-
מעשה בעיירה נידחת של גויים בריאי בשר במדינה שקורין איווה, ארה"ב, אשר הפכה במצוותו של גביר אחד למקום מושב לחסידים, ששחטו בקר ועופות כדי להאכיל פיות המוני עמך בית ישראל • לקריאה
חב"ד אינפו|ו׳ באדר א׳ ה׳תשע״ואריאל שנבל, nrg
אחרי ארבע שעות דהירה בדרכים המהירות, המושלגות והריקות של מדינת איווה, מגיעים לעיירה אמריקנית. זו פינתה הצפון־מזרחית, הנידחת והפראית של המדינה הקטנה שבלב המערב התיכון. אמצע שום מקום של אמצע שום מקום. מזרחה מכאן – במרחק עשרים מייל בערך – זורם בכבדות נהר המיסיסיפי, כנראה האטרקציה היחידה בסביבה אם לא מחשיבים את שיקגו, שנמצאת במרחק פעוט של כחמש שעות נסיעה, בלי לקחת את הפקקים בחשבון.
כמו בכל עיירה אמריקנית קטנה, גם פה יש בכניסה תחנת דלק עם חנות נוחות, ואחריה מתחילים להסתדר הרחובות שתי וערב: חמישה רחובות לרוחב, תשעה רחובות לאורך. באמצע משתרע רחוב מרכזי אחד, ובו חנויות, בניין המועצה המקומית, בית ספר, וגם בית המדרש "דגל מחנה יהודה – סטרעטין". מה עושה בית מדרש בעיירה אמריקנית זעירה החבויה בישימון קרח ושלג? ומי הם ארבעת היהודים המזוקנים הלובשים שחורים שעומדים ביציאה מבית המדרש הזה ומעשנים? מהיכן הגיעו, ומה יש להם לעשות דווקא פה? ברוכים הבאים לפוסטוויל.
הולדת השטעטל מתוך החווה
על שלט העץ בכניסה לפוסטוויל מופיע המוטו: "הבית של העולם". עיירה קטנה בת פחות מאלפיים תושבים, שבמשך למעלה מ־150 שנה הייתה עוד עיירה אחת מני אלפים במרחב הספר האמריקני. כמו בכל אחת מהעיירות הללו, גם בפוסטוויל חיו רק נוצרים, רק לבנים. למעשה חיו כאן שלוש משפחות ענפות בלבד. 150 שנה הן עבדו את האדמה, גידלו בקר ותרנגולות, ורק רצו שהדור הבא ימשיך את מפעל החיים הקטן והנסתר מעין כול. ואז הגיעו היהודים.
ב־1988 קנה את מפעל הבשר הזעיר בעיירה אדם ששמו אהרן רובשקין. הוא ובנו, שלום, היו בעליה של קצבייה בברוקלין שסיפקה בשר כשר לציבור החרדי הגדל והולך בכרך הניו־יורקי. בשלב מסוים הקצבייה התרחבה, והרובשקינים הבינו שיהיה זול בהרבה לקנות מפעל קטן באזור שבו גדלות החיות שמשמשות לבשר, ולערוך את הליך השחיטה, ההכשרה והאריזה שם, במקום לשנע את החיות עצמן לברוקלין ולשחוט אותן בעיר.
במשך כמה שנים, עד 1993, חיו בפוסטוויל שתי משפחות משבט רובשקין וניהלו את המפעל. הזמנות החלו לזרום ממקומות אחרים ברחבי ארה"ב, וגם מישראל. המפעל הלך וגדל, והשמועה על אפשרויות פרנסה מצוינות, איכות חיים כפרית וקהילה חרדית שצמחה בשדות התירס עשתה לה כנפיים. עוד ועוד משפחות חרדיות על טפן הגיעו והתיישבו בעיירה המנומנמת. שלוש שנים אחר כך, ב־1996, הגיע מספר יהודי פוסטוויל לכ־400 נפש, כ־100 משפחות. מלבד זאת צצו בעיירה, כפטריות אחרי השלג, חיידר, ישיבה קטנה ובה 40־60 בחורים, מקווה טהרה, סופרמרקט כשר וכמובן שני בתי כנסת – האחד לחב"דניקים שבחבורה והאחר לבני שאר החסידויות שעבדו במפעל בשלוש משמרות, ללא הפסקה.
