנברג מחסידי חב"ד בארגנטינה, מנהל מחלקת 'תרבות ועיתונות' בשגרירות הישראלית, ניצל בדרך נס מפיגוע ענק בזכות ברכתו הקדושה של הרבי והוא מספר:

"נולדתי בעיירה טוקמן בארגנטינה. מאוחר יותר, בשנות ילדותי הראשונות, עברנו להתגורר בכפר קטן בשם קולניה וורה בצפון המדינה.

בגיל שלוש-עשרה לא חגגו לי בר מצווה, שכן לא היה בבית הכנסת מניין של יהודים שיוכלו לחגוג לי את הטקס עם עלייה לתורה. משום כך, גם הנחת התפילין שלי נדחתה. בשנים הראשונות עוד למדתי בבית ספר יהודי בו יכולתי ללמוד גם יהדות, אולם מאוחר יותר בית הספר הזה נסגר מחוסר תלמידים. את הידע שלי ביהדות רכשתי מהורי. משנות הילדות המאוחרות שלי חקוק בליבי דו-שיח מעניין שהיה לי עם אבי באמצע שלימדני חומש. שאלתי את אבי מדוע חברי הגוי לא צריך ללמוד כמוני. אבא לבש ארשת פנים רצינית ואמר: 'מכיוון שאתה יהודי'.

בבית תמיד דיברו על יהדות, והייתה מודעות לעובדה שאנו יהודים אולם הכל היה בתיאוריה, לא הייתה בעיר קהילה יהודית ולא הלכנו לבית כנסת. לא ידעתי אפוא כיצד חוגגים חגים יהודים, והעובדה שאני יהודי לא השפיעה באופן מעשי על חיי.

אף על פי כן, תמיד הרגשתי מחובר להוויה היהודית. הרגשתי גאווה גדולה להיות חלק מהעם המהווה סימן דרך לכל הדתות ולאנושות כולה.

השינוי הגדול וההתקרבות שלי לדרך ישראל סבא, הייתה בהגיעי לגיל שמונה עשרה כשיצאתי את הבית ועברתי להתגורר בבואנוס איירס. עם הגיעי לעיר התחלתי לשמוע ולהבין בצורה יותר מסודרת על היהדות.

את השלב הראשוני בשמירת תורה ומצוות עשייתי בעזרת חוגי ה'מזרחי' בעיר. רבים מחבריי הצעירים נמנו על תנועת הנוער 'בני עקיבא'. מאוחר יותר הגיע לעיר שלוחו של הרבי הרב בערל בוימגארטן. הוא היה יהודי מיוחד וכריזמטי ומהר מאוד נשביתי בקסמו. בתחילה הייתי פוקד בקביעות את בית הכנסת אותו ניהל, התחלתי להשתתף בשיעורים ובהתוועדויות שארגן. מאוחר יתר התחלתי להבין את המושג 'רבי', שמעתי את התוועדויותיו של הרבי והאזנתי לשיחות. כל זה שבה את ליבי.

באותם ימים נכנסתי לעבוד בשגרירות הישראלית בעיר. תחילה התעסקתי בתחום העיתונות והתקשורת, ומאוחר יותר עברתי לשמש בתפקידים מנהלתיים שונים. יום אחד הגיע שגריר חדש שעשה סיור בין האגפים השונים. כשנכנס לחדרי שאלני בפליאה, 'אם אתה חב"דניק, איך זה שאין לך תמונה של הרבי בחדר?'

למען האמת, חששתי ולא העזתי לתלות תמונה של הרבי במשרדי, אולם בעקבות שאלתו כבר למחרת עיטרה את קיר חדרי תמונה גדולה של הרבי. מאז קיבלתי אומץ והתחלתי להפיץ את העניינים של הרבי בקרב עובדי השגרירות. בנוסף לפעילותי, מדי יום שישי הגיעו אברכים מהקהילה החב"דית חילקו נרות שבת לעובדות, והניחו תפילין עם העובדים שביקשו זאת.

כשהייתי נוסע מדי פעם לניו-יורק לבקר את בני יוסף יצחק המתגורר בקראון הייטס, הצטיידתי תמיד בשמותיהם של עובדי השגרירות שביקשו להתברך או לזכות בעצה ובהדרכה מהרבי".

היה זה ביום אחרון שזכינו שהרבי חילק דולרים, כ"ו באדר ראשון תשנ"ב (1992). אמרתי לרבי שאני עומד בימים הקרובים לחזור לארגנטינה. הרבי הגיש לי דולר ובירכני: 'נסיעה טובה'. על אף שבעבר זכיתי לעבור לפני הרבי מספר פעמים, הפעם קיננה בי הרגשה מיוחדת. הרגשתי שהרבי מתבונן בי ומצלם אותי כמו רנטגן. הרבי נתן בי את מבטו הקדוש, העניק לי דולר נוסף ואמר 'בשורות טובות'. הרגשתי שטרם מיציתי את ה'יחידות' הזאת. המשכתי לעמוד והרבי מביט בי. לפלא שלא דחפו אותי החוצה. הוספתי אפוא ואמרתי כי בכ"ב באדר שני יחול יום הולדתי. הרבי הגיש לי עוד דולר, הביט בי עמוקות וברכני ב"אריכות ימים".