המקומיים, שבמשך עשרות שנים התרגלו לגידול אוכלוסין של 1.4 אחוזים בשנה, היו המומים מנחיל האנשים שהגיעו בתקופה קצרה כל כך לעיר. הם היו קרועים בינם לבין עצמם בשאלה כיצד להתייחס לעניין. מצד אחד, יהודי פוסטוויל גרמו ל"בום" כלכלי שהעיירה לא ידעה מעולם. 350 מקומות עבודה נוספו בזכות מפעל הבשר. נותני שירותים בסיסיים – במספרה, במכבסה, בשירותי המשלוחים, בתחנות הדלק ועוד – חוו פריחה אדירה. מצד שני, אלה שזה מקרוב באו נתפסו כמי שפורמים את המרקם החברתי הברור והידוע לכול בעיירה הנוצרית והלבנה.
השאלה אם הייתה כאן אנטישמיות גלויה או מוסווית עומדת גם היום על הפרק, אבל בשלב הראשוני ההוא נראה שהתושבים חוששים משינוי האיזון החברתי־כלכלי, בין אם זה קורה בגלל יהודים או בגלל חייזרים ממאדים. מה עוד שבעקבות היהודים החלו לזרום לעיירה גם מאות מהגרים ממקסיקו וגוואטמלה. עשור אחר כך המהגרים יהיו קשורים בעבותות לקריסתה המהדהדת של פוסטוויל היהודית, אבל בשלב זה של הסיפור, השטעטל האמריקני של פוסטוויל נמצא בשיאו – והעיר מתמלאת תקוות מעורבות בחששות.
מפעל הבשר הכשר, "אגריפרוססורס", ישב על אדמה שגבלה בשטח המנהלי השייך לפוסטוויל, אך לא בשטח העיר ממש. עקב כך המפעל קיבל שירותים שונים מהעיר, אך שילם מסים פחותים בהרבה מאשר מפעל שהיה מסונף לעיר באופן רשמי. הרגולציה המזערית שהופעלה עליו הייתה גם היא באחריות המחוז, ללא השפעה של העיר. בקרב המקומיים גברו אט־אט הקולות המתנגדים להמשך הפריחה היהודית בעיר, והתגבשה החלטה שנועדה לומר לחבורת החסידים באופן ברור אך חוקי: עד כאן. לכו ואל תחזרו. לשם כך יזמו התושבים הליך משפטי שיספח את אדמת המפעל לעיר – מה שאוטומטית היה מעשיר את קופת המועצה המקומית ב־8 מיליוני דולרים בשנה, היישר מכיסה של משפחת רובשקין.
הרובשקינים הבינו היטב את המניעים מאחורי המהלך, ועשו הכול כדי לסכלו. ביום שלישי הראשון של חודש אוגוסט 1997 התקיים המשאל המקומי. החסידים ומעט בני בריתם הנוצרים הצביעו "לא" להצעת הסיפוח, השאר הצביעו "כן". השאר ניצחו. הרובשקינים, למרות ההשפלה והמסר הברור שניתן להם, חרקו שיניים והחליטו לא לעזוב. קופת העיר אכן התעשרה בכך וכך מיליוני דולרים, והשקט לכאורה שב על כנו. אבל הדם הרע החל לפעפע מתחת ומעל פני השטח, ושני הצדדים עלו על מסלול התנגשות ששום דבר טוב לא היה יכול לצאת ממנו.
פוגרום בעיירה
אהרן גולדשמיט ובני משפחתו הגיעו לפוסטוויל מיד לאחר הסיפוח, ב־1998. לכאורה עוד יהודי שמגיע לפוסטוויל – אלא שגולדשמיט היה שונה, וזכה בתפקיד חשוב בעתידה של פוסטוויל היהודית.
פגשתי אותו בשבוע שעבר במשרדי החברה הקטנה שהוא מנהל מפוסטוויל, שבונה מיטות רפואיות מיוחדות לפי דרישה. האיש הדור הפנים נראה כיום אחרת מאשר בתמונות מאירועי התקופה לפני כמעט שני עשורים. זקנו הלבין למחצה, בפניו השוחקות כבר נראים קמטים. אבל הוא זוכר היטב, לפרטי פרטים, מה קרה בדיוק בכל שלב ושלב שהוביל לקטסטרופה.
"שלא כמו הרובשקינים וחבריהם מברוקלין – שלא לדבר על החבר'ה מישראל שהגיעו גם הם לכאן במספרים הולכים וגדלים – אני נולדתי באילינוי שבמערב התיכון", מספר גולדשמיט. "אחר כך למדתי באוניברסיטה באיווה. ידעתי איך מתנהגים ואיך מדברים עם אנשים מהסוג שחי פה כל כך הרבה שנים.
"הסגנון העירוני של ברוקלין והסגנון הישראלי המחוספס גרמו לבעיות תקשורת. אני האמנתי בגישה של מסכת אבות, 'הוי מקדים שלום לכל אדם': ישבתי, הקשבתי, דיברתי, ולאט־לאט הגויים ראו בי מישהו שעוזר ליצור גשרים וקשרים עם הקהילה היהודית. מישהו שיציג נכונה את העמדה שלהם בפני אחיי".
יכולות התקשורת של גולדשמיט באו לידי ביטוי במשבר הבא שפקד את תושבי פוסטוויל, שנתיים לאחר בואו לעיירה. "כל משחטה משתמשת בהרבה מים", הוא מספר. "בסוף התהליך הם יוצאים ממנה מזוהמים בשומן, בדם חיות, ובמקרה של בשר כשר גם בלא מעט מלח. המים הללו צריכים לעבור טיפול מסוים, ושני המפעלים – הכשר והלא כשר – לא ראו עין בעין את הטיפול בשפכים. בשנת 2000 עיריית פוסטוויל לקחה על עצמה את הטיפול בעניין, אבל עשתה זאת בדרך לא חכמה: היא העבירה את בורות הספיגה לאחריותו המלאה של המפעל הטרף.
"הרובשקינים חישבו להתפוצץ. הם ראו בכך סימן נוסף לאנטישמיות המוסווית בעיר, שמטרתה לדחוק את רגלי היהודים מהמקום. רגע לפני שהכול התפרק שוב, ביקשו ממני להתמנות לחבר המועצה היהודי הראשון בתולדות פוסטוויל. בשנת 2001 נבחרתי ברוב של 60 אחוזים בבחירות מיוחדות בעיר, אף ששיעור היהודים בהצבעה היה רק 3 אחוזים. כלומר, נבחרתי בקולות הגויים. לא רציתי להיות עלה תאנה, שהגויים יגידו 'הנה, נתנו מקום ליהודי במועצה, עכשיו תעזבו אותנו'. התחלתי לפעול לפתרון המשבר, ובאמת עשינו זאת. זה לקח שנתיים, אבל בסופו של דבר הקמנו מפעל טיהור חדש בעלות של 13 מיליון דולר – רוב הכסף הגיע מרובשקין, אגב – ושוב היה נדמה שהכול בא על מקומו בשלום".
בחנוכה באותה שנה עלה מפעל הבשר הטרף באש ונשרף עד עפר. שמועות טוענות שלבעליו נמאס מהבלגן והוא החליט לעשות אקזיט בדרך מקורית. המפעל לא הוקם מחדש עד היום, ורובשקין נשאר לבד בשטח. מכאן ועד 2008 חוותה פוסטוויל את תור הזהב היהודי שלה: המקום הוכרז בתקשורת כיישוב עם שיעור הרבנים הגבוה ביותר בעולם; עוד ועוד משפחות חרדיות נהרו למקום שבו הכסף צומח בפיותיהן של תרנגולות שזה עתה נשחטו; "אגריפרוססורס", תחת הנהלתו של שלום־מרדכי רובשקין, הפך למפעל הבשר הכשר הגדול בצפון אמריקה, וסיפק שיעור פנטסטי של 65 אחוזים מתצרוכת הבשר הכשר ביבשת.
"פרות רובשקין" הפכו למותג. קול להבי הסכינים נשמע 24/6, ומהעיירה הקטנה יצאה בכל שבוע שיירה ארוכה של משאיות ענק ובהן 1,300 ראשי בקר, רבע מיליון עופות, 700 כבשים ו־400 תרנגולי הודו שחוטים – 840 טון בשר מכל הסוגים, ששוגרו לריכוזים יהודיים גדולים כמו שיקגו, ניו־יורק, מיאמי, לוס־אנג'לס, ואפילו ירושלים ותל־אביב. הקהילה היהודית בפוסטוויל התרכזה סביב מפעל הבשר, ומעט מאוד אנשים טרחו למצוא מקורות פרנסה אחרים – מה שיהיה בעוכרי הקהילה.