"כשיצאתי אל מחוץ למפתן הדלת, שאלוני חבריי וידידיי מה אמר לי הרבי, וסיפרתי את שהיה. כולם הביעו תמיהה, וגם אני לא הבנתי את פשר הברכה "אריכות ימים", הרי אני צעיר עדיין. אך הייתה לי תחושה מאוד מיוחדת מאותו מפגש עם הרבי, שנשארה עימי. אל ארגנטינה הגעתי מספר ימים לפני חג פורים, וחזרתי לשגרת עבודתי בשגרירות.

היה יום שלישי שגרתי ורגוע, לכאורה. במשרדי שבבניין השגרירות שהה באותם רגעים קצין העיתונות שביקש לצלם במכונת הצילום שעמדה בחדר. הוא נפנה ללכת ולתת למכונת הצילום להמשיך, אך אני הפתעתי אותו ואת עצמי כשאמרתי: "אם אתה הולך לחדר שלך כעת, אני מפסיק לצלם לך. תישאר פה עד שאני מסיים!" הוא קצת היה המום ומופתע מהקשיחות שגיליתי כלפיו, ונשאר להמתין עד להדפסת המסמכים.

הוא עמד והמתין לסיום הצילומים, כאשר סמוך לשעה שלוש אירע הפיצוץ. בשניות הראשונות, לא הבנו מה קרה. חשבתי שהתפוצצה מכונת צילום או מזגן. איש לא שיער על אפשרות כי מדובר בפיגוע טרור. בתוך רגע או שניים התמלא החדר בעשן מחניק. באפקט נוסף של הפיצוץ, אחד הקירות בחדרי קרס. מבלי להבין ממש מה אני עושה, קמתי במהירות לעבר קצין העיתונות כדי לוודא שהכול בסדר איתו.

ניסינו לפתוח את דלת החדר בכדי להינצל מהעשן והאבק המחניק, אלא שאז נגלה לעינינו מחזה מחריד, חצי מהבניין קרס. הייתה תחושה של הלם. כמו באינסטינקט התחלנו לסייע לחברים נוספים להיחלץ מהתופת, חלקם היו פצועים ברמות שונות.

חדרי היה ממוקם בקומה השנייה. הקומה הראשונה התרסקה לגמרי. או אז התברר כי העובדה שעכבתי את קצין העיתונות בחדרי, הצילה את חייו משום שחדרו הפך לעיי חורבות מפוחמים.

לאחר דקות לא ארוכות הגיעו למקום רכבי הצלה ומשטרה. אני זוכר את עצמי יוצא מהבניין מעט מאובק, אך בריא ושלם, לתדהמת צוותי התקשורת והאנשים הרבים שהתגודדו מסביב.

המשכתי לסייע בחילוץ אנשים מהתופת עד שהגיעו כוחות הצלה גדולים שהשתלטו על השטח.

ככל שנקפו הרגעים, החלה לחדור להכרתי מה אירע וממה ניצלתי. הבטתי בזירת הפיגוע שרק לפני דקות היה מקום עבודה רגוע ובטוח, וכעת הפך לגל של אבנים, הרס ומוות. מאות אנשים זעקו לעזרה כשהם מוטלים על הארץ. מחזה מחריד של פצועים והרוגים נגלה לנגד עיניי.

עודי עומד כך, ופתאום נזכרתי במעמד הקדוש והנפלא ההוא, כשאני עומד מול הרבי, והוא מברך בברכה הלא-צפויה "אריכות ימים"…

אם לא די בכך, הרי שלאחר כיממה, כאשר התבררו שמות הפצועים וההרוגים, התברר כי כל האנשים שביקשו שאזכיר את שמותיהם בפני הרבי בטרם נסיעתי, ניצלו בדרך נס. בתוך כל ההרס התברר כי קופת הצדקה, החת"ת והתמונה של הרבי שהיו בחדרי, נותרו שלמים לחלוטין.

לאחר הפיגוע נערכו בארגנטינה הפגנות רבות, והאווירה בעיר הייתה קשה. את חג הפורים שחל יומיים לאחר מכן, חגגנו בתחושת מועקה. הייתה הרגשה קשה של חוסר ביטחון ופחד. מחד, הייתי מלא ברגש של הודיה להקב"ה ושמחה על הצלתי הפלאית בברכת הרבי ומאידך, צער עמוק על אלו שנהרגו, ובהם גם כאלה שהכרתי באופן אישי.

השליח בארגנטינה הרב צבי גרינבלט לא איבד רגע. מיד עם היוודע דבר האסון, החל לשלוח אברכים לעזור בארגון ההלוויות ובאמירת תהילים לפני הארונות. במקביל שלח אנשים לבקר את הפצועים שאושפזו במספר בתי רפואה, על מנת לזכות אותם בקריאת מגילה ולחזקם.

סיפור הצלתי וברכתו של הרבי, עשה כנפיים וגרם להתחזקות רוחנית גדולה בקרב רבים בקהילה היהודית. זכיתי גם להתראיין בתקשורת המקומית ואף הדגשתי כי האירוע אינו מחליש את אמונתי אלא אדרבא-מחזק אותה!".