את 12 במאי 2008 אף אחד מתושבי פוסטוויל, יהודים וגויים כאחד, לא ישכח. אהרן גולדשמיט היה מרותק לביתו באותו יום, מתאושש ממחלה קשה שתקפה אותו. הוא כבר לא היה אז בתפקיד ציבורי. "מהספה בבית ראיתי את כל מה שהתרחש", הוא משחזר. "זה נראה כמו סרט הוליוודי. באמצע השלווה נשמע רעש טרטור מסוקים, והם הופיעו פתאום וחגו מעל המפעל. צנחו מהם אנשי המחלקה למניעת הגירה בלתי חוקית ואנשי אף־בי־איי. לאחר מכן התברר שזה היה סיומה של חקירה שנמשכה חודשים – יש אומרים שהיא החלה עוד בימי המפעל הלא כשר – ושהתבססה על שמועות שלפיהן עובדים במפעל של רובשקין מהגרים ללא היתר עבודה, בתנאים לא נאותים, וכן שהוא מעסיק נערים מתחת לגיל המותר".
המשפט היה מהיר, ובסופו זוכה שלום רובשקין מההאשמות נגדו. אלא שבינתיים, במשך שלושה חודשים, המפעל נדם. רובשקין נאלץ לבקש הלוואה כדי לחזור ולהפעיל את מערך הייצור, וככל הנראה עשה עם רואי החשבון כמה תרגילים חשבוניים מפוקפקים. דווקא כאן, בנושא לכאורה שולי ולאחר שעבר תלאות משפטיות וציבוריות רבות, הוא כשל. בית המשפט שלח אותו לכלא לתקופה של 27 שנים, והעיר פוסטוויל נבוכה.
אתחלתא דגאולה
"העונש שהוא קיבל היה חסר פרופורציה לחלוטין", אומר גולדשמיט. "זו הייתה ממש רשעות". את המילה "רשעות" הוא מבטא בעברית יידישאית, "רישעוס". ניכר שרגשותיו בכל הנוגע לפרשה חזקים במיוחד. "גם אם כל ההאשמות נכונות, הוא היה אמור לקבל שנה או שלוש בכלא, לכל היותר, וכבר מזמן היה כאן איתנו שוב. זה היה ממש מגוחך, רשעות של ממש.
"היו במהלך המשפט שלו הרבה דברים לא סבירים. למשל, אחד מילדיו הוא אוטיסט. בכל ערב, למרות עבודתו הקשה מאוד סביב השעון במפעל, הוא היה מטפל בו ביחידות ומשקיע בו זמן רב. בארצות הברית, כשיש לך בן אוטיסט שאתה מטפל בו במסירות, ואתה עומד לדין בלי הרשעות לפני כן, הנתונים הללו נלקחים בחשבון לטובתך. במקרה של רובשקין השופטת לא נתנה להגנה את האפשרות להציג את העובדות הללו בפני המושבעים. זהו עיוות גדול מאוד שנמשך גם היום, ב־2016".
מי מטפל בעניינו בימים אלה?
"יש קבוצת עורכי דין רציניים מתחום חופש המידע שמנסים להשיג ניירת שתוכיח קשר בין השופטת לתביעה. יש הרבה שנים שמועות על קנוניה שהייתה כאן. כרגע, ללא הצלחה".
מה קרה בעקבות כליאתו של רובשקין?
"זה הרס את הכלכלה ואת הקהילה. יהודים וגויים רבים איבדו את עבודתם ואת בתיהם. אנשים לקחו הלוואות כדי לבנות בית ופתאום מקור פרנסתם נגדע. מי שהיה יכול נסע מכאן לישראל או לערים הגדולות. במשך כמה שבועות הייתי היהודי היחיד בבית הכנסת שמרוויח למחייתו. זו הייתה הרגשה נוראה. איך אוכל לעזור לכולם? הקהילה הידלדלה מאוד והייאוש ניכר בכול".
ובתקופה הזו, היו רגעים שאמרת לעצמך שזה הסוף של פוסטוויל היהודית?
"בהחלט נראה שזה המקרה. גם אם היה נס ומישהו היה פותח את המפעל – מה שלא חשבנו שיקרה – לא ידענו אם נוכל בכלל להתחיל מחדש. צריך להבין, מפעל בשר הוא לא כמו מפעל רהיטים. אנשים צריכים בשר בכל שבוע, ואם אתה לא בשטח מישהו חייב למלא את הוואקום. לא פשוט בכלל לחזור לביזנס כשיש כבר אחרים שמספקים בשר כשר.
"חוץ מזה, לוקח שבועות להתניע את שרשרת המזון הזאת – להזמין ביצים שמהן יבקעו התרנגולות שאמורות להישחט. שלא לדבר על כוח האדם המקצועי שמפעל כזה צריך. כבר לא היו פה שוחטים ומשגיחים, כולם הלכו לחפש עבודה במקומות אחרים. בתוך לילה אחד הבית שלי לא היה שווה כלום. עמדנו לפני שיפוצים נרחבים במפעל הפרטי הקטן שלי, ופתאום הבנק אומר שבערך הנוכחי של הנכסים בפוסטוויל הוא לא יכול לתת לי הלוואה. היה לחץ גדול, וכן, היה חשש כבד שקרוב הרגע שבו לא נוכל להמשיך לחיות כאן".
ימי השפל הללו היו תקופת המבחן הקשה ביותר של ק"ק פוסטוויל מאז הגיעו אליה הרובשקינים בסוף שנות השמונים. לאחר כמה חודשים שבהם נדמה שהשטעטל עומד ללכת בדרכם של השטעטלים במזרח אירופה – אם כי הפעם לא כתוצאה מפוגרום פיזי אלא בגלל "פוגרום" כלכלי – הגיעה הישועה.
הבשורה הגיעה מצפון, ממונטריאול שבקנדה. המיליארדר היהודי הרשי פרידמן (בין השאר בעל השליטה בחברת הבנייה הישראלית "אזורים") קנה את המפעל השומם, והחל אט־אט להפיח בו ובעיירה חיים חדשים. "תודה לאל", גולדשמיט נאנח. "פרידמן נכנס והעניינים לאט־לאט הסתדרו. אנחנו עדיין לא מה שהיינו בשיאנו – אני מעריך שהקהילה היהודית עומדת היום על כחצי ממה שהייתה בתקופת הזוהר של רובשקין. אבל כאן יש לי מסר חשוב בשבח הקהילה, שגם צופה פני עתיד ורוד יותר. תראה, רובשקין שילם פה בזמנו על הכול – הוא סבסד את הישיבה, את החיידר, את בית הכנסת. הוא תפעל את הסופרמרקט הכשר, ויתר על תשלומים של אנשים שהגיעו לעבוד פה בלי דולר בכיסם. ברגע שהוא נעלם, קריסה כלכלית הייתה עניין של מעט מאוד זמן.
"אבל עוד לפני שהרשי פרידמן נכנס, הקהילה קמה על הרגליים בעצמה. היינו צריכים לראות איך שורדים, ואנשי בית הכנסת החלו להעלות תרומות בעצמם. בלי שום תמיכה של גביר חתכנו תקציבים והחזרנו את מוסדות החינוך. הקהילה עשתה הכול לבד. בשבילי זו הייתה הוכחה לכך שהקהילה הזו בנויה על אמת. ברור שכניסתו של הרשי סייעה לנו. אבל הקהילה היום לא מבוססת על נדבנות אלא על עבודה.
"הוא הולך בחכמה צעד אחר צעד. התחיל עם עופות, ואני מקווה שנחזור גם לראשי בקר כמו פעם. בנוסף, החזון שלי הוא שהקהילה תבנה לעצמה מקורות הכנסה שלא קשורים למפעל ולעסקים שסביבו. ככה, גם אם יקרה משהו למפעל, הקהילה לא תקרוס שוב יחד איתו".
החסיד המודרני
את ארבעת הבחורים המזוקנים והלובשים שחורים תפסתי מחוץ לבית המדרש ברחוב הראשי של פוסטוויל בזמן הפסקת עישון קצרה מהלימודים. זהו יום ראשון, יום חופשי מעבודה, והם באים לכאן כדי ללמוד, להיפגש, לצבור קצת כוחות נפשיים לפני שבוע נוסף של שחיטה, שלג וטמפרטורות שמצויות עמוק מתחת לאפס. כולם ישראלים, בחורי ישיבה שבישראל היו עם קוצים במקום שבו נהוג לשבת ובפוסטוויל מצאו עבודה מכובדת, מרחב התפתחות אישי ולא פחות מכך שקט נפשי.
ראש החבורה הוא בחור נשוי שבביתו שני ילדים קטנים, ומעדיף להישאר בעילום שם. הוא חסיד באחת מהחצרות הגדולות, ובשלב מסוים הלך לאדמו"ר וביקש ממנו אישור לנסוע לפוסטוויל. "הרבי אמר לי שהוא לא מכיר את המקום ושיברר עליו. לאחר כמה שבועות הוא אישר את הנסיעה. אני חוזר לביקור בארץ כל חצי שנה, וכך אפשר לראות שלא הידרדרתי חלילה ושהכול בסדר. בכלל, אני חושב שמי שעובד פה חייב לצאת לארץ או לפחות לניו־יורק או פלורידה אחת לחצי שנה. אחרת אפשר להשתגע פה".
ישראל אלימלך, שעומד לצדו, מחייך: "מחר אני נוסע לישראל, בפעם הראשונה מזה ארבע שנים". החברים שסביבו סונטים בו ואומרים שזה לא מפתיע אותם. הנשוי משרטט את ההבדל בין רווקים הבאים למקום ובין בעלי משפחות: "אחרי חמש שעות עבודה אני מגיע הביתה ועוזר לאשתי, נמצא עם הילדים והחיים שלווים. יש לנו חיי משפחה שלא הייתי מוצא בשום מקום אחר. כשאני מגיע לארץ אני משתגע מהרעש וממרוץ החיים המטורף. רווקים, לעומת זאת, מגיעים הביתה מהעבודה ואין להם אף אחד. זה הרבה יותר בעייתי".
אם הם רוצים לנפוש מעט בכל זאת, הם נוסעים שלוש וחצי שעות למיניאפוליס שבמינסוטה. הקהילה שם קטנה אך מתחזקת שתי מסעדות כשרות, חלבית ובשרית. אבל העיר בה"א הידיעה שלהם היא שיקגו, שבה ריכוז חרדי גדול. "זו הקהילה המשמעותית", הם אומרים. "כשרוצים לעשות קנייה רצינית לפני פסח, למשל, שיקגו היא האופציה היחידה".
כשאתה גר במקום מבודד ומרוחק כל כך, גם נסיעה במכונית לניו־יורק באה בחשבון. כל אחד מארבעת הבחורים עשה לפחות פעם אחת את הדרך הזו, שנמשכת 18 שעות נסיעה. ומה לגבי שידוך לרווקים המתגוררים כאן? אלימלך ושני האחים פתחיה ושלמה קליין, במקור מאשדוד, מחייכים בביישנות. הנשוי לוקח את העניינים לידיים ומפרש: רק בקהילה החב"דית מתגוררות כאן בנות בגיל נישואין. בשאר החסידויות זה לא עובד ככה: יש רק גברים, עם או בלי נשותיהם.
ובכל זאת כל הארבעה נשמעים מרוצים מאוד. אני מנסה לגרד מהם שביב פסימיות, ומצביע סביב על המרחבים השוממים. לא הייתי שורד פה יומיים, אני אומר להם. "בהתחלה זה באמת קשה", הם אומרים כמעט כאיש אחד, "אבל מתרגלים. וקשה לחזור למקומות רועשים אחרי שגרים פה". ובכל זאת, משהו שמציק להם? האוכל. "לא יעזור, כל מה שהאמריקנים יכינו יהיה טעים פחות מהמקבילה הישראלית. בא לך לאכול חומוס, שווארמה – כל מה שיש פה זה 'דלי' קטן בסוף הסופרמרקט הכשר, שבו תוכל למצוא טוסט נקניק. טוב, נקניק לא באמת חסר כאן. אנחנו סוג של קניבלים", הם אומרים וצוחקים.
הנשוי לוקח אותי לסיבוב ברכב שחור מפואר, ומציג בפניי את מכמניה היהודיים של פוסטוויל. בנסיעה הוא מעניק לי זווית נוספת של חייו כחרדי בעיר המרוחקת והמבודדת. "כאן, מטבע הדברים, יש לי סמארטפון", הוא אומר. "אשתי נוהגת. תראה את המכוניות שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. על כל הדברים הללו אני יכול רק לחלום בארץ".
עוד לא גן עדן
אחרי השיחה עם אהרן גולדשמיט אנחנו יוצאים מהמשרד ושואפים את האוויר הקפוא של צפון־מזרח איווה. אני שואל אותו היכן הוא עומד בוויכוח שקיים בקרב קהילת פוסטוויל לגבי מניעים אנטישמיים שהיו שזורים בעלילות רכבת ההרים מאז הגיעו לכאן הרובשקינים. "כזכור, הגויים הם אלה שרצו שאהיה במועצת העיר, לא היהודים. בשיא התבערה אמרתי לבני הקהילה: 'אם באירופה עיירה יהודית הייתה נופלת, ואגב כך מפילה כלכלה של עיר קטנה, הגויים היו מנפצים זגוגיות של עסקים יהודים ומכים יהודים. כאן לא היה חלון שבור אחד, אף פעם. איש לא נפצע. לא היה גרפיטי אחד בגנות היהודים. האם זה אומר שכולם כאן אוהבים אותנו? לא. יש אנשים שיהיו מאושרים אם נלך. אבל האנשים כאן הוגנים, ולא ראינו אנטישמיות גלויה.
"רובשקין כמובן סבל לטענתו מאנטישמיות סמויה, והיו מוטיבים אנטישמיים ברצון לסגירת מפעל הבשר. אבל יהודים בצרפת עוזבים כי הם לא יכולים ללכת ברחוב עם כיפה. לנו קרה הדבר הכי נורא – יהודים במרכזו של סקנדל ענק – ושערה לא נפלה מראשו של איש".
אתה לא אומר שאין אנטישמיות, אלא שהיא מוסווית.
"אני מסכים עם האמירה הזו, אבל כמובן לא לגבי כולם. ראש העיר הנוצרי בא להדליק איתנו חנוכייה, ואמר מפורשות שאנחנו חלק מפוסטוויל ושהוא שמח שאנחנו כאן. הוא באמת מאמין בזה. והוא לא עשה זאת כי הוא צריך אותנו להצבעה. אנחנו עדיין קטנים היום, מבחינה כמותית. מצד שני, יש רבים בעיר שאם היו יכולים להעלים אותנו במצמוץ היו אוהבים את זה. אבל גם במשפחה שלנו יש דודים כאלה, שהיינו שמחים לו היו נעלמים, לא?"
בשנת 2016 יש מקום לשטעטל קטן ולא יציב במיוחד באמצע מרחבי השלג – או התירס, תלוי בעונה – כשיש מדינה ליהודים, או אפילו כשיש קהילות ענק בניו־יורק ובשיקגו?
"זו בדיוק הנקודה שבה עירנו כה שונה. אם היינו עירוניים לא היינו שורדים אפילו שלושה חודשים. האופי פה אחר, ואין היום בכל רחבי אמריקה – אפילו בעולם כולו – מקום כזה, קטן ופסטורלי, שבו משפחה חרדית יכולה לגדל את ילדיה בשקט, בלי לשלם את המחיר של עיר ענקית מסביב על כל החסרונות הגדולים שלה. לכן הגעתי לכאן מערים גדולות שבהן חייתי בארה"ב".
ממש כמו בליטא לפני 200 שנה.
"למה ללכת רחוק", הוא מחייך, "בדיוק כמו כפר חב"ד לפני 40 שנה. גרתי שם תקופה בסוף שנות השבעים. היו חמש מכוניות ושלושה טלפונים. כדי להגיע לתל־אביב ובחזרה היית צריך לפנות חצי יום לפחות".
נשמע שאתה חי בגן עדן, מבחינתך.
"אנחנו בדרך הנכונה לשיקום הקהילה ולהבאתה מחדש לשיא. זה מבחינתי החזון לעיירה: להיות אחת הקהילות היהודיות הגדולות במערב התיכון, עם שיעור יהודים גבוה בקרב האוכלוסייה המקומית. זה דבר שלא קיים בשום מקום אחר במדינה הזו. מבחינתי באופן אישי, אוכל לקרוא לזה גן עדן רק כשילדיי יחליטו שהם גרים פה. שניים מהחמישה נשואים, אבל הם עובדים במקצועות כמו רפואה, אלקטרוניקה ומסחר בינלאומי. לא תהיה להם פרנסה כאן. זו לא משימה פשוטה כל כך".
תגיות: פוסטוויל